אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת בכורות · דף כ:
תוד"ה חלב כו', והא דאמרינן פ"ק דחולין ד"ג, דרוב מצויין א"ש מומחין הן, ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה, דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שלא נשחטה כו', וע' ברא"ש פ"ק דחולין סי' ט"ו וסי' ט"ז, ולולא דבריהם היה נלע"ד, דלהאי רובא דמומחין איכא נמי חזקה, דכל ישראל יש להם חזקת כשרות, דוגמא שכתבו התוס' בחולין די"א ע"ב ד"ה כגון, דהעמד האם בחזקת צדקת ע"ש, וה"נ מלבד המחאה של אומנות השחיטה, יש לו נמי חזקת כשרות ונאמנות, וע"פ הנחה זו אפ"ל באחת משתי אלה, או עפמש"כ התוס' לעיל סע"א, דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאין מעשרין ע"ש, וה"ג אין להעביר רוב ישראל מחזקת כשרותן, בשביל מיעוט שאינן מומחין, ועוד כיון דסמכינן חזקת כשרות לרובא דמומחין, אז הוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא, ולא חיישינן ליה כדמסקינן ביבמות דקי"ט ע"ב, ובכי האי גוונא אפילו ר"מ לא חייש, כדכתבו התוס' לעיל ד"כ ע"א בד"ה ור' יהושע ע"ש.
אמנם בשטמ"ק לכתובות דט"ו ע"א סד"ה הולכין, הקשו בשם התוס' אהא דרוב מא"ש מומחין הן, וז"ל ליהוי ההוא רוב מחצה על מחצה, שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע כו' ע"ש, ולעד"נ עפמש"כ המרדכי בחולין די"א וז"ל, והקשה לי מורי רבינו יקר, הא עיקר האי קרא דאחרי רבים להטות בסנהדרין הוא, וסנהדרין קבועין הן בלשכת הגזית, וכן בכל מקום שהן יושבין, ודמיא לט' ישראל ואחד עכו"ם עומד ביניהם, שאם זרק לתוכו פטור, דכתיב וארב לו, דמינה ילפינן דכל קבוע כמע"מ דמי, ותירץ דאין עושין מעשה בגופן, אלא אחר הדבור הנבדל ונפרש מפיהם, והוי כבשר הנמצא דאמרינן ביה כל דפריש מרו"פ עכ"ל, ולפ"ז אפ"ל דכמו בסנהדרין אין אנו מתחשבין עם קבוצת הגשמיים העומדים במקומם, רק עם דבורם המופרש מהם, ה"נ ניהי דהשוחט על עמדו יעמוד, אולם אין אנו דנין רק על פעולת שחיטתו היוצא ממנו, ובכלל פעולות השחיטות דיינינן, דרוב המצויין אצלן מומחין הן, וממילא גם שחיטתו בכלל כנלע"ד,
אולם על קושית רבינו יקר י"ל, דכל דין קבוע הוא, שאנו דנין על זמן העדר הידיעה, כמו בזורק אבן לגו, שבזמן הזריקה לא ידע על מי יפול האבן, וקרא כתיב וארב לו עד שיתכוין לו, משא"כ אחרי ההתגלות לכל, מי נהרג בזה, על זמן כזה בלתי שייך דין קבוע, רק מפני שגם בזמן המשפט אנו דנין מן המאוחר אל המוקדם, הוא הזמן שהיה מכוסה מכל אדם איך יפול דבר, ומה ענין זה לסנהדרין דאין לנו שם שום חשבון על עדנין דמטמרין וזמן הלוטה בהעדר ידיעה, רק דין אחרי רבים להטות נאמר, על זמן ההתגלות של המזכים והמחייבים ולא שייך לקבוע.
בא"ד וכן י"ל בההיא דיבמות דקכ"א, דמשאל"ס דדיעבד אשתו מותרת, ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת אשת איש, משום דמיעוט דנמלטים לא שכיח, ומה שהחמירו שם לכתחלה משום חומרא דאשת איש ע"כ, וכ"כ התוס' בספ"ק דב"מ, וע' יבמות דל"ו ע"ב תוד"ה הא.
והנה הרב הגאון רא"י הכהן קוק שליט"א, רצה לחדש ולאמר דכמו דהחמירו לכתחלה בא"א, כמ"כ אם נטבע היבם במשאל"ס, יש לאסור ליבמתו שלא תנשא לשוק, וטעמו משום דאמרינן ביבמות דקי"ט ע"א, מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, וזהו מגמרא, ומצד הסברא הוסיף, מה אלו אם הניח הנטבע במשאל"ס אשתו ויבמתו, וכאשר בהכרח נאסור את אשתו, איך נתיר את יבמתו, הרי מתחזיא כתרתי דסתרי עכת"ד,
ולדעתי אין בשני הטעמים די אונים אף לצל של איסור, דטעם הראשון היה שייך, רק אי הוה אתינן להתיר מטעם דהכא הוא רק איסור לאו, או אם גזירתם היתה מתחלה בכל עריות דאזלינן בתר מיעוטא, אז היה מקום לאמר כיון דגזרו בכרת, ממילא דקיימת גזירתם גם באיסור לאו, ואז ודאי דהכי הוה, וע' בנוב"י מ"ת אה"ע סי' ס"ו.
משא"כ בנ"ד הן אמת כשבאנו לחשוב אדות סתם שומרת יבם להנשא, ואפילו בזמנינו דליכא עלה רק זיקת חליצה, מ"מ כל כמה דלא שרי לה בחליצתה, איסורא דאורייתא רמי עלה עד דחליץ לה, אבל הכא כשאנו באין לחשוב אדות האשה הפרטית בלאו דלא תהיה החוצה, מטעם שיבמה נטבע במשאל"ס ואולי חי הוא, הרי עומד כנגדו דין התורה דאחרי רבים להטות, דילפינן מינה דאזלינן בת"ר, דרוב הנטבעין במשאל"ס אינן ניצולין כמש"כ התוס' הכא, ואף דגם באשת איש הוא כן ואפ"ה חששו דלא תנשא לכתחלה, אכן רב הדרך בין שומרת יבם לא"א, אע"ג דבשניהם דין דמשאל"ס איני דאורייתא כנ"ל, לפ"מ דבע"כ רק מספיקא אתינן עלה, דאימור גלי אשפלו כדאמר ביבמות קכ"א, ולפ"ז אפ"ל בהו טעמא רבה לחלק, דבא"א אם יתברר שהוא מן המיעוט וינצל, יוכל לבא ע"י היתר חכמים לחשש ממזרות, וזהו כוונת התוס' במש"כ בלשונם דבאשת איש החמירו, [ואף דלשון התוס' ביבמות דל"ו שם דמשום ערוה ההמירו ע"ש, מ"מ אפשר דחד טעמא הוא, ומכש"כ לפ"מ שהאריך בנוב"י קמא חאה"ע סי' נ"ד, דלדידן שומרת יבם לשוק אינו דבר שבערוה ע"ש, הלא בודאי דל"ד לא"א]. וממילא אפילו כשאינה בת בנים, גזרו משום לא פלוג, משא"כ ביבמה ובזמנינו דזקוקה לו רק לחליצה, וע' בהגהת מרדכי לכתובות סי' רצ"א, ואם נתירה להנשא לשוק, הרי מדין התורה מותרת דאזלינן בת"ר, ורוב הנטבעין אינן ניצולין כמש"כ התוס', מאי נימא שמא הוא מן המיעוט ויבא לפנינו כשהוא חי, הרי גם אחרי ההתגלות לא עקרנו שום דין תורה על ידי ההיתר, דסמיא בידיה עוד לחלוץ לה, ואם יהיו לה בנים בתוך כך, הרי לדעת הרבה פוסקים לית בהו אפילו ממזרות דרבנן היכא דנשאת בשוגג כמבואר בשו"ע סי' קנ"ט ס"ב, ולגבי דידה שקידושיה באו לה ע"י היתר הב"ד, הרי אין לך שוגג גדול מזה, ואפשר שיועילו לה הבנים אז שלא תצא גם מבעלה, לדעת הבה"ג וסייעתו דביש לה בנים לא תצא, וע' תוס' יבמות דצ"ב ע"ב, וכן הסכימו גדולי האחרונים עכ"פ בשעת הדחק, וע' בתרע"א סי' ר"ה ור"ו והדברים ארוכים, אכן זהו רק לכשיהיה היבם מן הניצולין לפנינו, אחרי שתנשא לשוק, אבל עכ"פ אנן לא נגענו לכתחלה רק בחומרא דרבנן כנ"ל, א"כ מה ענין זה להא דמה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת, הרי אפילו תרווייהו הוויין באיסורי כרת, היה ג"כ מקום לחלק בהו כנ"ל.
ועוד לפ"מ דמסיק המל"מ פ"א הי"ז מה' יו"ט, דלא אמרינן מה לי איסור לאו כו', אלא באיסורי לאוין שחייבים עליהן מלקות ע"ש, לפ"ז אין סברא הכא לאמר מה לי איסור לאו כו', דלא משכ"ל מלקות למקדש ובועל הזקוקה ליבם שנטבע במשאל"ס, דבע"כ מידי ספיקא לא נפקא עכ"פ שמא נטבע, ובהתראת ספק ליכא מלקות ודין דאורייתא ליתא בזה ג"כ כנ"ל, וא"ל משום דבכלליות הלאו איכא מלקות, ז"א דגבי הת"ס אנו מתחשבין עם פרטיות הדבר, דאל"כ בטלה כל דין הת"ס המובא ברוב התלמוד, דאפ"ל דניזיל בתר עיקר הלאו, ומאי האי דמקשו התוס' בגיטין דל"ג ע"א, גבי נזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים, אמאי לוקה הא הת"ס היא, שמא ישאל על נזירותו ע"ש, הרי בכלליות הלאו איכא מלקות היכא דלא אתשל, ובע"כ דמתחשבין בזה רק עם פרטיות הדבר, ובזה עכ"פ הת"ס היא, וז"פ וברור.
וטעם תרתי דסתרי באשתו ויבמתו ג"כ לא שייך, דכו"ע יבינו דאין טעם ההיתר בשביל קלות הדין ביבמתו, רק האיסור באשתו הוא משום חומרא דאשת איש, וכמש"כ התוס' הכא, ואין לנו לבדות חומרות מעצמנו מטעם תרתי דסתרי, והגע עצמך אלו בא אחד וקידש אשתו ויבמתו, הלא מורינן דבאשתו לא תפסי קידושי כלל וא"צ גט, ויבמתו צריכה גט כדאמרינן ביבמות דצ"ב, או אם מתו אשתו ויבמתו בב"א ומורינן דצריך להתאבל על אשתי, ולא על יבמתו כמבואר ביו"ד סי' שע"ד ובאחרונים שם, או אם מת הוא דאשתו מתאבלת עליו ולא יבמתו, האם יש בזה כעין תרתי דסתרי, ואע"ג דבמשאל"ס נובע סבת איסורא דאשתו משום ספק חזקת חיים, אבל עכ"פ כו"ע ידעי דאשתו ויבמתו לא דמיין אהדדי בדינייהו, וכל חדא וחדא תיקום אדוכתה, בדינא דאורייתא ודרבנן המפורש אצלה, והבו דלא להוסיף עלה, ואחז"ר הובא לידי ס' נתיבות השלום ח"ב, להגאון מו"ה משה נחמי' כהנא זצ"ל אבד"ק חאסלאוויץ, והביא בפתיחה לקונטרס עגונות להגאון ר' אליו ז"ל אלפנדרי, דביבם שנטבע במשאל"ס היה דעתו פשוט להתיר לכתחלה, וכש"כ לפ"ד הנוב"י כפ"מ שהבאתי לעיל, דיבמה לשוק לא מיקרי דבר ערוה, אכן לפ"מ דיש סוברים דיבמה מיקרי ג"כ דבר ערוה, ודין זה לא נמצא מפורש בפוסקים, לכן יסכים להיתר למעשה אם יסכימו עמו גדולי הדור, אמנם בתוך דבריו הביא שם מעשה רב מה ששמע מפי הגאון ר' אליו ראגאלער זצ"ל, שנשאל במי שנטבע אשתו במשאל"ס אי שרי ליקח אחותה, והתיר בהסכם גדולי הדור ע"ש, וח"א המציא לידי ס' יד אליהו וראיתי שם בסי' ע"ה דמסיק בזה להיתר, וע' תשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז, ואח"כ מצאתי בת' מהר"י מינץ סי' י"ד דמחלק גבי מים שאל"ס בין איסור כרת לאיסור לאו, ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים, ובחלק התשובות הארכתי בזה בס"ד ואכ"מ.
בא"ד מיהו תימא כו' דכאן א"ר יהושע חלב פוטר, אלמא לא חייש למיעוטא כו' ע"כ, וקשה אמאי לא דייקו יותר מדתנן בידים פ"ד מ"ד, דר' יהושע התיר ליהודא גר עמוני לבא בקהל, משום דסנחריב בלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש כדמסיק בברכות דכ"ח ע"א ע"ש, והשתא אי חייש ר' יהושע למיעוטא, מה הועיל הא דסנחריב בלבל את כל האומות, הלא קרא כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי, וניחוש למיעוטא, וכה"ג מצינו בירושלמי דמאי רפ"ב, אהא דר' לעזר חייש למיעוטא, ר' יוסי בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא ע"ש, וכתב הראבי"ה בתשובותיו סי' קנ"א ד"ה בפרקים, דכה"ג יש לתמוה גם לר"מ דחייש למיעוטא ע"ש, וה"נ אי הוה ס"ל לר' יהושע דחיישינן למיעוטא, לא הי"ל להתיר ליהודא גר עמוני מטעמא דכל דפריש מרו"פ.
ואפ"ל דהתם התירו, משום דעמוני ודאי הוא דלא יבא הא עמוני ספק יבא, וכדאמרינן בקידושין דע"ג ע"א גבי ממזר, דודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא, וזהו כוונתו במאי דקאמר התם כל דפריש מרו"פ, דעכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, וספק כזה מותר כנ"ל, ואף דהירושלמי שם לא נחית לחלק בהכי, כדכתב בראבי"ה שם בשם הרב רבינו משה הכהן ע"ש, מ"מ אפ"ל דמתניתין דידים וסוגיא דברכות הבינו כן בדעת ר' יהושע, וא"כ אין מקום להוכיח מדבריו שם, איך הוא דעתו לענין חשש מיעוט בשאר מקומות כנ"ל.