אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת בכורות · דף ט:
אמר רב [אשי גרסת השטמ"ק] מין במינו אינו חוצץ, ויל"ד לרבה דס"ל בסוכה דל"ז ע"ב דמין במינו חוצץ, ואפשר דשמואל ור' יוחנן בזבחים דק"י ע"א ס"ל נמי כוותיה, איך יפרנסו למשנתינו דבע"כ ס"ל דמין במינו אינו חוצץ, דאל"ה הרי ליכא רק מקצת רחם, וקרא כתיב פטר כל רחם כדמקשה בש"ס, [ועפירש"י ובמש"כ עלה בחידושי בסמוך] אולם לר' יוחנן דאוקים למתניתין דזבחים כר"ש, ומשנתינו דהכא אוקמינן לקמן בסמוך כר' יהודא, ור"ש פליג עלה, לפ"ז ניחא קצת, ועדיין צ"ע מאי האי דקמבע"ל לרמב"ח ביומא דנ"ח ע"א אי מין במינו חוצץ ולא פשוט ליה ממתניתין דהכא כנ"ל.
שם בפט"ח נמי מיקדשא כו', עמש"כ בחידושי לקמן ד"י ע"ב.
שם דא"ר אלעזר אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל על ידה כו', ע' קידושין דנ"ו ע"א.
שם דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים כו' דר"י, רש"א לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם כו', הנה בזה ל"פ חד אדחבריה כדפליגי בעלמא, רק כל אחד הוציא דין לעצמו מהאי קרא, ר"י מרבה הנאת שותפות עכו"ם בשור מדכתיב שורך, ולא כתיב לא תעבוד בבכור שור, ור"ש היה מרבה הנאת בכור אדם אפילו אי הוה כתיב בכור שור, וכדפריך הש"ס בתר הכי, לר"ש שורך וצאנך ל"ל, ר"ל לכתוב שור וצאן, וכן מקשה אליבא דר"י, בכור אדם נמי נימא דאסור, משמע דס"ל כר"ש דבכור אדם מותר, ולפ"ז אינה בגדר מחלוקת הנובע מעצם הכתוב כמו בעלמא, רק שניהם הוציאו מהאי קרא שני דינים מחולקים, דבדידהו פליגי קודם דמסיק הש"ס דאזדו לטעמייהו, ועמש"כ בחידושי לכריתות דכ"ב.
והנה לר"י גופיה אשכחן כה"ג בפסחים דכ"ט בלאו דלא יראה לך, דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ואפ"ה איצטריך שם דכ"ג ע"א תרי קראי, חד בנכרי שכיבשתו וחד בנכרי שלא כיבשתו ע"ש, ועפ"ז יש מקום לכאורה לדקדק אליבא דר"י דמרבה כאן משורך, הנאת בכור שור דאחרים, אי קאי אנכרי שכיבשתו או שלא כיבשתו כדהתם, [לפ"מ דס"ל לר"י שותפות עכו"ם חייבת בבכורה] אולם לפמש"כ התוס' בשם הרשב"א בפסחים ד"ה ע"ב דכיון דגלי לן התם קרא דחד דינא לכיבשתו ושלא כיבשתו, תו לא צריך תרי קראי בשום דוכתא ע"ש, לפ"ז ה"נ שניהם במשמע.
ובזה ניחא מאי דהקשו הכא בש"ס, לר"י דגלי בשורך ובצאנך לרבות הנאת שותפות בכור עכו"ם, תרי קראי למעוטי שלך ושל אחרים ל"ל, ולכאורה מאי קושיא דלמא חד לכיבשתו וחד לשלא כיבשתו, ולפמש"כ ניחא שפיר, וכעין ראיה והכרח מסוגיין, למש"כ שם התוס' בשם הרשב"א כנ"ל.
שם אמר רבה ומודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור מ"ט גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה, אמר רבה מנא אמינא לה דתניא הערלה וכה"כ כו', והנה משמע בהא דקאמר רבה דר"ש גמר עריפה עריפה מע"ע שהוא מצד הסברא, ולהכי מסיק מנא אמינא לה, ולכאורה הרי ברייתא היא לקמן ד"י ע"ב, דתניא וערפתו נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה מה להלן אסור אף כאן אסור, ואוקמינן התם דר"ש היא ע"ש, ולאמר ברייתא לא שמיע ליה הוא דוחק, ואפ"ל דרבה ס"ל כאוקימתא דרב ששת שם, דברייתא דהתם ר"י היא, ומשום דסד"א עריפה במקום פדייה עומדת כו' ע"ש.
אך קשה בהא דרבה הביא סייעתא לדבריו מברייתא דערלה וכה"כ, ולא הביא ממשנה מפורשת בשילהי תמורה, דחשיב פט"ח מהנקברין, ור"ש פליג שם אחולין שנשחטו בעזרה שהוא מהנשרפין, משמע בהדיא דבפט"ח מודה ר"ש דהוא מהנקברין, ובמתניתין שם מסיק כל הנקברין לא ישרפו, ואמר בגמ' שם טעמא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ע"ש, הרי בהדיא דלר"ש פט"ח לאחר עריפה אסור בהנאה, ועפ"ז ניחא מה דתנן בסוף פרקין עורפו מאחוריו וקוברו ולא פליג ר"ש, וכן ברייתא דלקמן ד"י ע"ב לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה, מוקמינן דהוא גם אליבא דר"ש, וצ"ע כעת.
שם דתניא הערלה וכה"כ ושוה"נ כו' כולן מטמאין טו"א, רש"א כולן אין מטמאין טו"א, ומודה ר"ש בבב"ח שמטמא טו"א הואיל והיתה לה שעת הכושר כו', וקשה הלא ר"ש ס"ל דפרה מטמאה טו"א הואיל והיתה לה שעת הכושר כדאמר במנחות דק"א ע"ב, וא"כ אמאי לא חשיב ר"ש גם פרה לטו"א מפני שעת הכושר שבה, ואע"פ דיש לחלק בין שעת הכושר דבב"ח לשעת הכושר דפרה, מ"מ סוף סוף הרי ס"ל דמטמאה ואמאי לא חשיב לה,
וא"ל דר"ש לא חשיב ופליג רק במה דחשיב ת"ק, ופרה לא הזכיר ת"ק בדבריו, דגם זה תמוה אמאי לא זכר ת"ק דין טו"א דפרה ופר כהן משיח ופר העדה דמטמאו טו"א בין לר"מ ובין לרבנן, ואף הכשר אינם צריכין משום דסופן לטמא טומאה חמורה כדאמר בזבחים פ' טבול יום דק"ה, וע' בתוספתא דפרה פ"ז.
ומאי דחידש ר"ש דפרה מטמאה טו"א, הוא רק משום דס"ל לר"ש דלטו"א בעי היתר הנאה, דאי לא, הו"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ולכן אשמעינן דאפ"ה מטמאה פרה טו"א מפני שעת הכושר שבה, דנפדית ע"ג מערכתה, כדפירש"י בשבועות די"א ע"ב, אבל גם שאר תנאי ס"ל דמטמאין טו"א ואמאי לא חשבינהו, וע' ברמב"ם וכ"מ ומל"מ פ"ו הט"ו מה' אבות הטומאות, ובספ"ה מה' פרה אדומה, ובראב"ד ספ"ג מאבות הטומאות,
ועו"ק אמאי לא חשבי אברי שעיר המשתלח לטו"א, דאפילו חכמים דר"מ לא פליגי עליה בשעיר המשתלח גופיה רק משום שהוא חי, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין כדאמר בזבחים שם ובתוספתא דיומא פ"ד, ולפ"ז באברים הלא כולהו מודים דמטמאו, ואפילו לר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, תקשה עכ"פ למ"ד אברי שעיר המשתלח מותרין בהנאה, ורבא מסיק ביומא דס"ז מסתברא כמ"ד מותרין, לא אמרה תורה שלח לתקלה, וע' ב"ק דע"ז ע"א תוד"ה פרה. [ודאתאן עלה נפלאתי בדברי רש"י שבועות די"א שם, למאי צריך לפרש ולאמר דחידושיה דר"ש הוא בזה, דאע"ג דס"ל לר"ש דאיסוה"נ אין מטמאין טו"א, אפ"ה פרה מטמאה מפני שעת הכושר שבה, וע' בתשובת הרשב"א סי' ל"ב, הלא בתוספתא ספ"ז דפרה תניא, רש"א פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר, פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אין מטמאין אוכלין ומשקין שלא היתה להם שעת הכושר ע"ש, ולפ"ז הרי דבריו נראה להדיא שם על אתר כתוספתא, דחידושיה בפרה היא מפני פרים ושעירים הנשרפין דלית בהו מאי דאית בה בפרה, ופירוש זה מתאים ביותר עם פירש"י בב"ק דע"ז, וע' ברש"י מנחות דק"א ומש"כ שם בחידושי בס"ד, ומדוע נאיד רש"י בפירושו לשבועות ממה שפירש בב"ק שם וצ"ע כעת].
ואולי י"ל דסוגיא דזבחים לא שייך להא דאברי שעיר המשתלח, דאל"ה אמאי פליגי רב ושמואל ביומא דס"ז, אי אברי שעיר המשתלח מותרין, ורבא פשיט לה מצד הסברא, דלא א"ת שלח לתקלה, הרי הי"ל לפשוט מהך דזבחים, דלא חשיב להו בהדי הני דמטמאין טו"א, דאפילו חכמים דר"מ ל"פ בשעיר המשתלח לטו"א, רק משום שהוא חי, והחי אינו מטמא טו"א, ומעתה דון מינה ומינה דבאברים מטמאי טו"א, אליבא דכו"ע, וטו"א לא משכ"ל רק ע"י היתר הנאה, דאל"כ הו"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ותקשה למ"ד דאברי שה"מ אסורין בהנאה, אלא ע"כ דבאברים לא איירי בזבחים דק"ה, רק כשהוא חי, והשתא ניחא דלמ"ד מותרין בהנאה בודאי דמטמאו טו"א, דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולמ"ד אסורין בהנאה כודאי דלא מטמאו טו"א, אפילו אי תרווייהו ס"ל כר"ש, ולהכי לא חשבינהו.
ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"ק דע"ז ע"א, שהקשו לר"ש דס"ל כל העומד, א"כ בשעיר המשתלח יטמא טו"א מחיים, למ"ד דשרו אבריו בהנאה, דעומד לדחות כדחוי דמי ע"ש, ולפמש"כ ניחא שפיר כיון דאין לנו הכרעת ר"ש לענין היתר הנאה באברי שעיר המשתלח, דלמא ס"ל כמ"ד דאסורין בהנאה, ור"ש הרי ס"ל בסוגיין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל לטו"א, וממקומו הוא מוכרע דאל"ה אמאי פליגי רב ושמואל ביומא דס"ז, לפשוט להו מהני תנאי כנ"ל, ובע"כ דהני תנאי ל"פ בזה כלל, וא"כ מנין להתוס' להקשות בפשיטות כ"כ.
כן נעלם ממני בעניי, מנא להו להתוס' דס"ל לר"ש דשעיר המשתלח איני מטמא מחיים טו"א, עד דתקשה להו דעכ"פ הו"ל לטמא מטעם כל העומד, הלא פלוגתא דתנאי היא בזבחים דק"ה, ועמש"כ שם בחידושי, ואפ"ל דר"ש ס"ל כר"מ שם, דבאמת מטמא מחיים טו"א, אפילו בלא סברת כה"ע, ובתוספתא דיומא פ"ד ובפרה פ"ז, איירי ר"ש רק בסיפא, וברישא לא איירי כלל, ומאין ידעו התוס' הכרעת ר"ש בזה, וצ"ע כעת.
וראיתי במצפה איתן למנחות דק"א שהביא גם מס' מנ"כ להקשות, אברייתא דהכא, אמאי לא חשיב חמץ בפסח, ותרצו עפמש"כ התוס' בקידושין דנ"ו ע"ב, דס"ל דמותר בהנאה כריה"ג, והא דלא תני חולין בעזרה משום דס"ל דלאו דאורייתא ע"ש, וע"פ דבריהם ניחא נמי מה דלא חשיב חיה שנשחטה בעזרה, דהוא ודאי דרבנן אף אם נימא דחולין בעזרה דאורייתא, כדמסיק בחולין דפ"ה ע"ב, וע"ש תוד"ה היינו.
ואלה"ק אמאי לא תני נמי תרומה טמאה דמצותו בשריפה כדתנן בשילהי תמורה, ולחד תירוץ התוס' בשבת דכ"ה ע"א ד"ה כך, הויא שריפת תרומה טמאה דאורייתא מדאקרי קודש ע"ש, וע' בסוכה דל"ה ע"א תוד"ה לפי, ומשכ"ל כגון דלית בתרומה טמאה שיעורא לטמא, רק שמצטרפת לפחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה, כדכתב רש"י הכא ובמנחות דק"א ע"ב גבי פט"ח, וע' בכריתות דכ"א ע"ב וברש"י חולין דפ"ב ע"א ובתוס' ב"ק דע"ז, די"ל משום דבתרומה טמאה יש היתר הנאה, כדדרשינן בבמה מדליקין שם, לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, וכן בסוכה דל"ה אמרו, הרי מסיקה תחת תבשילו, והכא לא קחשיב רק איסוה"נ,
ועבודה זרה לא חשיב משום דכתותי מ"ש, ואפילו לדעת הגר"א באה"ע סי' קכ"ד, ועמש"כ בחידושי לזבחים דק"ה ולמנחות דק"ב, אך קשה מדוע לא חשיב נותר ופיגול, כאשר הרמב"ם חשבינהו בפ"א הכ"ה מטו"א נוסף על הני דחשיב בברייתא הכא פרה אדומה פיגול ונותר ע"ש, ואפ"ל דלא מני רק אלו שלא יבאו עוד יותר מלטו"א, משא"כ פיגול ונותר דמטמא את הידים נמי כמש"א שילהי פסחים, מ"ד כביצה כטומאתו ע"ש, ופרה ופרים הנשרפין הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה, ולדעת ר"מ אף שעיר המשתלח כן כדאמרינן בזבחים דק"ה ע"א ע"ש.
רש"י ד"ה לימא קסברי רבנן מקצת רחם כו', וכתיב פטר כל רחם, דמשמע עד שיפטור את כל הרחם כו' ע"כ, וקשה לפ"מ דאוקמינן בסוגיין דמשנתינו מני ר' יהודא היא [ועמש"ב לעיל בסמוך], ואליביה הרי אוקימנא לעיל ד"ג ע"א גבי כל בכור, דר"י סבר כל דאפילו כל דהו, או דכל לגרועי אתא ע"ש, א"כ הרי לקושטא דמילתא ס"ל לר"י דמקצת רחם מקדיש, מדכתיב כל פטר דחם דשמעינן אליביה, דאפילו יפטור בל דהו רחם, ולפ"ז מאי האי דקא מקשה לכתחלה לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש, ומאי הוצרך רב אשי לשנויי מטעם דמין במינו אינו חוצץ וצע"ק,
רש"י ד"ה בכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור ע"כ, וקשה מדוע תלי רש"י טעמא משום דלא אשכחן ביה איסור, ולא קאמר טפי דאשכחן ביה היתר, כדאמר בסוגיין מקרא דלא תעבוד בבכור שורך וגו', דכו"ע שורך למעוטי בכור אדם הוא דאתא, הרי בהדיא דהנאת עבודתו מותרת, ונראה דאהא סמיך אביי בפשיטות כ"כ לקמן די"ב ע"ב דקאמר, אי מה בכור אדם מותר בהנאה כו' ע"ש, כן יש להעיר בגמרא גופה, דמשמע דמקשה דהכא לא ס"ל האי היקישא דבכור אדם לבכור בהמה טמאה, כדאמר רב יוסף לקמן בסוף פרקין בטעמא דר"א ע"ש, דאי ס"ל עדיפא הי"ל להקשות, כיון דבכור אדם מותר לדידיה, א"כ הי"ל להתיר גם פט"ח מה"ט דהיקישא כנ"ל, ומדוע ס"ל, לר' יהודא דפט"ח אסור בהנאה וצ"ע, ועמש"כ בחידושי לקמן די"ב ע"ב,
תוד"ה לאפקוע לאיסורא מיניה, דלפוטרו ממעות עריפה לא היה צריך להפריש מספק כו' ע"כ, לשון התוס' מורה נמי דעריפה היא מ"ע, וכפשטות לשון המשנה בשילהי פרקין, מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, וכ"ה דעת הרמב"ם רפי"ב מה' בכורים, ובהשגות א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה, אע"פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה, לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה וע"ש במפרשים,
ועצם דברי הראב"ד שגבו מהבנתי הדלה, דאם היא עבירה למה צוה השי"ת לעשות כן, והיכן אשכחן שיצוה המקום לעשות דבר שלתכליתה היא עבירה, ולהזיק ולהפסיד ממון זולתו כדכתב הראב"ד, ובע"כ מצוה היא כהוראת לשון הרמב"ם והתוס', ופשטות דברי משנתינו הנ"ל.
ואף שחקר הח"צ בתשובה סי' א' בכעין זה, אי חליצה נקראת מצוה או היתר, וגם עליו נחלקו האחרונים ע"ש, התם יש עכ"פ מקום לאמר, אחרי שהוא מתירה בחליצה זו להנשא לשוק, אפשר דהוה החליצה כעין הכשר אל ההיתר, ונ"מ היכא שאין ברצונה להנשא עוד לעולם, אז בטלה מצות חליצה מהם, משא"כ הכא דלאחר עריפה ד"ה אסיר, ואמרינן לקמן ד"י ע"ב, סד"א עריפה במקום פדייה עומדת, מה פדייה מתרת אף עריפה מתרת קמ"ל ע"ש, וכיון דהעריפה בלתי נחשבת לשום הכשר או היתר המוליך למטרה מאוחרת, א"כ למה זה צותה התורה, בודאי דהוא חק וגזירת מלך, ומ"ע ככל מצוות התורה ודברי הראב"ד צ"ע, ועמש"כ בחידושי לקמן די"א ע"א,