אור ברסלב

אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן

דף כה:

דף כה.

בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא כמונח דמי. והנה בבה"ז ובפנים מאירות בסוגיין ובלח"מ פ"ד ה"ט ממעה"ק והב"ש סי' קל"ט סק"ט מיחסים דין אויר שאין סופו לנוח דהפקר ודגיטין בב"מ י"ב וק"ב ובגיטין ע"ט להא דבסוגיין ע"ש. ולע"ד יל"ד טובא איך יתאימו יחד, הלא בהפקר וגיטין יש בזה קונה ומקנה, ואחרי דגלי רחמנא דחצרו קונה כמו ידו, ורשות חצרו הוא שלו עד רום רקיע, התם יש מקום לאמר דגם אויר חצרו יקנה לו, כיון דמקור הקנין נובע מטעם הסכמת דעת שניהם, והרי דעתם מסכמת אל הקנין, ומצד מקום הקנין שהוא באוירו ג"כ לא יגרע כיון שהוא שלו כנ"ל, ורק אם אין סופו לנוח יש מקום לאמר דאין אויר חצרו קונה, כיון דמצד הטבע לא ינוח כלל בחצרו, אבל אם סופו לנוח אין מקום כלל להסתפק, דודאי אויר חצרו קונה לו כנ"ל, אבל מה ענין זה למצוה או לאיסור, שהתורה גזרה בדרך זה תעשה או לא תעשה, כהא דבסוגיין דעצם מצות קבלת הדם במזרק שהיא למטרת הזריקה אמרה תורה שתהיה בכלי, ומאן חשוב מאן ספון לאמר שגם האויר הבלתי מוכשר לזרוק ממנו ישתתף לדין הכלי, כמו אויר חצר וגג לדין קנין החצר.

והא ראיה לפ"מ דמסקינן בסוגיין, דר' אסי תרתי בעא מיניה דר' יוחנן, ופשיט ליה מהא דחבית דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח, ואם סופו לנוח כמונח דמי, והשתא תקשה אדפשיט ליה ר' יוחנן מהא דחבית דהיא מתניתא, ולא פשיט ליה ממשנה מפורשת בגיטין ע"ט ע"א בזרק גט מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף ה"ז מגורשת, ואוקי ר' יוחנן גופיה כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות, משום דאז היה מצד הטבע סופו לנוח, אבל אי לאו הכי היה נחשב לאין סופו לנוח, דאתי זיקא ודחי ליה כדפירש"י, הרי דעת ר' יוחנן גופיה ממשנה דהתם דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח, ואם סופו לנוח הוי כמונח אפילו באיסור אשת איש דאורייתא, ובע"כ דאין לדמות דבר התלוי בדעת קונה ומקנה עם קנין חצר, לקבלת הדם שהיא מצוה.

ושם גופה דבעי ר"ז לאמר אאוקימתא דר' יוחנן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות דאתי כרבי דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא, והשיב לו ר' אסי גופיה דבסוגיין, אפילו תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא קא מנטר ע"ש, הרי ממקומו מוכרע דאיסור חלוק מקנין, וכן מחלק הש"ס בב"ק ד"ע ע"ב כיון דמטיה לחצר ביתו קנה לענין שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא, ובע"ז דף ע"א ע"ב אהא דמשני דקא כייל ורמי למנא דנכרי, פריך הש"ס סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא ע"ש.

ואדרבה לפ"מ דבררנו ממקורי הש"ס לחלק בין קנין לאיסור בדין אויר, מעתה מובן בדיוק הא דר' יוחנן פשיט ליה בסוגיין ממתניתא דחבית, משום דמקור שניהם הוא ממצות התורה, ולא מקנינים ואיסורים, כן מצד דמיונם דשוים ממש להדדי, דכמו מי חטאת מצותיה שיבאו מן המעיין מים חיים אל כלי, כמ"כ בקבלה, מצותיה דם מהפר יקבלנו, וממילא אחרי דחזינן דעת תורה במי חטאת, דאויר כלי הוא כמונח, כמ"כ נפשט בעיא דידך דין אויר כלי בדם הפר, כן היה נלע"ד לולא דבריהם ז"ל.

אחרי זמן רב מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל לגיטין ע"ט, שכתב בהדיא אהא דאויר כלי ככלי דמי דבסוגיין, דלאו לענין קנין אמורה ע"ש, ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה, וע' בת' חו"י סי' קנ"ח.

שם מה"מ א"ר יוחנן משום ר' יוסי בר אבין כו', כ"ה הגרסא בילקוט שמיני סוף רמז תקמ"א, אבל הר"ש במקואות פ"ב מ"ג גריס ר' יוסי בר אבא, ובאור זרוע ס"ס שס"ג הגרסא ר' יוסי בן דהבאי.

שם הוייתן ע"י טהרה תהא, ע' בס' האשכול ה' מקואות סי' סמ"ך ובר"ש מקואות פ"ה מ"ה ובאור זרוע סי' של"ז וס"ס שס"ג ובת' הרא"ש כלל ל"א סי' ד' וסי' ז' ובת' מהר"ם פדוואה סי' ל"א.

שם זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי, ע"ל צ"ב ע"ב וברש"י ד"ה תיפוק.

שם א"ל תרדא כה"ג טובא בש"ס, וע' מש"כ בזה בת' חו"י סי' קנ"ב.

שם א"ר זירא אמר רבי הצורם אזן הפר כו', הב"ח גריס הכא אר"ז אמר ר' יוחנן. ולא ידענא מנא ליה, דהא לקמן כ"ו ע"א הוא בשם ר' זירא סתם, וכ"ה בילקוט ויקרא רמז תס"ט, ובבכורות ל"ט ע"ב א"ר זירא אמר רב, והתוס' שם כתבו דבזבחים הכא הגרסא דתניא, ובדק"ס הביא גרסא מכ"י א"ר שילא אמר רב.

שם הצורם אזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר פר שהיה כבר כו', אולם בירושלמי פסחים ספ"ה דריש מקרא אחרינא, והכי אמרינן התם כתיב והזה ממנו מכולו אמר ר' אבינא ומלבד מזבח שלם, ופי' בפ"מ שצריך שיהא הזבח שלם בשעת הזיית הדם, אולם בק"ע משבש גרסת הירושלמי וז"ל ה"ג כתיב ויז ממנו כו', ולכאורה כוונתו משום דבויקרא ח' י"א כמו שנרשם שם, ליתנייהו תיבות והזה ממנו, רק ויז ממנו, אכן גם זה בלתי מובן, דהאי ויז ממנו לא קאי על הזבח כדרשת ר' אבינא אלא ממנו מן שמן המשחה וצ"ע.

שם בקבלה בהולכה בזריקה מנין ת"ל יהיה כל הוויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה. והנה במכילתא בא פרשה ד' תניא יהיה לכם להביא פסח דורות שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים דברי ר' אליעזר ר' יאשיה אומר כו' מה ת"ל תקחו שלא יביא פסח דורות אלא מן הכבשים ומן העזים, וכתב בהתוה"מ שם סי' כ"ז דר' יאשיה יסבור שמש"כ יהיה לכם בא ללמד שיהיה תמים בשעת זריקה כדאמרו בסוגיין ע"ש. ויל"ד הלא אפ"ל דדרשתם הכא שכל הוויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה, הוא רק מתיבת יהיה, ודרשת ר"א במכילתא לדורות הוא מתיבת לכם, דבאמת כל היכא דכתיב לכם מיותר הוא, דודאי למי שמדבר הענין לו ניתן לדעת, ומאי לכם, ולהכי דרשו בביצה כ"ח ובכ"מ לכם לכל צרכיכם, והארכתי בזה בחידושי לחולין קי"ח ע"א ע"ש. ולפ"ז גם ר"א דמכילתא יוכל לדרוש הא דבסוגיין מתיבת יהיה, ומעתה תקשה אפילו לפי סברת הגאון בהתוה"מ דר' יאשיה מבע"ל לדרשה דבסוגיין, עכ"פ להא דרשה יספיק לו תיבת יהיה, ומתיבת לכם יוכל ללמוד לדורות כר"א ומדוע נאיד ללמדו מתיבת תקחו.

שם כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם ע"כ, והנה בתוספתא פסחים פ"ו וזבחים פ"ד הגרסא כזית בשר וכזית חלב, וכ"ה גרסת הש"ס במעילה ט"ו ע"ב, רק התוס' שם כתבו וז"ל או כזית חלב קאמר ע"ש, ומובן דנ"מ אי בעינן נמי כזית לאכילת אדם עם אכילת מזבח, ורש"י לקמן ק"ט ע"ב ובמנחות ד"ט ע"א הורה מקורו מדרשת הש"ס במנחות כ"ו ע"א ופסחים ע"ט ע"א מקרא, דכתיב וזרק הכהן את הדם והקטיר החלב אע"פ שאין בשר זורק עליו את הדם ע"ש, ומזה מוכח דגרסת התוספתא משובשת, רק כגירסא דבסוגיין או כזית חלב.

שם שעות פוסלות בקדשים ע"כ, וכמו בקדשים כמ"כ בבתי ערי חומה בעינן מעל"ע לשעות, וע' ערכין ל"א ע"א תוד"ה מיום ובנדה מ"ז ע"ב תוד"ה כולן, אכן בבתי ערי חומה דכתיב שנה תמימה ס"ל לרבי דמונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה וחכ"א מונה יב"ח מיום ליום ואם נתעברה נתעברה למוכר, אמנם אם גם בשעות דקדשים פליגי רבי ורבנן, ע' בר"ה ד"ו ע"ב ובתוד"ה כמנין וביומא ס"ה ע"ב ובת"י שם ד"ה דתניא ושם ס"ו ע"א רש"י ד"ה ואם נתעברה ובס' האשכול ה' פדיון הבן ס"ס מ"א ובח"ס הי"ד סי' שמ"ג ושם ח"ו סי' ט"ו.

רש"י דיה עד שלא הגיע דם לאויר מזרק כו', וכ"ה גרסת השטמ"ק והדק"ס ע"ש, וע' באבני מלואים סי' קל"ט סק"ז.

רש"י ד"ה אויר, שנתקבל בכלי ונשפך דכשר לאוספו כדתנן לקמן ל"ב ע"א כו', כנשפך מן הצואר לרצפה דפסול, כדתנן במשנתנו.

רש"י ד"ה הוייתן. כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או קידוש כו' ע"כ, הא דרש"י הוסיף קידוש לטהרה דמקוה, כתבו הר"ש בפרה פ"ו מ"ד ושם במקואות פ"ב מ"ג והר"ן פ"ב דשבועות וז"ל אע"ג דהאי קרא יהיה טהור גבי מקוה כתיב ילפינן מניה כל הויות דהכי משמע הווייתן של מים המטהרין ע"י טהרה תהא כשאתה מהוה אותן להיות מקוה או קידוש כו', ע"ש, וקשה ל"ל האי טעמא תיפ"ל דתחילת המקרא הוא, אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, הלא דקאי נמי על מעין דרישא דקרא, דהוא ג"כ על מי חטאת כמו על טהרה דמקוה, וכ"כ במרדכי ה' מקואות וצ"ע, וע' בס' האשכול ה' מקואות ס"ס נ' ובאו"ז סי' של"ד.

רש"י ד"ה אשכחן קדק"ד דהאי בפר הע"ד של צבור כתיב, ונרשם עה"ג בפר כהן משיח, ע' מה שהארכתי בזה בחידושי לבכורות דף ל"ט ע"ב.

רש"י ד"ה בשעת שחיטה דכתיב תכוסו על השה דהיינו שחיטה, ע' פסחים ס"א ע"א ולעיל כ"ג ע"א רש"י ד"ה לפי אכלו.

רש"י ד"ה שנשתייר, אם אין בשר אין דם במנחות דף נ"ו, ובדפוסים אחרים כתוב במנחות בהקומץ רבה דף נ"ו, ונרשם עה"ג צ"ל לקמן ק"ד ופסחים ע"ז ע"כ, ולעד"נ דרש"י לא נחית כ"כ ללשון ועשית עולותיך הבשר והדם דפתח ביה, רק לדין דאם אין בשר אין דם, ומשו"ה נאיד מלרשום לקמן ק"ד ופסחים ע"ז, דשם נזכרו מחלוקת ר"א ור"י בברייתא, ובדוקא ציין מקומו במנחות פרק הקומץ רבה. דשם הוא מקורו במשנה, וע"ש רש"י ד"ה כמדת, ולפ"ז הגרסא שלפנינו עיקרית, ורק טעות הדפוס נפל בזה שהראה מקומו בדף נ"ו, שהוא בדף כ"ו ע"א.

רש"י דיה שעות פוסלות בקדשים, מיום שנולד מעל"ע לשנה הבאה כו' ע"כ. והנה הב"ח בהגהותיו ליומא ס"ו ע"א הקשה הלא בר"ה ד"ז ע"ב מבואר דגבי בכור חשבינן שנתו מיום שראוי להרצאה היינו מן יום השמיני ואילך, ותירץ דשאני בכור דאינו ראוי לאכול כלל רק להרצאה לכשהוא תם ע"כ לא חשבינן ליה משעה שנולד אבל בסתם בהמה אע"פ שהוקדש אח"כ מ"מ חשבינן שנתו מיד משעה שנולד, וע' נדה מ"ד ע"ב תוד"ה שלשים.

ולולא דבריו היה נלע"ד דבריה שם לא איירי רק לענין בל תאחר אבל לא למנין שניו, כדכתבו התוס' בערכין י"ח ע"ב בד"ה שנתו, ומאי דמסיק לחלק דבבכור הוי שנתו משעת הרצאה משא"כ בשאר קדשים חשבינן משעה שנולדו, ג"כ י"ל לפמש"א בירושלמי שקלים פ"ג סוף ה"א גבי מעשר בהמה מחוסר זמן ממתינן עד לשנה הבאה להתעשר עם בני שנתו א"ר חייא זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהן עולה לו לתוך שנתו א"ר מנא א"ר יונה אבא שמע לה מן הדא כל הבכור אשר יולד וגו' הזכר תקדיש הא כיצד משעת לידתו את מונה לו שנה ע"ש, הרי בהדיא דבירושלמי ילפינן בכור ממעשר לענין מנין שנתו משעה שנולד ולא משעת הרצאה, ולא כדמחלק הב"ח ז"ל בין בכור לשאר קדשים, וע' בנחל אשכול לס' האשכול ה' מילה ס"ס ס'.

בא"ד וילפינן לה מקרא דכתיב בהו בן שנתו שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם ואשמעינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה אלא אף משעה לשעה כו' ע"כ. והנה ילפותא זו מקרא דבן שנתו רב אחא בר יעקב יליף לה בנדה ס"פ יוצא דופן, ולפ"מ דרש"י תלה דברי רבא בדרשתו, בדרשת ראב"י, יל"ד בה טובא לע"ד, דדבר כזה היה שייך אי הוה תליא בסברא, אז היה מקום לאמר דרבא הוסיף מסברתו אדראב"י דס"ל דבעינן מיום ליום, ואיהו סבר דאפילו משעה לשעה, ורב אחא ב"י אפשר דפליג על רבא, דדוקא מיום ליום בעי אבל לא משעה לשעה, משא"כ בסוגיין, דרבא הכריח דין דשעות פוסלות בקדשים מקרא דיהיה, דכל הוייותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה, וזה לא משכ"ל רק אי שעות פוסלות בקדשים, ולפ"ז גם קרא דכבש בן שנתו תתפרש לרבא למשעה לשעה, דמיום ליום לא יספיק לו אלא דוקא שנתו לשעה, וראב"י בהכרח שיפרש תמים זכר בן שנתו יהיה, שיהיה שנתו מיום ליום, ואפשר דאשכח ברייתא אחריתא דלא ס"ל דכל הוייותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה, ולפ"ז בע"כ פליגי אהדדי, וא"כ איך מצא רש"י מקומו הכא, לתלות דרשת רבא בסוגיין מקרא דיהיה, בדרשת ראב"י בנדה מקרא דכבש בן שנתו, וע' ערכין י"ח ע"ב תוד"ה שנתו ומה שהארכתי בחידושי שם, וע' במעין החכמה דפוס רעדלהיים דף ס"ו ע"א, ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ז' ובת' הגרע"א סי' קצ"ה.

רש"י ד"ה שחט. נפסל דם הרגלים ביוצא כו', ע"ל כ"ו ע"א תוד"ה שחט ובמש"כ בחידושי שם.

בא"ד וכל דמי בהמה יונקים זה מזה כו', וראיתי בס' חיבת הקודש שהעיר ע"ד רש"י מירושלמי עירובין פ"ג ה"ה דאיכא פלוגתא אם אברים יונקים זמ"ז וכתב דצ"ל דס"ל לר' אמי דהכא כרב שם דאברים יונקים זמ"ז ע"ש, ודבריו בלתי מובנים לדעתי, אטו עולא בר ישמעאל דס"ל שם בירושלמי דאין אברים יונקים זמ"ז, האם יכחיש את החוש אשר בעינינו נראה, דבשעת השחיטה יתאספו דם הבהמה גם מיתר האברים לצאת דרך בית השחיטה, רק לדעתי לא זו הדרך בהבנת הירושלמי, אלא דהתם איירי בבהמה של שני שותפים, דאם מיצע בעירוב את התחום אל תזוז ממקומה, ובזה פליגי אם שחטוה ביו"ט, רב אמר אברים יונקים זמ"ז, פי' בין השמשות של עיו"ט זמן קניית העירוב, שאז היתה הבהמה בחיים, ויניקה זו משכו אותה אז לכאן ולכאן, לכן אל תזוז ממקומה, ועולא בר ישמעאל סבר אין אברים יונקים זמ"ז, פי' דבתר השתא אזלינן, וביו"ט לאחר שחיטה וחלוקה הלא אין לאבר אחד שייכות עם חבירו, ומשו"ה כ"א מהשותפים נוטל חלקו ומוליכו למקום שהוא מותר לילך, וע' ביצה ל"ז ע"ב וברש"י ד"ה לעולם ובתוד"ה לאיסור, ובמש"כ בחידושי לחולין ר"פ בהמה המקשה.

וראיתי בהגהות עתים לבינה על ס' העתים סי' מ"ז שהקשה וז"ל לרב דס"ל בביצה שם דינקי תחומין אהדדי, לפ"ז בהקדיש אבר אחד דלא פליגי בתמורה י"א אלא באבר שהנשמה תלויה בו, ולמה לא נימא דינקי אברים אהדדי וכן בסנהדרין קי"ב גבי בהמה חציו של עיר הנדחת וחציו של עיר אחרת דאסור רק משום דבהמה כמאן דלא פליגא דמי ולא אמרינן משום דינקי אברים אהדדי ע"ש.

והנה מהא דסנהדרין בלתי מובן לי קושיתו, דהא בזה גופא דאמרו בש"ס שם דבהמה כמאן דלא פליגא דמי, מתאימים בזה עם סברת ינקי אברים מהדדי ואית בה חיות כללי, וכשבא לחלקה בהכרח דצריך לשוחטה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, וזה גופה הביא איסורה עליה כדפירש"י שם דאפילו שחטה משחט אין בשחיטתו כלום דלא לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתתה כו' ע"ש, הרי דזהו כל חילוק בהמה מעיסה, דעיסה כמאן דפליג דמי ולהכי מותרת, ובהמה אסורה מפני חיות כלליות אבריה דינקי מהדדי.

ולהא דתמורה ג"כ לא דמיא, דבביצה שם יש צד איסור דתחומין וצד קנין דשותפות הבהמה, שם אתינן לסברת דינקי תחומין מהדדי, דצד הקנין של כל אחד מושך את הבהמה רק למקום שהוא מותר לילך בעירובו, וכל עוד הבהמה בחייה אבריה יונקין זה מזה, והשותפות שולטת בה לשניהם בשוה, משא"כ בתמורה שהבהמה היא של אדם אחד וכל אבריה שייכים רק לו, והוא ע"פ רצונו הפרטי הקדיש ממנה אבר אחד, בזה תחול השאלה רק אי פשטה קדושה בכולה להקריבה למזבח, לכן מצא כל אחד לדרוש מן הכתוב, דר"מ ור"י דסברי אין כולה עולה משום דדרשי ממנו לה' ואין כולה לה', ור' יוסי ור"ש דרשי יהיה קדש לרבות את כולה ע"ש.

תוד"ה זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי וצ"ע פ' המזבח מקדש גבי אויר כבש ככבש דמי עכ"ל, והנה בשנת תר"נ הקשה לי הרב דק"ק שניפעשאק הגאון מהרי"ל ז"ל, הרי חילוק גדול ביניהם דאפ"ל דהא דאמרינן הכא דאויר כלי ככלי דמי, הוא משום דאית ליה לכלי מחיצות אבל בכבש דלית ליה מחיצות, י"ל דאויר כבש לאו ככבש דמי, וחילוק זה מבואר בגיטין ע"ט ע"א וע' שעה"מ פ"ה ה"י מה' גירושין.

ולע"ד לק"מ דבגיטין שם קאי אקושית הש"ס והא לא מינטר דאתי זיקא ודחי ליה, משו"ה הוצרך למחיצות, ודמיא לדופני כלי דבסוגיין שצריכין הדם או המים להשתמר בתוכן, הרי דהמחיצות הן רק לתכלית השמירה ולא מטעם הדין, משא"כ באברים שבכבש הנשמרים גם מבלעדי מחיצות, ואם אויר ככלי דמי יש נמי מקום לאמר דאויר כבש ככבש דמי, תדע דהא לענין אכילת מע"ש בירושלים כתבו התוס' במכות י"ב ע"א דאויר ירושלים כירושלים, ולא העירו מהא דגיטין, ובע"כ משום דלא שייך לדין וסוג מחיצות כנ"ל.

ול"ד נמי לבעיא דר' ירמיה בפסחים מ"ח ע"ב גבי טבלא שאין לה לבזבזין מהו תוך כלי בעינן והא ליכא א"ד אויר כלי בעינן והא איכא, דהתם היתה שאלתו אליבא דר"א דאמר הסל מצרפן לחלה, אי היתה דעתו דוקא כמו סל עם מחיצות ואז יצטרפו, או שיספיק לר"א גם אויר של מקום מוגבל לחוד לצרפן אפילו אם הוא בלא מחיצות, וע' חולין ד"ע ע"א ובטו"א חגיגה כ"ד ע"א.

אכן יליד על לשון התוס' שהזכירו אויר כבש, הלא שאלת הש"ס שם הוא על אויר מזבח, ובמשנה שם קתני כשם שהמזבח מקדש כך הכבש מקדש, הרי דהכבש טפל למזבח, ובפשיטות הש"ס שם נמי קאמר ואי אמרת אויר מזבח לאו כמזבח אויר כבש נמי לאו ככבש, הלא הזכיר אויר כבש אלא אגב אורחיה לדין מזבח, והו"ל להתוס' להזכיר עיקר הסוגיא דאויר מזבח וצע"ק.

תוכן העניינים

אור הישר על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה