אור ברסלב

אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן

דף כב:

דף כב.

יצאו מי כיור שיש להם שם לווי, ע' מל"מ פ"ו ה"ו ממעה"ק ובהתוה"מ ויקרא נדבה סי' נ"ו.

שם מי כיור ר' ישמעאל אומר כו', בילקוט תשא רמז שפ"ז גריס ר' שמעון.

שם ערל מנלן כו' מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר כו'. ע' טו"א חגיגה ד"ד ע"ב ובחידושי הרמב"ן ליבמות ד"ע ע"א, והנה הרמב"ם בפ"ו ה"ח מביאת מקדש הביא מהאי קרא דמחלל עבודה ולקי, ולפ"ז יל"ד בסוגיין דבתר הכי מקשה ומנלן דמחלי עבודה ומשני דכתיב בהביאכם וגו', וע' בלשונות הרמב"ם להרדב"ז ח"ב סי' פ"ו ובהשמטות ח"ס לחח"מ סי' קצ"א.

שם ואין לי אלא ערל לב ערל בשר מנין ת"ל וערל בשר וצריכי כו', ע' באור זרוע ה' מילה סי' צ"ט ובמג"א סי' קכ"ח סקנ"ד ובח"ס ח"ו סי' י"ב.

שם אמרו זקני דרום ע"כ, וכן נזכרו זקני דרום ביבמות מ"ה ע"א, ולכאורה משמע דהוא ר' נתן דרומה, כדאמרינן בירושלמי עירובין פ"ו ה"ד נמתין עד שיבאו זקני הדרום לכאן אתא ר' נתן דרומה, אולם בתשובת הרשב"א סי' תרכ"ו גריס שם אתא ר' אפס דרומא, וגירסא זו מתאמת קצת עם ההיא עובדא דאמרו בבבלי עירובין שם דף ס"ה ע"ב ולכשנגיע אצל רבותנו שבדרום נשאל להן אתו שיילו לר' אפס, ואכ"מ להאריך בזה, וע"ל כ"ג ע"א תוד"ה זקני ומש"כ בחידושי שם, וע' עירובין נ"ג ע"ב רש"י ד"ה למפיבושת.

שם טמא שרץ נמי ליתי בק"ו מטמא מת מה טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי מרצה טמא שרץ שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמרצה ע"כ. ולכאורה איכא למיפרך מה לטמא מת שכן טומאתו בכזית, משא"כ טמא שרץ דחמיר דטומאתו בכעדשה, וע"ל ק"ו ע"ב ובשבת כ"ז ע"א ובחולין ק"כ ע"ב וביבמות קי"ד ריש ע"ב ובפסחים ס"ז ע"ב תוד"ה כי.

ואולי י"ל דלענין תחילת הטומאה ודאי טומאת שרץ חמירא לפי קטנות שיעורו, אמנם הכא כדאיירי לענין הסתלקות טומאתו בכדי שיוכל לרצות, בזה חשוב יותר טומאת שרץ, שיכול להסתלק ממנו בלא הזאה שלישי ושביעי, משא"כ בטמא מת.

שם אלא קסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ע' בהעמק שאלה לשאילתות וישלח סי' כ"ו אות י"ז ובהשמטות שם שנדפסו ס"פ וזאת הברכה ובשעה"מ פ"ו ה"ב מה' ק"פ ובהקדמת נחלת דוד.

שם אמר עולא תקע להו ר"ל לדרומאי כו' ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ משלחין קרבנותיהן כו'. לאו משום דעולא לטעמי' בפסחים ד"צ ע"ב דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, אלא דבכל הזבחים כו"ע ס"ל דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, כדאמרינן התם ס"ב ע"א, ועולא חדית דאפילו פסח שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כסתימת המשנה ר"פ מי שהיה וע"ש בתוד"ה אלו, ובכלל איירי עולא הכא אליבא דזקני דרום, דקסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ.

שם תקע להו ר"ל כו'. וכתב הב"ח דס"א גרסי ריש גלותא ע"כ. אולם בירושלמי פסחים פ"ז ה"ז מבואר בהדיא דר"ש בן לקיש הקשה לדרומאי קושיא זו.

שם קסברי זקני דרום טמא מת נמי משלח קרבנותיו והכתיב איש איש כו', ולכאורה מאי איצטריך להו להש"ס לאוקמי דעתייהו דזקני דרום בדחוקים כאלו, דקראי דחיובא דפסח שני ואיש לפי אכלו הוא רק למצוה, ודלא ס"ל להיקש דאוכלין למנויין, וכן כל הקושי דבסוגיין אליבייהו דזקני דרום, טפי הי"ל להש"ס לתרץ, לפ"מ דזקני דרום איירו אמשנתנו דכל הזבחים, וא"כ קושטא דמלתא הכי הוא, דלא דמו לפסח כדאמרינן בפסחים ס"ב ע"א, דבכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ובפסח אין משלחין פסחיהן ע"ש, ומאי קא קשיא להו מקרא דאיש איש וגו'. ומזה מקור נפתח להבין דקדוק לשון הרמב"ם ספ"ב מביאת מקדש, דאחרי שכתב דטמא שרץ וערל משלחין קרבנותיהן חוץ מפסח כו', מסיק וז"ל אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר ע"כ, ומה מאד נדחק בדבריו הכ"מ שם לפרש דכוונתו הוא אפילו בדיעבד לא מהני' או אע"פ שטבל ע"ש. אולם לפי הנ"ל כוונת הרמב"ם פשוטה, דאחרי שכתב דמקריבין על טמא שרץ וערל כל הקרבנות חוץ מפסח, מצא שם הנחיצות לאמר דבטמא מת אין חילוק בין פסח לשאר קרבן, ומקור לדבריו בטח מצא בסוגיין, דקאמר שאין משלחין קרבנות בעלים שנטמא במת, ואהא דזקני דרום ס"ל דטמא מת נמי משלח קרבנותיו, פריך הש"ס והכתיב איש איש כי יהיה טמא ועשה פסח בחדש השני, ולא משני דפסח שאני כנ"ל, ש"מ דבטמא מת דמיין כל הקרבנות לפסח, ולכן מסיק דעל טמא מת אין מקריבין קרבן כלל, וסיים בדבריו נמי עד שיטהר, להורות בדיוק דכל קרבנות הטמא מת דמיין ממש לפסחו, שאין שוחטין גם על טבול יום אחרי טבילה והזייה כדפסק בר"פ ששי מה' ק"פ, וכמ"כ בכל קרבנותיו אין מקריבין עליו עד שיטהר.

שם והכתיב איש איש כי יהיה טמא ועשה פסח בחדש השני למצוה. ופירש"י דרק לכתחילה אמר רחמנא יחיד נדחה לפסח שני אבל אם שילח פסחו לעזרה ושחטו וזרקו עליו פטור מלעשות פסח שני ע"כ. וקשה לדעת הראב"ד בפ"ו ה"ב מק"פ דמעשה כי הוה בשאלת האנשים טמאים הכי הוה, ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזייה סברו שיעלה להן ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו ע"ש, א"כ כיון שהם שאלו אלאחר שחיטה וזריקה וקבלו תשובה מהשי"ת שנדחו, הרי בודאי היתה התשובה על מה שהם שאלו, היינו על דיעבד, שיהיו נדחים, ואיך הסבו זקני דרום כוונת השי"ת רק על מצוה דלכתחילה.

ועוד איך יפרנס הראב"ד דברי הספרי בפ' בהעלותך שם שאמר יודע היה משה שאין טמא אוכל את הפסח על מה נחלקו אם יזרק הדם עליהם ע"ש, הרי בהדיא שהיה קודם זריקה, ועל זה אמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם.

ומש"כ המל"מ שם דסברת התוס' הוא ג"כ כהראב"ד, ע"ש בתוס' פסחים ד"צ ע"ב ד"ה שחל ובהתוה"מ פ' בהעלותך שם סי' כ"ב ושם סי' י"ט ובפ' שמיני סי' כ"ה.

ואגב דאיירינן בדברי הספרי שם, קצת יל"ד לכאורה לדעת ר"ע בספרי ובסוכה כ"ה ע"ב דאותן אנשים היו מישאל ואלצפן שהיו עסוקים בנדב ואביהו באפרן השרופים כדהאריך בהתוה"מ שם, א"כ אמאי איכפלו כולי האי בספרי וברמב"ם וראב"ד במה היתה חלות הספק למשה רבינו, הלא י"ל דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא לדעת הבבלי בנדה כ"ז ע"ב, ולהירושלמי טמא רק מדרבנן, משום כבודו של מת, וע"ש בתוס' ד"ה מת ובר"ש אהלות רפ"ב ובמש"כ בחידושי לערכין ד"ד ע"א, ולפ"מ שהניח הרמב"ם בה' ק"פ שם ליסוד, דהא דאין שוחטין על טמא מת בשביעי שלו, הוא רק בט"מ שהנזיר מגלח עליו, אבל אם אין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו, והשתא בנדב ואביהו שהיו מתים שרופים בשלדן קיימת, שפיר חל הספק למשה רבינו, דלדעת הבבלי אין שוחטין עליהם, ולהירושלמי שוחטין, דעל טומאה דרבנן אין הנזיר מגלח כדתנן בנזיר נ"ד ע"א, די"ל דמתשובת השי"ת שהשיב על סתם מתים, מזה מוכח דגם שאלה זו לא היתה מטעם מתים שרופים.

ועדיין יש להעיר קצת בדברי הספרי דזה לשון הברייתא שם, א"ר חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר"ע ואמר יודע היה משה שאין טמא אוכל את הפסח על מה נחלקו אם יזרק הדם עליהם אם לאו ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר ע"י משה אלא שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב ע"כ. ובאופן זה ממש א"ר חידקא כו' יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו וראויה היתה פרשת נחלות כו' ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא ימות וראויה היתה פרשת מקושש כו'. ועפ"ז יל"ד קצת הרי גם ענין מקושש אין שם מקומו רק בפרק הנשרפין אלא משום דחד תנא אמרינהו, ובאותו לשון, ומסיק דראויה היתה כו', וא"כ מדוע לא הביא נמי ברייתא דספרי דאמר נמי ר' חידקא כו' ודמי ממש להני תרתי דב"ב דף קי"ס ע"א ע"ש וצע"ק.

רש"י ד"ה שנתנכרו מעשיו נחשבים לנכרים למקום. בזה הבליע רש"י דברי התוס' בד"ה משום. וע' מנ"ח מצוה י"ג.

רש"י ד"ה טמא פסול אמתניתין קאי כו' ע"כ, פי' משום דבמתניתין ליכא האי לישנא טמא פסול, משו"ה מפרש רש"י דקאי אהא דקתני במשנתנו טמא מחלל עבודה.

רש"י ד"ה טמא מת. אם שילח פסחו לעזרה ושחטו וזרקו עליו פטור מלעשות פסח שני כו', עמש"כ בחידושי בגמרא לעיל בסמוך.

תוד"ה ערל. מפרש רבינו שלמה בכ"מ שמתו אחיו מחמת מילה ור"ת מפרש כו', ע' בגבורות אדי לתענית י"ז ע"ב ובת' עין יצחק חי"ד סי' כ"ה ובגינת וורדים להפמ"ג כלל י"ח ובמש"כ בחידושי לחולין ד"ד ע"ב.

תוד"ה אבל. טמא מת בשביעי נמי לפי שיכולין לעשות ע"י שלוחין טהורים ולאורתא מצו אכלי הפסח בטהרה ע"כ, כ"ז הוא לפרושי טעמייהו דזקני דרום, וע' ברש"י ד"ה טמא מת.

תוד"ה אי הכי. ועוד יש לפרש כי נמי אמרינן מתוך הוה לכו לאוקמי מתניתין בזב ומצורע מי שטומאה יוצאת מגופו ע"כ, פי' דהוה להו לזקני דרום לאוקמי מתניתין בזב ומצורע כדפי' בצ"ק, וע' מש"כ בזה בזבחי אפרים, ומשמע דלהתוס' קשה דבהני הוה רבותא טפי, דזב חמור משרץ דטומאה יוצאת מגופו, ומצורע חמור נמי מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתהמ"ט כדאמרינן בפסחים ס"ז ע"ש.

ופליאה דעת על מה שלא הביאו דברי הירושלמי אמשנתנו דהכא בפסחים פ"ז ה"ז, דהכי קאמר התם, דרומאי אמרו בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין אבל בטמא מת אינו מחלל מאחר שהותר מכלל טומאה לרבים בפסח כו' ע"ש, וצ"ע כעת.

תוכן העניינים

אור הישר על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה