אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת כתובות · פרק שלישי
ה"א דתני חזקיה אם מאן ימאן אביה אין לי אלא שמיאן אביה מניין שאם ימאנו אפילו מהשמים ת"ל מאן ימאן מ"מ, ע' אור שמח פ"א ה"ג מה' נערה.
שם כותית אתיא כמ"ד כותי כישראל לכל דבר ברם כמאן דמר כותי כגוי לא בדא כו', ע' בס' שושנת העמקים להפמ"ג כלל כ"א.
שם הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שיבולת הראשון חייב מכות מיכן ואילך בתשלומין כו', ע' משך חכמה פ' נשא בפסוק ואשמה הנפש ההיא ובת' אחיעזר ח"א סי' י"ח וסי' כ"א.
שם המצית גדיש חבירו ביו"ט ביניהון על דעתיה דאילין תנאי הואיל ואין בהן כרת משלם על דעתיה דרבנין דאילו הואיל ויש בהן מכות אינו משלם. ע' אור שמח ס"ח ה"ה מה' לולב.
ה"ב א"ר יוחנן לא ריבה אותה ר יהודא אלא לקנס כו' רשב"ל אומר אף להאכילה תרומה על דעתיה דרשב"ל ר' יודה ור' דוסא שניהם אוסרים דבר אחד דתנינן תמן השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא אתא ר' חנינא בשם רשב"ל הלכה כר' דוסא. והנה כל ההלכה מרישא לסיפא מרפסן איגרי לפמש"כ הראשונים דכל היכא דאמר פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הוא להורות דאין הלכה כמותם ואפילו הם מאה משום דהיא שיטה ולית הלכתא כשיטה כמובא בתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ד וע' בת' הרשב"א סי' שי"ד. והשתא לפ"מ דר' יוחנן קאמר הכא לא ריבה אותה ר' יהודא אלא לקנס מוכח דלא לתרומה וכדמפרש בק"ע, א"כ הלא פליג על ר' דוסא דאיהו קאמר שבויה אוכלת בתרומה ואילו בבבלי ל"ו ע"ב קאמר ר' יוחנן גופיה ר' יהודא ור' דוסא אמרו דבר אחד. כן בתר הכי דקאמר בירושלמי בשם רשב"ל אף להאכילה בתרומה עד דמשו"ה קאמר על דעתיה דרשב"ל ר' יודה ור' דוסא שניהן אומרין דבר אחד. ובזה הוא להורות דלית הלכתא כוותייהו. א"כ איך מסיק בתר הכי בשם רשב"ל הלכה כר' דוסא. אולם בש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א כתב דאפשר דלא אמרינן כל כה"ג שיטה היא אלא בש"ס בבלי אבל לא בש"ס ירושלמי ע"ש, אבל עכ"פ ר' יוחנן קאמר הכי בבבלי והכא ס"ל בהיפוך כנ"ל. וע"ע בתוס' ניטין פ"א ע"א ד"ה דורות אחרונים ובמש"כ בחידושי לעדיות פ"ג מ"ו ובמה שהארכתי בחידושי למנחות נ"ז ע"ב.
ה"ג אמר חזקיה עוד תני מתניתא מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בו בין בשוגג בין במזיד לחייב ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לפטור ממון. ע' בתוס' ר"פ הנחנקין ובב"ק ל"ה ע"א ובכתובות ל"ה ע"א וברמב"ם פ"א הי"ג מה' נערה ובכ"מ רפ"ד מה' רוצח ובהה"מ ולח"מ פ"ד ה"ה מה' חובל.
ה"ד מ"ט דר' יוסי הגלילי אשר לא אורשה, פי' וגזה"כ הוא וע' בתוס' ל"ט ע"א ד"ה בא עליה.
שם והתני תחת אשר עינה לרבות את היתומה לקנס דברי ריה"ג כו', ע' אור שמח פ"ב הי"א מה' נערה ושם הט"ו.
ה"ה והמפתה לכשיוציא א"ר חסדא בשלא רצה לקיים אבל אם רצה לקיים אינו נותן כלום, הנה זו היא האוקימתא דאביי בבבלי ל"ט ע"ב לכשלא יכנוס וע' בת' מהרי"ק סי' קכ"ט ובח"ס אה"ע ח"א סי' קכ"ה ובמל"מ פ"א ה"ג מה' נערה. ה"ו בעולת בעל להביא את המקבלת בעלה בבית אביה והיא ארוסה והבא אחריו בחנק ולא סוף דבר מכדרכה אלא אפילו שלא כדרכה, ע' משך חכמה פ' תצא בפסוק שוכב עם אשה בעולת בעל. שם היה נשוי את אחותה כבר נפטר, ע' בקובץ הערות סי' ד' אות י"ב.
ה"ז א"ר יוחנן אתיא דר"א בשיטת ר"ע רבו כו', ויש אדם מוחל על דבר שאינו ברשותו כו', פי' הלא הקנס אינו ברשותה עד לאחר העמדה בדין ואכתי הוא דבר שאינו ברשותה ואיך יכולה למחול, וקשה כיון דמשנתנו אתיא אליבא דר"ע ואיהו הא סבר ביבמות צ"ג אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומכש"כ דיכולה למחול הקנס המיועד לה לאחר העמדה בדין מדין התורה, וצ"ע כעת.
שם מעתה אפילו במפותה ר' ירמיה בשם ר' אלעזר תיפתר שמחלה לו ויש אדם מוחל דבר שאינה שלו פתר לה ביתומה. ע' אור שמח פ"ב הט"ו מה' נערה.
ה"ח לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן לא דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן כו', הנה כן פירש"י נמי בסנהדרין צ"ד סוף ע"א דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן וכן פירש"י ר"פ החובל בין אדם קל לאדם חשוב ע"ש. ולא ידענא מדוע שינה רש"י כאן פירושו ד"מ ע"א, במש"כ אדם בינוני המבייש בושתו קשה כו' ע"ש וצ"ע כעת.
ה"ט ר' חייה בשם ר' יוחנן דר"מ היא ברם כרבנן יש מכר וקנס כאחת כו'. עמש"כ בחידושי לחולין כ"ו ע"ב.
שם ר' אבהו אמר רשב"ל נערה אחת שלימה כתיב בפרשה לימדה על כל הפרשה כולה שהיא גדולה. ע' בבלי כ"ט ע"ב וברש"י ד"ה לאבי הנערה ותוד"ה נערה נערה הנערה ושם ע"א תוד"ה נערה אין ובת' דברי ריבות סי' שפ"א.
ה"י א"ר חגיי קומי ר' יוסי תיפתר שהמית עבד מוכי שחין כו', ע' אחיעזר ח"א סי' ל"א.
שם טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא יד"ש כו', ע' עמק יהושע ס"ס י"ב וע"ע בקצוה"ח סי' א' סק"ז.