אור ברסלב

אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן

מסכת נדרים

מסכת כתובות

פרק ראשון

ה"א ר' בא בשם ר' יוחנן ורב תריהון אמרין והוא שיהא נדור באותו היום ר' יוסי בעי אם בשיהא נדור באותו היום ל"ל איסר וימר כאותו היום כו', ע' בת' בית דוד סי' י"ג.

שם ר' יוסי פתר לאסור איסר הרי הוא עלי אסור הרי עליו אסור כו', ע' אור שמח פ"ה ה"ד מה' שבועות.

שם מנודה אני לך ר"ע היה חוכך בזה להחמיר לוסר את כל נכסיו כו', ע' העמק שאלה לשאילתות פ' קרח סי' ק"ל אות ה' ובכפתור ופרח פ"ה.

ה"ב ימינא ה"ז שבועה שמאלא ה"ז שבועה א"ר מתניא דכתיב וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחיי העולם, וקשה דילמא שאני התם דנשבע בחיי העולם. ומאי ראיה לימין ושמאל בעלמא דהוי שבועה, ועוד דהתם משום דהרים ימינו ושמאלו לשמים, והוי כעין שתפוס בשערו דגבי נזירות בנזיר ד"ב ע"ב, ומה ענין זה לאומר ימין או שמאל סתמא, ומשמע דמשו"ה נאיד בבבלי נזיר ד"ג ע"ב מילפותא דהאי קרא ונקיט מקרא דנשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תר"ו.

ה"ג כאישים כשלהביות של אש, וקשה מנ"ל להירושלמי דכוונת המשנה כאישים על השלהבת דילמא על גחלת של הקרבן, ונ"מ דהא צריך להיות בדבר הנדור ולא בדבר האסור, ובגחלת המזבח יש איסור תורה בהנאתו דהא צריך להביא קרבן מעילה, משא"כ בשלהבת דרק איסור דרבנן איכא דלא נהנין ולא מועלין כדתנן בביצה ל"ט ע"א, וע' בתוס' שבת כ"א ע"א ד"ה שמחת ובסוכה נ"ג ע"א ד"ה אשה ובמש"כ בחידושי שם.

ה"ד חליל החליל כחליל בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר, וכ' בפ"מ דאין כאן משמעות קרבן ולא מיקרי משמשי מזבח עכ"ל, וקשה ניהי דעצם שימוש החליל לשירה עבידא וקול מראה וריח לית בה מעילה. אכן, ניהי דמעילה ליכא אבל איסורא איכא כדאמרינן בפסחים כ"ו ע"א וע' תוס' סוכה נ"ג ריש ע"א וא"כ הוא נודר בדבר האסור, ומכש"כ למ"ד בסוכה נ"א ע"א דעיקר שירה בכלי, וא"כ איך מוציאו לגמרי מכלל משמשי מזבח. ואפשר בכוונתם דלא די בשימושו שיהיה חל עליו שייכות אל הקרבן, ולפ"ז לא הוי לא דבר הנדור ולא דבר האסור אלא כסתם כלי.

פרק שני

ה"א מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים ובני אדם נוהגין בהן באיסור שלא תהא נודר ומבטל כו', ע' תוס' עירובין ק"א ע"ב ד"ה ר' יוסי ובפסחים נ"א רע"א ובמגילה ד"ה ע"ב ד"ה דברים ובת' הרמב"ם דפוס בלפסיא סי' קנ"ד ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' צ"ה.

שם הככר הזה עלי כביאת אימא מהו נישמעינה מן הדא כו', ע' אור שמח פ"ב הי"ג מה' נדרים. ה"ב תני ר' ישמעאל אומר ככל היוצא מפיו יעשה לא היוצא מפי שמים כו', עמש"כ בחידושי עה"ת פ' מטות בפסוק לא יחל דברו.

ה"ג נישמעינה מן הדא שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת מפני שאמר זו הא לא אמר זו חייב על כל אחת ואחת כו', ע' גבורת ארי ליומא ע"ג סוף ע"ב.

ה"ד ויידא אמרה דא דמר ר' חייה בר אבא הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד אחד במלה ואוכל הדא אמרה מלוח הוא לשעה מלוח הוא. הנה ר"ח בעי לאתויי ממשנה, אבל בברייתא איכא נמי בב"מ פ"ט ע"ב וסופת במלח ואוכל, ובתענית ד"ל ע"א תנא אבל אוכל הוא בשר מליח. ומליח דהתם כל זמן שהוא כשלמים שהם שני ימים ולילה אחד כדמסיק שם, וע' סנהדרין ד"ע ע"א.

ה"ה אתא לגבי ר' יוסי א"ל אין לית קדמאה מישרי לך לית חורן מישרי לך כו', וכ' בק"ע דה"ל כחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ע"כ, וקשה מה ענין זה לחכם שאסר, הרי התם אסר בהדיא והכא רק ש שעדיין לא התירו ואפשר דבהסכמת אחרים עוד יתירנו ואהכי שלחו, וע' תוס' ע"ז ד"ז ע"א ד"ה הנשאל, ומכש"כ איך אפשר להניח כוונה זרה בדברי ר' יוסי במקום דר"י גופיה אמר להשואל בסיום דבריו, דכוונת ר"מ היתה לקיים דין משנתנו אם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן, וכן א"ל ר"מ בעצמו כשחזר אליו חמיתך מיקל וחמרית עלך כדמסיק בירושלמי.

פרק שלישי

ה"א רב יהודא בשם שמואל לא יחל דברו הוא אינו מיחל דברו הא אחר עושה דברו חולין, ע' בת' הרא"ש כלל ה' סי' ד'

שם חנינה אחי ר' יהושע אומר נשבעתי ואקיימה פעמים שאינו מקיים, וקשה מניין לו לדייק מהאי קרא העדר הקיום ע"י התרה, הרי הכתוב יעיד על עצמו שהוא מדבר רק על הקיום דהא מסיק ל לשמור משפטי צדקך, ומינה יליף רב גידל בשם רב בבבלי ד"ח ע"א שנשבעין לקיים את המצוה, וע' מה שהארכתי בחידושי לתמורה ד"ג ע"ב וצ"ע כעת,

שם שאילו היה אומר זה בסלע וזה אומר ליתן לו בשלש כו', באור שמח פ"ד ה"ג מה' נדרים משבש גרסת הירושלמי.

ה"ב תני רשב"ג אומר אין מרובע מששת ימי בראשית כו', ע' במלאכת שלמה למס' נגעים רפ"ו.

שם ולמה תנינן מרובע ירבענה הוא, ע' מה"פ לירושלמי שבועות פ"ג ה"ח.

שם עשרים וארבע בולייות היו ביהודא וכולן חרבו משום שבועת שוא שהיא של אמת דכתיב לשוא הכיתי את בניכם, ע' ירושלמי שבועות פ"ג סוף ה"ח ובפסיקתא רבתי פכ"ב.

שם מה אם תמן נדר שהוא צריך חקירת חכם את אמר נדר שבטל מקצתו בטל כולו כאן שא"צ חקירת חכם לכש"כ, ע' בת' דבר אברהם סי' י"ב.

ה"ג מה אנן קיימן אם בזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי דברי הכל אסור כו', ע' בת' מהרשד"ם חי"ד סי' ק"ד ובתרומת הדשן סי' שי"א.

ה"ד להרגים בהרגה לחרמים בשעת החרם, עמש"כ בזה בתמים דעים להראב"ד סי' נ"ט.

ה"ה ראה דליקה ממשמשת ובאה ואמר הרי נטיעות האילו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת ונקרעה למפריען קדשו או מיכן ולבא כו', ע' עמק יהושע סי' ז' וסי' י"ז.

שם חזקיה אמר פדיין חזרו לקדושתן ר' יוחנן אמר פדיין פדויין כו', ע' נועם ירושלמי מעשר שני פ"ה.

ה"ו נדר מיורדי הים לאחר שלשים יום נעשו בני יבשה תפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דר"י אמר אחר הנדר ור"ע אומר אחר האיסר, ע' בר"ן נדרים ד"ל סוף ע"א ובס' חיל המלך פ"ג ה"א.

ה"ז מ"ט דר"מ ועתה שני בניך הנולדים לך וכבר נולדו מ"ט דרבנין הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין לא נולד, הנה בבבלי ד"ל ע"ב הקשו קראי אהדדי עד דמסיק דמשמע הכי ומשמע הכי ובנדרים הלך אחר לשון ב"א וע"ש בר"ן, והשתא קשה לדעת הירושלמי דקרא דבראשית דוקא הוא על שנולדו כבר ודמלכים על אלו שעדיין לא נולדו, א"כ בשלמא תנאי מיתרצו דכל אחד הביא מקרא המתאים לפי שיטתו, אבל קראי קשו אהדדי כיון דכל חד לא משתמע הכי והכי אלא כל אחד בדוקא וצ"ע כעת.

ה"ח ואין ישמעאל בכלל זרעו של אברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, עמש"כ בחידושי עה"ת פ' וירא בפסוק כי ביצחק ושם ר"פ דברים.

שם דרך כוכב מיעקב ממי דרך כוכב ועתיד לעמוד מיעקב, ע' ברמב"ם ולח"מ פי"א ה"א מה' מלכים ובת' חיים שאל ח"א סי' צ"ז.

ה"ט מצוות שבת מליא כו', והמילה דוחה אותה משל לשני מטרניות שהיו באות זו על גב זו ואין את יודע אי זו גדולה מחברתה זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה ממנה, ע' מה שתירץ עפ"ז במשך חכמה לפ' בהעלותך בפסוק למה נגרע על מה שמקשין העולם.

שם על דעתיה דר' יונה דאמר מ"ע דוחה את מל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא כו', ע' בת' דבר אברהם סי' כ"ב ובפאת השלחן דפוס ירושלים דף כ"ז ע"ב בהגה"ה.

פרק רביעי

ה"א ר' אבינא אמר ר' ירמיה בעי אילון קוזמידייא דאית עליהון אסור מישאל לון, וכ' בפ"מ אכל הני בעיא דלא איפשטו ע"כ, ולכאורה הלא תנא דמשנתנו כללא כייל מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור, וא"כ נחזי אנן אם במקום זה משכירין כיוצא בהן אז לא מהני אף אם המדיר הפרטי מוחל לו דבתר מנהג המקום אזלינן, וע' בת' הרשב"א ח"ד סי קכ"ה, ואם במקום זה לא קפדי אינשי מותר וע' תוס' ב"ק נ"א סוף ע"ב ובב"ב נ"ז סוף ע"ב, ונראה לפרש בד"ז, לפי דשיעור שכירות בפרוטה ודין מודר הנאה אפילו בפחות מש"פ וע"ד זה באו כל השאלות הכא, דאי אתינן עלייהו מטעם הנאה המביאה לידי מאכל אסור אפילו בפחות מש"פ, אבל אם משום לתא דמקום שמשכירין כיוצא בהן שיעורו הוא דוקא בפרוטה, וע' תוס' מגילה ד"ח ריש ע"א,

ה"ב עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפילו בבע"ח שדוחק נישמעיניה מן הדא כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ל"ט ובעונג יו"ט סי' פ"ז וסי' צ' בהגה"ה וע"ע בת' ריקאנטי סי' תקנ"ה ובת' משיב דבר ח"ג סי' י"ז ובאור שמח פ"ו ה"ה מה' נדרים.

שם נדר מן ככר מהו לחמם בו את ידיו כו', ע' בר"ן דף ל"ה סוף ע"א ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בת' ברית יעקב חא"ח סי' ז' ובאור שמח פ"ד ה"ט מה' מעילה.

ה"ג המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הניית מעשרותיו של מי כו', ע' עמק יהושע סי' כ"ג ובנועם ירושלמי דמאי פ"ה ופ"ו.

שם פתר לה בשלא יהא לו טובת הנייה בהן, ע' בת' דבר אברהם סי' י"ד.

שם יכול מקרא ותרגום כן ת"ל חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום, ע' העמק דבר פ' אחרי י"ח ה'.

ה"ד מתניתין בשאסר הרופא נכסיו עליו אבל אם אסר החולה נכסיו עליו של רופא הוא חטא על נפשיה. ע' מחנה אפרים ה' נדרים סי' כ"ג ושם באור שמח פ"ו ה"ז.

ה"ה לא יעשה עמו באומן דר"מ וחכ"א עושה הוא ברחוק ממנו על דעתיה דר"מ אסור ללמדו אומנות על דעתיה דר"מ אסור ללמד עליו זכות, נראה דלהירושלמי קשיתיה לפ"מ דתנא איירי בפעולה דשורת הכרם כדמפרש בבבלי, וא"כ מ"ש דקרי ליה בלשון אומן, ובע"כ דכוונתו להשמיענו אגב אורחיה דכל מיני אומנות לבעה"ב אחד אסור שמא ילמוד חבירו ממנו, ועוד דאם עוסקים שניהם בפעולה אחת לבעה"ב אחד, ונמצא קלקול במלאכה יוכל להטיל האשמה על חבירו ונצמח לו לזכות, ומדאסר ר"מ ש"מ דס"ל דאסור ללמד עליו זכות.

ה"ו ותייא דרשב"ל כר' יוסי דו ר' יוסי אומר מפני שקדם נדרו להפקרו כן רשב"ל אמר שקדם נדרו להבקירו ולא הבקירו לנדרו כו', ע' נועם ירושלמי פאה פ"ז.

ה"ז באומר קונם שדי שאיני חורש לעולם באומר קונם שדי נחרשת לעולם, הנה בדרכו לחרוש דייק התנא בעיקר לשונו מה שאמר שאיני, דבזה הטיל האיסור רק על עצמו, וממילא נפקעים מן האיסור השדה, וחרישת אחרים, משא"כ באם אין דרכו לחרוש. הלא אין לו להפקיע א"ע בדבריו, ולכן חל הקונם בעיקר על השדה שלא תהיה נחרשת במה שאמר שדי, ומשו"ה הוא וכל אדם אסורין, וע' בת' הריב"ש סי' קצ"ה וסי' שצ"ח.

ה"ח המודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני כו' שאינו יכול להוציא ממנו בדין, ע' עמק יהושע סי' כ"א.

ה"ט ביומוי דר' אמי נפלה דליקה בכפר ואפיק ר' אמי כרוז בשוקאי דארמאי ואמר כל דעבד לא מפסיד. ע' או"ח סי' של"ד סכ"ו ובמפרשים שם ובת' שבות יעקב ח"ג סי' ט"ז.

ה"י תנא ר"מ אומר כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו ר' יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכיה כו', ע' בת' חו"י סי' מ"ח ובקצוה"ח סי' רע"ג סק"ג.

שם ובא הלוי כי אין לו וגו' ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הבקר שידך וידו שוין בו כו', ע' פאת השלחן דפוס ירושלים דף נ"ד ע"ב.

פרק חמישי

ה"א רבנין אמרי כל טפח וטפח של שותפין הוא כו', ע' אור שמח פ"ז ה"ד מה' נדרים.

שם בכל השותפין מעכבין זה על זה בחצר חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל כו' בכל החצר ברם בד' אמות דחבריה לא מצי מימחי בידיה אם היה המקום משופע כו', ע' בת' מהרשד"ם חח"מ סי' רס"ז ובת' מהר"ח או"ז סי' קנ"א.

ה"ב ולא תנינן כופין תני ר' חייה אם היה נדרן כופין כו', ע' ראב"ד פ"ז ה"ח מה' נדרים ובאור שמח שם ה"ד.

ה"ג ביתך זה משום מה אתה תופשו משום ביתך זה נפל ובנאו הוא לית ליה נישמעיניה מן הדא כו', ע' בת' הריב"ש סי' שנ"ו.

ה"ד קונם שאיני נהנה לך לנשאל לו עליך נשאל על הראשון ואינו נשאל על השני כו', ע' עמק יהושע ח"ב דרוש ג'.

שם קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם, ע' בת' הריב"ש סי' ת"ו וסי' תס"א תקי"א.

שם הנודר הנייה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו שלא בפניו נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו ר' יוחנן אמר מפני הבושה ריב"ל אמר מפני החשד, ע' בת' הריב"ש סי' ש"ע וסי' תקי"א.

שם חד בר נש נדר דלא מרווחא אתא לקמיה ר' יודן בר שלום א"ל ממאי אישתבעת א"ל דלא מרווחא א"ל ר' יודן וכן בר נש עביד דילמא בקביוסטיסא כו', ע' בת' הריב"ש סי' קע"ח וסי' קפ"ה ותל"ב.

ה"ה כיני מתניתא רחבה שדרך הרבים מפסקתה כעולי בבל היא, ע' בת' דבר אברהם ס"ס א'.

ה"ו שמונים זוג של תלמידים היה לו להלל הזקן כו', בבבלי סוכה כ"ח ע"א וב"ב קל"ד ע"א הגרסא שמונים תלמידים.

שם יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו עמד וכתבן לשמי כו', ע' תוס' ב"ב קל"ג סוף ע"ב.

שם כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ע' בת' הרא"ש כלל ע"ד סי' ד'.

פרק ששי

ה"א א"ר יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון ב"א א"ר יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מן ביניהון קונם יין שאיני טועם בחג כו', ע' העמק שאלה לשאילתות פ' לך סי' ח' אות יו"ד.

שם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר מן המעושן מהו שיהא מותר במטוגן כו'. עמש"כ בחידושי לחולין ק"ח ע"א.

ה"ב אי זו היא מעשה רותחנא כגון חילקא טרגיס וטוסני סולת ואורז זריד וערסן, והנה ביאור זה על מעשה רתחתא דמשנתנו הביא הר"ן נ"א ע"א בשם הירושלמי דהכא ע"ש ולכאורה מדוע נאיד הרמב"ם פ"ט ה"ז מה' נדרים מביאור הירושלמי, ואיהו מפרש מעשה רתחנא כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהן ע"ש, ואפשר דבזה הורה דעתו דפירוש הירושלמי היה רק לפי מקומו ושעתו שהיו רגילין אז במאכלים אלו, אבל בזמנים ומקומות אחרים נתפרש הדין של רתחתא לפ"מ שהן רגילין להרתיח.

ה"ג הוון בעי מימר מלוח לעולם הא לשעה לא כו', עמש"כ בחידושי לעיל פ"ב ה"ד.

שם דמר ר' זעירא כל נון דנא אכיל פחות מן ליטרא כילכוד אנא טעים כו' ר' ירמיה אמר זעירא בעי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דר"י אמר הילכו בנדרים אחר לשון ב"א לית אורחיה דבר נש מימר לחבריה זבין לי נון והוא זבין ליה כילכוד כו', וקשה הלא ר' זעירא גופיה אמר דבנון טעים טעם כילכוד, א"כ הלא צריך שליח לאימלוכי ביה ובזה עכ"פ פלוגתא דר"ע ורבנן במכילתין דנ"ד ובמעילה ד"כ אי מיניה הוא וצע"ק.

ה"ד על דעתיה דר' יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא, ע' בת' הריב"ש סי' שצ"ח.

שם זה הכלל שהיה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שי"ל מתירין כגון טבל ומע"ש והקדש והחדש לא נתנו להן חכמים שיעור אלא מב"מ כל שהוא ושלא במינו בנ"ט כו', ע' ר"ש שביעית פ"ו מ"ג ובס' אור גדול סי' סמ"ך ובנועם ירושלמי תרומות פ"ח.

שם אילין נדרין מה את עביד להון כדבר שי"ל מתירין או כדבר שא"ל מתירין כו', ע' בס' שאילת שלום סי' ז' ובנועם ירושלמי חלה פ"ג ובערלה פ"ג.

ה"ה א"ר הולא מכיון שאמר זה אסרו עליו הוא והנייתו, וכ' בפ"מ דר' הולא מפרש קונם יין שאיני טועם כו' ע"ש, ולכאורה מדוע נאיד מן זה דרישא, דאיירי בבשר כדמפרש בק"ע וממילא מתפרש גם גבי יין דשניהם בחד טעמא נשנו במשנה דע"י תיבת זה נאסרו בתערובתם, ונראה בכוונתו דלר' הולא קשיא ליה דוקא בסיפא, כיון דאמר קונם יין שאיני טועם, תיבת זה ל"ל, הרי יש בו טעם יין ובהכרח טועמו כדכ' הר"ן נ"ב ע"ב בד"ה קונם יין ע"ש ולפ"ז מדוע צריך לפרש נמי תיבת זה, ולה"ק ר' הולא דכל איסור ההנאה גורם מה שאמר זה, כדאמר בבבלי שם דאע"ג שאמר שאיני טועם אי דאמר אלו מיתסר ואי לא לא ע"ש, וה"נ בתיבת זה גבי יין שאיני טועם.

ה"ו וכל דבר שדרכו לאכול ואין דרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו מה אית לך כגון אילין תותייא, נ"ב ע' שבת קמ"ד ע"א.

שם וכל דבר שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כו' זירעוני גינה שאין נאכלין, נ"ב ע' ר"פ המוכר פירות, ושם צ"ג ע"ב.

ה"ז מ"ט דר' יוסי שם אביו קרוי עליו מ"ט דר' יהודא בן בתירא שם בנו קרוי עליו, נראה דר' יוסי וריב"ב שיתנו יחס לשם אביו ושם בנו, דקרו אינשי קומא דחלבא ודבש תמרים, הוא דוקא גבי נדרים ומשום דהלך אחר לשון ב"א, ונ"מ לענין דבש תמרים דפליגי ר"א ור' יהושע בתרומות פי"א מ"ב דר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר, דאפ"ל דהכא לא תליא בדהתם וע"ש בר"ש.

ה"ח רב הושעיה כד הוה מקבל סהדיא בעין טב הוה אמר לון הוון ידעין כמה עדות יוצא מפיכם כמה שכר בתים יוצא מפיכם כו', ע' בס' האשכול ח"א סי' ל"ו.

ה"ט והכא את מהלך אחר הטעם וכא את מהלך אחר הרוב. וכ' בק"ע בל"א דקשיא ליה מ"ש לעיל באיספרגוס אזלינן בתר טעם והכא אזלינן בתר רובא ע"כ, ולדעתי בלתי מובן הדמיון הלא מקפה של גריסין נולד המקפה מן הגריסין והיינו דא"ר יוסי שם אביו קרוי עליו, ובכ"ז הטילו בו תנאי שלא יהא הנדר חל על המקפה אא"כ רובן גריסין ואז חל על המקפה להקרא בשם מקפה של גריסין, משא"כ איספרגוס שהוא רק מין כרוב אבל אין שום שייכות להקרא על שמו לא משום רובו ולא משום טעמו.

ה"י ר' יסא אזיל לגבי ר' יוסי ואפיק קומיה מלופחין מקליון ומחינין ומגבלן בדבש ומטוגן א"ל אילין אינון אשישין שאמרו חכמים והנה מלופחין הן ודאי עדשים כדפירש"י ביומא פ"ג ע"ב, וממילא חזינן מהכא דהעדשים המתוקנין בטוב טעם הן נקראין אשישין בלשון חכמים, ולפ"ז נפלאתי ע"ד התוס' והרא"ש בבבלי דמפרשי בסוגיין דאשישין הן פסולת עדשים ע"ש.

הי"א תני ר' יודה אומר קונם גריס שאיני טועם אסור לכוס ומותר במקפה גריסים שאיני טועם אסור במקפה ומותר לכוס חטה שאיני טועם כו', ע' מה שהאריך בזה בלח"מ פ"ט ה"ט מה' נדרים.

פרק שביעי

ה"א מה פליגי בדלעת מצרית אבל בדלעת יוונית כל עמא מודיי שהוא כירק כו', ע' אור שמח פ"י ה"ג מטומאת אוכלין.

ה"ב מעתה אף האומר תבואת תורה יהא אסור בכל דכתיב ותבואת הכרם, ע' בתוס' אנשי שם למס' חלה פ"א מ"ב.

ה"ג הנודר מן הכסות מותר בשק כו' ואסור בפסיקיא ובפונדה הנודר מן המלבוש אסור בכל מיני מלבוש ומותר באלו, וכ' בפ"מ בפסיקיא ובפונדה דלאו בכלל מלבוש הוא ע"כ, ואין להקשות הלא בשבת ק"כ ע"א גבי ולובש כל מה שיכול ללבוש חשיב פונדה בכלל הלבושים, די"ל דודאי לענין הצלה מן הדליקה חשבוהו חכמים מפני שהוא לובשו עם המלבושים. אבל בנדרים דהלך אחר לשון ב"א ולא קרוי לאינשי פונדה מלבוש, וע"ש נ"ט ע"ב תוד"ה תרי היטייני.

ה"ד הנודר מן הבית מותר בעליה דר"מ וחכ"א עלייה בכלל הבית הנודר מן העלייה מותר בבית נראין דברי ר"מ בעירוני, ואיכא למידק בזמנינו או בזמנם במקומות דבכפרים דרים בעליות כמו בבתים מה יהיה דין הנודר לדעת ר"מ. ובע"כ דהדרינן לכללין דבנדרים הלך אחר לשון ב"א, וזה כולל גם המקומות והזמנים כמדובר בלשונם. וא"כ כל החילוק בין ערים לכפרים נפל בבירא, והש"ס דמחלק בין ערים לכפרים בזה. הוא רק לפי שינוי המקומות בזמנם, ומהם נלמוד גם למקומות וזמנים אחרים דדין הנודר הוא לפי הלשון המדובר בין הבריות, ומעתה תקשי מאי האי דקאמר בבבלי נ"ו ע"א מאן תנא בבית לרבות העלייה כו', דילמא שאני נדרים דאזלינן בתר לשון ב"א. דהא ר"מ גופיה מחלק בן אנשי עיירות לכפרים מפני שינוי הלשון שביניהם כנ"ל וצ"ע כעת.

ה"ה מטה שנקליטיה עולין ויורדין בו שומטו ודיו, ע' תורת האדם להרמב"ן ענין האבילות ד"ה בכפיית המטה ובת' הריב"ש סי' ס"ט.

ה"ו ומניין שעיבורה של עיר כעיר כתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו וכי ביריחו היה כו' בעיבורו היה כו', ע' בת' פנים מאירות ח"ב סי' פ"ב ובהעמק שאלה לשאילתות פ' בשלח סי' מ"ח אות ה'.

ה"ז עד איכן (פי' בדבר שאין זרעו כלה שאסור גידולי גידולים עד כמה אסורין גידוליהן) כיי דמר ר' יעקב אידי בשם ר' יוחנן עד שלש גרנות אסורה והרביעית מותרת וכא כן (פי דה"נ בקונמות אינן אסורין רק עד הגורן השלישי והרביעי מותר) מכאן קשה על השיטה מקובצת לנדרים שכ' בסוגיין וז"ל אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון בצלים שלוקטים אותם וחוזרין ונוטעין אותן שזו הנטיעה אינה כלה אלא מתוספת אפילו גידולי גידולין אסורין עד עולם עכ"ל, ופלא שלא הביא הירושלמי כאן על אתר, שאסרו אלא עד שלש גרנות.

ה"ח האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי קונם הן לפי קונם הן על פי אסור בחילופיהם ובגדוליהן. וכ' בק"ע ופ"מ אם נטעה אילן הגידולין אסורין ע"כ, והוא ספירוש הרא"ש ע"ש, אבל רש"י פי' אם נתנו לה פירות בשכר מעשה ידיה כו' ע"ש, וזהו רבותא טפי דלא מיבעיא נטעה אילן דהפירות הן ממעשה ידיה ממש אלא אפילו אם הפירות הן דאחרים ורק שבאו לה ע"י גרם מעשה ידיה ג"כ אסורין חילופיהן וגידוליהן.

ה"ט שאת עושה עד הפסח ואני אוכל שאת עושה עד הפסח ואני מתכסה עשתה לפני הפסח אסור לוכל ולהתכסות לאחר הפסח, יל"ד מדוע פליג להו התנא ואני אוכל ואני מתכסה, אסור לוכל ולהתכסות, ליתני שאני נהנה והיה כולל בזה אכילה וכסות ביחד כדקתני בהלכה שאחריה שאת נהנית לי עד הפסח אסורה בהנייתו כו', ומכש"כ לפ"מ דסתם משנה ר"מ ואיהו גופיה קאמר בפסחים ד"ג ובחולין ס"ג לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ומשו"ה אמרינן בריש עירובין ובריש סוכה סוכה דנפישין מיליה פסיק ותני פסולה כדפירש"י שם וצע"ק.

ה"י שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו עד הפסח כו', ע' בתוס' לעיל ט"ו ע"א ד"ה תנן, ובמה שכתבו שם אפשר ליישב קצת קושיתי בהלכה הקודמת ע"ש.

הי"א שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו עד החג כו', בבבלי ס"ו ע"ב אוקמינן הלכה אסורה ולוקה לא הלכה אסורה בעלמא, ע' אור שמח פ"ה ה"ב מנדרים.

פרק שמיני

ה"א ר' אחא ר' אבהו בשם ר' יוסי בר"ח אסור לאדם להתענות עד שש שעות בשבת כו', ע' אור זרוע ה' שבת סי' מ"ב ובכפתור ופרח פל"ט ובספר המנהיג ה' תעניות סי' י"ב

שם נדר להתענות ושכח ואכל כזית איבד תעניתו, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' שמ"ז ובהגה"ה שם, אולם בס' המנהיג ריש ה' תעניות ליתא תיבת כזית וע"ע ברא"ש פ"ק דתענית סי' ט"ז ובת' פמ"א ח"ב סי צ"ה ובת' הריב"ש סי' רפ"ז ובת' חוס השני סי' כ"ה וע"ע באו"ז ח"ב סי' ת"ז.

ה"ב מחלפה שיטתיה דר"מ מחלפה שיטתיה דר' יוסי תמן הוא אמר עד שיצאו כל הרשויות הגדולות עד שיצאו כל הרשויות הקטנות וכא הוא אמר הכין כו', וקשה הרי לפי אוקימתא דרבא בקידושין ס"ה ע"א דפלוגתייהו דר"מ ור' יוסי דמשנתנו בלפני הפסח הוא דמ"ס עד פני הפסח עד קמי פסחא ומ"ס עד דמיפני פסחא ע"ש. ולפ"ז פליגי הכא רק משום דבנדרים הלך אחר לשון ב"א, משא"כ בקידושין פליגי באיסורא, וא"כ לא נתחלפה כלל השיטה אצל שניהם וצ"ע כעת, וע' בת' כנסת יחזקאל סי' ע"ב ובנועם ירושלמי לדמאי פ"ז.

ה"ג קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאיני טועם עד שיגיע משתה עד כמי שזמנו קבוע או מאחר שיכול לדחותו לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע. ע' בת' הריב"ש סי' תנ"ז.

ה"ד כלכלות מה כלכלות של תאנים כלכלות של ענבים נישמעינה מן הדא כו', צ"ל דשתי הברייתות המובאות בבבלי ס"א ע"ב לא שמיע להו וע"ע בשיטה מקובצת בסוגיין.

ה"ה הרי עלי עץ מביא גיזר אחד א"ר לעזר מתניתא אמרה כן שזה קרבן בפ"ע כו', ע' תוס' מנחות ק"ו ע"ב ד"ה לא יפחות ובמש"כ בחידושי שם ולמעילה י"ט ע"ב.

ה"ו לענין שכר בתים לא שנייא זה אומר אדר הראשון וזה אומר אדר השני יחלקו חדש העיבור איתא חמי לנדרים לית את חשש ולממון את חשש כו', ע' בת' הרשב"א סי' תרמ"ה ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשל"ד ובב"י או"ח סי' נ"ה ד"ה כתוב בס' האגור.

ה"ז עד כדון הוא דבעי מיתן לה ברם ההוא דלא בעי מיתן ליה יכיל הוא אמר ליה לא בעית אלא מיבדקינך כיון דחמיתך מצטער הרי אני כאילו נתקבלתי, ע' עמק יהושע סי' י"א.

ה"ח א"ר יוסי ר' יודה היא דר"י אמר הכל לפי הנדר וכן המגרש את אשתו כו' א"ר יוסי דר' יודה היא דר"י אמר הכל לפי הנדר, יל"ד מדוע הכפיל ר' יוסי דבריו אלו גבי מסרבין בו לשאת בת אחותו וגבי מגרש אשתו הלא בתרווייהו חד טעמא הוא. ואם ר' יוסי אמר כל אחת בשעה ששנה שנה משנתו אבל מסדר הש"ס היה יכול לכוללם בפעם אחת וצ"ע, וע' בת' הריב"ש סי' של"א.

ה"ט היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו כו' שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה, נראה דגם משנה זו היה יכול ר' יוסי לכוון בדעת ר' יודה כדאמר בהלכה הקודמת, לפ"מ דמשמע בת' הריב"ש סי' קצ"ה וצ"ע.

שם א"ר יוסי הדא אמרה ההן דמשבע לחבריה דלא ייכול ההן אוכל וההן עבר, באור שמח פ"ה ה"י מה' נדרים משבש גרסת הירושלמי ע"ש.

פרק תשיעי

ה"א חזקה שאדם מעמיד בכבוד אביו ואמו כו' מודה ר"א לאחר מיתה שאינו מעמיד הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד כו'. ע' משך חכמה פ' תבא בפסוק ארור מקלה ובברכי יוסף חא"ח סי' תע"ב סוף סק"ה.

ה"ב חיליה דר' יוסי מן הדא זו טעות נחום המדי מה טעה שפתח להם בנולד כו' אילו הייתם יודעין שביהמ"ק עתיד ליחרב נודרין הייתם להיות נזירין כו', ע' בבלי נזיר ל"ב ע"ב ובטורי אבן חגיגה ד"י ע"א.

ה"ג מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונס שאיני נהנה לאיש פלוני כל הזמן שהוא לבוש שחורים לבש לבנים מותר בו כו', ע' בת' הריב"ש סי' קצ"ה וסי' תנ"ז תס"ו ובת' אבקת רוכל סי' קע"ו ובעמק יהושע ח"ב דרוש יו"ד ובאור שמח פ"ח ה"ב מה' נדרים.

ה"ד כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך היך עבידא הוה מקטע קופר ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה ואהבת לרעך כמוך ר"ע אומר זה כלל גדול בתורה כו', ע' העמק דבר פ' קדושים י"ט י"ח וע"ע בראב"ן סי' ל"ז.

ה"ה וגובין מן המטלטלין א"ר בא אע"ג דתימר גובין מן המטלטלין אומר לו שיתן כו', ע' אור שמח פי"ט ה"ג מה' אישות.

ה"ו פותחין בי"ט ובשבתות בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מכללו הותר כולו כו', ע' בת' הריב"ש סי' קצ"ה וסי' רצ"א ובת' הגרע"א סי' ס"ה ובבאר יצחק חי"ד סי' כ"ח.

ה"ז פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו כו' מה באת אימן להתגרש כו'. הנה בק"ע ובפ"מ שינו מלשון המשנה וכתבו מה ראתה אימן ע"ש, והוא לפי גרסת הבבלי, אולם על הגליון שם הובא עוד גרסא מה ראה באימן וע' מה שהאריך בזה התוי"ט. ולעד"נ ששתי הגרסאות נכונות לפ"מ דשתיהן עלולות לפתוח אליו בחרטה, עפ"מ דהתנא פתח פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, ובגירושין יש שהיא דורשת את הגט, ויש ג"כ שמגרשה בע"כ בזמן המשנה, ואם היא דרשה להתגרש הלא בודאי הקלקול בו, וזהו פתיחת החרטה בכבוד עצמו. ובאופן זה מתאמת הגרסא מה ראתה אימן של אלו להתגרש, אמנם אם הוא גירש אותה בע"כ, אין זאת רק משום שמצא בה ערות דבר, א"כ נופל הפגם על בניה, וזהו מש"א בכבוד בניו. ועל אופן זה נכונה הגרסא מה ראה באימן כו'.

ה"ח קונם שאיני נושא את פלונית כעורה היא והרי היא נאה כו' מותר בה לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה כו' אלא מפני שהנדר טעות, הנה הרמב"ם בפ"ח ה"ג מנדרים הסביר האי נדר טעות שהוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין וע"ש בראב"ד ומפרשים, והנה בחידושי לבבלי ס"ו ע"א הקשיתי דהכא סתמו במשנה דנדר טעות אינו נדר, ואילו גבי הקדש טעות פלוגתא דב"ש וב"ה היא בנזיר ר"פ ב"ש ע"ש. ולכאורה לפ"מ דהרמב"ם הרכיב דין משנתנו דנדר טעות לנדרי שגגות תתחזק קושיתי, דהתם נמי קאמר דטעמייהו דב"ש דהקדש טעות הקדש דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש ומה תמורה אפילו בטעות אף הקדש אפילו בטעות ע"ש, וטעות דתמורה ילפינן בתמורה י"ז ע"א מקרא דכתיב יהיה לרבות שוגג כמזיד ע"ש, הלא דטעות דהתם הוא ענין שוגג כמו הכא לדעת הרמב"ם, ואף די"ל דהכא סתמו למשנתנו אליבא דב"ה דהתם דס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש וב"ש נמי דוקא שם דאית להו הילפותא מסוף הקדש.

אמנם לבד זה נמי י"ל דבעצם לא דמו להדדי דהכא הנודר בדמיונו שהיה סבור על רחל זו שהיא כעורה ובאמת היתה אז נאה, נמצא דטעות היה בגוף הנדור. משא"כ התם דבגוף המוקדש לא היה שום טעות דהא אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן, הלא דהשור השחור כמו שהיה שחור בשעת ההקדש כן הוא עתה שחור רק שיצא לבן הרי הוא גוף אחר ואותו לא הקדיש, ואפשר בכוונה משום דהוא עדיף יותר לחרישה כדאמר בנזיר ל"א ע"ב תורא חיורא לרדיא ולכן הניחהו לעצמו ולא הקדישו ודוקא את השחור הקדיש, נמצא דלא היה בזה שום טעות, וביציאת הלבן דומה כמי שיצא במקום השור השחור שהקדיש כבש, האם גם הוא קדוש הרי גוף אחר יצא, רק דעת ב"ש הוא משום שהזכיר בהקדשו שם שור להכי קדוש הלבן ואע"ג שהוא גוף אחר, כמו בדינר זהב שיעלה בידי ראשון ועלה בידו כסף דס"ל לב"ש נמי דהוי הקדש אע"ג דהוי גוף אחר רק משום שם דינר וכמ"כ בשביל שם שור שהזכיר בשעת הקדשו, ולשון הקדש טעות שם הוא רק שם המושאל, משא"כ הכא גבי נדר היה ממש הנדר בטעות ולא דמו להדדי.

ה"ט המעלה עדי זהב על לבושכן שהיה שומע טעם הלכה מפי חכם ומקלסו, הנה ברד"ק שמואל ב' א' כ"ד הובאה הגדה זו וגרים בשעה שהיה שאול שומע טעם ההלכה יוצאת מפי תלמיד חכם היה עומד ונושקו על פיו.

פרק עשירי

ה"א כתיב ואם היו תהיה לאיש מה אנן קיימין אם בנשואה כבר כתיב אם בית אישה נדרה כו' ואיזו זו נערה מאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה, הנה הכא משמע דסתמא דברייתא היא, ועפ"ז ניחא מה דבשאילתות פ' מטות סי' קל"ו גריס עלה דתניא ואין מקום למה שהקשה שם בהעמק שאלה הלא בבבלי ס"ז ע"א הוא בשם רבה ובילקוט גריס רבא ע"ש.

ה"ב מת הבעל נתרוקנה רשות לאב הוון בעיי מימר כשהיפר הבעל את חלקו אבל לא היפר הבעל חלקו ומת לא נתרוקנה רשות לאב נישמעינה מן הדא נדרה והיא ארוסה כו', אולם בספרי יליף מקרא דבנעוריה בית אביה שכל נעוריה בבית אביה אמרתי ולא נעוריה בבית הבעל להביא את שנתארמלה או נתגרשה מן האירוסין ע"ש, הרי אע"פ שהיה לה בעל ונתאלמנה חזרה לגמרי לרשות אביה מיתורא דקרא בנעוריה בית אביה, וע' אור שמח פי"ב הי"ז מה' נדרים.

ה"ג נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה א"ר הילא היו תהיה אפילו מאה הויות, וכ' בק"ע היו הוא מקור נופל על המעט ועל הרוב כו' ע"כ, וכדבריו משמע דרק מן תיבת היו דרשינן מאה ולא מן כפל הלשון היו תהיה, דהא גם גבי הוכח תוכיח ושלח תשלח אמרינן נמי בב"מ ל"א ע"א, הוכח אפילו מאה פעמים, וכן גבי שלח, ותיבות תוכיח תשלח אתיין לדרוש מהן ע"ש, שוב מצאתי בכעין זה בש"ק ושהאריך קצת.

ה"ד מיסבר סבר כו', לדעתי נשתבשה סדר הלכה זו בידי הסופרים או המדפיסים, וכצ"ל ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מיסבר סבר ר"א דבמזונות הדבר תלוי כו' דברי חכמים לעולם אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו.

ה"ה על דעתיה דר"א מי מיפר לה והן דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו קידושי מאה תופסין בה כו', ע' אור שמח קונטרס זיקה סי' כ"ו.

ה"ו א"ר אליעזר מה אם אשה שקנה הוא לעצמו הרי הוא מיפר נדריה אשה שקנו לו שמים אינו דין שיפר נדריה א"ל ר"ע לא אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו שאין לאחרים בה רשות תאמר באשה שקנו לו שמים שיש לאחרים בה רשות כו', והנה בבבלי ע"ד ע"א אמרינן דר"ע סבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה אלא ר"א מ"ט אי יש זיקה אין ברירה כו', וכ' שם הר"ן במשנה דר' יהושע דסבר לאחד ולא לשנים משום דס"ל אין ברירה ע"ש, ומזה מוכח דר"א דסבר יש זיקה אפילו בשני יבמין משום דס"ל יש ברירה, והקשה בס' עולת שמואל סי' מ"ז הלא ר"א ס"ל בביצה ל"ד עומד אדם על המוקצה ערב שבת ואומר מכאן אני אוכל למחר הרי דסבר יש ברירה. ותירץ דבמוקצה דרבנן סבר יש ברירה משא"כ בהפרת נדרים דאורייתא ס"ל דא"ב ע"ש, ולפ"ז קשה איך סבר ר"ע אין זיקה ומשום דיש לאחרים בה רשות הלא איהו סבר דיש ברירה כדכתבו התוס' בסוטה י"ח ע"א בד"ה חזר וחלקן ועמש"כ בחידושי למעילה כ"א ע"ב ועדיין צ"ע.

ה"ז השיבו על דברי רבי לעזר והרי המקוה יוכיח שמעלה את הטמאין מטומאתן ואינו מציל את הטהורין, ע' מה שהאריך בשיטה מקובצת לנדרים בגרסאות הספרים בזה.

ה"ח תמן תנינן מפירין נדרים בשבת תני בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאין לצורך השבת כו', ע' בת' הריב"ש סי' שצ"ד.

שם מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן, ע' בת' הריב"ש סי' ת"ו וסי' תקי"א.

שם מהו להתיר ע"י התורגמן נישמעינה מן הדא ר' בא בר זוטרא איתעביד תורגמן דר' יוחנן בהדא איתא דלא הוות חכמה מישמע סוריסטין. ע' בת' הריב"ש סי' ש"ע.

שם שואל הלכות אגדות מניין ת"ל עמדו ועמדו, ע' אור זרוע ח"א סי' תק"י ובמש"כ בחידושי לבכורות ל"ו ע"א ובחידושי לרמב"ם פ"ד ה"ז מה' ת"ת.

שם אע"ג דתימר ממנין זקנים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים, ע' בת' שאילת דוד ח"א בקונטרס מקור בית אב להלכה ודרכי ההוראה.

פרק אחד עשר

ה"א בין אב לבתו מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה אף האב אינו מיפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה. ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ק"ו ובכ"מ רפי"ב מה' נדרים. שם ויכוף לא כן א"ר הונא הנייתי עליך כופה ומשמשתו הנייתך עלי ה"ז יפר כו', ע' עמק יהושע סי' כ"ד.

ה"ב אלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונס פירות העולם עלי ה"ז יפר. והנה משמע דהנדר חל ומחוייבת לקיימו עד שיפר לה, וקשה מ"ש מאומר שבועה שלא אישן שלשה ימים דמלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר אם ירצה שאין שבועה חלה לאסרו כלל כדהסביר הר"ן דף ט"ו ריש ע"א, ומדוע לא נימא ג"כ הכא דלא חל נדרה וא"צ כלל להפרה, ומצאתי בת' מהר"ח או"ז סי' ע' שכתב משום דלא אמרה כל ע"ש, ולע"ד בלתי מובן הרי גם בלא תיבת כל הי מינייהו מפקת מפירות העולם וצ"ע כעת.

ה"ג א"ר יוחנן כיני מתניתא ויכולה היא ליהנות בלקט בשכחה ובפיאה תני ובמעשר עני לית כאן מעשר עני מעשר עני ניתן בזכייה ואלו בעזיבה. ע' בעמק יהושע סי' י"א ובנועם ירושלמי פאה פ"א.

שם ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטוה"נ כו', ע' עמק יהושע ח"ב דרוש י"א.

ה"ד א"ר הילא אפשר לה לעשות חמש סלעים מצומצמות כו', ע' עמק יהושע סי' כ"ד.

ה"ה נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו כו' ה"ז יחזור ויפר, בבבלי אמרינן משום דיניא אותה דוקא הוא, וע' בר"ן דמכילתין לעיל ע"ג סוף ע"א.

ה"ו אמרה קונם תאנה שאיני טועמת ועוד ענב תפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דר"י אומר אחר הנדר ור"ע אומר אחר האיסר, הנה המפרשים יחסו פלוגתא זו דר"י ור"ע לפלוגתתם לקמן ה"ט ע"ש, ולעד"נ דאזלו נמי לשיטתם לקמן בנזיר פ"א ה"ג באומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום אחד שר' ישמעאל אומר נזיר שתים ור"ע אומר נזיר אחת היינו שלשים ואחד יום ע"ש, הרי דר' ישמעאל משוי האי ועוד לנזירות בפ"ע, כמו ועוד ענב דהכא לנדר בפ"ע, ולר"ע כמו דהכא אתא האי ועוד להוסיף באותו הנדר ובהפרה אחת סגי, כמ"כ התם בא להוסיף על נזירותו של שלשים עוד יום אחד, ונזיר שלשים ואחד יום, וע"ע מש"כ בחידושי לערכין י"ט ע"א.

ה"ז יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רמ"א לא יפר וחכ"א יפר א"ר זעירא טעמא דר"מ עילה הוא רוצה שתדור ויגרשנה כו', והנה הר"ן הביא דיש מפרשים בדעת ר"מ דלא יפר כלל קאמר לא היום ולא אחר שהודיעוהו ואיכא מ"ד נמי דכי אמר ר"מ לא יפר דוקא ביום שלאחריו קאמר אבל בו ביום מיפר בידיעה זו דס"ל דכיון שהוא יודע שיש נדרים ויש מפירין ידיעה גמורה מקריא אע"פ שאינו יודע שזה נדר עכ"ל, וקשה האם בשביל העדר הידיעה אנו באין בדעת ר"מ. הלא לפ"ד הירושלמי אדרבה משום דידע שזה נדר עפ"ז מצא העילה לגרש אותה ולהכי קנסינן ליה דלא יפר, ואחרי שהוא מטעם קנס מה שייך לפלוני בין בו ביום או אח"כ, בודאי שללו חכמים ממנו כח ההפרה בהחלט, ועכ"פ הי"ל להר"ן להביא לדברי הירושלמי וצ"ע.

ה"ח תני ולא ליך א"ר מאן תנא ולא ליך ר"מ דר"מ עבד יד העבד כיד רבו מפני שאמר ולא ליך הא אם לא אמר ולא ליך זכת האשה זכה בעלה, הנה בבבלי פליגי רב ושמואל בזה על עצם משנתנו גם בזאת הברייתא דולא ליך, וע' מה שהאריכו בת' הרא"ש כלל ע"ד סי' ד' ובת' הריב"ש סי' רט"ו ובת' מהר"ם אלשיך סי' י"ח.

ה"ט נדרה בו ביום נתגרשה בו ביום והחזירה בו ביום אינו יכול להפר, ע' בת' הריב"ש סי' קפ"ה וסי' ת"ז. שם הדא היא ר' ישמעאל אומר אחר הנדר ר"ע אומר אחר האיסר, ע' לעיל בפרקין ה"ו ובמש"כ בחידושי שם,

ה"י א"ר יוחנן שתים הן כו' וכר' יהודא שלש, הנה פשטא דירושלמי משמע דר' יהודא פליג, והוא כדעת הכ"מ פי"א הכ"ה מה' נדרים וע"ש בלח"מ.

הי"א מפני מה הוא מיפר חברייא אמרי מפני עינוי נפש שלו ר' זעירא ור' הילא תריהון אמרין מפני נדרי עינוי נפש שלה, הנה בטור סי' רל"ד מסיק עלה וז"ל ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה שגנאי הוא לו שנאסר בהנאת אביה ואביו, הרי דהחליט כחברייא, אולם בשו"ע שם סעיף ס"ט כתב רק ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה, ולא מסיק תיבות שגנאי הוא לו, מוכח שלא רצה להכניס א"ע בפלוגתת הירושלמי שלפנינו.

הי"ב א"ר הילא לא מסתברא אם היה חבר יחוש, בסמ"ג ה' גירושין דפוס קאפוסט דף כ"ה ע"ב הגרסא א"ר אילא מסתברא אם היה חבר יוציא, וע' בת' אגודת אזוב חאה"ע דף ה' ע"ב וע"ע באור זרוע ה"א סי' תרט"ו.

תוכן העניינים

אור הישר (ירושלמי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה