אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת בכורות · דף לא.
ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו, ופירש"י לישאל לחכם ולפתוח בחרטה דהקדש טעות, ולאמר בטעות הקדשתיו כו' ע"כ, ואתי שפיר דאע"ג דבמומין שאינן מובהקין, צריך דוקא חכם, כדאמר לקמן דל"ו ע"ב, ובזה שייך לאמר מי יימר דמזדקק ליה חכם, כדאמר בפ' כירה דמ"ו ע"ב וע"ש תוד"ה התם, אולם בשאלה על ההקדש דהוא כעין נדר, וע' פסחים דמ"ו ע"ב רש"י ד"ה לא דכ"ע, בזה לא שייך לאמר מי יימר דמזדקק ליה חכם, דהא סגי גם בג' הדיוטות כדאמר בשבת שם, ולכן קאמר שפיר דאי בעי מיתשיל עלייהו על עיקר ההקדש,
והנה ברי"ט אלגזי חקר, על שהשמיט הרמב"ם האי דינא דרואה את קדשיו, וע"ש במה שהאריך בזה, ולעד"נ בפשוטו כיון דעיקר הטעם בש"ס הוא, משום דאי בעי מיתשיל עלייהו, והאי טעמא הוא כמיגו חלושה בעיני הרמב"ם, לפמש"כ בעצמו ס"ה נדרים וז"ל, כל הנודר כאלו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כו', במד"א בנדרי איסר, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן, ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם עכ"ל, וע"פ דבריו ושיטתו א"א להתירו מטעם מיגו גרוע כזאת.
רש"י ד"ה ורואה את קדשיו אם יש לו שלמים בביתו, ונפל בהם מום, יראה אם מום קבוע הוא, ויפדם ויוציאם לחול עכ"ל, ודקדק ברי"ט אלגזי למה הוצרך רש"י לאמר שהקרבן הוא עדיין בביתו, ותירץ כיון דכל הטעם הוא בש"ם משום דמצי לאיתשולי עלייהו, ואי בשמסרו להקריבו תו לא מצי לאיתשולי, ועפ"מ שהאריך שם בזה, יש להעיר בדבריו מדברי הקצוה"ח סי' רי"ש סק"א, ובטו"א לר"ה דכ"ח ובמש"כ בחידושי למעילה די"ג ע"א,
ולע"ד אפ"ל מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא, דהנה בסוף דברי הרי"ט אלגזי שם, הקשה ע"ד רש"י במש"כ שיפדם ויוציאם לחול, הרי מה ירויח בזה, הא עכ"פ נפדין בשווייהן אפילו אם נפל בהם מום קבוע, ולא בפחות, ותירץ דאי לאו מום קבוע, היה צריך לשהותו עוד עד שיתגלה ויתראה, אם ודאי מום עובר הוא, או ודאי מום קבוע, והשתא ירויח במה שיחליט דמום קבוע הוא, לבלי יצטרך לטפל בו מעתה כו' ע"ש, ועפ"ז אפ"ל דכוונה זו לוטה בדברי רש"י, במש"כ שהקרבן הוא בביתו, היינו שטיפולו עליו, ואפ"ה יוכל לראית קדשיו אלו, ואם לפי דעתו יש בהם מים קבוע יפדם ויוציאם לחול, עוי"ל דכל ההיתר לפניו להורות במום שבקדשיו, הוא דוקא כשהם בביתו, משא"כ כשיהיו בעזרה, ושם יש ב"ד של כהנים הרי אסור לו להורות באתריה דרביה, ובכה"ג אפילו הוא מופלג בחכמה יותר מב"ד של כהנים נמי אסור, כדאמר בעירובין דס"ג ע"א, שאני התם דאתחילו בכבודו, וכ"פ הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב ס"ד ע"ש, ולכן פירש"י דדוקא כשהקדשים הם בביתו, אז מותר להורות, לאפוקי כשהם בעזרה, ועמש"כ בחידושי למעילה די"ז.
ועפמש"כ מיושב נמי עצם דברי רש"י, מנ"ל לפרש דרואה את קדשיו היינו ממום, דלמא רואה את קדשיו מבדיקת טריפות לאחר שחיטה, ובזה ירויח טובא להיות עולה לו לחובה, דטריפה פסולה למזבח, כדתניא במנחות ד"ה ע"ב, כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל, אלא להוציא את הטריפה, וע' תמורה דכ"ט ע"א, ותנן בפ' התודה דע"ח ע"ב, שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם, ופירש"י ונמצאת טריפה בבדיקה לא קדש הלחם, דטריפה הוי פסול קודם שחיטה ע"ש, או אם נמצא יבלת בעור קדשיו לאחר שחיטה וזריקה, כעין הא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה, ונמצא יבלת באחד מהן, בפסחים דפ"ח ע"ב, ומ"ש דרש"י מפרש הכא, דרואה את קדשיו הוא רק לענין בקור ממום, כ"ז שהוא בביתו, ובע"כ דאז אסור לו להורות, ואפ"ל נמי משום דכיון דכל היתר הוראתו הוא, משום דאי בעי מיתשיל עלייהו, ולאחר זריקה ליתא עוד בשאלה, כדכתבו התוס' בכריתות די"ג ע"ב, וע' מש"כ בחידושי לזבחים דפ"ה ולערכין דכ"ט, או משום דבעזרה אסור לו להורות משום דאתריה דרביה הוא, היינו ב"ד של כהנים, ולכן עכ"פ אין מקומו להורות בעזרה רק בביתו כנ"ל, ודברי רש"י בזה הוא חידוש גדול בדברי הברייתא, גם בנוגע לדינא
תוד"ה דהא חזי ליה בימי טומאתו, תימה ותרומה טמאה דלא חזיא ליה, וכי לא יהיה נאמן, וכן בשאר כל איסור והיתר, ובהדיא אמרינן בריש הדר דס"ג, האי צורבא מדרבנן חזי ליה לנפשיה עכ"ל, והנה הר"ש ספ"ב דנגעים תירץ, דצורבא מדרבנן חזי לנפשיה היכא דלא אתחזיק איסורא, אבל היכא דאתחזיק איסורא לא, ומביא ראיה מהא דר"פ האשה רבה, דאשכחן דמחלק כן גבי עד אחד נאמן באיסורין כו' ע"ש.
ולע"ד בלתי מוכן ראייתו כלל מהא דיבמות, דהנה התם בעי למימר דעד אחד בעדות אשה יהיה נאמן, מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן, ואתא עד אחד ואמר בריא לי דשומן היא דמהימן, ודחי מי דמי התם לא אתחזיק איסורא, הכא אתחזיק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, ובריש גיטין דמחלק נמי הכי, פירש"י וז"ל הכא אתחזיק בהך איתתא איסור אשת איש כו', ואין דבר ערוה ראוי להתירו בפחות משנים, דיליף דבר דבר מממון, כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר, וכתיב התם ע"פ שנים עדים יקום דבר במס' סוטה ד"ג ע"ש, ולפ"ז מה עניינו לכאן, הרי במה דלא יוכל עד אחד לסלק אתחזיק איסורא דא"א, הוא משום דהתם אית לן גז"ש דדבר דבר, וזהו רק בדבר שבערוה.
והיה מקום לאמר דהר"ש יפרש, דתרי טעמים נפרדים הם שם בש"ס, ואין דבר שבערוה פחות משנים הוא טעם בפ"ע, והר"ש הביא ראייתו מחילוק הראשון שם בש"ס, בין אתחזיק איסורא ללא אתחזיק.
ונפלאתי גם בזולת טעמא דדבר שבערוה, דהא אפ"ל דדבר הנושא עליו שם חזקה, ואנו באים לסלקו מחזקתו, הסברא נותנת שתהיה רק ע"פ עדים, ועדות לא מקריא בפחות משנים, כדכתיב לא יקום עד אחד וגו', משא"כ בהוראת איסור והיתר, דבדבר הנצרך אל ההוראה, לא היה מעולם שום חזקה ודאית של איסור, כמו התם באשת איש, רק החכם צריך עתה לראות, אם הוא אסור או מותר.
כן לא אשכחן בשום מקום שיהיה דינו בשנים, ובכל מקום חד נמי כשר, ואף הוא עצמו באותו הדין אם נוגע לזולתו הלא יוכל להורות בזה, ובמה יגרע כחו בהוראתו זאת כשהוא לעצמו, ולע"ד לא מקריא הוראה רק בירור הידיעה ולא סילוק חזקה, ואם נאמר דבמה דאיתרע חזקת ההיתר מפני הספק, נחשב זאת כחזקת איסור, א"כ היה לנו לאסור הוראתו לחבירו כמו לעצמו, והיה לנו לאמר דלהוראה צריך דוקא שנים, כדי לסלק החזקה, כעין דאמרינן בר"פ האשה רבה, ובע"כ דשם הוא דוקא גבי עדות כנ"ל,
וראיתי בתבואת שור בקונטרס בכור שור בחידושיו לבכורות, שהבין דסוגיא דעירובין הוא דוקא בסכין של שחיטה, ועפ"ז מתרץ לקושית התוס' דהכא ע"ש, ולעד"נ דאף דצורבא מרבנן חזי לנפשיה שהביאו התוס' והר"ש, קאמר רבא שם על סכין של שחיטה, אבל כלל הסוגיא מורה שם דקאי על כל ההוראות, כדאמר התם אפילו ביעתא בכותחא כו', וכ"מ מדברי הפוסקים ביו"ד סי' רמ"ב, שהבינו דסוגיא דעירובין קאי על כל ההוראות ע"ש, שוב מצאתי בתשובת מהר"ח אור זרוע סי' צ"ג שהאריך בענין זה, וכתב בפשיטות דבכל איסורא שבתורה צורבא מרבנן חזי לנפשיה, דלא חשיד לאכול דבר האסור כו' ע"ש.
כל פסולי המוקדשין פרק חמישי בכורות
במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר כו', וכ' הרמב"ם בפ"ו ה"ה מה' בכורות דאינו לוקה על לאו זה, והק' ע"ד במל"מ שם מגמ' מפורשת בזבחים ד"ט ע"א, דקאמר אימא שחטיה לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים ולמלקא עליה בלא יגאל ונשאר בצ"ע, ולע"ד אפ"ל דלהרמב"ם היתה גרסתו בזבחים שם, למיקם עליה בלא יגאל, כדגריס שם בשטמ"ק, ואם לא היה גורס ולמלקא, כדמחק בשטמ"ק שם, סרה ליה להרמב"ם בזה ג"כ קושית התוס' שם בד"ה למאי נ"מ ע"ש, ובמאי שהקשו ע"ד הרמב"ם שם בלח"מ ומל"מ מסוגיא דריש תמורה, ע' בת' הגרע"א סי' קכ"ט.
שם במעשר בהמה של יתומים עסקינן, ע' ת' פנים מאירות ח"ג סי' מ"ג.
רש"י ד"ה לא תפדה אבל נמכר הוא לאחרים משיבא ליד כהן ע"כ, לע"ד אפשר להעמיס בלשונו דנמכר הוא לאחרים, שכוונתו אף לנכרי, כהא דפסחים ד"ה ע"ב, אבל אתה רואה של אחרים, ויהיו מתאימים דבריו עם דברי הרמב"ם ר"ה בכורות ה"ג, שכתב דבכור בע"מ הוא לכהן ומוכרו או מאכילו למי שירצה אפילו לנכרי, מפני שהוא חולין ע"ש, והוא ע"פ לשון משנתינו ור"ע בברייתא דלקמן דל"ב ע"ב ע"ש
ועפ"ז שפיר הגיה הגר"א ז"ל למחוק בדברי רש"י תמורה ד"ה רע"ב, במש"כ דמכירת בכור בע"מ הוא לכהן, דלפמש"כ ודאי ט"ס הוא ע"ש, ומש"כ רש"י בב"ק די"ג ע"א דלוקח יאכלנו בקדושתו, כוונתו להא דתנן במתניתין, דבכור איני נמכר ונשחט באיטליז ולא ישקלנו בליטרא, כדביאר רש"י בתמורה ד"ח רע"א, וע' ברמב"ם פ"א הי"ח מה' בכורות, וברי"ט אלגזי בסוגיין.
רש"י ד"ה והיה הוא ותמורתו כו', ומהאי לא יגאל נפק"ל דאינו נמכר כו' ע"כ, פשטא דמילתא משום דהכא איירי במכירה, להכי איצטריך לרש"י לפרושי, דמהאי לא יגאל נפק"ל דאינו נמכר, אכן כוונה שנייה לוטה בדבריו, דאם נטעה לאמר דלהאי לאחר שחיטה נגאל דקאמר בש"ס, כוונתו לגאולה ממש, א"כ תקשה הא בעי העמדה והערכה, כדהקשה רב אשי לקמן דל"ב ע"ב, ולכן כתב רש"י דהאי לא יגאל לא ימכר הוא, כדהוכיח התם ע"ש.