אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת נדרים · פרק רביעי
ה"א ר' אבינא אמר ר' ירמיה בעי אילון קוזמידייא דאית עליהון אסור מישאל לון, וכ' בפ"מ אכל הני בעיא דלא איפשטו ע"כ, ולכאורה הלא תנא דמשנתנו כללא כייל מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור, וא"כ נחזי אנן אם במקום זה משכירין כיוצא בהן אז לא מהני אף אם המדיר הפרטי מוחל לו דבתר מנהג המקום אזלינן, וע' בת' הרשב"א ח"ד סי קכ"ה, ואם במקום זה לא קפדי אינשי מותר וע' תוס' ב"ק נ"א סוף ע"ב ובב"ב נ"ז סוף ע"ב, ונראה לפרש בד"ז, לפי דשיעור שכירות בפרוטה ודין מודר הנאה אפילו בפחות מש"פ וע"ד זה באו כל השאלות הכא, דאי אתינן עלייהו מטעם הנאה המביאה לידי מאכל אסור אפילו בפחות מש"פ, אבל אם משום לתא דמקום שמשכירין כיוצא בהן שיעורו הוא דוקא בפרוטה, וע' תוס' מגילה ד"ח ריש ע"א,
ה"ב עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפילו בבע"ח שדוחק נישמעיניה מן הדא כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ל"ט ובעונג יו"ט סי' פ"ז וסי' צ' בהגה"ה וע"ע בת' ריקאנטי סי' תקנ"ה ובת' משיב דבר ח"ג סי' י"ז ובאור שמח פ"ו ה"ה מה' נדרים.
שם נדר מן ככר מהו לחמם בו את ידיו כו', ע' בר"ן דף ל"ה סוף ע"א ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בת' ברית יעקב חא"ח סי' ז' ובאור שמח פ"ד ה"ט מה' מעילה.
ה"ג המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הניית מעשרותיו של מי כו', ע' עמק יהושע סי' כ"ג ובנועם ירושלמי דמאי פ"ה ופ"ו.
שם פתר לה בשלא יהא לו טובת הנייה בהן, ע' בת' דבר אברהם סי' י"ד.
שם יכול מקרא ותרגום כן ת"ל חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום, ע' העמק דבר פ' אחרי י"ח ה'.
ה"ד מתניתין בשאסר הרופא נכסיו עליו אבל אם אסר החולה נכסיו עליו של רופא הוא חטא על נפשיה. ע' מחנה אפרים ה' נדרים סי' כ"ג ושם באור שמח פ"ו ה"ז.
ה"ה לא יעשה עמו באומן דר"מ וחכ"א עושה הוא ברחוק ממנו על דעתיה דר"מ אסור ללמדו אומנות על דעתיה דר"מ אסור ללמד עליו זכות, נראה דלהירושלמי קשיתיה לפ"מ דתנא איירי בפעולה דשורת הכרם כדמפרש בבבלי, וא"כ מ"ש דקרי ליה בלשון אומן, ובע"כ דכוונתו להשמיענו אגב אורחיה דכל מיני אומנות לבעה"ב אחד אסור שמא ילמוד חבירו ממנו, ועוד דאם עוסקים שניהם בפעולה אחת לבעה"ב אחד, ונמצא קלקול במלאכה יוכל להטיל האשמה על חבירו ונצמח לו לזכות, ומדאסר ר"מ ש"מ דס"ל דאסור ללמד עליו זכות.
ה"ו ותייא דרשב"ל כר' יוסי דו ר' יוסי אומר מפני שקדם נדרו להפקרו כן רשב"ל אמר שקדם נדרו להבקירו ולא הבקירו לנדרו כו', ע' נועם ירושלמי פאה פ"ז.
ה"ז באומר קונם שדי שאיני חורש לעולם באומר קונם שדי נחרשת לעולם, הנה בדרכו לחרוש דייק התנא בעיקר לשונו מה שאמר שאיני, דבזה הטיל האיסור רק על עצמו, וממילא נפקעים מן האיסור השדה, וחרישת אחרים, משא"כ באם אין דרכו לחרוש. הלא אין לו להפקיע א"ע בדבריו, ולכן חל הקונם בעיקר על השדה שלא תהיה נחרשת במה שאמר שדי, ומשו"ה הוא וכל אדם אסורין, וע' בת' הריב"ש סי' קצ"ה וסי' שצ"ח.
ה"ח המודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני כו' שאינו יכול להוציא ממנו בדין, ע' עמק יהושע סי' כ"א.
ה"ט ביומוי דר' אמי נפלה דליקה בכפר ואפיק ר' אמי כרוז בשוקאי דארמאי ואמר כל דעבד לא מפסיד. ע' או"ח סי' של"ד סכ"ו ובמפרשים שם ובת' שבות יעקב ח"ג סי' ט"ז.
ה"י תנא ר"מ אומר כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו ר' יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכיה כו', ע' בת' חו"י סי' מ"ח ובקצוה"ח סי' רע"ג סק"ג.
שם ובא הלוי כי אין לו וגו' ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הבקר שידך וידו שוין בו כו', ע' פאת השלחן דפוס ירושלים דף נ"ד ע"ב.