אור ברסלב
אור הישר (זרעים) פאה › פרק ראשון

אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן

פאה · פרק ראשון

פאה

מ"א. אלו דברים שאין להם שיעור כו'. כ' הרמב"ם התחיל במס' פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהן על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה, וע' באחרונים מה שמלאו את דבריו ז"ל. אולם אכתי איכא למידק מדוע הקדים מס' ברכות לכל הסדר זרעים, הלא קיום הברכות לא יתכן רק אחרי גמר בישול הזרעים והי"ל למסדר המשנה לסדרה באחרונה, ובע"כ דאם היה מתחיל בפרק כצד מברכין על הפירות אז בודאי שהיה מסדרה באחרונה, אכן לפ"מ דהתנא אקרא קאי דובשכבך ובקומך כדאמרינן ריש ברכות, ומובן שהוא משום דזמנים אלו מיועדים לקבלת עול מלכות שמים, ואגב דאיירי בק"ש פסיק ותני חיובי דתפילה ואיידי דעסיק בברכת ק"ש ותפילה נסיב בתר הכי חיובא דשאר ברכות והקדים בפ' כיצד מברכין על כל מיני פירות, והברכות הבאות במקרה הניח לסדר באחרונה בפ' הרואה, אבל עיקר הברכות הן הנה על הזרעים שהם קיום החיים ועליהם אמרו בברכות ל"ה ע"א אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, אולם ברכתן מדאורייתא דוקא בדאית בהן שיעורא דכזית כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואכילה בכזית כדפירש"י בברכות ל"ט ריש ע"א וברמב"ם פ"ג הי"ב מה' ברכות, ומעתה שפיר פתח בתר הכי בסדר זרעים באלו דברים שאין להם שיעור.

שם הפאה. הנה להאי שיעורא דפאה בששים, מחלק בה"ג ה' פאה ע"פ סוגיא דחולין קל"ז ע"ב, וז"ל בארץ אין לה שיעור בחוץ לארץ בששים מ"ט בארץ אין לה שיעור משום דכתיב לא תכלה פאת שדך והויא לה דאורייתא ולא כתיב בה שיעורא ובחוץ לארץ מדרבנן היא וכיון דמדרבנן היא אוקמוה רבנן בששים.

שם והבכורים. פי'. היא נמי כמו פאה דמדאורייתא אין לה שיעור ומדרבנן בששים כמבואר בירושלמי בכורים פ"ג ה"א וע"ש בתוי"ט פ"ב מ"ג.

שם והראיון. אפ"ל דלהכי הביא רב יוסף בבכורות נ"א ע"א ברייתא אהא דהראיון שלא יבא סיגה לעזרה, משום דראיון אין לה שיעור והוה אמינא דלהכי סגי נמי אם יביא נסכא או כסף סיגים משו"ה אשמעינן דאפ"ה צריך להביא כסף טבוע והוא נמי גזירה דרבנן וע"ש ברש"י ותוד"ה והראיון ובמש"כ בחידושי שם.

שם וגמילות חסדים. כ' הרמב"ם בפיה"מ דאם נזדמן לאדם פדיון שבויים צריך ליתן עד חומש מקרן של נכסיו ע"ש. ומשמע דדבריו לקוחים מירושלמי דפרקין דאמרו אהא דגמילות חסדים הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור כו' שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו, וע' העמק שאלה לשאילתות פ' שמות ר"ס ל"ח.

שם ותלמוד תורה. ע' טורי אבן לחגיגה ד"ז ע"א ובמש"כ בחידושי למנחות צ"ט ע"ב.

מ"ב. אין פוחתין לפאה מששים ואע"פ שאמרו אין לפאה שיעור כו', הנה במשנתו נחית לשיעורא זוטא דעין רעה שלא יפחות מששים ומדרבנן, אבל לעין יפה אין לפאה שיעור אפילו מדאורייתא שאם רצה לעשות כל שדהו פאה עושה כדתניא בנדרים ד"ו ע"ב ויליף לה מקרא, וע' תוס' חולין קל"ז סוף ע"ב ובמה"פ לירושלמי דמכילתין פ"א ה"א.

שם ולפי רוב הענוה. הנה המפרשים הראשונים והאחרונים נדחקים בפירוש המשנה וירצו לפרש מלשון ענותך תרבני או לשבש הענבה בבי"ת. והרמב"ם מפרש לשון עניה כלומר מה שתענה הארץ, וכן בכפתור ופרח פנ"ב כ' וז"ל ולפי מה שעונה השדה שאם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה ע"ש, ולא ידענא מדוע נאדו המפרשים מפירוש זה. הרי זה הוא ממש לשון הכתוב בהושע ב' כ"ד והארץ תענה את הדגן וגו'.

