אור הישר על בבא מציעא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קד.
מי לא תניא האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור, ואילה"ק אמאי הגיעו הלא דבר שבמדה הוא וכל דבר שבמדה חוזר ורש"י בקידושין מ"ב ע"ב יהיב טעמא דהא דפחות משתות מחיל אינש הוא משום דאין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד ע"ש, די"ל עפמש"כ התוס' לעיל נ"ו ע"ב בד"ה כל דבר דאה"נ אם המוכר היה אומר מדדתי שיש בה בית כור דאז ודאי דהיה חוזר אלא סתמא אמר בית כור ולכך המקח קיים דלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור.
במשנה שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ע' תשובות הרשב"א ח"ד סי' קכ"ה.
שם ר"מ היה דורש לשון הדיוט כו' ר' יהודאי היה דורש לשון הדיוט כו', הנה גם אמורא דרשי לשון הדיוט כדאמרינן לעיל ט"ו ע"א, דאהא דאמר שמואל ב"ח גובה את השבח אמר רבא תדע שכך כותב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו', וכן אביי בכתובות נ"א ע"ב דקאמר אלמנה לכה"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ובכהנת אהדרינך למדינתך וע"ש נ"ג ע"א תוד"ה שאין אני, והא דלא חשיב להו כדחשבינהו בין התנאי ביבמות צ"ג דס"ל אדם מקנה דשלב"ל, די"ל דהתם דקאמר בלשון כו"ע ס"ל. והאי לישנא מורה דלית הלכתא ככל הני דס"ל הכי, כדהאריכו בזה הרי"ף והרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה וע"ל ס"ט ע"א ובתוד"ה אלא שיטה ובמש"כ בחידושי שם ולמנחות נ"ז ע"ב, ולהכי שפיר הודו לדעת דאף אם תמצא מן האמוראים דס"ל אדם מקנה דשלב"ל תדע דלית הלכתא כוותיה. משא"כ הכא דחשיב כל הני דדרשי לשון הדיוט דהלכתא הכי, לא חש למיחשב גם אמוראי דליכא דפליג עלה וכנ"ל.
אכן יל"ד מדוע לא חשיב בין התנאים ב"ש דקאמר במשנה יבמות קי"ז ע"א והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ולשיטת התוס' בכתובות נ"ג ע"ב דהיכא דהוא ליפות כחה גם ב"ה ס"ל מדרש כתובה כמו הלל הזקן בסוגיין, וכה"ג הקשו התוס' בסנהדרין ד"ד ע"א גבי יש אם למקרא מדוע לא חשיב נמי ר' יוחנן בן ברוקה וצע"ק, וע' ירושלמי יבמות פט"ו ה"ג ובש"ק שם.
שם ר' יהודא אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת כו', ע' ר"ן נדרים ל"ה סוף ע"ב ובמשך חכמה פ' תזריע בפסוק זאת תורת היולדת.
שם הביאו לו כתובת אמן ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו כו', ע' יבמות קי"ז ע"א תוד"ה ב"ה ובת' הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ג.
רש"י ד"ה שמין אותה. כגון בקבלנות שקבל למחצה לשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא הא דמאי שמין איכא חכירתו יתן לו ע"כ, ול"ד להא דאמרינן לקמן ק"ה ע"א דאמר חיטי דארעי בעינא אע"ג דקאי אמשנה דאיירי בחכירה, די"ל דהתם איירי דשדהו עשתה תבואה רק משום דלא רצה לנכש ע"ש, בזה יכול לאמר חיטי דארעאי בעינא ולא מה שתקנה מן השוק, משא"כ הכא דהובירה ולא עשתה כלום ואיך יטעון חיטי דארעאי בעינא, ולכן אם היה חוכר צריך לתת לו חכירותו.
רש"י ד"ה לכשתכנסי לחופה וקידושיהן ע"מ כן ולא חלו קידושין בה עד שתכנס לחופה והרי חטפה קודם לכן ע"כ, מכאן מוכח דלאו דוקא בדררא דממונא אלא אף במילתא דאיסורא דרשו לשון הדיוט כדכ' בס' דברי יוסף סי' י"ז.
תוד"ה דאפשר, אפ"ה אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול כו'. ע' בת' מהר"ם מפדוואה סי' ל"ט.