אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קד.
אלא אמר רבא כו' נשבע אע"ג דקא"ל יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטו לידיה הא לא אשתבע הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה, והנה רש"י ותוס' פירשו דרבא טעמא דמתניתין מפרש אליבא דכו"ע ע"ש, וכאשר לעיל בסמוך הבאתי לדברי הרמב"ם בפ"ז ה"ט מה' גזילה דמחלק בין נשבע ללא נשבע, דבנשבע פועלת שבועת הגזלן על הנגזל להתייאש ואינו בא עוד לתובעו ולהכי מחוייב הגזלן לרדוף אחרי הבעלים עד שיחזיר להם משא"כ אם לא נשבע אינו מתייאש הנגזל ויהא ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן כיון שהודה ע"ש, ולפ"ז קשה מדוע נאיד הרמב"ם מאוקימתא דרבא דבנשבע דבנשבע הוא מטעם הכפרה, וכן לרבא קשה ל"ל קרא דכפרה סברא הוא מטעם היאוש וכמש"כ הרמב"ם, ומבין שני הטעמים נצמח ג"כ חילוק גדול לדינא, דאם מטעם היאוש אפשר דאם הנגזל אמר בפירוש אחר שבועת הגזלן שלא נתייאש אז פטור לחזור עליו עד דמטו לידיה והוי הגזילה כחוב ופקדון ביד הגזלן דהכפרה אינה מעכבת, משא"כ לרבא דקאתא משום לתא דכפרה דהוא מגזה"כ דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו אז אפילו ידעינן ביה דלא נתייאש מ"מ מעכבת הכפרה עד דמטי לידיה.
ואפ"ל דהרמב"ם יהיב טעמא בדעתיה דרבא דמשום דהנגזל מתייאש מפני שבועת הגזלן להכי לא הוי כפרה לגזלן עד דמטי הגזילה ליד הנגזל ואז ג"כ נתקיים ביה קרא כדכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, משא"כ אם כפר ולא נשבע כיון שאח"כ הודה אז לא נתייאש הנגזל והויא הגזילה ביד הגזלן כפקדון או חוב ואינו חייב לחזור עליו עד שהנגזל יבא מאליו ושקיל ליה כנלע"ד.
תוד"ה אמר רבא. לפי הספרים דלא גרסי אלא משמע דאתא רבא לתרוצי פירכא דפרכיה לר"ט כו', ע' ש"ך חו"מ סי' שס"ה סק"ב.
תוד"ה שליח. לכך צ"ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח עד שיאמר לו בפניו שלח לי ע"י כו', ע' תוס' ב"מ צ"ח סע"ב ובביאור הגר"א לחו"מ ר"ס קכ"א.
תוד"ה בשכירו ולקיטו. ועוד תימא אמאי לא פריך ליה מעיקרא ממתניתין והדר ה"ל למיפרך מההוא דפ' השואל, ע' מה שתירץ בזה בנה"מ סי' קכ"א סק"ד.