מ"ג. נותנים פאה מתחילת השדה ומאמצעה רש"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור כו'. הנה בשבת כ"ג ע"א תניא אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה כו' אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו אמר רבא מפני הרמאין, ויל"ד אמאי תלי לה באוקימתא דרבא הלא בתוספתא דמכילתין פ"א מבואר בהדיא מפני הרמאין ע"ש, ובירושלמי פ"ד ה"ב חשיב בל תכלה לטעם חמישי וע' בהתוה"מ פ' קדושים סוף סי' ט"ו.

והנה ראיתי בת' טוב טעם ודעת להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל מהדורא ג' ח"ב סי' כ"ח שהקשה אהא דאמרינן בפאה דחיישינן לחשדא הלא ברבים ליכא חשדא ואפילו בשנים ליכא חשדא א"כ בשדה של שותפות לא יצטרכו להניח פאה בסוף השדה וזה לא מצינו בשום מקום וע"ש מה שהוכיח מזה. ולדעתי בלתי מובן כלל ההרכבה דהא דאמרינן דבתרי ליכא חשדא הוא בגוונא דקאמר בברכות ד"ג ע"ב דבתרי וכשרים שנכנסין לחורבה ליכא חשד משום דאפילו יש שם אשה הלא מותרת להתייחד עם שני אנשים כדפירש"י שם, וזהו משום דהמראית עין הוא על שני האנשים שלפניהם, משא"כ גבי פאה דהחשד יהיה בעיני העוברין ושבין על שדה זו שלא הניחו הבעלים פאה, מאי נ"מ אם היא מאיש אחד או מעשרה שותפים, הלא עכ"פ חלול השם הוא שבעיניהם תפול חשד על שדה של יהודים שעברו על שורת הדין כדת של תורה להניח פאה בסוף השדה.

מ"ד. כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה. הנה בספרא פ' קדושים דריש להו מתיבת קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום. וכן פירש"י בשבת ס"ח ע"א ובנדה ד"נ ע"א דומיא דקציר דמכניסו לקיום ואיכא כל הני, ובמאירי לשבת שם ביאר בהדיא כל שדומה לקציר בחמשה דברים אלו ע"ש, ולפ"ז קשה למ"ד בפסחים נ"ו ע"ב דמכניסו לקיום ע"י דבר אחר שמיה קיום מנא ליה כיון דאורייתא הוא דילמא דוקא כמו אלו חמשתן דקיומן מעצמן ולא ע"י ד"א, ובה"ג ה' פאה כ' בפירוש וז"ל והיכא דאיכא מידי דמינטר ע"י דבר אחר מיחייב בפאה ע"ש וצ"ע.

שוב ראיתי בתוס' ר"ע שהניח בצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דמכניסו לקיום ע"י ד"א, ולפמש"כ ניחא דהרמב"ם רפ"ב דמתנות עניים הביא האי קרא דתו"כ על האי דינא דמשנתנו ומסיק בזה כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה כו' ע"ש, א"כ ממועט לדידיה בהדיא מכניסו לקיום ע"י דיא להיותו בלתי דומה בחמש דרכים אלו לקציר דאורייתא כנלע"ד.

בר"ב ד"ה כל דבר. למעוטי ספיחי סטים שאע"פ שהין אוכל ע"י הדחק לאו אוכל מקרו ואין חייבין בפאה כו'. ע' בספר משנה ראשונה רפ"ק דכלאים.

מ"ה. ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים כו' חייבין בפאה. ע' ראב"ד לתו"כ פ' קדושים פרק א' ובר"ש משאנ"ץ שם ובס' יראים סי' קנ"ז.

מ"ו. לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כו'. ע' בר"ש מה שהאריך בזה, ובסוף דבריו קאמר דהחזיק בקרקע ל"ד למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה כו', ע' בס' חזון איש לשביעית סי' ב' סק"ד.

שם המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר. הנה בבבות הקודמות גבי פאה והפקר תני פטור מן המעשרות עד שימרח, הרי דנקט לישנא דפטור וגבי הקדש נקט לישנא דחיוב, ועמש"כ בזה בטורי אבן לר"ה ט"ו ע"א

תוכן העניינים

אור הישר (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה