אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
שביעית · פרק עשירי
מ"א שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט כו'. ע' בת' הרשב"א סי' תתקפ"ט ובאור זרוע ח"ד למס' ע"ז סי' קי"א.
מ"ב השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו איני משמט. וראיתי במשנה ראשונה שכ' וז"ל קשה מאי קמ"ל פשיטא דאם עבר שביעית משמט ואם לאו אינו משמט כו' והאריך בה טובא ע"ש, ולעד"נ דטובא קמ"ל דלפי לשון הכתוב תעשה שמיטה, הרי יש מקום להסתפק ולאמר דאע"ג דהפקעתא דמלכא הוא מדין התורה שתשמט. מ"מ אפשר דלשון תעשה מורה ג"כ שהמלוה ידע בשעת ההלואה שתבא שעה כזו שתשמט, ועכ"פ ע"פ הכרח דעת תורה צריך להתייאש מחובו בשעת ההלואה, או בשעה האחרונה של שנת השביעית, ואפשר נמי דרושה ידיעה כזו אל הלוה לזכות מהפקר כזה, אמנם ממשנתינו היא ראיה ברורה שאין צריך דעת שניהם, דהא תרווייהו סברי שהיום יו"ט ראשון של ר"ה, ואפ"ה אם נמצא שאותו היום הוא משנה שעברה משמט, ולפ"ז י"ל שזהו כל חידושא של משנתינו, ומה מאד מדוייקת כוונה זו ברמב"ם פ"ט ה"ה מה' שמיטה, שכ' וז"ל שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים שהרי עברה שביעית על החוב ע"ש, הרי דייק בהדיא שני דברים. שהיה העדר הידיעה בשעה שחלקה, ועוד שהגורם הנכון שתשמט הוא שהרי עברה שביעית על החוב, כנלע"ד, וע"ע באור זרוע ח"ד למס' ע"ז סי' קי"ג.
שם האונס והמפתח והמוציא ש"ר וכל מעשה ב"ד אין משמטין, ע' בחידושי הגר"ח הלוי ז"ל ר"ה שמיטה.
שם המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין. הנה משכון זה הוא דוקא מטלטלי אבל משכון קרקע משמט כדכ' במיוחסות סי' כ"ב וע"ע שם סי' צ"ח ובראב"ן סי' קי"א.
מ"ג פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלות זה את זה ועוברין עמש"כ בתורה כו'. ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ש"ב ובכפתור ופרח פמ"ט ופרק נון.
מ"ד זהו נופו של פרוזבול מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כ"ז שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים. ע' ראבי"ה סי' תתצ"ב.
מ"ה פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול כו'. ע' בת' רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' פ"א ובאור זרוע ח"ד לסנהדרין סי' ע"ט ובת' הר"ן סי' ע"ז ובת' הריב"ש סי' קי"ז.
שם שטרי חוב המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים כו', ע' אור זרוע ח"א סי' תשמ"ה ובת' הריב"ש סי' רס"ד.
בר"ש דהכי מיתניא בתוספתא אימתי כותבין פרוסבול ערב ראש השנה של שביעית כתבו ערב ר"ה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו כו', הנה בתוספתא זו יש שינוי נוסחאות וע' במיוחסות סי' צ"ח.
מ"ו אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע כו'. ע' מה שהאריך בזה בס' כלכלת שביעית צד פ"ג.
מ"ז כוורת דבורים רא"א הרי היא כקרקע כו' וחכ"א אינה כקרקע כו' וכ' הר"ב כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר ואם היתה מונחת ע"ג יתדות הכל מודים שהיא ככלים ואינה כקרקע לא נחלקו אלא שמונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת בטיט, ע' בשנות אליהו ובתוס' רע"ק ובתוס' ב"ב ס"ה סוף ע"ב ושם ס"ו ריש ע"א ובשטמ"ק שם.
ועפ"מ דמסקו הרמב"ם והר"ב דלית הלכתא כר"א ע"ש צריך לפרש דגם רבא בב"ב ד"פ ע"א דקאמר ר"א היא כוונתו נמי להורות בזה דלית הלכתא כהא מתניתא. אכן בל"ז צריך להבין מאי קמ"ל הא בלא"ה נמי קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, וע"ש ברשב"ם סוף ע"א ד"ה רבא אמר וביד רמה שם ובמפרשי המשנה עוקצין פ"ג מ"י.
מ"ח המחזיר חוב בשביעית יאמר משמט אני. וכ' הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית א"נ בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתיב מקץ שבע שנים כו' וכ' בתוי"ט דרש"י בגיטין דל"ז ע"ב כתב כלשון אחרון ע"ש, הנה רש"י פי' שם תיבת בשביעית בזמן שהשביעית נוהגת וממילא החזרת החוב לפי פירושו היתה אחרי שעברה עליו שביעית, אבל הר"ש משמע דמפרש תיבת בשביעית ממש, וזה אי אפשר דא"כ לא הוה צריך לאמר משמט אני כדהקשה רש"י שם, ולהכי הוסיף הר"ש שהיה ביום אחרון של שביעית. אולם ג"ז אינו מדוייק דלפ"מ דילפינן בערכין כ"ח ע"ב דשביעית משמטת דוקא בסופה מדכתיב מקץ שבע שנים. א"כ אינו תלוי ההשמטה ביום רק בשעה האחרונה של יום האחרון, ואפשר דלזה גם רש"י יודה דאז צריך לאמר משמט אני רק מילתא דפסיקא נקט דאחר שעברה שביעית לגמרי ודאי דצריך לאמר משמט אני ולא אתא אלא לאפוקי החזרת החוב במשך השנה השביעית ועמש"כ בחידושי לערכין שם.
אמנם בשנו"א מפרש כפירש"י שכ' וז"ל המחזיר חוב בשביעית ר"ל בשנה שמינית דשנה שמינית היא עיקר השמיטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות אלמא דחג הסוכות דהוא שנה שמינית קרא שמיטה עכ"ל. והנה אין כוונתו דרק בשמינית דחג הסוכות מתחלת השמיטה דהא משנה מפורשת לעיל בפרקין מ"ב השוחט את הפרה וחלקה בר"ה כו' ע"ש, כן בערכין כ"ח ע"ב ילפינן דשביעית משמטת בסופה מקרא דפ' ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וקרא דמקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות דפ' וילך מוסב לגמרי על דין של הקהל את העם לקרוא באזניהם את דברי התורה, וכל הכתוב נדרש בסוטה מ"א ע"א ובר"ה י"ב ע"ב ע"ש, אך כוונת הגר"א ז"ל להורות ע"ד הספרי בפ' ראה דקאמר דהאי מקץ שבע שנים דפ' וילך דביאר בהדיא שהוא בחג הסוכות של שנה השמינית מורה על מקץ שבע שנים דפ' ראה דגם שם איירי בשמינית אולם קיצר בלשונו והי"ל להזכיר עיקר הכתוב דפ' ראה דמשם היא עיקר הילפותא, ולהסמיך לזה קרא דפ' וילך להוכחה על הכתוב בפ' ראה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט ה"ד מה' שמיטה ע"ש וצ"ע, וע"ע אור זרוע למס' ע"ז סי' ק"ח ובדורות הראשונים ח"א כרך ג' דף ק"נ ע"ב.
מ"ט המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. והנה ביורשי ישראל מבואר בתוספתא פ"ח ר"ש אומר הוא משמט ואין יורשין משמטין שנאמר שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו ע"ש, ואין בזה שום חולק כמש"כ שם המפרשים ומובא באור זרוע למס' ע"ז סי' ק"כ ע"ש.
ולפ"ז איכא למידק טובא אתחילת דינו של גר שלוה הימנו כו', אמאי לא יחזיר לבניו, הלא נתגיירו עמו ומאז יש להם דיני ישראל והתורה הזהירה בל"ו או במ"ו מקומות בגר כדאמרינן בב"מ נ"ט ע"ב. והשתא יטענו בני הגר הלא גם מישראל לוית כמו מאבינו והחזרת לבניו וכי בשביל שהזהירה תורה ג"כ במיוחד על אונאת הגר בשלשה מקומות כדאמרינן בב"מ שם, האם בשביל זה הורע דיננו, ואין לך אונאה וחילול השם יותר מזה וצ"ע.