אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת עבודה זרה · פרק חמישי
ה"א ולא שכרו הוא נותן לו ר' אבהו בשם ר' יוחנן קנס קנסוהו כו', ע' בת' הרשב"א סי' קע"ז סי' תשט"ו וברא"ש חולין פ"ק סי' ט' ובריב"ש סי' קע"א.
שם כיתף עמו חבית בחבית את קונסו בחביתו עד כדי שכרו נתן לו קרקע בשכרו כו', ע' אור שמח פי"ג הט"ו ממאכא"ס.
שם ר' ירמיה בעי שכרו לשבר חבית של יי"נ אפילו כן שכרו אסור, ע' ב"י ס"ס קל"ג ובת' עונג יו"ט סי' ל' ובחוט המשולש בתשובותיו של הגרא"י ז"ל סי' ל"ט.
ה"ב שכרה לישב בה אע"פ שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר עד היכן עד כדי שלא יהא החמור מקפיד, ולכאורה יל"ד מדוע השמיטו הפוסקים לתנאי זה של הירושלמי, הלא במשנה בלתי מבואר גודל הלגין של היי"נ, ואחרי שהירושלמי ביארו הרי נחוץ הוא לדינא, ונראה משום דבבבלי לית ליה להאי שיעורא, דהא הקשו בדס"ה ע"א מאי חידושא דלגין הלא בלא"ה דינא הוא דיש רשות לשוכר את החמור להניח לנינו עליה ומשני נהי דלגין דינא הוא לאותובי מיהו אי לא מותיב ליה מי אמרינן ליה נכי ליה אגרא ע"ש, ולפ"ז כל כמה דאי לא מותיב ליה אינו מנכה לו כי מותיב ליה נמי לאו שכר לגין דיי"נ הוא.
אמנם אפ"ל נמי דבמקום החמור מקפיד, צ"ל החמר מקפיד, היינו בעל החמור, ופירושו דאם משא הלגין של היי"נ אינו כבד כ"כ שבעל החמור יהיה מקפיד אז מותר, דללגין זה יש לו רשות להניח כמו ללגין אחר, משא"כ אם בעל החמור מקפיד משום כובד המשא של היי"נ שיש בו יותר משיעור סתם לגין אז שכרו אסור. ולפ"ז מתאים עם לשון הבבבלי חמר מעכב עליו, וכן יש להשוות אוקימתא דבבלי וירושלמי שתהיינה מתאימות.
ה"ג יי"ג שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות, הנה מפשטות המשנה משמע דבאותו אופן שהן מותרות בזה האופן גופה הן אסורות, אולם ברמב"ם פט"ז הל"ב מבאר דההיתר הוא גם לאכילה, והאיסור אם הוא בנ"ט אסורות אפילו בהנאה, כן גבי מבוקעות דאסורות משמע מלשון המשנה בהחלט, וברמב"ם שם דאם אינן בנ"ט מותרות אפילו באכילה, וע"ע בשו"ע סי' קל"ד ובמפרשים שם.
שם מתניתא בשלא נדלדל חותמן אבל נדלדל חותמן כמבוקעות הן. פי' ומותרות דוקא אם מחוברות לאשכול כמש"כ התוס' ס"ה ע"ב ד"ה ואם היו.
ה"ד אתון סגדין לאהין טורא אלא לצלמייא דתחותוי כו', ע' משך חכמה לפ' וישלח בפסוק ויטמן אותם יעקב.
שם אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם תמן תנינן כו', בתוס' חגיגה כ"ה ריש ע"א הגרסא דתנינן תמן ארץ ישראל טהורה כו' וכה"נ הגרסא בתוי"ט מקואות רפ"ח.
שם הדא דאת מר להאמינן שאינן שאובין הא למידת ארבעים לא כו', ע' ר"ש מקואות פ"ב מ"ג.
שם כותאי דקיסרין מותר להלוותן בריבית כו', ע' תוס' ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה ובת' הרמב"ן סי' רכ"ד ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשצ"ט תתקב"ח.
ה"ה המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו לקפנדריא נכנס למדינה ורחץ מותר ואם מודיעו כו', הנה הרמ"א ר"ס קכ"ט כתב לכתחילה לא יניח אדם בביתו יין או חומץ אצל עכו"ם לבד כלל כו', וכ' עלה הגר"א דמתניתין קתני המניח וכמו שדייק בחולין ד"ג ע"א מי קתני מניח המניח קתני דיעבד ע"ש, ולא הביא לדברי התוס' שם על אתר שכתבו וז"ל לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחילה דהא מסיק דשרי לכתחילה אלא קאמר דאף דיעבד משמע, והש"ך שם סי' קי"ח ס"ק ל"ב הביא לדברי התוס' ע"ש, אמנם מחלקותם דת"ק ורשב"ג, עם לשון מותר דמשנתנו, יתכן יותר כדעת הגר"א דקאי אדיעבד וצ"ע.
ה"ו המניח את הנכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כו', ע' בת' הרשב"א סי' ק"ז וסי' תקפ"ח ובמיוחסות סי' קנ"ה.
ה"ז מה שעל השלחן אסור בתוך פישוט ידים ומה שעל הדולפקי מותר חוץ מפישוט ידים כו', ע' אור זרוע ח"א סי' תשע"ד.
ה"ח בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות, הנה הרמב"ם פי"ב הכ"ד ממאכא"ס הוסיף על לשון המשנה וכתב כל החביות הפתוחות שבחנויות אסורות ע"ש, וקשה מה בא למעט בתיבת שבחנויות, האם בא למעט שבבית ושבמרתף, ומאי זה שכתב כל החביות, הרי בקיצור לשון המשנה חביות פתוחות נכללות ממילא כל החביות הפתוחות בכל מקום שהם, ואם כוונתו דוקא כל החביות הפתוחות שבחנויות ולא במקום אחר, קשה מנא ליה לחדש כן, וגם בשו"ע שהמחבר רגיל להעתיק לשון הרמב"ם הכא העתיק לשון המשנה חביות פתוחות וצ"ע כעת.
ה"ט ואין אסור משום יי"נ תני בר קפרא במשלח בבתים, וכ' בפ"מ דקושית הירושלמי קאי ארישא דמותר לאמר תן לנו את דמיה וע"ז משני במשלח בבתים היינו בכלים בלא פיסוק דמים והלכך עד שלא נכנסה לרשותן מותרין לאמר תן לנו דמיה כו' ע"ש, ולע"ד נראה להיפוך דקושית הש"ס היא אסיפא דאם משנכנס לרשותן אסור, דעלה התפלא הירושלמי איך יוכל כניסת רשותו לאסור עליו, הרי יין נסך הוא ואיסורא לא ניחא ליה דליקני כדאמרינן בב"מ צ"ו ע"ב ואיך קני ליה רשותא. ומשני דמשלח בבתים היינו בכלים מדודים הידועים בפיסוק דמיהם, והאומן קבלם בשכרן כמבואר בטושו"ע סי' קל"ב ס"ג, וע"ש בב"י ובש"ך ס"ק כ"ז, ולהכי אסורין כנלע"ד.
ה"י המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. ע' תשב"ץ ח"א סי' י"ד ובת' פמ"א ח"ב סי' נ"ב.
שם מהו עקבת יין בההוא דמלכלך כמה דתימר עקובה מדם, יל"ד מה המריצם לגרוס עקבת בקו"ף, ולחפש ביאור ומקור ללשון זה, אמאי סאני להו לגרוס כמו בבלי ובמשניות עכבת יין בכ"ף, ועפ"ז יש להם פשטות הלשון וביאורו על אתר וצע"ק.
הי"א חזקיה אמר הדא דאת מר במקום שהמים נמכרין במדה אבל במקום שאין המים נמכרין במידה כיין ביין הן, ע' אור שמח פט"ז הכ"ט ממאכא"ס ובנועם ירושלמי למס' ערלה פ"ג.
שם תני רש"א אף כשאמרו של נחתומין בכפרים אחר שלשה תנורין אסור עד שלשה ימים שמשחרית בורר לו שאור לכל אותו היום כו', ע' אור שמח פ"ד סוף ה"א מה' חמץ.
הי"ב ולאו ר' ישמעאל אמר למדין מק"ו ואין עונשין מק"ו כו', ע' אור שמח פ"ב ה"ז מאסו"ב.
שם ולמה לא תנינן נבילה עמהן א"ר יוסי בי ר' בון לא מתני אלא דבר שאסור בהנייה כו', ע' בנועם ירושלמי ערלה פ"ה.
שם ר' יוסי בשם ר' חנינה בעי איסורי הנייה מהו שיבטלו בצירוף והתנינן שור הנסקל תפתר בחתיכות כו', ע' עמק יהושע סי' י"ח ובאור שמח פט"ו הי"ד ממאכלות אסורות ובנועם ירושלמי ערלה רפ"ג.
הי"ג איתפלגון ר' יוחנן ור"ל ח"א הלכה כרשב"ג וח"א אין הלכה כרשב"ג כו', לכאורה יל"ד טובא מאי שייך בזה ח"א וח"א הלא ר' יוחנן כללא אמר בב"ב קע"ד ע"א ובכ"מ כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו כו' ע"ש, וא"כ ודאי מ"ד הלכה כרשב"ג ר' יוחנן קאמר הכי, וע' בת' הרשב"א סי' מ"ם ובמש"כ בחידושי לכתובות ע"ז ע"א.
הי"ד דתני. הגת והמחץ והמשפך של נכרי רבי מתיר וחכמים אוסרין מודה רבי בקנקנים שאסורות כו', ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' צ"ג ובת' הרא"ש כלל י"ט.
שם תני ארשב"ג אם רצה לטהרן מיד נותן בצנור שמימיו מקלחין או בנהר שמימיו מהלכין כדי עונה כו', ע' במיוחסות סי' קנ"ח ובת' הריב"ש סי' תל"ג. הט"ו צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל, ע' בס' המנהיג ה' פסח סי' ובח"ס חי"ד סי' קי"ד.
שם סכין תוחבה בארץ שלשה פעמים ודייו רבי בא בשם רב יהודא הדא דאת מר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון כו', ע' בת' מהר"ח אור זרוע סי' מ"ג.