אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף ל.
במשנה, השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו, וז"ל הנמו"י הא פסיקנא לעיל כר' יוחנן דאמר מפקיר נזקיו שלא באונס חייב וא"כ מתניתין דהכא שהוא שופך ומצניע שלא באונס ותני חייב אתי שפיר אליבא דהלכתא אפילו אפקרינהו ע"ש, ולכאורה לפי הנחה זו תקשה ממשנתנו על ר"א דפליג לעיל על ר"י וס"ל מפקיר נזקיו שלא באונס פטור, די"ל דר"א אוקי למשנתינו כרב דנטנפו כליו במים, וא"כ בע"כ איירי דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים, ור"י אוקי כשמואל לעיל כ"ח ע"ב דחיוב דמתניתין הוא על נזקי עצמו, אבל על נזקי כליו פטור.
תוד"ה בדתמו. ואי הוה גריס איפכא הוה ניחא מי סברת דתמו מיא ונכנסו בעפר ונעשה טיט לא דלא תמו מיא שהמים צלולין עדיין דמסתמא לא אפקרינהו, הנה התוס' בזה קצת לטעמייהו לעיל כ"ט ע"א בד"ה הוחלק, דסתם חרסים מפקיר להו ומים לא מפקר להו כולי האי ע"ש, ואע"ג דלשון השופך מים כדתנן במשנתנו נופל יותר על מים הנשפכים לאיבוד, אמנם זהו רק אם הם בדוגמא דקרא ש"ב י"ד כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו כדהביא הנמו"י לעיל בסמוך, משא"כ הכא בדלא תמו מיא ועומדים עדיין צלולין, ומכש"כ אם צריך להן לגבל בהן את הטיט וכדומה, משכ"ל שפיר שלא הפקירן, וכגרסת התוס' גרסי נמי הרשב"א והראב"ד בפי"ג הי"ב מנ"מ.