אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף כג:
והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא כו', וקשה האם קרא דכאשר יבער וגו' כתיב בתורה אצל היזק השן, הלא בריש מכילתין מובא האי קרא רק להורות על הכתוב ובער בשדה אחר דביער זו השן, וזה הוה ידעינן גם מראשית המקרא כאשר יבער הגלל, אפילו אי לא הוה מסיק עד תומו, ורש"י כ' וז"ל והא בעינן עד תומו דמכליא קרנא דהא ובער זו השן מובער הגלל עד תומו נפק"ל בפ"ק והכא ליכא תומו כו' ע"כ, וגם בזה צריך פירוש לפירושו דלא מתיבות עד תומו נפקא כנ"ל.
ואולי י"ל לע"ד, דאחיה הנביא הבין במש"כ בתורה ובער בשדה אחר, דהכוונה על כליון גמור. אף אם הבנה כזו בכתוב לאו כו"ע גמירי, ולכן בדברו לאשת ירבעם אמר ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תומו, ובזה ביאר ג"כ אגב אורחיה לתיבת ביער הכתוב בתורה, דג"כ הכוונה לכליון עד תומו. והשתא כיון דהאי קרא הוא המורה על קרא דובער, לכן פריך הש"ס והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו, ובזה ניחא נמי בריש מכילתין ד"ג ע"א דפריך שן דלא מכליא קרנא מנלן, פי' כיון דכל הוראת הכתוב על ובער הוא מקרא דכאשר יבער הגלל ושם מסיק בהדיא עד תומו, א"כ נימא דגם ביער דשן צריך להיות דוקא היכא דמכליא קרנא, ומשני דזה ידעינן מהקישא דרגל מה רגל ל"ש מכליא קרנא ול"ש לא מכליא קרנא אף שן ל"ש מ"ק ול"ש לא מ"ק. וע"ש תוד"ה דומיא. והשתא ניחא פירש"י דהכא, דמכליא קרנא ידעינן רק מקרא דכאשר יבער הגלל עד תומו, והא דחייב גם על לא מכליא קרנא הוא רק מן הקישא לרגל כנ"ל, וע' בחידושי הרשב"א.
רש"י ד"ה השיך בו את הנחש שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו כו', ע' מג"א סי' שכ"ח ס"ק נ"ג ובאבן העוזר שם.
רש"י ד"ה משיחזור בו שלשה ימים שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו, ע' מה שהוכיח מזה בתרומת הדשן סי' רנ"ג,
תוד"ה הנהו. דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה כו' אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לאמר כשיזיק ישלם כו', ע' בת' חו"י סי' קס"ה.
תוד"ה ולא. ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו כו' ע"כ, וכ"כ התוס' נמי ר"פ חזקת הבתים בד"ה ומה, וכוונתם דאביי מפיק כל הארבע נגיחות מקרא גופיה ורבא לא מפיק מקרא אלא שלש כדביארו בעלי התוס' עה"ת משפטים בפסוק ואם שור נגח.
בא"ד ור"ת מפרש שאין נאסר ע"י גמ"ד כל זמן שהוא קיים ועדיין שלו הוא עד לאחר סקילה או לאחר שחיטה ע"כ. וקשה איך יפרנס סוגיא מפורשת בכריתות כ"ד ע"א דשוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה משום דאין לו בעלים, וגם ר"ל דפליג בירושלמי דמכילתין פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"ו ה"ב ושם פ"י ה"ז ואמר דהפקר או יאוש בטעות היה, הוא רק משום דהוזמו עדיו אבל אי לא הוזמו עדיו כו"ע ס"ל דיצא מרשותו מחיים והוה הפקר ואולי הוא הפקר ולא אסור ועמש"כ בחידושי שם לכריתות וצ"ע.