אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת מכות
פרק ראשון
ה"א ריב"ל אמר ועשיתם לו שני דברים מסורין לב"ד את תופש אחד מהן כו', ע' נחל יצחק סי' ל"א ענף א'.
שם עדים שנזרממו וחזרו ונשתקרו ר' יוחנן אמר שקר שקר ר' לעזר אמר רשע רשע כו', ע' העמק שאלה לשאילתות פ' ויקרא סי' ע"ב אות ג' ובת' אחיעזר ח"א סי' כ"א בהגה"ה.
ה"ב המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו עד שלשים יום, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ת"ח ובראב"ן סי' קי"א.
שם עאל ר' יהודא ומר טעמא קרבה שנת השבע שנת השמיטה לא היא שנת השבע שנת השמיטה כו' שלא תאמר כל שלשים יום אין רשאי לתובעו לאחר שלשים יום בהשמט כספים הוא לא יגבנו לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, וקשה בשלמא אי הוה כתיב קרבה זמן השלשים שנת השמיטה אז היה המובן לפני המלוה לחשוב, דעד שלשים לא יוכל לתבוע ואחר שלשים היא שנת השמיטה וממילא יאבד מעותיו ובשביל זה לא ירצה להלוות לו, אבל מה ענין שנת השבע לשלשים דתביעה, ובבבלי ד"ג ע"ב הוכיחו להאי דינא מהאי קרא באופן אחר וע"ש בפי' ר"ח.
והנה רש"י בפ' ראה ט"ו א' כ' מקץ שבע שנים יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה ת"ל קרבה שנת השבע ואם אתה אומר ז' שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד האיך היא קרבה הא למדת שבע שנים למנין השמיטה עכ"ל, והנה היא דרשת ריה"ג בספרי שם פיסקא קי"ז, ורש"י נאיד מדרשתם שם על אותו הפסוק מקץ שבע שנים דיליף מגז"ש מה שבע שנים האמורים בשמיטה שבע שנים לכל העולם אף שבע שנים האמורים במלוה שבע שנים לכל העולם ע"ש, ועכ"פ לריה"ג איצטריך שנת השבע שנת השמיטה להורות דשנת שבע להלואה היא באותו זמן של שמיטת קרקעות, ולסתמא דספרי איצטריך לה לגז"ש, ובכל אופן לא מייתר להו האי שנת השבע שאינו רשאי לתובעו עד שלשים יום וצ"ע.
ה"ג ר' בא בר ממל והוא שנהרג אבל אם לא נהרג לא הדא היא דתנינן אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. ע' מה"פ ובת' כנסת יחזקאל סי' ק"ג.
ה"ד אין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג שנאמר נפש בנפש, כ"ה גרסת רש"י במשנה ד"ה ע"ב וע' בגבורת ארי שם ולדף ב' ע"א ובגרש ירחים לגיטין כ"ט ע"א.
שם א"ר זעירה הדא אמרה עד זומם אינו נפסל בב"ד אלא מעצמו הוא נפסל, עמש"כ בזה ביאור נחמד בחידושי לירושלמי ב"ב פ"ג ה"ו.
ה"ה ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב שלשה אלא להקיש שלשה לשנים כו', הנה רש"י בפ' שפטים העתיק לשון משנתנו עד כאן. ומסיק להקיש שלשה לשנים מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם עכ"ל, הנה רש"י נאיד מלשון המשנה וע"ש ברמב"ן ושאר מפרשים, ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דרש"י כייל בדבריו כל הדעות דמשנתנו, דבמה שאמר עדות אחת כוונתו שעדות השנים היא אחת בתקפה כאילו היו מאה. וממילא יוכלו השנים להזים ג' ואפילו מאה, זהו דעת ת"ק, ובמה שאמר אף שלשה עדות אחת, היא דעת ר"ש דההיקש הורה דשלשתן צריכין להיות זוממין כמו השנים. וכן כייל בלשונו דעת ר"ע חומר השלישי כהשנים שהוא נטפל אל השני עוברי עבירה והן עדות אחת, ומסיק ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם, פי' כמו לקיום עדותן הן אחת כמ"כ להזמה הן אחת, ולהכי קאמר ואין בוי"ו ולא שאין בשי"ן כדהקשו שם המפרשים ע"ש, משום דעד כאן הוא מאחד עדותן להחמיר אבל בזה היא קולא לגבייהו, דאין נעשין זוממין עד שיזומו כולן ומקצתן לא מהני.
שם יאמר דיני ממונות ואל יאמר דיני נפשות כו'. וכ' בפ"מ אקרא קאי דכתיב גבי ד"נ ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת וכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר חד לד"נ וחד לד"מ ע"כ, וקשה הלא שם בפ' שפטים י"ט ט"ו בקרא דע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים דכתיב גבי לא יקום, פרט הכתוב לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא, ומבאר שם בספרי דבזה כלול ד"נ וד"מ מכות קרבנות העלאה לכהונה והורדה מכהונה עדות אשה כו' ע"ש, א"כ הדק"ל ע"פ שנים או שלשה עדים דכתיב שם י"ז ו' ל"ל, ובכלל מה הוסיף הירושלמי שהמציא דוגמת ד"מ לד"נ, הרי בקרא דלכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא כלולים שני אלו עם כל מיני עדות כנ"ל וצ"ע כעת.
ה"ו היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי אלו שתי עדיות כו', והנה בבבלי א"ר זוטרא בר טוביא אמר רב מניין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת ע"פ עד אחד מאי אחד אילימא עד אחד ממש מרישא שמעינן לה ע"פ שנים עדים אלא מאי אחד אחד אחד, והנה בהקדמת הרמב"ם כתב דספרא וספרי חיבר רב לבאר ולהודיע עיקרי המשנה ע"ש, ולפ"ז יל"ד הלא בספרי שפטים תניא דהאי לא יומת ע"פ עד אחד אתא שהעד או התלמיד לא ילמד חובה ע"ש, א"כ לא קאי האי קרא כלל על עדות מיוחדת ואיך מפרש ליה רב גופיה למשנתנו מהאי קרא לעדות מיוחדת, ובשלמא אי מפרש הכי אמורא אחרינא אז היה מקום לאמר דאיהו ס"ל כהני תנאי דסנהדרין ל"ד ע"א דעד ותלמיד לא ילמדו חובה מקרא דפ' מסעי ועד אחד לא יענה בנפש למות, ומייתר ליה קרא דלא יומת ע"פ עד אחד לעדות מיוחדת אבל לרב קשיא וצע"ק.
שם א"ר ירמיה חמי היך תנינן הכא היו שנים רואין אותו כו', ע' פנים מאירות לירושלמי דמכילתין איך שהוא סלל מסילות חדשות בשאלת ר' ירמיה ובתשובת ר' יוסי.
ה"ז כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת היו העדים כשרין לזה ופסולין לזה ר' הילא אמר איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל כו', ע' בת' מהר"ם מפדוואה סי' נ"ו וע"ע בת' הריב"ש סי' תכ"ו ובנחל יצחק סי' ל"ה ענף ח'.
ה"ח תני רשב"ג מחוייבי מיתות שברחו מן הארץ לחו"ל ממיתין אותן מיד ברחו מחו"ל לארץ אין ממיתין אותן מיד אלא דנין מתחילה, בבבלי הלשון סותרין את דינו מפני זכותה של א"י, ופירש"י אולי תועיל לו למצוא לו פתח של זכות ע"כ, וכה"ג אמרינן ביבמות ס"ד ס"א לענין נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כו' שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין, וע' בת' משיב דבר ח"ד סי' ט', וע"ע תמורה כ"ט ע"א ובתוד"ה בהא מכאן ומכאן ובכתובות ע"ה ע"א.
פרק שני
ה"א ר' ירמיה בעא קומי ר' אבהו היה מעגל במעגילה בדרך הליכתה והוציא הלה את ראשו והטיחה לו א"ל היא עלייה היא ירידה ר' ירמיה בעא קומי ר' אבהו היה מעגל במעגילה בדרך הליכתה והושיט התינוק את ידו ורצצה א"ל אטרחת בה היא עלייה היא ירידה. הנה גם ר' ירמיה ידע דשאלתו אינה נוגע לדרך ירידה ודרך עלייה דמשנתנו, ולה"ק בדרך הליכתה, רק עיקר השאלה היתה במה שהלה הוציא את ראשו והטיחה לו, ומפני דלא דמי להוציא הלה את ראשו וקבלה דראב"י לקמן, דהתם הוציא את ראשו וקיבל את האבן לאחר שיצא מיד הזורק, משא"כ הכא דאכתי היה המעגילה ביד ההורג וקרא כתיב ויפל עליו והכא לא הפילה הוא אלא הנהרג קבלה בראשו, אפשר שהוא בעצמו גרם ההריגה ולכן אפשר דפטור מגלות, ולהכי השיבו כיון דגם לדעתך אין נ"מ בין עלייה לירידה ומשו"ה שאלת בדרך הליכתה, וע"כ הנהרג לא עשה בכוונה וההורג הרגו בשוגג וחייב גלות, ובתר הכי כששאל כמ"מ לחיוב ד' דברים של התינוק שנשבר ידו ע"י גרמת התינוק, והשיבו מדוע הטרחת שנית הרי כמו דבשאלתך הקודמת אין נ"מ בין ירידה לעלייה כיון דעכ"פ נהרג בשוגג, ה"נ לענין נזקין דאדם מועד לעולם בין בשוגג כו'.
ה"ב נשמט הברזל כו' מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ"א אינו גולה כו' מ"ט דרבנין נאמר כאן נשילה ונאמר להלן ונשל ה"א את הגוים מה נשילה שנאמר להלן מכה אף כאן מכה, והנה בבבלי אמרו טעמי אחריני בדעתייהו דרבי ורבנן ע"ש, אמנם הרמב"ם ספ"ו מרוצח כ' וז"ל נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה מפני שאין זה בא מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס עכ"ל. וקשה מדוע נאיד מטעמייהו דבבלי וירושלמי גם יחד. ולהיפוך אם יספיק לן סברת הרמב"ם למה להו לבבלי וירושלמי לחפש מקראי ומגז"ש, וע' בהתוה"מ פ' שפטים סי' ע"ח.
ה"ג ויש לו רשות לזרוק את האבן לרה"ר א"ר יוסי בי ר' בון תיפתר שהי' כותלו גוהא, ופי' בפ"מ במשנה בסותר את כותלו לאשפה העשויה ברה"ר להפנות בה בלילה כו' ע"כ, לדעתי עירוב פרשיות קא חזינן בדבריו. דאי באשפה לא צריכינן לאוקימתא דסותר את כותלו. דזה יוכל לעשות ביום ולא סותר את כותלו כדכתבו התוס' ד"ח ע"א ד"ה באשפה וכ"כ בתורת חיים לב"ק ל"ב ע"ב,
ה"ד אבא שאול אומר מה חטיבת העצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב את תלמידו ושליח ב"ד, ע' בת' שבות יעקב ח"ג סי' ק"מ.
שם היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס הפועל ליטול שכרו נתזה הבקעת עליו והזיקתו חייב ואם מת אינו גולה שאינו ביער. גרסת התוס' בב"ק ל"ב ע"ב לפי שאינו דומה ליער, וע"ש בשטמ"ק ובמה"פ לירושלמי פ' המניח ה"ח.
ה"ה ר' יוסי בי ר' יהודא אומר השונא נהרג, במשנת הבבלי היה להם הגרסא רק ר' יוסי, ומשו"ה הוצרכו לאוקים שם בגמרא מתניתין ר' יוסי ב"ר יהודא היא, והרמב"ם והרב נקטו גרסת הירושלמי, ואין מקום לפ"ז לתפיסת התוי"ט, ולמותר ג"כ מש"כ בחידושי לבבלי ע"ש.
שם והסומא א"ר בא מאן תנא סומא ר' יודה דר' יודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה כו', הנה במשנתנו גופא הגרסא הסומא אינו גולה ד"ר יהודא והכא הכוונה דר"י לשיטתו כדכ' בפ"מ, והנה הפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח אות כ"ט כתב דהא דא"ר יהודא סומא פטור היינו ממ"ע אבל במצות ל"ת מחוייב מן התורה, ובנובי"ת חא"ח סי' קי"ב השיג עליו וכ' דאף מל"ת פטור, וע' מש"כ באריכות קצת בחידושי לב"ק פ"ז ע"א.
שם א"ר חנינה בריה דר' הלל ביושב בבית אפל היא מתניתא כו', ע' אור זרוע ה' ראש השנה סי' רס"ו.
ה"ו ר' יוחנן שלח לרבנין דתמן תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינין כן אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים, ע' בת' דבר אברהם סי' י"א ובת' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות נ"ב ושם ח"א סי' צ"ד.
שם אלא גגו של שילו קולט כו'. ע' בת' חיים שאל ח"א סי' ס"ז.
שם ואני אומר לא מזבח קולט ולא גגו קולט כו' אין לך קולט אלא שש ערי מקלט בלבד, ע' משך חכמה פ' שפטים ד"ה ר"ש אומר ובאור שמח פ"ה הי"ד מה' רוצח.
שם ואפשר יואב דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה בדבר זה כו', ע' פסיקתא רבתי פי"א סי' ג'.
שם אמר יואב מוטב שאיהרג בב"ד ויירשוני בני ואל יהרגני המלך ויירשני כו', ע' בת' פמ"א ח"א סי' פ"ה ובהתוה"מ פ' משפטים סי' סמ"ך.
שם שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם חוטא תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקוב"ה חוטא מהו עונשו אמר להו יעשה תשובה ויתכפר לו היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה ע"כ.
הנה מה מאד נכונה כל תשובה לפי ערך המשיב, דע"פ דרכי החכמה אם הוא חכם באמת, והחכמה האמתית בהכרח היא קשורה ליראת ה' טהורה ונאמנה. כאמרם באבות פ"ב אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה, ולכן אף כי לשעה חטא בהתגברות יצרו הרע, אבל כשיתנחם אח"כ בחשבונו מי ומה הוא האדם השפל, בריה קטנה ונמוכה היום כאן ומחר בקבר, ולמי הוא חטא לבוראו ובורא כל העולמים חי וקים לנצח נצחים, הלא בהכרח שרוח הנוחם שבקרב לבבו יפעמו וירדפהו ולא יתן לו מנוח, ולפ"ז מה מחוכמה היא תשובת החכמה בקצירת האומר, חטאים תרדף רעה, משא"כ הנבואה שאין לה חשבונות החכמה, רק טרודה בהכרת הבוי"ת גבוה מעל גבוה, ומצד השני יודעת מאד שפלות ברואי מטה, לה אין ערך ודמיון אחר מלהשיב רק הנפש החוטאת היא תמות, ומיתתה תכפר עליה, לא כן הקב"ה כי הוא ידע יצרנו, וכי עפר אנחנו, ובידו למחול ולסלוח את חטא האדם מה שאין זולתו, ולכן רק הוא יורה חטאים בדרך תשובה שובה ובזה יתכפר לו, וע"ע בפתח השער לת' עין יצחק ח"א ובמשך חכמה פ' נצבים בפסוק ושבת עד ה"א ושם ד"ה ר"ה דף י"ז.
ה"ז ר' זירא בשם רב חסדא אומר אין מקדרין לא בערי הלוים ולא במקום עגלה ערופה כו', בבבלי עירובין נ"ח ע"ב הוא בשם רב נחמן אמר רבה בר אבהו. וע"ע בעתים לבינה על ס' העתים ה' עירובי תחומין ס"ס ס"ט.
פרק שלישי
ה"א אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' ממזרת ונתינה לישראל כו'. ע' תוס' כתובות ל"א סוף ע"ב ובפ"י והפלאה שם.
ה"ב כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רש"א כל שהוא וחכ"א כזית, ע' ירושלמי פסחים פ"ג ה"א ובתוס' ע"ז ס"ח ריש ע"א ובגבורת ארי ליומא פ"ג ע"א ובת' באר יצחק חא"ח ס"ס ט'.
ה"ג אבל המותיר בטמא והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים, הנה במשנת הבבלי הכא ובפסחים פ"ד ע"א ובשאר מקומות בגמרא שהובא בבבלי, הגרסא אבל המותיר בטהור, ופירש"י שם בפסחים אפילו בטהור, והרמב"ם בפ"י הי"א מק"פ ביאר בהדיא טעם דמותיר בטהור אינו לוקה, שהרי ניתק לעשה שנאמר והנותר ממנו באש תשרפו וע"ש בכ"מ.
ה"ד הנוטל אם על הבנים ר' יהודא אומר לוקה ואינו משלח כו', וכ"ה הגרסא בספרי פ' תצא וכ' שם בהתוה"מ סי' ס"ד דגרסת הגר"א הוא ר' יוסי ב"ר יהודא במקום ר' יהודא, ועמש"כ בחידושי לחולין קמ"א ע"א טעם לגרסת הגר"א ז"ל.
ה"ה ואינו חייב עד שיטלנו בתער ר' ליעזר אומר אפילו אם ליקטו במלקט או ברהיטני חייב, ע' מה שהאריך בזה בת' חיים שאל ח"ב סי' כ"ז.
ה"ו הכותב כתובת קעקע כתב ולא קיעקע קיעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע כו', ע' בקונטרס אחרון לת' מהרי"ל דיסקין ז"ל סי' ק"ה.
ה"ז נזיר שהיה שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, ע' תוס' גיטין ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו ובס' המאיר לעולם סי' יו"ד
ה"ח יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור והן מוקדשין כו', ע' בתוס' ובגבורת ארי למכילתין כ"א סוף ע"ב ובתוס' פסחים מ"ז סוף ע"א ובמפרשים שם.
ה"ט כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מיניין שהוא סמוך לארבעים, הנה בבבלי קאמר מ"ט אי כתיב ארבעים במספר הוה אמינא ארבעים במניינא השתא דכתיב במספר ארבעים מניין שהוא סוכם את הארבעים אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן ובצרי חדא, ולכאורה מאי קאמר דבס"ת כתיב ארבעים, הלא בס"ת כתיב במספר ארבעים ומזה ידעו לדרוש דהוא מניין הסוכם את הארבעים, והיא דרשת חז"ל ככל הדרשות בכל התורה ומ"ש דוקא על דרשה זו מצא רבא טפשות האנשים דלא קיימו מקמי גברא רבה, ונראה דרבא קאי אהא דקאמר אי כתיב ארבעים במספר הוה אמינא ארבעים במניינא אבל השתא דכתיב במספר ארבעים כו', וקשיא ליה לרבא אטו כתיב במספר ארבעים. הרי כתיב ארבעים יכנו, ותיבת במספר שייך להפסוק הקודם והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, והוא סוף פסוק, והיכן מצינו דרשה כזאת שהתיבה האחרונה של הפסוק הקודם תהיה מחוברת אל התיבה הראשונה מהפסוק שלאחריה, לעשותן כחטיבה מיוחדת לדרוש משתי התיבות דין חדש שהוא נגד פשטות הכתוב דכתיב ארבעים יכנו, ובע"כ דבשום אופן לא היה יכול שום אדם פשוט להבין כן בתוה"ק, רק כח נפלא כזה מסור רק לחז"ל הראשונים שדרשו כזאת, ולכן רק כאן מצא רבא מקומו לאמר כמה טפשאי שאר אינשי כו'.
ה"י עבר עבירה שיש בה שני לאוין אמדוהו אומד אחד לוקה ופטור, ופי' בפ"מ אומד אחד לשני מלקיות כגון שאמדוהו ללקות מ"ב כו' ע"כ, ברמב"ם פי"ז ה"ד מה' סנהדרין כ' ארבעים וחמש, ונאיד ממספר ארבעים ותרתי שהוא לשון הש"ס בבבלי וע"ש מה שהאריכו בזה.
הי"א הוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה על ידו, ע' בת' שבות יעקב ח"ג סי' ק"מ ובקצות ס"ס שמ"ח ובת' דבר אברהם סי' כ' ובמש"כ בחידושי לב"ק ל"ב ע"ב.
הי"ב כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך משלקה הרי הוא כאחיך, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' י"ח ובת' מהר"ח או"ז סי' קט"ז ובת' הרמ"א סי' ס"ב.
הי"ג ר' חנניה בן עקשיה אומר רצה המקום ב"ה לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו', ע' בפיה"מ להרמב"ם ובס' פני האריה החי ריש ח"ב.