אור ברסלב
אור הישר על בכורות מסכת בכורות › דף יב:

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

מסכת בכורות · דף יב:

דף יב.

בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות, פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, וחייבת במתנות דלאכלה קרינא ביה, וכן קאמר נמי במנחות ר"פ כל קרבנות הצבור, דאכילת מזבח ממועט מדרשת דלאכלה ולא לשריפה ע"ש, וקשה בשלמא בהא דפריך הש"ס בתר הכי בסוגיין, מהאוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה, דנימא כיון דאלו מטמיא בת שריפה היא, ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ניחא, דשריפה כזאת מקריא שריפת כליון, ובזה שייך שפיר לאכלה ולא לשריפה, משא"כ בדרשת לאכלה ולא לשריפה במה דסלקי אימורים לגבוה, תמוה איך הוא ממועט מקרא דלאכלה, הרי בזבחים דכ"ח ע"ב דרשינן, ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ע"ש, ובקרא כתיב אשר תאכל האש את העולה, ומשום זה החליטו התוס' שם דל"א ע"א בד"ה דכתיב, דאש דגבוה פשיטא ליה דשמה אכילה, וע' מה שהאריכו בזה התוס' במנחות די"ז ע"ב בד"ה דלא שנא, ולפ"ז איך ממעטינן אכילת מזבח מקרא דלאכלה, הרי אדרבה כיון דשריפת מזבח נקראת אכילה בלשון הכתוב, א"כ היל"ל דכמו דלענין מתנות חייבת, משום דלאכלה קרינא ביה, כמ"כ הי"ל להתחייב בבכורה ג"כ מה"ט כנ"ל.

ואולי אפ"ל בדוחק לפ"מ דמשמע בחולין דפ"א דרק ר' יעקב א"ר יוחנן ס"ל דאכילת מזבח שמה אכילה, ורבא אליבא דר"ש פליג, וס"ל דלא מקריא אכילת מזבח אכילה, וע"ש ע"א תוד"ה עולה, א"כ אפ"ל דרב חסדא דבסוגיין, ס"ל בזה כרבא אליבא דר"ש התם, ועמש"כ בחידושי לזבחים דל"א, ולמנחות די"ז, ולחולין דפ"א בס"ד.

במשנה המפריש פדיון פט"ח ומת רא"א כו', וחכ"א אין חייב באחריותו, עמש"כ בחידושי לעיל די"א.

שם א"ר יוסף מ"ט דר"א דכתיב אך פדה תפדה וגו', מה בכור אדם חייב באחריותו, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהט"מ מותר בהנאה, וכ"ת ה"נ והתנן מת פט"ח רא"א יקבר, מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, לא יקבר כבכור אדם כו', והנה כל הסוגיא מרפסן איגרי לע"ד, ראשונה הרי אמרינן לעיל ד"ט ע"ב, דכו"ע דלא תעבוד בבכור שורך, למעוטי בכור אדם הוא דאתא ע"ש, [והא דכתב רש"י שם בכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה, דהא לא אשכחן דאסור ע"ש הוא רק לפי הס"ד בסוגיא שם, אבל לפ"מ דמסיק, אשכחן ביה היתר נמי מקרא דשורך, למעוטי בבור אדם, ועמש"כ שם בחידושי] וא"כ מאי האי דקמקשה ליה אביי, אי מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהט"מ יהיה מותר, הלא בבכור אדם אית לן מיעוטא דשורך, ולהכי אפקא מהקישא להאי פרטא דהיתר הנאה, משא"כ בנוגע לשאר דברים, ההיקש במקומו עומד.

ועוד דפריך וכ"ת ה"נ, והתנן מת פט"ח רא"א יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, ודחי ליה, לא יקבר כבכור אדם, אבל בהנאה מותר, והוא פלא, דדחי ליה לכתחלה מהלכתא, ואוקים ליה דלא כהלכתא, דהא באמת הלכה כר"י דפט"ח אסור בהנאה, וכן תנן לקמן דכ"א ע"ב, ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר, ופירש"י דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר שנימוק וקדוש בבכורה ע"ש, והלכה כוותיה משום דמשנת ראב"י קו"נ, כדאמר לקמן דכ"ג ע"ב, ועמש"כ בחידושי שם,

ועוד מאי דוחק להו לפרש, דאי היתה כוונת ר"א במאי דאמר יקבר, שיקבר כבכור אדם, דאז ישתנה דינו בזה להיתר הנאה, מדוע לא נימא דבתרווייהו דומה לבכור אדם, כמו לענין קבורה כן לענין איסוה"נ, דאין היקש למחצה וממילא הוקש לכל מילי, דהא מה"ט פתח אביי בקושיתו לר"י, אי מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהמ"ט מותר, בכדי להקיש לכולה מילתא, כדפירש רגמ"ה, וע' בתשובת הרשב"א סי' שס"ו, ובתשובת הרא"ש כלל מ"ט, וה"נ נקיש לכולה מילתא, פט"ח מת לבכור אדם מת, לקבורה ולאיסוה"נ, דגם בשר המת אסור בהנאה, וכדאמר בשילהי תמורה, דאפילו לאחר שנפרכו אסורין, וע' ב"ק ד"י ע"א תוד"ה שהשור, ובנדה דנ"ה ע"א תוד"ה שמא, ובערכין ד"ד ע"א תוד"ה נפשות, ובזבחים דע"א ע"ב תוד"ה ובטריפה, ובמש"כ בחידושי שם בס"ד, וע' במל"מ ס"ה אבל.

ועוד דההיא ילפותא גופה דאיסה"נ במת, סמיך גבי קבורה, מדכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם, וילפינן שם שם מעגלה ערופה, דכתיב וערפו שם את העגלה, כדאמר בע"ז דכ"ט ע"ב, ואביי גופיה גמר לה כן בסנהדרין דמ"ז ע"ב ע"ש, הרי דבחד מקום מצינו קבורה ואיסיה"נ בבכור אדם, ונקיש נמי בכור בהמה טמאה.

וי"ל דאין זה ענין במה דאשכחן בסתם מת, שיהיה שייך לענין בכורה, אע"ג דבבכור אדם מת קמיירי, דאל"ה מאי האי דקמקשה ליה בתר הכי, אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי קבורה ע"כ, ותקשה מהשתא אטו משום דפשוט נמי בעי קבורה, האם בשביל זה בלתי נחשבת קבורת הבכור אדם לקבורה, הלא עכ"פ בכור אדם נקבר, ולפ"ז שפיר קאמר שהפט"ח יקבר כבכור אדם מטעם ההיקש, ובע"כ דכוונת הש"ס, דבזה אזלינן בפרטיות עניני בכור אדם לדינא מאי דאית גביה, ולא בדברים שיש בכל המתים, וממילא גם בכור אדם בכלל, ועמש"כ בחידושי בסמוך.

שם מה בכור אדם חייב באחריותו, אף בכור בהט"מ חייב באחריותו, א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהט"מ מותר, ולכאורה מאי קא קשיא ליה, הרי כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן כדאמרינן בקידושין דס"ח ע"א, וע"ש דל"ד ע"ב תוד"ה ונילף, וביבמות דנ"ט ע"א תוד"ה דומיא, ובב"ק ד"ג ע"א תוד"ה דומיא,

וי"ל דכוונת אביי הכא דמשום דאין היקש למחצה, נקיש נמי לכולה מילתא דבכור אדם, וממילא יהיה מותר נמי בהנאה, משא"כ בקידושין דס"ח דאיכא לאקושי לנדה ואיכא לאקושי לאחות אשה, וכן ביבמות ד"ח ע"א דאיכא לאקושינהו לאשת אח, ואיכא לאקושינהו לאחות אשה, התם קאמר שפיר לחומרא מקשינן, ול"ד לדהכא דשני ההיקשים הם בדבר אחד כנ"ל, ותלתא מיני היקישים הם כמבואר בגינת וורדים כלל י"ג ע"ש, וע"ז משני רבא שפיר, דהכא מוכח מקרא גופה, דלא שייך לאמר בזה אין היקש למחצה, דכתיב אך פדה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר,

תוד"ה ודאי כו', משמע דאסור לקנות בהט"מ כגון פט"ח בפירות שביעית, ותימה דאפילו רבנן לא אסרי בב"ק דק"ב משרה וכבוסה, אלא משום דבעינן דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה, ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה ע"כ, ולעד"נ לחלק ביניהם, דבמשרה וכבוסה דפליגי ד' יוסי ורבנן, הוא ע"פ מובן זה, דבאמת חיוב הביעור, ותוכן ההנאה הן כסותרות זל"ז, אכן אי הוה דומיא דלאכלה דבשעת ההנאה נתבער ג"כ עכ"פ, אז מותר, ובמשרה וכבוסה דאסרי רבנן הוא, דכיון דההנאה חוזר וניעור אחר הביעור, א"כ הו"ל כלא נתבער עדיין בשעת ההנאה, לכן נחשבת איסור ההנאה כאלו במקומה עומדת, ולמצוא דין חדש כזה לאסור, אע"ג דאליבא דאמת כבר נתבער, סמכו חז"ל משום דלאו דומיא דלאכלה הוא, דהתם הנאתו וביעורו שוה, משא"כ במשרה וכבוסה דהנאתו הוא אחר ביעורו

אמנם מה שייכות הוא זה ללקיחת חמור בפירות שביעית, דבפירוש אסרו חז"ל משום לתא אחרת, דלאכלה ולא לסחורה, וזה אינו דומה למשרה וכבוסה, דהתם אין לו הנאה אחרת מוקדמת, רק אחרי ביעורו, היא היא ההנאה המיוחדת, וע"ש בב"ק דק"ב רש"י ד"ה מי שהנאתו, ובסוכה ד"מ ע"א רש"י ד"ה יצאו, ודומיא דלאכלה נמי לא הוה, דאע"ג דההנאה המגיעו מעצם מלאכתו הוי כהנאתו וביעורו שוה, כמש"כ התוס' הכא, דדומיא דלאכלה הוא, אכן האם רק בזה הוה כל הנאתו, הרי גם משעת הקנין חלה ההנאה וכן בין מלאכה למלאכה מה שהוא מזומן לו למלאכתו בכל עת ובכל שעה, ג"כ להנאה תחשב לו, ורק משום דאינו דומה לשניהם כנ"ל, לכן אסרו חז"ל, משום לתא דלאכלה ולא לסחורה, והיינו דאיסורו חל מטעם הסחורה שהוא משעת הקנין,

וכ"כ המחבר בסי' רכ"ג ס"ד גבי קנה כלים חדשים וז"ל, בשעת הקנין יש לו לברך, אע"פ שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתו ע"ש, וה"נ אף אם נימא דגם איסור סחורה, הוא מטעם ההנאה מפירות שביעית, אבל בע"כ הנאתו מתחלת משעת הקנין, ומזומנת לו ליהנות ממנה בכל שעה שירצה כנ"ל. [ודאתאן עלה אפ"ל במה שנשאר הגרע"א ז"ל בחידושיו שם בצ"ע ע"ד הט"ז והמג"א בקונה בגד וצריך עדיין ליתן אותו לחייט לתפור, או לכלים שצריכים עוד טבילה קודם שישתמש בהם, ובית חדש שאינו יכול לדור עדיין בלא קביעת מזוזה ע"ש דלכאורה יש לפשוט לע"ד מהא דתניא בסוכה דמ"ו ע"א, העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו כו', נכנס לישב בה אומר אקב"ו לישב בסוכה, והרי התם עדיין לא מטא זמן ההנאה עד ישיבתו בסוכה, ואפ"ה חל עליו חובת ברכתו מזמן הגמרה לישיבה, ואפילו לרב כהנא דקאמר לכולהו אכסא דקדושא, הוא רק כיון דבלא"ה צריך לברך זמן על כוס של קידוש, לכן סומכים הא דעשיית הסוכה ג"כ על זמן דכסא דקדושא, אבל עצם הברכה היתה צריכה להיות בשעת עשיית הסוכה, כמש"כ המחבר בסי' תרמ"א, ולפ"ז יש לפשוט מהתם, ואולי יש לחלק בין העדר פעולה, כמו תפירה, טבילה, וקביעת מזוזה, לחסרון זמן, דבהא אמרינן שמשא ממילא ערבא, כדאמרינן בנזיר דס"ד ואכמ"ל].

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה