אור ברסלב

אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן

דף לה.

דף לד:

אף אני לא אמרתי אלא כשנתקבל בכלי כו'. בתוספתא פסחים פ"ד ליתא לתשובה זו, וע"ש בירושלמי פ"ה ה"ח.

שם דתניא דם התמצית באזהרה ר' יהודה אומר בכרת כו'. עמש"כ בחידושי לחולין ע"ד ע"ב.

במשנה השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול כו' כשר ור"א פוסל, ע' ר"ש פרה פ"ד מ"ג.

שם השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב, ע' מל"מ פי"ח סוף ה"ז מפסוה"מ ובבאר יצחק חא"ח סי' ח' ענף ב'.

שם השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל ע"כ. אע"ג דגבי טומאה אם חישב אפילו על השיליא לאכול, מטמאה טומאת אוכלין כדתנן בחולין ע"ז ע"א, שאני טומאה דסגי מחשבת האכילה אפילו בעד האיש הפרטי שהוא נפש היפה כדתנן התם, אבל בפיגול צריכה להיות ראוי לאכילה לכל אדם, ורובא דאינשי לא אכלי להו כדפירש"י, ולהכי לא תועיל מחשבת המקריב בשעת ההקרבה לפגל לכל העולם כמש"כ בחידושי בסמוך, ודוגמא כזו מצינו במשנתנו שבת ע"ה ע"ב כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו, וכן במצניע כל שהוא דכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כדתנן ר"פ המצניע, ולא אמרינן דנתחייב זה במחשבה של זה.

שם המולק את התורין לאכול ביציהן בחוץ לא פיגל כו'. הנה ברישא דמשנתנו חשיב דבר שאין דרכו לאכול כגון אימורים שהם אכילת מזבח, ובתר הכי תני דברים שאין ראוין לאכילה כמו קיפה ואלל כו', ובסיפא תני שליל ושיליא דלאו גופא דזיבחא הוא, ולפ"ז שפיר סמיך ביצי עוף, דאוכלא דאפרת הוא כדאמרינן ריש ביצה, וכה"ג בב"ק מ"ז תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא, ולפ"ז דוקא ביצאו לאויר העולם, אולם לפ"מ דתנא ביצי תורין עם חלב המוקדשין ופירש"י חלב שבדידיה, משמע דה"ה בבצים הנגמרות ואע"ג שלא יצאו עוד לאויר העולם, וכמו דמותרות לאכלן בחלב כדאמרינן בביצה ד"ו ע"ב, ומשום דגם אז ביצה היא ולאו בשר כדפירש"י שם, וה"נ דכוותיה. וקצת ראיה לזה, דאל"ה מאי האי דדחקו שם בש"ס כולי האי, אהא דאמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה מאי עם יציאתה נגמרה כו', לימא דאמשנתנו קאי, דהא דתנן המולק את התורין לאכול ביציהן בחוץ לא פיגל, הוא דוקא אם כבר יצאו לאויר העולם, אבל כל זמן שהם במעי התורין כבשר נינהו ונתפגל העוף, דזה לא דמי לשליל ושיליא דהכא דביצי העוף הנגמרות הנמצאות בעוף בפנים דרכן לאכול כדאמרינן בביצה שם וכנ"ל, ובחישב לאכול מאשכול או משלל של בצים, אפשר לחלק כמו לענין נבלת עוף טהור שם ד"ז וברמב"ם פ"ג ה"י מאבות הטומאות, וע' במנחות ד"ע ע"א וברש"י ותוס' שם וצ"ע כעת.

שם אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ע' בפי' הראב"ד לתו"כ פ' צו פרק י"ב.

שם א"ר אלעזר פיגל בזבח נתפגל השליל בשליל לא נתפגל הזבח. והנה נראה דרש"י ותוס' ירדו להבין מאי קסבר ר"א, אי עובר ירך אמו הוא ושליל הויא גופא דזיבחא, אפילו פיגל בשליל יתפגל הזבח, ואי לא נחשב כגופא דזבחא, אמאי יתחייב על אכילת השליל מפני פיגול הזבח ע"ש.

ולולא דבריהם הייתי מסביר לעצמי דס"ל לר"א דשליל אינו בעמוד והקרב, כדילפינן בתו"כ ומובא בחולין ע"ה ע"א, מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל, וע"ש צ"ב ע"ב תוד"ה אילימא, ולקמן צ"ח ע"א ובמנחות פ"ג ע"א כתבו התוס' דלכך איצטריך ליה קרא למעוטי חלב ושתי כליות מהקרבה משום דקסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין ע"ש, ולפ"מ דקיי"ל לעיל כ"ו ע"ב דאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה, לפ"ז ניחא שפיר דאם פיגל בזבח נתפגל השליל, משום דמחשבת הפיגול הי"ל מקום לחול על מידי דבר הקרבה שהוא עצם הזבח, והשליל נתפגל על ידו משום דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והויא כאחד מאבריה, וע' ברמב"ם פי"ח הכ"ג מפסוה"מ ופ"ד ה"ג מה' תמורה, משא"כ פיגל בשליל כיון דאינו בעומד והקרב הויא דבר שאינו ראוי לעבודה, משו"ה אין מחשבה מועלת בו ולהכי לא נתפגל הזבח, וע' שעה"מ פ"ד ה"ג מה' תמורה.

שם ושוין שאם חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. בכ"מ פי"ד ה"ח מפסוה"מ תמה על השמטת הרמב"ם דין שריפה ע"ש, וכבר הזכיר דין זה שם פי"ח ה"ז כמו שהעיר בזה במה"פ לירושלמי יומא פ"ו ה"ו.

רש"י ד"ה הייא מהרה ע"כ, נ"ב כמו אשור הייא בשבת קי"ט ע"א וע"ש קל"ד ע"ב ובב"ק פ"ד ע"א.

רש"י ד"ה לא נתפגל. ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה כו' ע"כ, לכאורה נראה ברור דאין כוונת רש"י ז"ל, דמשום דרובא דאינשי לא אכלי ליה גם הוא לא יאכלנה, ומשו"ה אינו מועיל מחשבתו לפגל, אלא כוונתו דאפילו אם הוא יאכלנה אח"כ כמו שחשב, אפ"ה לא תועיל מחשבתו לפגל, משום דרובא דאינשי לא אכלי ליה, ובטלה מחשבתו אצל כל אדם.

ולפ"ז קשה לכאורה מאי נ"מ הא דרובא דאינשי לא אכלי ליה, כיון דהוא חשב לאכלו ואכל מדוע לא נימא אחשביה כדאמרינן בשבועות כ"ד, וכמ"כ כ' הרא"ש ר"פ כל שעה גבי חרכו קודם זמנו וז"ל ומיירי בנפסל מאכילת כלב, יש שרוצים לאמר דה"ה דמותר באכילה נמי דעפרא בעלמא הוא אבל זה אינו דניהי דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו אכיל ליה אסור וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל ע"ש, וכמ"כ כ' הריטב"א במכות י"ז ע"א בשם רבינו מאיר ז"ל, דלהכי ס"ל לר"ש כל שהוא למכות משום דאחשביה לכל שהו כשאוכלו במזיד, וכ"כ בש"א סי' ע"ה גבי יוה"כ דאוכלין ומשקין שאינן ראוין אפילו לרפואה אסור דכיון דאכלן אחשבינהו ע"ש, וא"כ מדוע לא נימא נמי הכא אע"ג דרובא דאינשי לא אכלי ליה אפ"ה אחשבינהו במחשבתו לאכול.

אמנם י"ל דל"ד כלל. דע"כ לא אמרינן אחשביה אלא היכא דבאכילתו זו דחשב עליה נוגע רק לו, בזה יש מקום לאמר דאחשביה הוא לעצמו לאכול, משא"כ במחשבה דחוץ לזמנו דמשויא פיגול לקרבן זה לכל העולם, דמי שיאכל ממנו יתחייב כרת, לא שייך לאמר אחשביה, רק אנו דנין בזה מה שהיא אכילה לכל העולם, וכיון דרובא דאינשי לא אכלי ליה להכי אין מחשבתו מפגלת הזבח, דאטו אם חסר דעת יאכל אפר האם יהיה אפר מאכל לכל אדם ע"י מחשבתו של זה, ובע"כ דאחשביה פועל על דבר שאינו מאכל לעשותו למאכל לעצמו אבל לא לזולתו. ולאמר דגם אצל האוכל הפרטי של הפיגול נמי נימא אחשביה, זה ודאי אינו, דבזה אנו דנין רק על מחשבה קמייתא של העובד לעשותו לפיגול בשעת עבודתו, והיינו דפירש"י ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח כו', הרי דכונת רש"י רק על המחשבה דההיא שעתא שנעשה על ידו הפיגול, ועמש"כ בחידושי לקמן ק"ח ע"א.

רש"י ד"ה מוראה לא חזי לאכילה דפירשא בעלמא הוא הילכך מחשבה דידה לא מיפגלא ומיהו היכא דנתפגל העוף ע"י דבר אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי חייב עליו כרת ע"כ. והנה מוראה זו זפק כדאמרינן לקמן ס"ה ע"א, ועפ"ז כתב אלי בשנת תרנ"ח הגאון הגדול מו"ה יחיאל מיכל ז"ל אבד"ק יאנישאק יע"א בעהמ"ח שפת הים, דלפמש"כ הפר"ח בסי' פ"א סקי"ב גבי שיליא כיון דרובן לא אכלי ליה לא צריך ששים לבטוליה, רק סגי ברוב, כמ"כ אם נפל זפק מעוף טריפה לקדרה לא יצטרכו ס' לבטלו רק סגי ברובא, משום דלאו כו"ע אכלי לה ודמיא לשיליא כדפירש"י הכא.

ולענ"ד לא ברירא כ"כ די"ל אף דלמוראה יש דמיון שיליא להא דרובו לא אכלי להו, היינו רק גבי פיגול דאכילה דידה כתיב בקרא, ובזה י"ל דכוונת התורה היתה על אכילה הראויה לכל אדם, אבל שיליא ומוראה דרובן לא אכלי להו, לא נחשבת לאכילה בדעת תורה עד דלתחייב עלייהו כרת, משא"כ באכילה דלא כתיב בקרא, רק הוא הסכם העולם, בזה י"ל דע"כ לא כתבו הג"א והפר"ח דלבטל ברובא ולא בעי ס' אלא גבי שיליא, דמשנתנו בחולין ע"ז העידה דרק נפש היפה תאכלנה, אבל זפק הלא איכא אינשי דאכלי נמי, ומשו"ה אם נתפגל ע"י דבר אחר חייב כרת נמי כדפירש"י, בזה י"ל דצריך ס' לבטולה ככל מידי דאכילה.

וראיה לזה דהא גם אקורקבן אמרו בביצה ד"ז דאיכא אינשי דלא אכלי, האם גם בזה נימא דלא בעי ס' לבטוליה, הלא לולא דברי הראשונים והמחבר בסי' ק"א ס"ה, היה מקום לאמר דקורקבן הוא חתיכה הראויה להתכבד ולא בטל כלל, ובע"כ משום דאיכא אינשי דאכלי נמי קורקבן, הלא דמציאות בני אדם דאכלי נמי, מביאים עליו דין ששים כדי לבטלו, ומדוע לא נימא הכי גם גבי זפק.

עוד כתב הגאון הנ"ל ז"ל דדבר זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס', דהתוס' כתבו דהטעם הוא משום דקיימא להשליכה לדישון. ולע"ד גם זה בלתי מוכרח, דהתוס' כתבו בהדיא דאפילו חזיא כשאר בשר אינה מפגלת את העוף דמוראה אבית הדשן ואין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח ע"ש. ומלשון דאפילו חזיא כו', משמע דאינם חולקים על רש"י רק דהוא כעין תיפוק ליה דאינה מפגלת משום דקיימא להשליכה לדישון, אבל לא יפלגו אהה דרובן לא אכלי להו, שהיא מציאות הידוע לכל ולא שייך בה פלוגתא.

ומה שהקשה הגאון הנ"ל ז"ל ע"ד התוס' הלא סתם קרבן עוף הוא גם חטאת העוף ובחטאת העוף לא השליכו הזפק, ככר הקדימו בהערה זו בטהרת הקדש בסוגיין.

תוד"ה אין. ודם התמצית זרק ליה לשם מים כו', ע' פסחים ס"ה ע"א תוד"ה שמא ובהעמק שאלה לשאילתות פ' תצא סי' קנ"ד אות ב' בסופו, אמנם על עצם דבריהם אני מתפלא הלא הא דס"ל לר' יהודא לקמן ע"ח ע"א אין דם מבטל דם, הוא בתערובות בדם בהמה חולין או בדם חיה, אבל בדם התמצית גם איהו ס"ל ישפך לאמה, מדלא פליג בסיפא כדכתבו שם התוס' בדף ע"ט ע"ב ד"ה ה"ג ובתוי"ט שם.

תוד"ה פיגל בזבח. דמוראה אבית הדשן כו', ע' בסמוך תוד"ה פיגל באלל ולקמן מ"ו ע"א תוד"ה ולא וביומא כ"א ע"א וברש"י ד"ה מוראה ושם בתוס' נ"ט סוף ע"ב ובשילהי תמורה וברש"י שם ד"ה מוראה וברמב"ם פ"ב ה"ו מה' מעילה וצ"ע.

בא"ד דלמא איצטריך לגופיה למעוטי שיליא מנותר, ובשטמ"ק הגיה שליא ושליל כו', וקשה בשלמא שליל צריך למיעוט, משום דאשכחן ביה ריבוי בחולין קי"ג ע"ב גדי לרבות את השליל, אבל שיליא ל"ל למעט. הלא אמרינן התם דא"צ קרא להוציא את השיליא דפירשא בעלמא הוא, (וזהו המקור הנכון לדברי הראב"ד בפ"ה הי"ג ממאכלות אסורות, ולא כהמפרשים שם שדרשו מקורו ממקומות אחרים ע"ש).

וי"ל משום דבחולין ע"ז ע"א תנן, השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכלנה, ואמרינן בגמ' דת"ר כל בהמה תאכלו לרבות את השיליא, ועמש"כ בחידושי שם ס"ט ע"א ולכאורה אמאי צריך קרא לרבות כיון דפירשא בעלמא היא, ובע"כ דלענין נותן טעם דבב"ח הוי רק פירשא, דאין בכחו לפעול על החלב, משא"כ כשהוא לעצמו, דעכ"פ נפש היפה תאכלנה, ומשו"ה צריך ריבוי, ולפ"ז גם גבי נותר ניחא, הא דאיצטריך ליה למעוטי, כשהשיליא נאכלת לעצמה, וע' בפר"ח סי' פ"א ס"ק י"ב ושם סק"ב.

תוד"ה פיגל באלל, ובעולת העוף איירי שקודר להסיר המוראה בנוצתה. ע' לעיל בסמוך תוד"ה פיגל בזבח וברש"י ד"ה מוראה ובמש"כ בחידושי שם.

תוד"ה באכילה. כך פי' בקונטרס ובחנם דחק כו' אבל האי לא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, כדברי התוס' מבואר בהדיא בירושלמי יומא פ"ו ה"ו וכמש"כ שם בש"ק, וע' מנחות י"ז ע"ב תוד"ה דלא.

תוכן העניינים

אור הישר על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה