אור ברסלב

אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן

בבא בתרא

מסכת בבא מציעא

פרק ראשון

ה"א היך תנינן תמן אין חולקין את החצר עד שיהא ד"א לזה וד"א לזה אמרי תמן כשאין שניהן רוצין ברם הכא בששניהן רוצין כו', וקשה האם המקשן לא ידע חילוק זה, הרי בשתי המשניות מבואר הכי בהדיא, דכמו הכא תנן השותפין שרצו, ה"נ לקמן במשנה דאין חולקין את החצר עד שיהא לזה וד"א לזה מסיק התנא אימתי בזמן שאין שניהם רוצין אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מכאן יחלקו וצ"ע כעת.

ה"ב תני בגינה בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שנהגו שלא לגדור כופין אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור כופין שלא לגדור אין כופין. ע' מה"פ ובקצוה"ח סי' קנ"ח סק"ב.

ה"ג רב חונה אמר ובלבד בשעה שבנה עכשיו כו', ע' בת' הריב"ש סי' רנ"ח ובביאור הגר"א ז"ל סי' קנ"ח ס"ק י"א וס"ק ט"ז.

ה"ד לפסים ולזימיות שנים עשר חדש א"ר יוסי בי ד' בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן, ע' ב"י יו"ד סי' רנ"ו וע"ע באור זרוע ח"ב סי' רנ"ה.

ה"ה א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו לא שהם לו לקנין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו כו', ע' בת' לחם רב סי' קל"א וע"ע בת' הריב"ש סי' רמ"ח.

פרק שני

ה"א כיני מתניתא וסד בסיד אם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד שלשה טפחים, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' קמ"ג.

ה"ב א"ר יונתן המזיק אין לו חזקה ר' יהושע אומר ממחיי רבנין בעשן תדיר כו', ומפרש בפני משה דדוקא בעשן תדיר מוחין החכמים לעשות כן כו'. אולם בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' רל"ג הגרסא רבי יהושע משמיה דרבנן בעשן תדיר כו' ועוד נשתנית שם הגרסא במקצת ממה שלפנינו.

ה"ג חד בר נש זבין כל דרתיה שייר בה חד מסטיבא והוה עליל ויתיב ליה עליה אתא עובדא קומי ר' יונה בי ר' יוסי אמרין לא כולה מינך מיעל ויתיב עליה כו', ע' בת' עין יצחק אה"ע ח"ב סי' ס"ח ובנחל יצחק סי' ס"א ענף א'.

שם רשב"ג אומר אף משקיבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל מימר ליה אינון אזלין ואתיין להכא בעיין לך ולא משכחין לך ומרבין עלינו הדרך, ע' בס' אור גדול סי' ח' דף נ"ח ע"א.

ה"ד מתניתא אמרה כן ובחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות מלמעלן ד"א שלא יהא עומד ורואה מלמטן ד"א שלא יהא עומד ורואה מכנגדן שלא יאפיל את הצדדין כו', ע' בת' הריב"ש סי' תע"א ובנובי"ת חא"ח סי' ט"ז ובת' הגרע"א סי' קנ"א קנ"ב.

ה"ה מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אא"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח, הנה הרמב"ם בפ"ו ה"ט מגזילה שינה לשון המשנה דבמקום בתוך שלו כתב הוא בתוך שדהו ע"ש, נראה דכיון בזה למש"כ התוס' בדף כ"ג ע"א ד"ה ולא יעשה, המעותק בסמ"ע סי' קנ"ה ס"ק נ"ה.

שם לעניין לרעות רועה הוא חמשים אמה לעניין לפרוח פורחת אפילו עד ארבעת מיל, ע' מה שהאריך בזה בשטמ"ק בסוגיין ד"ה וחמשים אמה ושם ס"פ מרובה.

ה"ו הדא דתימר בשאין דרך הרבים מפסקת בנתיים (פי' ולהכי כי נמצא בין שני שובכים הלך אחר הקרוב) אבל בזמן שמפסקת לא בדא, הנה כמ"כ משני בבבלי אהא דנמצא בין שני שובכות דפריך ליזל בתר רובא דעלמא, דהמקשה סבר דילמא נפל מעוברי דרכים ומשני בשביל של כרמים, פי' אבל דרך הרבים לא היה שם דאם היה דרך הרבים מפסקת ודאי לא הוה אזלינן בתר הקרוב אלא בתר עוברי דרכים דמהן נפל.

והנה בפר"ח יו"ד סי' ס"ג תמה על הרמב"ם מדוע השמיט לאוקימתא דבשביל של כרמים ע"ש, ולפמש"כ דגם הירושלמי קאי בזה בשיטת הבבלי קשה ביותר על ההשמטה, וע' בחידושי הרמב"ן בסוגיין ובשאילתות פ' ויקרא ס"ס ס"ח ובהעמק שאלה שם.

ה"ז מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה כו' משם שעומד ומאפיל או משם שניאו רע כו', ע' בת' שבות יעקב חו"מ ח"א ס"ס קנ"ט.

ה"ח מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה, בטור ושו"ע סי' קנ"ה סכ"ג הוסיף על אלו דבורים וכבשונות, וברמב"ם פ"י ה"ג משכנים העתיק רק לשון משנתנו, ומשמע דהשמיטום משום דדבורים הוא רק דעת ר' יוסי וכבשונות דעת ר' נתן בתוספתא, ומדלא קבע מסדר המשנה דעתם במשנתו, ש"מ דיחידאי נינהו וסתמא דמתניתין פליג עלייהו, וגם ר' יוסי פליג על כבשונות ור' נתן אדבורים כנלע"ד.

ה"ט מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים, וכ' בחידושי הרמב"ן וז"ל תמהני בה למה לא פירש כמה מרחיקין אותן ולא שנו בכולה מתניתין הרחקה סתם חוץ מזאת ולא מצאתי בתוספתא ולא פירוש כמה היא אלא שאני רואה מן התוספתא דהרחקת חרדל מן הדבורים חמשים אמה הוא כו' ויש לפרש שהרחקת משרה וכרישין ודבורים חמשים אמה עכ"ל, הנה לפנינו בתוספתא פ"א הלשון ר' יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו בני אדם ע"כ, אבל אין שום זכר חמשים אמה להרחקת חרדל מן הדבורים, והרמב"ם פ"י ה"ה מה' שכנים מבאר ה השיעור בהדיא, וז"ל צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק שלא יבא היזק ממילא אין צריך עכ"ל, והלח"מ הביא שם דכ"כ רב אלפס ז"ל ע"ש וצ"ע.

ה"י ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל טעמון דרבנן מפני שיישוב העולם בבורות שמעון בר ווה אמר בשם ר' יוחנן כך משיב ר' יוסי לחכמים כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות, פי' ומשו"ה ס"ל זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, והנה בטענה זו הכריע ר' יוסי לחכמים כדמסיק בבבלי הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי בגירי דידיה, וע' ברמב"ן סוף קונטרס דינא דגרמי ובראב"ן סי' א' ובת' הריב"ש סי' תקי"ז.

שם א"ר יוסי ויאות אמר שאם אומר שרשין עיקר הן לבכורים לא היה אדם יכול להביא בכורים מעולם מפני ששרשין של זה יוצאין לתוך שרשיו של זה כו', ע' נועם ירושלמי ערלה פ"א.

הי"א נפק חמיתיה אמר בריך אלההון דיהודאי, כה"ג בירושלמי ב"מ פ"ב ה"ה.

פרק שלישי

ה"א תינוק כל זמן שמושלך בשוק אביו או אמו מעידין עליו נאסף מן השוק צריך שני עדים ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים כו', ע' אור זרוע ה' נדה ס"ס ש"מ.

שם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה שמואל אמר לא קנה אלא מה שתלש כו', ע' אור שמח פ"ב ה"ב מזכיה.

שם א"ר נסה הדא דתימר בשלא היתה עוברה אבל אם היתה עוברה עשו אותה כאחד מאיבריה, ע' אור שמח פט"ו ה"ג מאסו"ב.

שם המוכר עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום כו' אויר חורבתו לחבירו לא עשה כלום כו', ע' אור שמח פ"ב הט"ו מה' רוצח.

ה"ב כשם שחלוקין כאן כך חלוקין בשני אליהו א"ר חנינא שני ערלה בניהון, הפי' בזה תמצא בחידושי הרמב"ן בסוגיין ד"ה פירא רבה, אמנם במה שהביא האגדה דמד"ר פ' מצורע דעצירת הגשמים בשני אליהו לחד מ"ד היו ג' חדשים בראשונה וג' באחרונה ויב"ח באמצע וחרינא אמר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ויב"ח באמצע ע"ש, לפנינו במד"ר שם רק דעת ת"ק ובתנחומא שם רק דעת תנא בתרא.

ה"ג ר' חייה בשם ר' יוחנן ערר צריך ב"ד שמואל אמר אפילו ערר עמו בפני פועלין עדר הוא, הנה בבבלי ל"ט ע"א אהא דמחאה בכמה דר"ח בר אבא א"ר יוחנן מחאה בפני שנים ור' אבהו א"ר יוחנן מחאה בפני שלשה, וטרחו שם להבין במאי קמיפלגי ואוקמוהו בכמה אוקימתות ע"ש, והשתא מדוע לא אמרו דמ"ד בפני שנים סבר דאין צריך ב"ד ומ"ד בפני שלשה סבר דצריך ב"ד. ועכ"פ מהכא תסתיים כדר' אבהו א"ר יוחנן דמחאה בפני שלשה, לפ"מ דר' יוחנן ס"ל הכא בהדיא ערר צריך ב"ד וצ"ע.

ה"ד א"ר יוסי לעולם השדה בחזקת בעליה מיכן והילך המוציא מחבירו עליו הראיה, ע' אור שמח פ"י ה"ג מה' גזילה.

ה"ה שותף שמואל אמר לית כאן שותף כו' מהו מייתי תחותיה האומנין והגוזלין אין להן חזקה, וקשה האם תני במשנתנו מספר בהני דאין להן חזקה וצריך למלאות המספר עד שיהא נופל להקשות על שמואל מהו מייתי תחותיה, ועור דבמשנה בבבלי פתח ותני האומנין והשותפין ומה שייך שהוא מביא אומנין תחת שותפין, ואם היה ידוע להם דבמשנה זו צריך להיות עוד אחת, א"כ אמאי לא פריך בבבלי על אבוה דשמואל ולוי דתנו אומן ושותף ולא תנו גוזלין מה מביאין במקום גוזלין, ואפשר דס"ל דגזלן לא צריך למיתני דאין לו חזקה דסברא הוא וצע"ק.

ה"ו א"ר זירא הדא אמרה עד זומם אין נפסל בב"ד, הנה דברי ר"ז בלשון זה הובאו נמי בב"ק פ"ז ה"ג ובמכות פ"א ה"ד, וחסרון ניכר נראה כאן דשם מסיק אלא מעצמו נפסל פתר לה בהתרייה ע"כ, ולא מצאתי ביאור נכון במפרשים ע"ש ואדרבה אם מכל המשניות מוכח דער זומם לא נפסל ע"פ הב"ד היינו מכאן ולהבא, אלא מעצמו הוא נפסל. זאת אומרת דע"י ההזמה נתגלה דהוא בעצמו הניח עליו חותם הפסלות וממילא נפסל למפרע. א"כ מדוע לא פריך הש"ס בבבלי ב"ק ע"ב ע"ב על רבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל מכל המשניות הנ"ל.

לכן לולי דבריהם ז"ל היה נלע"ד דבכל המקומות לא בא ר"ז להוכיח דבריו מדין המשנה דסמיך לה. אלא דבכ"מ דהמשנה איירי בדין הזמה קאי ר"ז אקרא ואמר הדא אמרה היינו דעת תורה חזינן בזה דעד זומם לא נפסל ע"פ הב"ד אלא מעצמו הוא נפסל, דהא רחמנא חייביה על אשר זמם, ובכל התורה לא אשכחן חיוב תשלומין על מחשבה כדפירש"י בגיטין נ"ג סוף ע"א ע"ש, ומדחייביה רחמנא כאן על אשר זמם ש"מ דאיהו עבד פסול בגופיה מפני מחשבתו להעיד עדות שקר, ועל זה דחי לה בירושלמי וקאמר פתר לה בהתרייה, פי' אפ"ל דמעצמו היכא דלא היה בזה התראה לא נפסל על מחשבתו גרידא, אלא דקרא איירי דעדים התרו בו קודם שבא לב"ד להעיר שלא יעיד עדות שקר, וההתראה היא דמחייבו כמו בכל עבירות שבתורה שההתראה מחייבו מלקות וגם מיתת ב"ד, אבל בלא התראה אם היה מעיד והוזם אפשר דלא היה נפסל רק מכאן ולהבא ע"פ הב"ד ולא מעצמו, ועכ"פ אין זה שייך לפלוגתא דאביי ורבא בכבלי ב"ק שם דאינהו פליגי אי נפסלין ע"פ הזמה זו לעדות אחרת שהעידו מזמן עדותן זו עד שהוזמו בפני הב"ד, ודברי ר"ז בירושלמי נוגע רק לפסלות העד על עדות זו הפרטית כנלע"ד.

ה"ז א"ר לעזר נהגו השותפין להיות מתרין זל"ז בתרנגולין כו' א"ר לעזר גידול תרנגולין בחצר שאינו שלו ה"ז חזקה כו', ע' בת' הריב"ש סי' רמ"ח.

ה"ח א"ר לא בשם דבי ר' ינאי לענין טומאה איתאמרת כו', ע' בת' הריב"ש סי' תע"א.

ה"ט זיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואין יכול למחות. ע' שטמ"ק ובאור זרוע סי' ל"ד ובביאור הגר"א ז"ל ר"ס קנ"ג.

ה"י אמר רבי נסא וחרבות לא ניתנו להיבנות, ע' בת' הריב"ש סי' תע"א.

שם א"ר יעקב בר אחא תני תמן הפותח חלון בכותל חצירו במעמד חברו ארבע אמות פותח בשמאל נועל בימין כו', ע' בת' מהר"ח או"ז סי' נ"ג ובביאור הגר"א סי' קנ"ד ס"ק מ"ה.

שם הגע עצמך שהיה עומד שם יכיל מימר ליה הוינא בעיית לעי. ע' ביאור הגר"א סי' קמ"ב סק"ו וסי' קנ"ג סק"י.

שם היה מושיט לו צרורות יכיל מימר ליה מגחך הוינא בההוא גברא, ע' בת' מהר"ח או"ז סי' קנ"ח.

שם מכיון שאין לה חזקה אינה מביאה את הטומאה, ע' אור שמח פ"ז ה"ז מה' שכנים.

הי"א נפלו ומבקש לבנותן ר' יוחנן אמר ויתר ר"ל אמר לא ויתר מתניתא מסייע לר"י מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, וקשה הלא הא דשלו לא הגיע מוקמינן בבבלי ד"ק ע"א דהוא משום דרבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו או משום מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ע"ש, הרי דהתם הלכו הרבים והחזיקו בו, משא"כ הכא דלא שייך חזקה כזו לבני רה"ר, ובטרם שהחזיקו תיכף כשנפלה חוזר ובונה מדוע יאבד זכותו וחזקתו קודם שהחזיקו, ועוד למ"ד עביד אינש דינא לנפשיה פריך הש"ס שם גופה לנקוט פזרא וליתב וכ' התוס' בב"ק כ"ח ע"א דפריך הכי דקס"ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לב"ד ע"ש. וזה לא שייך רק בעוברי דרכים משא"כ כאן דהוא מוחזק בגגו וא"צ לזה לא ב"ד ולא פזרא, ולפ"מ דפסקינן עביד אינש דינא לנפשיה אמאי לא יוכל לעמוד על חזקתו הקדומה לחזור ולבנות אחר שנפלה, ומי תובע ממנו ומדוע לא נימא אחולי אחול בני רה"ר גביה כדאמרינן בבבלי כ"ג ע"א וע"ש תוד"ה אחולי וצ"ע כעת.

פרק רביעי

ה"א ר' נחום בשם ר"ח בר בא והוא שיהא בה ארבע על ארבע על רום עשרה כו', הנה בבבלי קאמר מר זוטרא והוא דהוי ארבע אמות אבל ל"ק שיהא ארבע אמות על ארבע אמות, וכן ברמב"ם ושו"ע אין זכר לד"א על ד"א רק הגר"א ז"ל בביאוריו סי' רי"ד סק"ו הביא על ולא את הגג את דברי הירושלמי והוא שיהא בה ארבע על ארבע וס"ל שם דיציע וגג דין אחד להם ע"ש. ולע"ד בלתי מובן הלא ארבע אמות על ארבע אמות בית גמור הוא מדין התורה כדאמרינן בסוכה ד"ג ע"ש, ומי לא עסקינן הא דתנן המוכר את הבית שעצם הבית היה רק ד"א על ד"א, והשתא אם להיציע הסמוכה היו ג"כ ד"א על ד"א מאי חידושא שאם מכר לו בית אחד שלא מכר לו שני בתים. וממילא מובן שהיציע היתה יותר קטנה מן הבית ולא היו לה ד"א על ד"א אלא ד"א סתם, וע' באור זרוע וצ"ע כעת.

ה"ב לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקה ורומה וצריך ליקח לו דרך דר"ע וחכ"א א"צ ליקח לו דרך ומודה ר"ע בזמן שא"ל חוץ מאלו שא"צ ליקח לו דרך, הנה הכא הוא המקור בכולא תלמודא דר"ע סבר לישנא יתירא לטפויי מילתא קאתי, דהא חזינן דתיבות חוץ מאלו, פעלו לטובת המוכר שלא יצטרך ליקח לו דרך, וקשה בשלמא בכל המקומות שייך לישנא יתירא, כמו במכילתין קל"ח ע"ב בשכמ"ר שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו דנוטלן ונוטל את חובו, משום דהני תיבות כראוי לו הן מיותרות לגמרי אם היתה כוונתו רק אל החוב של המאתים זוז המגיע לו, וכן בנזיר ד"ז ע"ב דאם היתה כוונתו לנזירות של ל"א יום הי"ל לאמר שלשים ואחד יום, ומדקאמר שלשים יום ויום אחד נקטינן תיבה זו של יום ליתורא ואמרינן דנזיר שתים, וכן בערכין י"ט ע"א דהול"ל קומתי עלי ואמר מלא קומתי עלי ע"ש, משא"כ הכא במקח וממכר דבראשית הקנין אמר חוץ מאלו, הרי הוא תנאי במכירה שזאת לא מכר לו, ודמיא להא דתנן בחולין קל"ב ע"א דאם אמר חוץ מן המתנות פטור מן המתנות, ואמרינן שם קל"ד ע"א דחוץ הוי שיור ע"ש, והוא אליבא דכו"ע ולאו דוקא אליבא דר"ע ומשום לישנא יתירא, ועוד לפ"מ דאמרינן התם על מנת אחוץ קרמית חוץ שיור ע"מ לאו שיורא, הרי דחוץ עדיף מע"מ ואפ"ה אמרינן במכילתין ס"ג ע"א כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר ע"ש. והשתא מכש"כ חוץ דודאי הוי שיור ולא שייך ללישנא יתירא וצ"ע, וע"ע מה שהארכתי בחידושי לערכין ולנזיר שם.

ה"ג כיני מתניתא מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה, פי' לא כהא דתנן מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת. דלפ"ז אפילו אם היא קבועה בקרקע אחר חקיקתה ג"כ מכורה, אולם הברייתא ס"ל דדוקא החקוקה מעיקרא בסלע היוצא מן הכותל, היא נקראת מחוברת לקרקע והיא כקרקע, אבל אם היא רק קבועה נחשבת כתלוש ולבסוף חברו ואינה כקרקע. כן היא מתניתא, והיא היא הברייתא המובא בבבלי ס"ה ע"ב מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה.

ה"ד ר"א אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר, וכ' הרשב"ם וז"ל אבל בתים ובורות לא מכר כלל ודמים מודיעין ליכא למימר דאין אונאה לקרקעות, וקשה התינח אם החילוק בין טענותיהם היו בשיעור אונאה עד פלגא, אבל ביותר מפלגא גם לקרקעות יש אונאה כדכ' התוס' בב"ק י"ד ע"ב ד"ה דבר השוה וכן בכ"מ, וכ"פ הרמ"א בסי' רכ"ז סכ"ט וע"ש בביאור הגר"א סק"מ, א"כ הדק"ל נימא הדמים מודיעין. זולת אם נימא דס"ל להרשב"ם כהרמב"ם וסיעתו דבכל אופן אין אונאה לקרקעות, אבל עכ"פ לשיטת התוס' ודעימיה תקשה נימא הדמים מודיעין.

כן הנני נבוך בזה דאפ"ל דאין אונאה לקרקעות הוא בנוגע למחיר המקח, משא"כ כשהלוקח מתדיין עם המוכר בשיעור המכירה שטוען שלקח ממנו כל שדהו והוא אומר לא מכרתי לך רק מחצית השדה, האם זהו נמי בכלל אין אונאה לקרקעות, וה"נ הרי הבתים שיחין ומערות ג"כ קרקע נינהו דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, והוא טוען שהכל לקח והמוכר אומר לא מכרתי אלא אויר החצר האם נימא בזה אין אונאה לקרקעות, הרי בזה יש מקום לאמר הדמים מודיעין, וע' בתוס' דמכילתין ד"ז סוף ע"א וברשב"ם לקמן ק"ג ע"ב ד"ה פיחת כל שהוא.

ה"ה המוכר את בית הבד מכר את היקבין ואת האסירין ואת המפרכות כו', בב"י סי' רט"ו גריס המפרדות כו', וע"ש בעיר שושן ובסמ"ע סק"ט ובט"ז שם.

ה"ו תני המוכר את המרחץ מכר בתים הפנימין והחיצונים ובסלקי וקמין כו' הנה בברייתא שינו מלשון המשנה וברמב"ם ספכ"ה ממכירה ובשו"ע סי' רט"ו ס"ג שינו מלשון שניהם וע"ש במפרשים.

ה"ז המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין ומערות כו' ובית השלחין, וכ' בפ"מ גנות ופרדסין השייכין לעיר. ע' במגיד משנה רפכ"ו ממכירה וע"ע ברמב"ם רפי"ב מה' טוען ובחידושי הריטב"א ריש מס' מו"ק.

ה"ח המחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה בכולן. ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' ד' ענף ה'.

שם מה בין מוכר ומה בין נותן מתנה ר' בא בר טבליי בשם רב שכן דרך הנותן מתנה להיות נותן בעין יפה ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכן דרך הלקוחות להיות מדקדקין. והנה זהו מש"א בבבלי ע"א ע"א זה הי"ל לפרש וזה לא הי"ל לפרש, וע' בת' מהר"ח או"ז סי' נ"ג ובאור שמח פכ"ד ה"ד מה' מכירה.

פרק חמישי

ה"א תמן תנינן וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש כיני מתניתין אין מחייבין אותו לעקור בתנאי יהושע את מר מלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן שאסורין משום גזל הדא אמרה שאינו רוצה בהן כו', וכן הקשו בבבלי ב"ק פ"א ע"א, וקשה הלא אפ"ל דבאמת קשים עשבים לתלתן להכי אין מחייבין אותן לעקור דבעל השדה בעצמו יעקרן, אלא משום דיש בזה איסור כלאים כדפירש"י בב"ק שם. וחשש יהושע להיותם עם שזה עתה יצאו מן המדבר ולא ידעו עדיין טיב האדמה וגידולה, ולהכי אסר על כל איש זר שלא יעקור העשבים כדי שהבעלים בעצמם יעקרום, ויצמח להם טובה בכפלים שלא יכשלו באיסור כלאים והגידולין יהיו טובים. משא"כ אם היו סומכים על מקרה העקירה מאנשים זרים, אבל לא מטעם איסור גזל תיקן יהושע תנאי זה וצ"ע.

ה"ב א"ר יוחנן הקונה שלשה אילנות קנה קרקע שביניהן ותחתיהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו כו', ע' אור שמח פכ"ד ה"ט מה' מכירה.

ה"ג ר' יצחק שאל מכר חצי הראש מכר חצי הרגלים מכר חצי קנה מכר חצי כבד כו', ע' בפנים מאירות לירושלמי דסוגיין ובנתיבות ירושלים מה שהביא בשם הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ר"א.

ה"ד והיכי אם כשהיתה המדה למוכר חזקה למוכר אם היתה ללוקח חזקה ללוקח כו' כיני מתניתין כשהיתה חמדה לאדם אחר. ע' ביאור הגר"א סי' רי"ש סק"כ ובמה שהאריך בזה בס' אבן האזל פ"ד ה"ז מה' מכירה.

ה"ה כתיב מאזני צדק אבני צדק מיכן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצדה כו' אין ב"ד נענשין עליה, ע' מה"פ ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשנ"ה ובתשובות מיימונית לספר קנין סי' כ"ז. שם רב מנייה ריש גלותא אנגרמוס והוה מחי על מכילתא ולא על שיעוריא כו', ע' דורות הראשונים מימי הלל הבבלי פכ"ה.

פרק ששי

ה"א הכא ובלבד כדרך מגעו ברם תמן ובלבד כדרך משואו כו', ע' במפרשים ובת' באר יצחק חי"ד סי' ל"א.

שם ר' חייה בר בא שאל סאה חיטין שנפלה לתוך מאה של שעורין כהן וישראל מהו שיחלקו את השבח כו', ע' בת' ברית יעקב סי' ק"א.

ה"ב מסורת אגדה היא שאין מקום דביר עולה מן המניין א"ר לוי ולא מקום ארון עולה מן המנין כו', ע' עזרת כהנים למס' מדות דף ל"ז ובהעמק דבר לפ' עקב יו"ד ח' ובס' עוטה אור על שה"ש במבוא השיר ובמש"כ בחידושי למגילה ד"י ע"ב.

ה"ג תני החיצון אין זורע את הדרך דו א"ל מעלל אנא שרע הפנימי אין זורע את הדרך דו א"ל את חייס על דידך ודייש על דידי, והנה ע"פ גרסת משנתנו יחד עם הטעם המבואר ברור בברייתא מדוע שניהם אינן רשאין לזרוע, בלתי מובן איזו יד שלטה בשו"ע ס"ס קס"ט לכתוב ושניהם רשאים לזורעה, ותיבת אינם מוקף בשני חצאי לבנה, עד שצריך הסמ"ע שם להגיה תיבת אינם ע"ש.

ה"ד ועושה חצר על פתח המערה שש על שש כמלוא המטה וקובריה, ע' ירושלמי נזיר פ"ט ה"ג ובמה שהאריך בזה בתפארת ישראל לאהלות פט"ז מ"ג.

פרק שביעי

ה"א האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פחות מכן נמדדין עמה, וכה"ג לשון הרמב"ם רפכ"ח ממכירה ודייק הה"מ דדוקא אמר לו עפר דמשמע קרקע הראוי לזריעה אבל אם לא א"ל עפר אפילו כולו סלעים הגיעו וחלקו עליו שאין מילת עפר מעלה ומורידה בדין זה עכ"ל, וכ"כ הרשב"ם דתיבת עפר היא לעיכובא כנ"ל, וקשה איך אפ"ל דתיבת עפר אינה לעיכובא הרי אם אמר לו סתם בית כור אני מוכר לך. אז נקנה לו המקח אם רק היו שם לפי חשבון סאתים כחצר המשכן ומתקרי בית כור, משום שלא מכר לו אלא שמא כדאמרינן בבבלי ד"ז ע"א, והכא הוא העיקר משום דהוסיף תיבת עפר, דמשמע עפר לזריעה ולאפוקי נקעים וסלעים וצע"ק.

ה"ב בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחת כל שהוא ינכה כו', וכ' הרשב"ם ואע"ג דאין אונאה לקרקעות ה"מ כשימכור לו ביוקר יותר משתות אבל שמטעין זה את זה במדה צריך לנכות מן הדמים ע"כ, הנה אהא דס"ל ליה לר"א לעיל פ"ד המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר, כ' הרשב"ם דס"ז ע"א וז"ל אבל בתים ובורות לא מכר כלל ודמים מודיעין ליכא למימר דאין אונאה לקרקעות ע"ש והשתא לפמש"כ הרשב"ם הכא דכל ענין אין אונאה לקרקעות שייך רק ליוקר המחיר אבל לא למהות הקנין והתם נמי הלא מתדיינים על עצם הקנין אם יש בזה בתים ובורות ומה שייך זה לאין אונאה לקרקעות. וא"כ הרי שפיר נוכל לאמר שם הדמים מודיעין כדהקשה איהו גופיה וצ"ע כעת.

ה"ג תני ר"ח המוכר עבד לחבירו נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו נמצא ליסטים או מוכתב למלכות לא הגיעו, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ר"א ובנתיבות סי' רל"ב ס"ק י"ב ובשער משפט שם סק"ד.

ה"ד האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן נוטל חצי שדהו כו', ע' בס' הצבא הנדפס בתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה י"ג ובת' הריב"ש סי' שמ"ה ובמש"כ בחידושי לב"מ פ"ז ע"א.

פרק שמיני

ה"א וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו' וכי האיך אפשר לבת לירש שני מטות אלא תיפתר אביה משבט זה ואמה משבט אחר, ע' שאילתות פ' פנחס סי' קל"ה ושם בספרי ובהתוה"מ סי' כ"א.

שם עד כדון בן את האב האב את הבן מה אם הבן שאינו בא אלא מכח האב הרי הוא יורשו האב שאין הבן בא אלא מכחו אינו דין שיורשו א"ק קרוב קרוב קודם, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים, סי' שכ"ג.

ה"ב ר' יוחנן מתיב והבאתי אתכם אל ארץ אבותיכם וגו' אם מתנה למה ירושה כו'. ע' כפתור ופרח פ"י דפוס ברלין דף ל"ז ע"ב.

שם כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא התיבון והכתיב מורשה קהלת יעקב אמר לית דיהא סוגין מיניה מן דו לעי משכח כולה. ע' משך חכמה פ' ברכה בפסוק תורה צוה קמא.

ה"ג כתיב בכל אשר ימצא לו מכאן דאין יורש בראוי כבמוחזק כצ"ל וכמו שהגיה בפ"מ, דגרסא זו מתאמת עם הא דתנן בבכורות נ"א ע"ב ובספרי פ' תצא פיסקא רי"ז ע"ש ואין להקשות הלא במשנה בכורות שם כייל שני דברים דאינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ותרווייהו מחד טעמא נינהו דשניהם אינם מצוי לו רק ראוי לבא, וקרא כתיב בכל אשר ימצא לו, וא"כ רבי דהוא מסדר המשנה איך פליג במכילתין וסבר בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, די"ל דהא דתנן אינו נוטל בשבח הבין רבי דהוא שבח שהשביחו יתומין לאחר מיתת אביהן. דהוא ראוי גמור ולהכי אהני בכל אשר ימצא לו, אבל ראוי כזה דשבח ששבחו נכסים מעצמן לאחר מיתת אביהן בזה נוטל. מהקישא דפי שנים חלק בכורה לחלק פשיטות וע"ש ברשב"ם קכ"ד ע"א ד"ה מה חלק.

ה"ד ר' לא השווה את הבכורה לאחין אמר לון ר' חגיי ולא קרייא היא לא יוכל לבכר א"ר לעזר העבודה שיכול אלא שאינו רשאי, ופי' בפ"מ אינו רשאי לכתחילה ובדיעבד דבריו קיימין, והנה בבבלי קאמר לימא מתניתין דלא כר' יהודא דאי ר"י האמר בדבר שבממון תנאו קיים ומשני אפילו תימא ר"י התם ידעה וקא מחלה הכא לא קא מחיל, וקשה כמאן סברה סוגיא דבבלי. אי כר' חגיי דהאי לא יוכל לבכר היא החלטה בדעת תורה דלא יוכל, א"כ מאי הקשו מעיקרא מר"י דסבר בדבר שבממון תנאו קיים דהא י"ל שאני הכא דגלי רחמנא לא יוכל ולא דמי לדבר שבממון דעלמא, ואי כר"א דהאי לא יוכל הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד דבריו קיימין, א"כ מאי משני הכא לא קא מחיל הרי לר"א אפילו ידע ולא מחיל נמי דבריו קיימין, דקרא דלא יוכל קאי רק אלכתחילה, ולפ"ד ר"א עדיפא הו"ל לשנויי בבבלי, התם תנאו קיים גם לכתחילה משא"כ הכא דרק בדיעבד דבריו קיימין. אבל לכתחילה אסור מקרא דלא יוכל לבכר ול"ד לדבר שבממון דעלמא וצ"ע כעת.

ה"ה א"ר יוחנן דברי חכמים אביה יורשה אחיה יורשים אותה התיב ר' בא בר ממל אם אומר את שאין יורשת אשה דבר תורה מעתה יירש את ארוסתו כו', ע' אור שמח ר"ה נחלות.

שם א"ר יצחק וילין דכתבין אין מיתת דלא בנין כל דלה יחזור לאביה תנאי ממון הוא ותנאו קיים, בירושלמי כתובות פ"ט סוף ה"א הוא בשם ר' יוסי, וע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' שי"ט.

ה"ו א"ר בא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומר ותהי עוונותם על עצמותם כו', יל"ד דלפי לשון זה משמע כמי שאין לו כפרה וכדפי' בפ"מ שהעון קיים על עצמותיו בקבר לעולם ע"ש, ומה רחוקה דעה זו מעצם לשון משנתנו דמה שעשה עשוי רק אין רוח חכמים נוחה הימנו, וע' בת' רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' נו"ן ובשעה"מ פ"ט ה"י מזכיה ומתנה ובאגודת אזוב מדברי חח"מ סי' ט"ו.

ה"ז היה עומד בצד המוכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן כו' כגון אילין נפתאי דמשעבדין בבניהון יתיר, ע' בת' מהר"ח או"ז סי' ק"ד ובת' הגרע"א ס"ס פ"ה ושם סי' ק"י ובש"ש שמעתא וי"ו פ"ט.

ה"ח ר"ש בן יקים אעיל עובדא קומי ר' יוחנן מהיום לאחר מיתתו מתנתו מתנה מהיום ולאחר מיתה אינו גט כו', וקשה הלא בב"מ ד"כ ע"ב פריך הש"ס בפשיטות היכי פשיט מר איסורא מממונא וע"ש בתוס' וברש"י ברכות י"ט ע"ב ד"ה ממונא קל מאיסורא. ולפ"ז שפיר ניחא מה דבאיסור אשת איש החמירו לאמר דאינו גט וצ"ע כעת.

שם א"ר ינאי מודה רבי שאינו נותנה במתנת שכ"מ ר' יוחנן אמר ולא במתנת בריא, ע' אור שמח פ"ט הי"ג מה' זכיה.

ה"ט הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים. ע' תמים דעים להראב"ד סי' נ"ח.

שם נשאו גדולים ישאו קטנים אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן כו', ע' בת' הריב"ש ס"ס קס"א.

שם נישאו גדולות ישאו קטנות כו', ע' בת' הרדב"ז ח"א סי' תקס"ט.

פרק תשיעי

ה"א ר' ירמיה בשם רב והוא שיהו שם לאילו מזונות יב"ח שמואל אמר זו דברי ר"ג בר רבי כו' בעון קומי ר' חייה בר ווה איך שמעתנה מר' יוחנן כו', ע' דורות הראשונים מסוף ימי התנאים פ"א.

ה"ב תני האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים ילדה זכר נוטל מאתים אם נקבה מנה ילדה נקבה נוטל מנה זכר ונקבה אין לו אלא מנה כו', ע' בת' הרא"ש כלל פ"א סי' כ'.

ה"ג ר' חייא רובה אמר סתם אחין שותפין עד שלשה דורות, ע' תמים דעים להראב"ד סי' נ"ח.

ה"ד כהדא דר"נ בר שמואל בר נחמן נתפש לבולי אתא עובדא קומי ר' אמי אמר אין אית בנכסוי דנחמן שנתפש לו ינתן לו מנכסיו ואם לאו ינתן לו מן האמצע, ע' בתשובות מיימונית לספר נזיקין סי' ב'.

שם א"ר מתנייה הדא דתימר בהוא דלית דיניה עימיה ברם בהוא דאית דיניה עימיה א"ל מילתא, ע' ברכי יוסף חח"מ סי' י"ז סכ"א.

ה"ה ר' פרידא אוקר לר' יהודא נשייא תרין פוגלין בין ריש שתא לצומא והוה פקי שמיטתא כו' לית אינון אסירין לאו ספיחין אינון כו', ע' פאת השלחן סי' נ' ס"ז.

ה"ו רב ירמיה בשם רב שייר מטלטלין לא עשה כלום כו', ע' שאילתות פ' ויחי סי' ל"ג ובר"ש פאה פ"ג מ"ז ומ"ח.

שם ודא דתימר לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה באותו שלא הבריא, ע' בת' הריב"ש סי' ר"ז.

ה"ז מעשה במדוני שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה ומבקש לחלקן אמרו לו אין לך תקנה אא"כ קנית קרקע כו', הנה מהכא נמי מוכח דאפשר שאין לו קרקע, וה"נ אמרינן בב"מ מ"ו ע"א ונקנינהו נהליה אגב קרקע ומשני דלית ליה קרקע ע"ש, ולא ידענא אמאי לא הביאו התוס' שני מקומות אלו בב"ב מ"ד ע"ב, בתשובתם לאלו שנהגו לכתוב בהרשאות ונתתי לו ד' אמות בחצרי אע"ג דלית ליה קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ד' אמות בא"י או לקבורה ע"ש, וע' בתוס' ב"מ ד"ד ע"ב ד"ה אין נשבעין ובמש"כ בחידושי שם.

שם תמן תנינן ר"ע אומר קרקע כל שהוא א"ר מתניה תיפתר מקום שיבולת אחת ומרגלית טמונה בו, ע' קידושין כ"ו ע"ב ובמש"כ בחידושי שם.

ה"ח כיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול, ע' גיטין ס"ה ע"א תוד"ה צרור ובר"ן שם ובת' מקום שמואל סי' א'.

ה"ט זאת אומרת שבן עזאי חבר ותלמיד לר"ע, ע' ירושלמי שקלים פ"ג ה"א ובמש"כ בחידושי לבבלי כאן.

פרק עשירי

ה"א ר' בא בשם רב ירמיה צריכין העדים שלא להיות רחוקים מן הכתב מקום שתי שיטין כצ"ל כדגריס בפ"מ, אכן יל"ד מאי חידשו הני אמוראי הלא ברייתא מפורשת היא בבבלי קס"ב ע"א הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול, זולת אם נימא ברייתא לא שמיע להו, וע' בת' הרא"ש כלל סמ"ך סי' ב' וסי' ד' ובת' הרדב"ז ח"א סי' י"ד.

ה"ב כתוב בו זוזין מאה די הימו סילעין עשרין אין לו אלא עשרים, פי' דאזלינן בתר פחות שבלשונות דיד בעל השטר על התחתונה, וע' בת' רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' ק"ג ובת' הריב"ש סי' תי"ג ד"ה ההקדמה הג' ובת' מהרשד"ם חח"מ סי' ר"מ ובת' הרמ"א סי' ג'.

ה"ג תני לעולם התחתון ילמד מן העליון במקושר באות אחת או בשתי אותיות בין חנן לחנני כו', ע' בבלי קס"ו ע"ב ובתורת חיים שם ובש"ך סי' מ"ב ס"ק י"ב.

שם ר' יצחק שאל מלמעלן כתוב חנן ומלמטן נני כו', ע' סמ"ע סי' מ"ב ס"ק י"ח.

ה"ד מתניתא פליגא על ר' בא התקין ר"ג הזקן שיכתוב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה מפני תקון העולם כו', ע' בת' הרשב"א סי' אלף רי"ג ובמיוחסות סי' קמ"ח ובס' התרומה סי' קכ"ו ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' רפ"ג.

ה"ה א"ר עוקבא תנה בכתובות דבי לוי האומר אבד שטרי ב"ד עושין לו קיום תני רשב"ג אומר אפילו בשטרי בירורין ב"ד עושין לו קיום, ע' בתוס' קס"ח סוף ע"א ובת' סי' קט"ז.

ה"ו רב אמר עושין לו קיום ב"ד תני ר"ח אין עושין לו קיום ב"ד א"ר ירמיה אילו שמע רב מתנייה לא הוה מימר הדא מילתא, ע' בבלי ק"ע ע"ב ובת' מהרשד"ם סי' כ"א ובאור שמח פכ"ג הי"ב מה' מלוה.

ה"ז תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן, וכ' בפ"מ טעמא דהגדול פרוע מפרש דזה יש לו אימה ביותר בשטר גדול שעליו ומסתמא פורע אותו בתחילה כו' ע"ש, המגיד משנה ספט"ז מה' מלוה הביא בשם הרמב"ן טעמים אחרים ולא הביא לדברי הירושלמי וצע"ק.

ה"ח תמן מרין בכל מקום הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אמרין ובלבד במשנתנו, ע' ברשב"ם קל"ג ע"ב ד"ה ת"ש וקל"ח ע"א ד"ה יורשין וקע"ד ע"א ד"ה במשנתנו ובת' הרשב"א סי' מ"ם ובת' עין יצחק אה"ע ח"א סי' ס"ח וע"ע בתוס' ע"ז ל"ב ע"ב ד"ה הלכה כרשב"ג ובהעמק שאלה לשאילתות פ' צו סי' ע"ט אות ח'.

ה"ט אתא עובדא קומי ר' אחא אמר צריך להדיר הנייה א"ר יוסי א"צ להדיר הנייה כו' ונפק עובדא כר' אחא, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קצ"ט ובת' הרמ"א סי' ל"ג.

ה'"י ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, ע' ראב"ן סי' מ"ד ובנובי"ת חאה"ע סי' קי"ד.

שם הא אמר ר"ל עשו העדים החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ע' ברמב"ן ומגילת אסתר לסה"מ שרש שני ובת' מהרי"ק סי' ס"ז ובת' אבקת רוכל סי' ל"ז.

תוכן העניינים

אור הישר (ירושלמי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה