אור ברסלב
אור הישר על בכורות מסכת בכורות › דף לז.

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

מסכת בכורות · דף לז.

דף לו:

במשנה השוחט את הבכור כו', וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה כו', יחזיר להם את הדמים כו' ע"כ, והנה מדחשיב במתניתין רק איסורי תורה, מזה הבין הרמב"ם בספט"ז מה' מכירה, דבאיסור דרבנן אין מחזיר להם את הדמים אם אכלן, כדהסביר הכ"מ שם בשם הריב"ש ע"ש.

ובנה"מ סי' רל"ד יצא לדון ולחלק, דבאיסור תורה אפילו אוכלן בשוגג, צריך כפרה ותשובה להגן על היסורים, אבל באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאלו לא עבר דמי, והביא ראיה מעירובין דס"ז ע"ב, דאמרינן דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ואלו היה נענש על השוגג, האיך היו מניחין לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן, והרי הוא להאוכל כאלו אכל כשרה, והרי נהנה כמו מהכשרה, ומשו"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כו' ע"ש.

ולפ"ד יל"ד ל"ל להריב"ש להסביר טעם הרמב"ם, משום דבמתניתין לא חשיב רק איסורי תורה, הרי אפ"ל דהרמב"ם טעמיה דנפשיה קאמר לחלק, משום דשוגג דאורייתא צריך כפרה, משא"כ בדרבנן וכמש"כ בנה"מ, ובע"כ דלא ס"ל חילוק זה, אך אפ"ל דהרמב"ם יצא באמת לחלק בדרבנן, משום דבמשנה לא נקיט רק איסורי תורה וכמש"כ הריב"ש, רק לתת טעם אמתניתין גופה, שפיר כתב בנתיבות, משום דרק בשוגג דאורייתא צריך כפרה, וממילא אימעוט איסורי דרבנן.

אמנם עפ"ז נולד לנו הבנה חדשה בכלל הסוגיא דהא בדר' שמעון בן אלעזר בברייתא, ודאי דאין מקום לחלק כמש"כ בנה"מ, דלדידיה באיסורי דאורייתא גופה, נמי מחלק בחזרת הדמים, הרי דאינו תופס החילוק משום לתא דעונש וכפרה דליתא בדרבנן, והשתא צריכינן לאמר לפ"ד הנה"מ, דמתניתין ות"ק דברייתא דתלו בעונש וכפרה, לכן לא מפלגי באיסורי תורה מפני שכולן ישנן בעונש וצריכין כפרה, משא"כ רשב"א דתלי באם הוא נפשו של אדם קצה בהן, לכן אם רק אין נפשו ש"א קצה בהן, אז אפילו איסורי דאורייתא ממועטים מחזרת דמים, ואם יצוייר נפשו ש"א קצה בהן, באיסורי דרבנן ג"כ יחזיר הדמים, דזהו גבולו של רשב"א כמו דלת"ק הוי הגבול איסורי תורה.

אלא דעל עצם טעמו של הנה"מ אני דן, דלפע"ד עצם הקנס של חזרת הדמים דכתב רש"י הכא, לא מפני ענין של עונש וכפרה הוא בא, דאטו בשעה שבא לקנות הבשר במקולין, דעתו אז לחלוקי העבירה וגודל העונש בין דאורייתא לרבנן, לדעתי בדבר הזה הכל לפי מה שהוא אדם, ויש שיקפיד לכתחלה לבלי לקנות גם דבר שהורה בה חכם, ואף מסרכא שעברה במיעוך ומשמוש, ועכ"פ אם היה יודע בשעת הקנין שיש בה נדנוד עבירה אפילו דרבנן, לא היה קונה, ולכן הוה בכלל אונאה אע"פ שאכלה לשובע, ומשו"ה אע"ג שקבעו האי דינא בטושו"ע יו"ד סי' קי"ט, בנוגע לחלק האיסור, מ"מ כפלו דבריהם בטושו"ע חו"מ סי' רל"ד, ומקום הניחו לו בהלכות אונאה ומקח טעות, וכן הרי"ף והרא"ש הביאו האי דינא דמתניתין ר"פ המוכר פירות, גבי דין מקח טעות, וכן בכל ספרי הפוסקים הראשונים ע"ש.

אמנם להיות המקח טעות בלתי שוה בכל פרטי האיסור של המכירה, ובכל מיני האנשים לפי תכונותיהם הנפרדות כנ"ל, עד אשר לפ"ז בהכרח משונים הם בסוגי האונאה, ולכן קבעו חכמים גבול הקנס להחזיר הדמים בשביל האונאה, רק אם היה באיסור דאורייתא, ורשב"א קבע גבולו בדברים שהנפש קצה בהן, וממילא מחלק נם באיסורי דאורייתא כנלע"ד, וצ"ע עוד בדברי מפרשי השו"ע ביו"ד וחו"מ שם.

על אלו מומין פרק ששי בכורותשם כלל ופרט וכלל אא"ד אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין ע"כ, והנה בזבחים דע"ז ע"ב דרשינן מקרא דכי משחתם בהם מום בם, מום בם הוא דלא ירצו, הא עבר מומן ירצו, וכתבו שם התוס' דמכלל ופרט דבסוגיין דילפינן דמום עובר מרצה, לא מצינן למילף מוקדשין מינה, דה"א דבמוקדשין כיון דנדחה שוב אינו נראה ע"ש.

ולפ"ד התוס' אכתי תקשה לע"ד, אליבא דכל הני תנאי ואמוראי דס"ל בע"ח אינן נדחין, הרי לדידהו אין מקום לאמר גבי מוקדשין, דמשום דנדחה שוב לא יהא נראה, וא"כ קשיא לדידהו תרי קראי ל"ל, ובאמת משמע דהאי דרשה דמום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו, היא אליבא דכו"ע, וברמב"ם פסק שני הדינים ביחד, דבפט"ו ה"ד ממעה"ק ובפ"ג הכ"ג מפסוה"מ, פסק דאין בע"ח נדחין, ובפ"ג ה"ח משגגות פסק, דבמום עובר שנתרפא יחזור לכשרותו ע"ש, וא"כ תרי קראי ל"ל וצ"ע.

תוד"ה מה כו', וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא, אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור, ומיהו צריך טעם אחר דה"נ עיניו [כהות כצ"ל] מחמת זקנה כו' ע"כ, וקשה מדוע צריכים למצוא חילוק מן העתיד הרחוק, ששיניו יהיו נופלות מחמת זקנה, דבזה אפ"ל שלא יבא לכלל זקנה, וממילא בטל חילוקם, או לכשיזקין יהיו גם עיניו כהות כמש"כ התוס', הלא אפשר למצוא נ"מ אחרת מן העבר המוקדם שביניהם, דעין נברא עמו ולא השן, כדמחלקו בש"ס קידושין דכ"ד ע"ב, דלהכי כתבה רחמנא שן ועין ע"ש, ולפ"ז הרי החילוק מרומז בקרא גופה, וחילוק זה שייך גם גבי בהמה, לחלק בין שן לפסח ועור, ומכש"כ גבי אדם דהחילוק ימצא לו במציאות בכל עת ובכל רגע, שיוכל להשתמש בשן תותבת וכרגיל גם בדורנו, ומובא במתניתין שבת דס"ד ע"ב ובנדרים דס"ו ע"ב, שהיו הם ג"כ משתמשים בזה, משא"כ פסח ועור דהוא פסידא דלא הדר בידי אדם, ולהכי תני שפיר במתניתין דלקמן דמ"ד ע"א, דניטלו שיניו לא מיפסיל אלא מפני מראות העין, ולא דמי לשן דעבד, דהתם קנסיה רחמנא לאדון לשחררו, מפני שהוא הפילו בידים, ולולא האדון אפשר שהיו שיניו מתכונתו קיימים בפיו גם לכשיזקין, ולא יצטרך לעולם לשן תותבת דגרוע הרבה וצ"ע.

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה