אור הישר (טהרות)· הרב שמואל יצחק הילמן
טהרות · פרק תשיעי
מ"א זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן, פי' דזיעה זו ניחא ליה, וע' במשנ"א לקמן סוף מ"ח ובמה שהארכתי בחידושי למעילה כ"א ע"א.
שם בה"א משיתחברו ג' זה לזה כו', ע' בתוי"ט ומשנ"א לקמן מ"ה ובאור שמח פ"ו ה"ב מה' כלים.
בר"ב דיה אבל לא זיעת הקופה. דקופה אינה מחזקת המשקין, ע' בתוי"ט לקמן בפרקין מ"ד.
מ"ב גמר מלמסוק אבל עתיד ליקח כו' טהורין, ע' בבועז לעיל פ"ב סי' י"ד.
בר"ב ד"ה אין טמא, אלא מקום נפילת המשקה פי' אחר נפלו על הזיתים הללו כו', ע' בתוי"ט בסמוך מ"ג.
מ"ג נגמרה מלאכתן הרי אלו מוכשרין נפלו עליהן משקין טמאין, ע' בתוי"ט בסמוך לעיל מ"ב.
שם המוחל היוצא מהן ר"א מטהר וחכמים מטמאין, ע' במשנ"א לעיל מ"א ד"ה זיתים ובתוי"ט מקואות פ"ז מ"ג ד"ה ומוחל ובמלאכ"ש שם מ"ד ובא"ר ומשנ"א מכשירין פ"ו מ"ה.
שם אר"ש לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים שהוא טהור כו', ע' במשנ"א לעיל מ"א ד"ה רש"א.
בר"ב ד"ה נפלו עליהן משקין טמאין לאחר שנגמרה מלאכתן והוכשרו לקבל טומאה הרי כל הזיתים טמאין כו', ע' בר"ב ובתוי"ט לקמן מ"ח.
מ"ד הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת יתננה לעני הכהן דר"מ, והנה בר"ב ותוי"ט הביאו גרסת לעיני כהן, והוא מדברי רש"י ותוס' בחגיגה כ"ה ע"א ע"ש, ולע"ד בלתי מובן הלא ממקור לשון המשנה מוכרע דהוא שבוש, דאם היתה כוונת ר"מ לאמר לעני שהוא כהן. הי"ל לאמר לכהן עני. דעיקר החיוב לתת לכהן ואיך יפול הלשון לעני הכהן כדגריס במשנתנו, וע"כ דבתיבת עני חסר יו"ד וצ"ל לעיני הכהן, וע"ע בטורי אבן לחגיגה שם.
שם ר' יהודא אומר יוליך את המפתח מיד, בתוספתא מבואר בדברי ר' יהודא דהאי מיד הוא כל אותו היום כמובא בר"ש, וע' בת' שבות יעקב ח"א חא"ח סי' ל"ד.
מ"ה המניח זיתים בכותש שימתונו שיהו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרים שימתונו שימלחם בש"א מוכשרים ובה"א אינן מוכשרים, ע' במשנ"א דפרקין לעיל סוף מ"א ולקמן מ"ו.
מ"ו המניח זיתיו בנג לגרגרם אפילו הן רום אמה אינן מוכשרים, כ"ה גרסת הרמב"ם והגר"א ז"ל, וגרסת הר"ש והרא"ש הרי אלו מוכשרים, וע' בתוי"ט במשנה הקדומה ד"ה ובה"א ובכ"מ פי"א הט"ו מטו"א.
מ"ז רצה ליטול מהן בד אחד או שני בדין בש"א קוצה בטומאה ומחפה בטהרה בה"א אף מחפה בטומאה, וכ' הר"ב והלכה כב"ה, ולכאורה מאי קמ"ל הלא כבר נפיק בת קול דהלכה כב"ה עירובין י"ג ע"ב, ואפילו לר' יהושע שם ד"ז ע"א דלא משגח בב"ק, אבל כבר החליטו בש"ס ברכות ל"ו ע"ב ובש"מ דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואפשר משום דר' יוסי פליג במשנתנו ובגיטין ס"ז ע"א אמרו עליו דנימוקו עמו, ולהכי כתב דהלכה כב"ה לאפוקי גם מדעת ר' יוסי, אולם על ר' יוסי גופיה איכא למידק איך פליג ע"ד ב"ה וצ"ע כעת.
מ"ח השרץ שנמצא ברחים אין טמא אלא מקום מגעו, פי' משום דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ואע"ג שהוא ברה"י וע' בתפא"י לעיל פ"ו סי' ד' ובבועז פ"ד ס"ס י"ח ובתפא"י לקמן פ"י סי' י"ב.
שם נמצא ע"ג העלים ישאלו הבדדים לאמר לא נגענו, ע' בר"ב ותוי"ט לקמן פ"י מ"ב ובמשנ"א שם בד"ה הבדדין והבוצרין ובבועז שם סי' א'.
שם אם היה נוגע באום אפילו בשערה טמא. וכ' הר"ב אפילו שער אחד מן השרץ כו', ע' במשנ"א דפרקין לעיל מ"ב ד"ה אין טמא וע"ע בתוי"ט ובתוס' אנשי שם לנגעים פ"ד מ"א ובמשנ"א עוקצין פ"א מ"א.
מ"ט נמצא על גבי פרודים, ע' בתוי"ט כאן ולעיל פ"ג מ"ב ופ"ח סוף מ"ח.
שם נמצא במעטן הגג טמא. ע' במשנ"א לעיל פ"ד מ"ד בד"ה הממלא ובד"ה העליון.
שם שכל הטומאות כשעת מציאתן, ע' לעיל פ"ג מ"ה ובמפרשים שם ובמשנ"א פ"ד מ"ח ד"ה ולכן נראה ובתפא"י פ"ז סי' ח' ובבועז פ"ד ס"ס י"ח ושם במקואות פ"ח סי' א'