אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף מו:
אחת לכלל כו', ולכאורה יל"ד אמאי כתבה רחמנא דוקא גבי שלמים, הלא קרא דלא תאפה חמץ הוא ג"כ דבר שהיה בכלל, ויצתה אפייה מן הכלל ללמד גם על לישתה ועריכתה וקיטופה כדאמרינן במנחות נ"ה ע"ב, ומצאתי אח"כ בריטב"א בחידושיו ליבמות ד"ז ע"א, דזה הכלל דשלמים לא יצא ללמד על עצמו כלום, רק היתר על הכלל כולו דקדשי בדק הבית, שאם אכלן בטומאת הגוף אין בו כרת ע"ש, ולפ"ז ניחא דלאו דלא תאפה חמץ הרי בא להורות חיוב על כל הכלל, וע' בס' יראים סי' שצ"ב.
שם לאתויי חטאות הפנימיות סד"א הואיל ואר"ש כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול משום טומאה נמי לא לחייב קמ"ל, וקשה הרי סתמא דמתניתין במעילה ד"ט קבעה דבחטאות הפנימיות איכא דין פיגול נותר וטמא, כדתנן פרים הנשרפין כו' הוזה דמן חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ורק על פגול יצא ר"ש לחלוק במשנה דלעיל מ"ג ע"א משום דעצם פיגול בשלמים כתיב, אבל חיוב נותר וטומאה כדקיימי קיימי, ומדוע ל"ק דלר"ש אתא קרא לחיוב נותר דחטאות הפנימיות, ומשום דסד"א הואיל ואר"ש כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול, משום נותר נמי לא לחייב קמ"ל, ובאמת נותר הוא בר בקתיה טפי דפיגול ולא טומאה, כדתניא בתוספתא פ"ה חומר בפיגול ובנותר שאין בטמא שהפיגול ונותר בידיעה אחת והטמא בשתי ידיעות פיגול ונותר בקביעה וטמא בעולה ויורד פיגול ונותר לא הותרו מכללן והטמא הותר מכללו ע"ש, ואפילו אי שוין הן כדתני לוי בסוגיין, דקרא ולא יחללו מדבר בשני חילולין אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה, ג"כ לא הי"ל לדלג על נותר ולאחוז דטומאה.
ואפ"ל דבזה גופה אשמעינן בחטאות הפנימיות דחייב בטומאה, וממילא חייב בנותר, דכל חיוב נותר גמרינן חילול חילול מטומאה כדלעיל מ"ה ע"א, וע' לעיל סוף ע"א תוד"ה חד ובס"פ כל הבשר תוד"ה חד ובקידושין ד"ג בתוס' סד"ה ואשה.
שם אמר רבא מסתברא כמ"ד כו' מ"ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא כדעתיה לעיל ל"ד ע"א, וע' בסוגיין תוד"ה מחלוקת.
במשנה לשם ששה דברים הזבח נזבח. ע' בריש מכילתין תוד"ה כל וברמב"ם פ"ד ה"י והי"א ממעה"ק ובלח"מ ומל"מ שם ובהתוה"מ פ' ויקרא סי' נ"ח.
שם לשם זבח לשם זובח כו', ופירש"י לשם זבח לאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר לשם זובח לאפוקי שינוי בעלים ע"כ, והנה מפשטות לשון המשנה נראה דכל הששה דברים בכוונתם צריכים שיהיו ביחד באותו הקרבן, ולפ"ז בלתי מובן בירושלמי שבועות פ"א סוף ה"ד שהסב כוונת המשנה לענין אחר לגמרי, דאהא דקאמר ר' יוסי שאין קרבנות הצבור נקבעין אלא בקבועה (היינו למה שנקבע בתחילה) א"ר יודן ותני כן לשם אותו הזבח שהוא קרב לשמו הוא קדש משעה ראשונה ע"ש, ולפ"ז לבד מה דהירושלמי אינו מפרש לשם זבח דמשנתנו דקאי על שינוי קדש ששחט עולה לשם שלמים כדפירש"י בריש מכילתין, אלא דלפי הבנת הירושלמי קאי האי לשם זבח על פרטיות קרבן זה, שיהיה באותו הקביעות שנקבע בשעת הקדשו, עוד שינה הירושלמי כוונת משנתנו בזה שאנו מפרשים דכל הששה דברים הם בקרבן אחד, וא"כ לשם זבח לשם זובח הוא באותו הקרבן שלא יהיו בו ג"כ שינוי בעלים, ומה שייך זה לקרבנות הצבור דאיירי בירושלמי, וע' בתו"כ ויקרא נדבה פרשה י"ד ובמפרשים שם.
שם א"ר יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי ב"ד ע"כ, נראה דר"י לא בא אלא לאמר דהקרבן כשר, אבל בנשיאות עון של הכהנים בזה, לא יפלוג על ברייתא דספרי קרח ר"פ י"ח, דהכי תניא התם ר' יאשיה אומר מנין אתה אומר שאם זרק את הדם כראוי וא"י לשם מי זרקו והקטיר את החלב כראוי וא"י לשם מי הקטירו שהכהנים נושאים עון על כך ת"ל אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש וע"ש בהתוה"מ.
שם אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי ב"ד, והנה בהלכות קטנות להמרדכי רמז תתקמ"ט הביא בשם רש"י ז"ל לענין ס"ת, דאף שהאזכרות צריך להזכיר בפירוש לשמן, אבל שאר ס"ת אם ישראל כתבה סתם כשר דסתמא לשמה קאי, וביאר הטעם דלא גרע מזבחים דבעינן לשם ששה דברים ואפ"ה אם לא אמר בפירוש כשר כדאמר ר' יוסי כו' ע"ש, וע' גיטין מ"ה ע"ב תוד"ה עיבוד.
ולכאורה מי דמי הלא הכא ביאר ר' יוסי טעמו שהוא תנאי ב"ד, והיכא אשכחן תנאי ב"ד בכתיבת ס"ת, וי"ל דבזבחים היה נחוץ התנאי ב"ד, כדאמרינן לעיל ד"ב ע"ב אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו, וכתבו שם התוס' דאדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר ע"ש, וזה שייך רק בקרבן, אבל כתיבת ס"ת סתמא לשמה קאי דאינו נופל בזה שום טעות.
אמנם אפילו אם דמיון ס"ת שוה לזבחים, י"ל דהתוס' לעיל שם בד"ה קיימו לא ס"ל כהמרדכי, דהא פירשו כוונת ר' יוסי דמשנתינו, דקאמר שלא היה בלבו היינו שלא אמר בהדיא לשם אחת מכל אלו אבל חישב בלבו למה שדינו להיות, הא סתמא פסול ע"ש, וצ"ע.
שם א"ר יהודא אמר רב עולה לשם עולה כו', ברייתא היא בתו"כ ויקרא נדבה סוף פרק ו', ור"י א"ר מפרש כל הני לאפוקי עד דאסיק לכולא בריתא דהתם.
שם אשה לשם אישים לאפוקי כבתה דלא, כ"ה הגרסא בילקוט ויקרא רמז תמ"ה, וגרסא זו מתאמת עם דרשת הספרי בפ' פנחס בפסוק אשה ריח ניחח אע"פ שאתה נותן לאשים לא ירצה עד שיהא כאשים, וגם שם הכוונה לאפוקי כבבא דבסוגיין, ובדק"ס הביא על תיבת כבבא כמה גרסאות ע"ש, ורש"י הכא פי' כבבא צלויות בגחלים, ומשמע אפילו גחלים לוחשות, וע' רש"י עירובין כ"ט ע"ב ובסנהדרין ד"ע ע"א, וזה אינו מתאים כ"כ עם גרסת כבתה דבילקוט כמו שפי' הראב"ד בתו"כ שם, שכתב גחלים עוממות ולא נצלה כל צרכו נקרא כבבא על שם גחלים כבות ע"ש.
שם א"ר יהודא א"ר חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה, הארכתי בזה בחידושי לעיל ד"ג ע"א.
שם א"ל אביי דילמא לא היה בלבו כלל כשר ומרצה הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה, והנה אע"ג דאביי קאמר בלשון ודילמא, מ"מ פסק הרמב"ם הכי בפט"ו ה"ד מפסוה"מ, וע' בכ"מ פ"א ה"ט מה' פרה אדומה ובש"ק לירושלמי גיטין פ"ח ה"ה.
אולם הרמב"ן במלחמות ספ"ג דר"ה כ' וז"ל דשוחט קדשים לשם חולין כשרין ועולין לבעלים לשם חובה ואפילו חטאת כדאיתא בפ"ק דזבחים ע"ש, ולכאורה תמוה דלא נזכר בפ"ק אדות ריצוי הבעלים רק על כשרות הזבח, והכא דהוא המקור הנכון לדברי רב כדפירש"י לעיל ד"ג ע"א, מבואר דכשר ואינו מרצה, וכן פסק הרמב"ם כנ"ל, ועכ"פ שדא ביה אביי נרגא באמרו, דילמא כו' הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה, ולחומר הענין היה נלפע"ד ליישב דעת הרמב"ן ז"ל, דאפ"ל דבכוונה מדוייקת מסיק הרמב"ן שם כדאיתא פיק דזבחים, ור"ל דלדעתו פליגי הני שתי סוגיות אליבא דרב, שאמר סתמא חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה, ולא ביאר טעמו, רק ר' אלעזר בסוגיין קאמר מ"ט דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים ובזה היה מקום להרמב"ן להקשות טובא, ניהי די"ל דמינה גופה דייק רבא לעיל ד"ג. דרק מינה מחריב בה. דלאו מינה לא מחריב בה, אך מ"מ מה מקום להקשות מזבחים אגיטין, ומאי צריך נמי לתרץ מצד הסברא, דבקדשים דל חולין מינייהו הו"ל סתמא וסתמא כשרים כו', הלא בפשוטו ניחא דבקדשים הוא גזה"כ דאין חולין מחללין קדשים, ובגט נמי גזה"כ הוא דכתיב וכתב לה לשמה, וממילא בחסרון הכתיבה לשמה פסולה, ומה לי אם נכתב לשם כותית או לשם ישראלית, כיון דעכ"פ איננה לשמה רק לשם אחרת, ומזה הבין הרמב"ן ז"ל דאמוראי נינהו אליבא דרב, ורבא שם פליג אדר' אלעזר דהכא, וס"ל דלא ילפינן מקרא, רק מסברא דמינה מחריב בה כו', ולהכי שפיר קשיא ליה מגיטין אזבחים, וכיון דלא ילפינן מקרא דולא יחללו, ממילא ליתא נמי לקושית רבה בסוגיין מהא דר' יוסי, דאפ"ל דרב ס"ל כת"ק דמשנתינו דבעי זביחה לשם זבח, ולאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר כדפירש"י, אבל לשם חולין הו"ל כמו לסתמא דכשרים, כדביאר רבא דבריו בהדיא כן לעיל ד"ג, ומדחזינן במשנתינו דריש מכילתין דתנן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואמורא הלא צריך לפרש דבריו יותר, ואפ"ה קאמר רב סתמא לשם חולין כשרה, מזה הבין הרמב"ן דעלו לבעלים לשם חובה נמי, כן היה נלפע"ד, א"נ ס"ל להרמב"ן דלא מצינן למילף מקרא דולא יחללו, דהאי קרא גבי טבל ותרומה כתיב, ותירוץ התוס' לעיל ד"ג ע"ב ד"ה לא, דדילמא קדשי מיותר קא דריש כו', משמע ליה לדוחק, וממילא ליתא לקושיא דרבה ופירוקא דאביי בסוגיין כנ"ל, שוב מצאתי להגרע"א בחלק הכתבים שאחרי המערכות דמשבש לשון הרמב"ן ע"ש.
שם חטאת ששחטה לשם חולין כשרה משום חולין פסולה, ע"ל ד"ב ע"ב תוד"ה זבחים וד"ג ע"ב תוד"ה ה"נ ובחידושי הרשב"א לחולין י"ג ע"א.
רש"י ד"ה לפסולא בעלמא ומעלה דרבנן היא כו', ע"ל ל"ד ע"א תוד"ה ואפילו ובחולין ל"ה ע"א תוד"ה אין ובמש"כ בחידושי שם, וע"ע בת' רדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קצ"ג ובשעה"מ פ"ו מה' ברכות.
רש"י ד"ה לשם זובח לאפוקי שינוי בעלים והא ילפינן להו מקראי כו' ע"כ, והקשה במקנה לקידושין כ"ג מאי קמ"ל ר"ה בריה דרב יהושע בהא דקאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, פשיטא אחרי דקיי"ל דשינוי בעלים בכל הקדשים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואס"ד דבעינן שליחות דבעלים וכיון ששינה בשליחות, והבעלים צריכים להביא קרבן אחר בטלה שליחותו ולמה כשרים כו' ע"ש, ועמש"כ בחידושי בריש מכילתין.
ולע"ד יפלא מה ענין כשרות הקרבן לשליחות הבעלים, הרי בנוגע לשחיטה דמיא שחיטת קדשים לשחיטת חולין, ואטו אם שחט בהמה גנובה או גזולה, האם תפסל השחיטה מפני חסרון השליחות, הרי משנה שלמה היא בב"ק ד"ע דאפילו בשוחט בהמה גנובה ונמצאת טרפה ס"ל לרבנן דהוה שחיטה ראויה, ובנמצאת כשרה אפילו ר"ש מודה דנקראת שחיטה מדין התורה, וכן אם גנב קרבן חבירו ושחטו תמים מבפנים לשם בעלים, פריך הש"ס בפשיטות שם ע"ו ע"א והרי חזרה קרן לבעלים, ופירש"י הואיל ולשם בעלים נזבחו ע"ש, ואפילו נזבח שלא לשם בעלים דאז לא חזרה להם הקרן מפני שלא עלו לבעלים לשם חובה אפ"ה כשרים ע"ש, ושם ודאי לא עשהו שליח לשחיטה, הרי בהדיא דכשרות הקרבן אין לה שום שייכות אל השליחות.
וממקומו הוא מוכרע בהא דאמרינן בנדרים ל"ה דבעיא אי כהני הוו שלוחי דשמיא או דידן, נ"מ למודר הנאה, ולכאורה הוא דבר היוצא מן המציאות הרגילה אפילו לאחד מאלף, שבעל הקרבן יהיה מודר הנאה דוקא מכהן זה שבאותו משמר העובד בקרבנו, טפי היל"ל הנ"מ לענין כשרות כל קרבנות יחידים. דאי שלוחי דידן נינהו והכהן שינה בשינוי בעלים אז הקרבן פסול, משא"כ אי שלוד"ר נינהו כמש"כ המקנה, ובע"כ דלכשרות הקרבן אין שייכות אי הוה שלוחא דידן או דשמיא, וע' עונג יו"ט סי' קי"ג.
ומאי דמסקו התוס' בקידושין שם דאם הכהן הקריב שלא לדעת הבעלים אי שלוד"ר נמי נינהו הקרבן כשר משא"כ אי דוקא שלוחי דידן ע"ש, התם איירי כדביארו התוס' ביומא י"ט ע"ב, דבעל הקרבן אמר בפירוש לא בעינא דלקרביה כהן שבאותו משמר אלא כהן אחר ע"ש, אמנם אם לא אמר בפירוש רק שחט סתם, לא יופסל הקרבן בשביל חסרון שליחות הבעלים, אף אם נסבור דשלוחי דידן נינהו, והא דאמרינן בנדרים שם הכל צריכים דעת בעלים, זהו בנוגע לכפרת הקרבן, וכדאמרינן בכריתות ד"ז ע"א היכא דאמר לא תקריב כו"ע ל"פ דלא מכפרתו דכתיב יקריב אותו לרצונו, והיינו דתנן בערכין כ"א ע"א שאין מתכפר לו עד שיתרצה כו', אבל לכשרות הקרבן אינו נוגע חסרון רצונו כנ"ל.
ובסוגיא דיומא שם יש להעיר, דאהא דתנן מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושליח ב"ד, פריך בש"ס לימא תיהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר הני כהני שלוד"ר נינהו כו', ולכאורה מאי דוגמא שליחות דכה"ג ביוה"כ לשליחות דכהנים בכל השנה, הרי כהנים סתם הבדילם השי"ת להקריב קרבנות כל ישראל, לשמור ולעשות כל עבודת המקדש מה שלא הותר לכל השבטים זולתם, הן הם ודאי שלוחי דרחמנא נינהו, והבעיא הוה אי שלוחי דידן נמי הוו קצת, כמש"כ התוס' ביומא ובקידושין, משא"כ הכה"ג הפרטי, שלא נתמנה מפי הגבורה, רק עדת ישראל בחרו בו, בודאי נחשב שליח הקהל, ולהיותו המכפר גם על אחיו הכהנים, דלא שייך בהו סברת מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד, דכל אחד מהם היה ראוי להיות כה"ג כמהו, ובע"כ חשיבותו היא מטעם הבחירה של הקהל, ולפ"ז ודאי הוה שלוחא דידן, ושפיר קאמרי ליה אתה שלוחנו, ומה דמיון הוא לדר"ה בריה דרב יהושע המדבר בסתם כהנים, ודוחק לאמר דגם הכה"ג אף שנתמנה מן הקהל, מ"מ נחשב כשליח דרחמנא, משום דאפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה, וע' יבמות ס"א ע"א וביומא ד"ט ע"א ובמש"כ לעיל י"ח בחידושי ע"ש.
ומהתימה ג"כ על התפארת ישראל ביומא שם שכ' וז"ל דלהכי קאמרי ליה ואתה שלוחנו דאם ישנה אינו כהן גדול שלהם דלהא לא שווינהו שליח וא"כ גם לפי דעת הצדוקים תהיה עבודתו פסולה מדאינו כה"ג כלל ע"ש, דדבריו הם נגד מסקנת הש"ס שם, דלאו מטעם שליחות אמרו לו הכי, רק שתהיה השבועה חלה על דעתם ועל דעת ב"ד וע"ש בתוי"ט.
גם מסברא אין מקום לאמר דמצד בטול שליחות ידברו עמו דברים אלו, דהא אף אם באמת הוא צדוקי, אבל עכ"פ מהפרושים נעלם שהוא צדוקי, כי אם היו יודעים זאת היו מורידים אותו, וכשם שהם בספק עמו, כמ"כ יפול הספק אצלם על כל מי שימנו במקומו לכהן גדול, ועם כולם ידברו כזאת, והאם יבטלו השליחות מכולם, זולת אם נימא דניחו להו שיבטלו את כל עבודות יוה"כ משתתעבד העבודה בצדוקי, ולפ"ז טוב יותר לפרש כמש"א בש"ס, דלאו משום בטול שליחות אמרו לו אתה שלוחנו, רק שידע שמשביעין עליו על דעת ב"ד.
אולם ניהי דאין בדבריהם משום בטול שליחות, אבל עכ"פ הוא שלוחם ע"פ ההתמנות שמינוהו להיות כהן גדול, ושפיר קאמרי ליה אתה שלוחנו, ומ"מ הקשו שפיר ביומא שם לימא תהוי תיובתא דר"ה בדר"י דאמר הני כהני שלוד"ר נינהו, משום דכל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו, ודין זה הוא דין תורה, ולגבי כל עבודות יוה"כ נקרא שלוחא דרחמנא.
רש"י ד"ה לשם חטא, לשם חטאו שהוא מביאו עליו עכ"ל, בנעימות לשונו זה הבליע פרטי דינים הרבה, שכולם שייכים לתיבות לשם חטא דמשנתנו שצריך הזובח לכוון, דמלשון המשנה והחטאת והאשם לשם חטא, היה מקום לפרש דאתא לאפוקי רק קרבן נידר ונידב, אבל אם היה מכוון לשם קרבן אחר הבא על חטא לית לן בה, דעכ"פ לשם חטא בא, משו"ה פירש"י לשם חטאו, ועדיין אני אומר אם היו לו שני חטאים של חלב ושל דם, והביא חטאת יצא בכוונתו לשם חטא סתם, להכי מסיק לשם חטאו שהוא מביאו עליו, והאי עליו פירושו על אותו החטא, וכדתנן בכריתות כ"ז ע"ב דאפילו הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום שנאמר קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו, כן נוכל לפרש האי עליו, על החוטא, כדאמרינן לעיל ד"ז ע"א עליו ולא על חבירו שמחוייב כפרה כמותו, ובמש"כ רש"י שהוא מביאו, יש נמי להניח בכוונתו, דאם הפריש חטאתו ומת, לא יביאנו בנו אחריו כדתנן בכריתות שם, וזו היא נמי כוונת הגר"א ז"ל במה שהגיה בתוספתא זבחים ספ"ה וחטאת ואשם לשם החטא, וע' ברמב"ם פט"ו מפסוה"מ ובפ"ג ה"ג משגגות ובספ"ד ממעה"ק.
רש"י ד"ה שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד כו' דכתיב המקריב אותו לא יחשב ע"כ, וזה מתאים עם הא דדרשינן לעיל כ"ח ע"ב מדכתיב המקריב דבהקרבה הוא נפסל, היינו על מחשבת הכהן בשעת הקרבה, וע"ש ברש"י ובתו"כ צו פרשה ח' ובפי' הראב"ד ובר"ש משאנ"ץ ובהתוה"מ שם ובפמ"ג יו"ד סי' ד' סק"ג ובת' עין יצחק חי"ד סי' י"ט.
רש"י ד"ה אין בהם משום ריח דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקא ריחא, ע' ירושלמי שבת פ"ב סוף ה"ה ובת' באר יצחק חא"ח סי' כ"ב.
רש"י ד"ה הנחת רוח. נחת רוח לפני הקב"ה שאמר ונעשה רצונו ע"כ, וכן פירש"י לעיל ד"ב ע"ב דיה לשם ניחח, והוא לשון הספרי בפ' קרח אקרא אשה לריח ניחח לה' י"ח י"ז, וע' בפדר"א ספכ"ג ולעיל שם ברש"י ד"ה לשם השם ובהגהות הב"ח שם.
תוד"ה אחת. לאו כלל ופרט ממש דמרוחקים זה מזה הן כו', ע' בשטמ"ק בסוגיין ובשבועות ד"ז ע"א תוד"ה אחת ובבאר שבע לכריתות ד"ב ע"ב.
בא"ד וא"ת קדשי בדה"ב נמי תיפ"ל מיקרב כו', ע' בר"ש משאנ"ץ לתו"כ צו פרק ט"ו משנה ה'.
בא"ד וא"ת הא דאמר בהקומץ רבה כל טהור יאכל בשר הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה כו', עמש"כ בחידושי לכריתות כ"ג ע"ב.
בא"ד דאי כתב רחמנא כל טהור ולא כתב יקרב הוה אמינא דקודם זריקה חשיב ניתר לטהורים כיון דיכול לזרוק לכתחילה כו' ע"כ, פי' כדאמרינן בקידושין ס"ב כל שבידו לאו כמחוסר מעשה, וכדהסביר הגאון רי"א ז"ל בעין יצחק אה"ע ח"א סי' פ'.
תוד"ה אבל. ועוד תנן במעילה ד"י גבי לבונה וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא כו' כצ"ל, ותיבת פיגול נמחק, דליתא בלבונה, כמבואר במשנה שם, ולעיל במשנה מ"ב ע"ב.