אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף יא:
הו"א דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה קמ"ל, ע' בכורות מ"ו ע"ב תוד"ה תיובתא ובמים קדושים שם.
שם עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב"ח גובה הימנו שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' רס"ו ובמש"כ בחידושי לקמן ק"ח ע"ב.
תוד"ה בכור שנטרף בתוך ל' יום פ"ה שנהרג כו' משמע קצת דאם קים לן בגויה שכלו לו חדשיו וחי היה חייב לפדותו וקשה כו', וכן במנחות ל"ז הביאו התוס' לדברי רש"י דהכא והרבו להקשות עליו כמו כאן ע"ש, והבנתם זו בכוונת רש"י הביאום בבכורות מ"ט ע"א לדחות דברי רש"י במשנה כמבואר שם בד"ה מת בנו ע"ש.
ולולא דבריהם היה נלע"ד דלא עלה ע"ד רש"י לאמר דאם קים לן בגויה שכלו לו חדשיו חייב בפדיון, דמה מקום יש בסברא להרכיב כלו לו חדשיו שהוא קודם צאתו לאויר העולם עם דין פדיון הבן, דמקרא מלא הוא ופדויו מבן חדש תפדה דמייתי רש"י הכא, שהוא בהכרח מזמן הולדו עד ירח ימים, וגם משנתנו דבכורות מ"ט לא נחית לחדש דאם מת בתוך ל' יום דפטור דפשיטא הוא מקרא דופדויו מב"ח תפדה, הרי דאין לו אלא ספירת ירח ימים מיום הולדו. רק אשמעינן דאף אם נתן לכהן יחזיר כיון שמת ואע"פ שנתאכלו המעות, ולאשמעינן עוד דאם מת לאחד ל' יום אע"פ שלא נתן יתן, כיון דעכ"פ עברו עליו שלשים יום מיום הולדו, ומזה גופה ראיה דאם נימא דכלו לו חדשיו חייב בפדיון. איך מפיק בחזרה מיד הכהן כסף הפדיון, דילמא כלו לו חדשיו והממע"ה ולפ"ז ממקומו הוא מוכרע בבכורות שם דלא שייך לכלו לו חדשיו.
אמנם כיון דבבן חדש תלה רחמנא עד שגם דין מת בתוך ל' יום משנה שאינה צריכה היא רק בשביל דבר שנתחדש בה כנ"ל, א"כ מאי חדית לן עולא א"ר אלעזר, לכן בא רש"י בתור פרשן לפרש חידושיה, דבנהרג שמיתתו באה לו מסיבה מן הצד, דיש מקום לאמר דאי לאו דאיקטל הוה חי, ומש"כ רש"י ולאו נפל הוה, כוונתו דלא דמי לנפל שמיתתו הטבעית מודה שאיננו בן קיימא, משא"כ בנהרג דאפשר דדיינינן ביה דין ספיקא דאורייתא לחומרא, עכ"פ אם האב ירצה להחמיר על עצמו לתת החמשה סלעים מטעם הספק דדילמא הוה חי אי לאו דאיקטיל, להכי אשמעינן עולא דאין בזה דין פדיון, משום דגם דין נהרג כלול בקרא דופדויו מב"ח תפדה, ועולא לא ידע הא דתני רמב"ח, דאל"ה מה חידש, אלא דמסדר הש"ס בתר דהביא להא דעולא הביא נמי להא דתני רמב"ח למתניתיה, ואסמכיה אקרא במה שיש ג"כ לטעות בדין נהרג מדכתיב פדה תפדה, וההכרעה הוא מדכתיב אך, שבא לגלות אקרא דופדויו מב"ח תפדה דאין הבדל בין מת לנהרג.
ואדרבה במקום שהתוס' תפס על רש"י בבכורות מ"ט כנ"ל, שם גופה מוכח ברש"י כמש"כ, רק ט"ס נזרק לפני התוס' בלשון רש"י מה דגרסי בדבריו "דנפל הוא", ולפנינו הגרסא דנפל הוה, אהא דתנן מת הבן בתוך ל' יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר, ופירש"י ז"ל יחזיר דנפל הוה ולא מחייב בפדיון עד לאחר שלשים, דלכאורה מדוע לא סגי ליה במש"כ דנפל הוה, רק משום דהתם הוא מקור המשנה דמיתה בתוך שלשים, לכן מצא שם מקומו המוכשר לבאר, דאין לחלק בין מיתה להריגה, ומשו"ה על מי שמת במיתה טבעית כתב דנפל הוה, ר"ל מעיקרא, והיכא דנהרג, דלא שייך גביה לאמר דנפל הוה. מסיק טעמא אחרינא, דלא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים, כנלע"ד.
בא"ד דאפילו קים לן שכלו חדשיו צריך ל' יום כו', ע' משך חכמה פ' בא בפסוק באדם ובבהמה.
בסה"ד ומפרש ר"ת שנטרף היינו שנעשה טריפה כו', ע' טהרת הקדש למנחות ל"ז ע"א.