אור הישר (טהרות)· הרב שמואל יצחק הילמן
טבול יום
פרק ראשון
מ"א המכנס חלות על מנת להפריש, ע' במשנ"א דפרקין ריש מ"ב.
שם מקרצות נושכות זו בזו, ע' במפרשי המשנה טהרות פ"א מ"ז.
שם וקולית של מים המחולחלת, ע' במשנ"א מכשירין פ"ה סוף מ"ב ושם לקמן פ"ג רמ"ב.
שם ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות, ע' בס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ד' מש"כ בשם רבינו חננאל גאון ז"ל ובעתים לבינה שם.
בר"ב ד"ה בין קלות בין חמורות קלות ראשון לטומאה חמורות אב הטומאה, ע' לקמן רפ"ב ובתוי"ט שם ד"ה בין קלין.
מ"ב המכנס חלות על מנת שלא להפריש כו', ע' בא"ר ובחזון נחום לעיל מ"א וע"ע בר"ש לקמן פ"ב מ"ג.
מ"ג מסמר שאחר הככר וגרגר מלח קטן וחרחור פחות מכאצבע נראה דאע"ג דתני מסמר שאחר הככר, אפ"ה צריך למיתני נמי גרגר מלח קטן דזהו ודאי לא הניח בידים אף אם הוא קטן. כיון דחלק זה לאו בר אכילה הוא ומ"מ צריך למיתני נמי חרחור פחות מכאצבע, דאף דמפני קטנות שיעורו אפשר לאכלו ואינו דומה לגרגר מלח, אפ"ה כיון דלא דמי נמי למסמר שאחר הככר דהא נעשה ממילא, והוה אמינא דלא הוה חבור משו"ה אשמעינן דגם זה חבור לגבי טבו"י, ומשנתנו בזו ואצ"ל זו קתני וצריכי כולהו. ועפמש"כ נסתלקו הרבה דקדוקי האחרונים בלשון משנתנו ע"ש, וע"ע בת' חכם צבי סי' ס"ב.
מ"ד הצרור שבככר, במשנ"א דייק דגבי מסמר לעיל תני שאחר הככר, וזהו שהכריחו לחלק ומפרש דבמסמר איירי שעשאו לסימן בכוונה ומשנתנו דצרור איירי בתערובות שלא בכוונה ע"ש, ומלבד שהוא כמו סכינא חריפא דמפסיק רישא מסיפא. הרי נטה בזה ג"כ מדעת כל הראשונים דברמב"ם פ"ח ה"ב מטו"א משמע שהבין דשניהם היו שלא בכוונה, ובר"ב שנטה לפירוש הר"ש הלא מפרש בהדיא בשניהם שעשה בכוונה לסימן ע"ש.
ולכן נראה לדעתי שאין להפריד בין הדבקים, רק כיון דשניהם יצאו לחוץ כמו המסמר כן הצרור, אמנם החילוק שביניהם הוא דמסמר להיותו מן הבצק גופה עליו נופל לאמר שאחר הככר, היינו הבצק שיצא מגוף הככר לאחוריו וכמו דדייק שם הרמב"ם ע"ש, משא"כ גבי צרור דאתא מעלמא גביה שייך לאמר הצרור שבככר, היינו שנמצא בככר, וזהו לפי הבנת הרמב"ם ששניהם היו שם שלא בכוונה, ולהר"ב דמפרש ששניהם היו בכוונה בודאי ניחא, דגבי מסמר נקט שאחר הככר, היינו שסימן זה מן הבצק עשה אחר הככר, משא"כ גבי צרור עליו נופל הלשון בככר. היינו שתחב אותו בככר לסימן, וכ"ז הוא פשוט.
מ"ה השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופין כו', והנה חטה לא נזכר כאן כלום רק בסיפא קתני החטה בין שהיא קלופה בין שאינה קלופה, ומזה מוכה דברייתא דמנחות ד"ע ע"א דכוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין, לא לכל הדברים הוקש שם דמיונם, ועמש"כ בזה ברי"ט אלגזי לה' חלה סי' ט'.
שם והחטה בין שהיא קלופה בין שאינה קלופה, ע' בתפא"י אהלות פ"ח סי' כ"א.
פרק שני
מ"א משקה טבול יום כמשקין שהוא נוגע בהן, וכ' הר"ב כמשקים של תרומה שהוא נוגע בהן והתוי"ט כתב דהיינו אליבא דאבא שאול דלא כחכמים דמשנה ה' פי"א דפרה דפליגי והכי סתים לן תנא ברפ"ב דמעילה כו' ע"כ. ע' נדה ע"א ע"ב דקאמר מתניתין מני אבא שאול כו' ובתוס' חולין פ"ח ע"א ד"ה משקה טבו"י.
מ"ב קדרה שהיא מלאה משקים ונגע בה טבו"י אם היה משקה תרומה המשקין פסולין והקדרה טהורה, לכאורה הא דטבו"י פוסל בתרומה כבר ידעינן ממשנה הקודמת. והא דקדרה אינה נטמאת במגעו ג"כ ידעינן דאפילו אוכלים לא מטמאים וכש"כ כלי, אמנם הא קמ"ל כיון דמשקין דתרומה היו בתוך הכלי נמצא דהקדרה היתה שומרת את המשקין והוה אמינא שאין לחלק בפסלותן דלא דמי לסתם כלים שנגעו בהן טבו"י, וע' במשנ"א טהרות פ"ב מ"א ושם פ"ג סמ"ב.
שם ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא, ע' במשנ"א מכשירין פ"ה מי"א ד"ה הקדרה טמאה.
מ"ג המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין שנגע טבו"י במקצתו פסל את כולם כו', בסוגיא דפסחים מ"ד ונזיר ל"ו האריכו בביאור משנתנו, וע' בשעה"מ פ"א ה"ו מה' חמץ ובתפא"י עוקצין פ"ב סי' ב' ובמשנ"א לקמן פ"ג רמ"ב.
שם המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה שנגע ט"י במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו, ע' חזון נחום למס' מכשירין פ"ו מ"ב וע"ע בתוי"ט לקמן פ"ג סמ"ד ובמשנ"א שם.
שם ואם היה השום מרובה הולכין אחר הרוב. ע' במשנ"א אהלות פ"ו מ"ז.
שם א"ר יהודא אימתי בזמן שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור כו', ע' טהרות פ"ט מ"ט.
בר"ש ד"ה המקפה. וא"ת ולאביי היכי לקי בכזית הא משרת בנזיר כתיב ואי בעית למילף שאר איסורין מנזיר בק"ו כו' הא אין מזהירין מן הדין כו', ע' מה שתירץ בזה בבאר יצחק הא"ח ס"ס ח' וע"ע בחמדת שלמה חי"ד סי' י"ד.
בא"ד וצ"ל דהאי ק"ו לא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא כו', ע' נובי"ת חאה"ע סי' ג'.
מ"ד המקפה והחמיטה של חולין והשמן של תרומה צף על גביהן ונגע טבו"י בשמן לא פסל אלא השמן, ע' בר"ש ותוי"ט ומלאכ"ש דפרקין מ"ג ובמשנ"א לקמן פ"ג רמ"ב.
מ"ה בשר הקדש שקרם עליו הקיפה נגע טבו"י בקיפה חתיכות מותרות כו', ע' ירושלמי חלה רפ"ד ובמה שהאריך בזה בחזון נחום לעיל פ"א מ"א וע"ע טהרות פ"א מ"ד ובתפא"י שם סי' ל"ח ובמשנ"א לקמן פ"ג רמ"ב ורמ"ג.
שם מעשה קדרה בקטניות בזמן שהן פרודים אינן חבור בזמן שהן גוש חבור, ע' במשנ"א דפרקין לעיל מ"ג ד"ה בזמן שהן.
שם שמן שהוא צף ע"ג היין ונגע ט"י בשמן לא פסל אלא השמן ריב"נ אומר שניהם חבור זל"ז. ע' תוס' ע"ז ד"ס ע"א ד"ה מצידיה.
מ"ו חבית ששקעה לתוך בור של יין ונגע בו טבו"י מן השפה ולפנים חבור משפה ולחוץ אינו חבור, והנה הר"ש והר"ב מפרשים דהיין של חולין שבתוך הבור צפה למעלה מפי החבית הפתוחה שבתוכה היין של תרומה, וא"כ קשה מדוע אם לא הכניס ידו לתוך פי החבית אינו חבור הלא עכ"פ נגע ביין של בור שכנגד פי החבית, ומ"ש מהא דע"ז נ"ט ע"ב גבי חביתא דחמרא דאישתקל לברזא ונכרי אנח ידיה עילוה וא"ר פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור כו' אלמא דכלל היין נחשב כמחובר, אע"ג דנגיעת הנכרי היתה רק בחלק קטן זה של הברזא, ומכש"כ הכא דכלל היין של החולין ותרומה והיד של הטבו"י כולם מחוברים ביחד, ושם ד"ס ע"א מדמה הש"ס נגיעת טבו"י בתרומה לנגיעת נכרי ביי"נ וע' בר"ש במשנה הסמוכה לקמן, ובבועז פרה סוף סי' ו'.
ואפשר דמה"ט נאיד הגר"א ז"ל מפירושם ומפרש דיין של בור היתה תרומה והחבית הריקנית שנפלה לבור נכנס לתוכה יין מן הבור ע"ש, אולם לפ"ז ג"כ קשה מה חידש התנא דמשנתנו דאם נגע הטבו"י בפנים החבית פסל מה שבחבית ושל הבור טהור, פשיטא הלא ודאי דהחבית מחבר כל מה שבתוכה להפסל. והיא גופה המחיצה להציל מטומאה מה שבבור דשם הרי לא נגע.
ובהאי ענינא נתקשיתי ג"כ בתמים דעים להראב"ד סי' ק"ז שהקשה אהא דר"פ גבי ברזא מ"ש ממקוה דאמרינן עירוב מקואות כשפופרת הנוד וגבי ברזא אסרינן רק מה שלמעלה מן הנקב ולא אמרינן דכולו חבור כמו במקוה, ותירץ דהתם לאו בחבור הוה אלא משום עירוב הוא כו', ולע"ד בלתי מובן מה שהפריד בין הדבקים הלא העירוב בא מטעם החבור והחבור הוא המערבם יחד, והדק"ל מ"ש דגבי מקוה די כשפופרת הנוד לחברם וגבי יין אמרינן דעד הברזא חמרא אסור ואידך שרי וצ"ע כעת.
מ"ז חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה ונגע בו ט"י טמאה רי"א מפיה ומשוליה טמאה מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה, ע' ראב"ן סי' ש"ח.
שם המערה מכלי לכלי ונגע ט"י בקילוח אם יש בו יעלה באחד ומאה, ע' בא"ר טהרות פ"ח מ"ט.
בר"ב ד"ה מפיה. ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחרי הנקב הוי חבור, ע' במשנ"א פרה פ"ה מ"ז ד"ה ופקקה.
מ"ח בעבוע שבחבית שניקב כו', הנה אחרי כל פירושי המפרשים איכא למידק על מסדר המשנה הלא עיקרה דמשנתנו לענין אב הטומאה וטומאת מת נשנית דחמירי, ומדוע סידר אותה במס' טבו"י דטומאתו קלישא, עד דמשו"ה פסול משוי טמא לא משוי כדאמרינן במעילה ר"פ חטאת העוף, וי"ל משום דבמשנה הקודמת תני בפיה שוליה וצדיה שהן מעלה מטה וצדדין. להכי סמיך לה הא דמשנתנו דאיירי נמי בטומאה דפנים וחוץ שהן צדדין ובין מלמעלן ובין מלמטן.
פרק שלישי
מ"א אוכל שנפרס ומעורה מקצת רמ"א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמהו רי"א אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמהו, ע' במשנ"א פרה פ"ה מ"ז ובטהרות פ"א מ"ז ובמכילתין לעיל פ"ב מ"ה ובחזון נחום פ"א מ"א ובמשנ"א כלים פכ"ח מ"ח ובעוקצין פ"ב רמ"ה ושם פ"ג מ"ג. שם ושאר כל האוכלים את שדרכו ליאחז בעלה אוחז אותו בעלה, ובקלח אוחזין אותו בקלח, ע' במשנ"א עוקצין פ"א מ"א ושם רפ"ב.
מ"ב ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבו"י בביצה לא פסל אלא הקלח שכנגדו ר' יוסי אומר כל הסדד העליון אם היה כמין כובע אינה חבור, והנה משנה דעדיות פ"ב מ"ד מתאמת רק עם סיפא דמשנתנו דאם היה כמין כובע, אבל לא הובא שם פלוגתא דת"ק ור' יוסי, והרמב"ם בפ"ח ה"ד מטו"א נמשך אחר לשון ודין משנתינו ע"ש. והשתא קשה הלא בברכות כ"ז ע"א א"ר כהנא הלכה כר' יהודא הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ופירש"י עדיות קרי בחירתא שהלכה כאותן עדיות ע"ש, ואילו הכא חזינן דהרמב"ם נאיד ממשנה דעדיות ונקיט הך דהכא. זולת אם נימא דבדוקא נקט רש"י בברכות שהלכה כאותן עדיות, היינו היכא דתנן בלשון העיד, ויש סמך לכוונה זו, ממה שפירש"י בחולין י"ח ע"ב, דז"ל שם והכי הלכתא דכל עדות הלכה היא ועמש"כ בחידושי לחולין שם, ועפ"ז ניחא דבעדיות שם לא נקיט במשנה זו לשון העיד כמו בשאר המשניות ואהא דברכות שם. ומשו"ה אינו משועבד הרמב"ם למשנה זו אע"ג דנשנית במס' עדיות, ודוחק וצ"ע, וע"ע במשנ"א מכשירין פ"ה מ"ב ושם במכילתין פ"א מ"א ובדורות הראשונים ח"א במאמר המשנה ביסודה פכ"ז.
מ"ג חוט של ביצה שקרם על דפנות של לפס ונגע בו טבו"י מן השפה ולפנים חבור מן השפה ולחוץ אינו חבור ר' יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו כו', והק' במשנ"א הלא מדברי ר' יוסי מוכח דס"ל לת"ק דאפילו אינו נקלף עמו ואמאי הא בעינן בריש פרקין דוקא עולה עמו ע"ש, ול"נ דל"ד כלל דהתם איירי באוכל שנפרס ומעורה מקצת והוא כמו ככר שפורסין ממנו להמוציא דמייתי מיניה הרא"ש בפ"ו דברכות סי' י"ט ע"ש, הרי דאם היה נפרס לגמרי והטבו"י היה נוגע בהפרוסה האם היתה שייכת הנגיעה אל הככר, רק משום שהיה מעורה במקצת משו"ה דיינינן על פרוסה כזו להיות כמוה, וס"ל לר"מ דנחשבת כמחובר אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו ור"י סבר אם אוחז בקטן כו', משא"כ הכא דהחוט של ביצה עם התבשיל כשהוא נקרם הרי הם גוש אחד והאילפס מחברם יחד עם הקרימה, ומה שייך בזה לאמור דאוחז באחד והשני עולה עמו, ואין נ"מ רק אם החבור הוא מבפנים או מבחוץ לדעת ת"ק.
מ"ד עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבו"י ר' יוסי ור"ש פוסלין, ע' משנ"א לעיל פ"ב ריש מ"ג ושם סוף מ"ו ובמלאכ"ש שם.
שם עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בהן טבו"י ר"א בן יהודא איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה רע"א משמו לא פסל אלא מקום מגעו, ע' לעיל פ"ב סמ"ד ובא"ר שם ובתוי"ט ומשנ"א טהרות פ"ח מ"ח ובמשנ"א שם פ"ט סמ"ב ולעיל פ"ב מ"ג ד"ה ושאר ובפרקין ריש מ"ב ובאור שמח פ"ו הי"ב מה' בכורים ובשעה"מ פ"ו מה' ברכות.
בר"ב ד"ה לא פסל. והלכה כר"ע, ע' תוי"ט לקמן מ"ה.
מ"ה ירק של חולין שבשלו בשמן של תרומה ונגע בו טבו"י ר"א בן יהודא איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל כולה רע"א משמו לא פסל אלא מקום מנעו, ע' במלאכ"ש אהלות פ"ג מ"ה.
מ"ו טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור כו', ע' חזון נחום מכשירין רפ"ב.
שם היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טמא כו', ע' במשנ"א מכשירין פ"ו מ"ה ושם במקואות פ"ח מ"ה ובאור שמח פ"ז ה"ב מה' שאר אה"ט.
שם רמ"א אלו ואלו טמאין בטבו"י שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו וחכ"א אין טבו"י טמא, ע' תוי"ט ומשנ"א מכשירין פ"א מ"א ושם פ"ו מ"ו ובאור שמח פט"ו ה"א מטומאת אוכלין. מ"א
פרק רביעי
מ"א אוכל מעשר שהוכשר במשקה ונגע בו טבו"י או ידים מסואבות מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה מפני שהוא שלישי והשלישי טהור לחולין, ע' במשנ"א טהרות פ"ב ריש מ"ח ושם פ"י מ"ד ובמכילתין לעיל פ"א מ"א וע"ע בדורות הראשונים מאמר המשנה ביסודה פי"ט.
מ"ב האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה לה חלה כו' וכי הרמב'"ם בפיה"מ לפי דטבו"י במדרגת שני והשלישי בחולין טהור ע"כ, ואע"ג דדין זה דאין שני עושה שלישי בחולין חשיב רב בסוטה ד"ל ע"א בין כולהו דס"ל הכי, וכלל בידינו מכל הראשונים דכל היכא דאמרו בש"ס כולהו ס"ל לית הלכתא הכי דהו"ל שיטה, כמש"כ ברי"ף ובעה"מ ומלחמות פ"ק דסוכה. והארכתי בזה בחידושי למנחות נ"ז ע"ב ולחולין קכ"ד ע"ב, מ"מ בנידון זה נקט הרמב"ם כן הכא ובפי"א ה"ב מאה"ט, ע"פ אוקימתא דרב מרי בריה דר"כ בסוטה שם דכו"ע ס"ל הכי, וכ"ה סתימת הש"ס בברכות נ"ב ע"ב ובנדה ד"ז ע"א, וע' טו"א לחגיגה י"ח ע"ב.
שם ומקפת וקורא לה שם, ע' בחידושי מהרי"ח לקמן בסמוך מ"ג.
שם והשלישי טהור לחולין. ע' אור שמח פ"ח הי"ז מטו"א.
מ"ג עריבה שהיא טבולת יום לשין בה את העיסה וקוצין ממנה חלה ומקפת וקורין לה שם כו', וכ' בתוי"ט אהא דמקפת דלפי לשון המשנה הול"ל הכא נמי ומקיפין. ובמלאכ"ש כ' די"ס דגרסי בהו ומקפת וקוראה לה שם וכ"כ נמי בחזון נחום. ומסיק דהא דמסיים בלשון יחיד אין קפידא בזה ע"ש, ולא יהיב טעמא מדוע אין קפידא, וע' במשנ"א מה שהאריך בזה.
ולעד"נ דאין בזה שום קושי או שינוי לשון ומשנה זו עם הקודמת שתיהן עולות בקנה אחד וכדכייל להו הרמב"ם בפ"ח הי"ז מטו"א, דאחרי שהביא משנתנו הקודמת כמו שהיא מסיק נמי בתר הכי וכך היא עושה אם לשה בעריבה שהיא טבולת יום ע"ש. הרי במש"כ כך היא עושה, א"כ שפיר מדוייק לשון ומקפת ולא כמש"כ בתוי"ט דצ"ל ומקיפין כנ"ל. אמנם במשנה הקודמת דנושא הענין היא האשה שם שפיר שייך לשון התנא לשה את העיסה וקוצה לה חלה, משא"כ הכא דנושא הענין היא העריבה נקט לשין בה וקוצין ממנה, אבל מי עושה זאת הלא האשה, כדכ' הרמב"ם וכך היא עושה, ומשו"ה תני במשנה ומקפת. ומשום דלפ"ז לא יתכן אח"כ הלשון וקורין לה שם, משו"ה גרסי בסדר המשנה וקוראה לה שם כדהובא במלאכ"ש וחז"נ שם.
מ"ד לגין שהוא טבול יום ומלאוהו מן החבית מעשר טבל אם אמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך ה"ז תרומת מעשר, והנה בעמק יהושע סי' ט' חקר אהא דתנן בביצה ל"ו ע"ב לא מקדשין ולא מקדישין ביו"ט כו', אם עשה כן מעיו"ט ע"מ שיחול ביו"ט אם יש בה משום שבות או לא ע"ש, וכבר הקדימו בכעין זה בת' הגרע"א סי' קנ"ט ע"ש, אולם בעמ"י שם פשיט מהא דמשנתנו דקאמר דאם אמר ה"ז תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין וז"ל אלמא אע"ג דאסור להפריש תרומות ומעשרות ביו"ט או בשבת אפ"ה מותר להתנות שתהא חלה ההפרשה בשבת ע"כ. ולע"ד אינני רואה שום ראיה דאפ"ל דהכא בחול איירי, ואי משום דמסיק במשנה אם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום, ומזה הבין דבערב שבת או יו"ט איירי, הרי כ' הרמב"ם בפיה"מ וז"ל ואם יזדמן שיהיה המעשה ההיא יום ששי אומר כי הלגין הזה כשחוזר תרומה משתחשך הוא עירוב כו' ע"ש, הלא בהדיא דהרמב"ם הבין דרישא איירי בחול.
ולע"ד טפי הי"ל להביא ראייתו דוקא מסיפא דמשנתנו דאם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום. וקאמר עלה רבא בעירובין ל"ו זאת אומרת סוף היום קונה עירוב דאס"ד תחילת היום קונה עירוב אמאי לא אמר כלום ע"ש, והשתא לפי חקירת הגאון בעל עמ"י י"ל דמשו"ה לא אמר כלום משום דאסור להתנות מע"ש לשבת ואפשר דאפילו התנה אינו מועיל גם בדיעבד כדחקר הגרע"א ז"ל, כן מתירוצו דר"פ דקאמר בעירובין שם טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעו"י וליכא ע"ש, ולפ"ד הגאונים הנ"ל דאפשר דאיכא בזה משום שבות או דגם עצם הקנין אינו מועיל מע"ש לשבת, א"כ תיפ"ל דעצם ההפרשה לא תפשה, ובע"כ דכמו רבא כן ר"פ תרווייהו ס"ל דמועיל קניינו מע"ש לשבת ואין בזה גם איסור לכתחילה, רק או משום דסוף היום קונה עירוב או משום דבעינן סעודה הראויה מבעו"י וליכא, וע"ע בחזון נחום למכשירין פ"ב מ"י.
מ"ה בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו נט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לאמר אף המפרש והיוצא בשיירא, ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' רמ"ו.
שם ר"ש שזורי אומר אף המסוכן, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ר"נ.
בר"ב ד"ה המסוכן חולה הנוטה למות ע"כ, והוא מפי' הר"ש, וכן בכתובות נ"ה ע"א פירש"י גוסס, והרשב"ם בב"ב קמ"ו ע"ב פי' קרוב למיתה, אבל בגיטין ס"ה סוף ע"ב פירש"י חולה, ויל"ד דנ"מ הוא בין חולה לגוסס, דרוב חולים לחיים ורוב גוססים למיתה כדאמרינן בגיטין כ"ח ע"א, וע' ברש"י חולין ע"ה ע"ב.
מ"ו הכרומן האשקלונים שנשברו ואנקלי שלהם קיימת הרי אלו טמאין כו' ועל כולן א"ר יהושע דבר חדש חדשו הסופרים ואין לי מה להשיב. וכ' הר"ב בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתניתין קאי ר' יהושע כו' דבר חדש חדשו הסופרים שאין הדעת נותנת שיהיה הדבר כן ואין לי מה להשיב מפני מה אמרו כן עכ"ל, ובפיה"מ להרמב"ם במס' כלים פי"ג סמ"ז הלשון שלא אוכל להשיב על זה המאמר ולא לקבלו כפשוטו אבל הוא מסופק עכ"ל, וקשה אמאי אין הדעת נותנת שיהיה הדבר כן, הלא הרמב"ם בפי"א ה"ה מה' כלים מפרש דלהכי טמאין שהרי אפשר להוציא בהן הדלי מן הבאר כשהיו מקודם ע"ש. א"כ הרי מילתא בטעמא הוא ומדוע לא היה לר' יהושע מה להשיב, וכן להיפוך אם אין זה טעם מספיק לדעת ר' יהושע מדוע קבע אותו הרמב"ם בפשיטות כזו כטעם מספיק וצ"ע.
מ"ז התורם את הבור ואמר ה"ז תרומה על מנת שתעלה שלום, שלום מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה, וכ' במשנ"א ומיירי שהתנה שלום סתם אבל אם אומר שדעתו היה גם על הטומאה פשיטא שהולכין אחר תנאו כו' ע"כ, וכבר הקדימו בזה הרדב"ז על הרמב"ם פ"ד הי"ח מה' תרומות ע"ש, וקשה כיון דרק מטעם אומדן הדעת אתינן עלה מדוע ישללו החכמים ממנו ג"כ חשש דטומאה, הרי בשעת ההרמה ודאי יחפוץ שלא יטמאו תרומותיו וכמו דאמדינן דעת האדם לעיל במ"ה דכתבו ותנו היתה דעתו, וכן בכל אומדנות שבש"ס, וע' בת' הרא"ש כלל ל"ד סי' א' שהאריך בדיני אומדנא שסמכו חכמים על אומדנא דמוכח לדון ע"פ אומד הדעת כאילו עדים מעידים על זה וה"נ אנן סהדי שבשעת ההרמה היה אדיר חפצו שהתרומה תשאר בטהרתה וצע"ק.