אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
בכורים
פרק ראשון
מ"א יש מביאין וקורין מביאין ולא קורין ויש שאינן מביאין אלו שאינן מביאין כו'. וכ' במלאכת שלמה הכא מפרש למאי דסליק מיניה כי ההיא דבמה מדליקין ובמה טומנין כו' ע"כ. הנה איהו מפרש ע"פ המסקנא בריש נדרים ובריש נזיר דזימנין דתני הכי וזימנין דתני הכי וליכא קפידא ע"ש, אולם לדידי קשה אהא דהתם גופה בס"ד שם. דקאמר תנא מההוא דסליק ההוא מפרש ברישא כדתנן במה מדליקין ובמה אין מדליקין ומפרש אין מדליקין ברישא כו', והשתא מדוע תפס המשניות דסדר מועד ודלג על משנתנו דסדר זרעים המוקדמת בסדר המשנה וצע"ק.
מ"ב האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן אין מביאין מאותו הטעם משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך. ע' בת' רבינו בצלאל אשכנזי סי' א' ובת' עונג יו"ט סי' ל"ט.
מ"ג אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים לא מתמרים שבהרים כו' אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם כו'. בכל דברי משנתנו הארכתי בחידושי למנחות פ"ד ע"ב.
מ"ד הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לאמר אשר נשבע ה' לאבותנו לתת לנו. ע' תוס' ב"ב פ"א ע"א ד"ה למעוטי ובת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' מ"ב ובת' הרשב"א ח"ו סי' כ' ובראב"ן סי' ע"ט וברוקח סי' של"א ובאור זרוע ח"א סי' ק"ז ובס' המנהיג ה' סעודה סי' י"ז.
מ"ה והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין שאינן יכולין לאמר אשר נתת לי ה'. ע' בת' פנים מאירות ח"א סי' ס"ו ובמעין החכמה דף קל"ז ע"א ובת' באר יצחק חי"ד סי' ו' ובאור שמח רפ"ד מה' בכורים.
מ"ו הקונה שתי אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא כו'. ע' טורי אבן לר"ה י"ד ע"ב ובבאר יצחק חי"ד סי' ו' ובעונג יו"ט סי' קע"ז.
שם יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא רי"א מביא וקורא, וכ' הר"ש דהאי יבש או נקצץ הוא קודם שהפריש דאי בשיבש או נקצץ אח"כ הרי נראו לקריאה ונדחו וירקבו ע"כ, ואחריו נמשך הברטנורא בפירושו, וטעמייהו ודאי עפ"ד הש"ס בבבלי מכות י"ח ע"ב וסוגית הירושלמי דפרקין, אבל רש"י בברכות ד"מ ע"א והרמב"ם בפ"ד הי"ב מה' בכורים פירשו, דהאי יבש ונקצץ היה אחרי הפרשת הבכורים, וע' תוס' ב"ב פ"ב ע"א ד"ה בצרן ובמש"כ בחידושי שם וע"ע באור שמח פ"ב הי"ג מה' בכורים.
שם מעצרת ועד החג מביא וקורא מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא ר' יהודא בן בתירא אומר מביא וקורא, ע' אור שמח פ"ד הי"ג מה' בכורים.
מ"ז הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא והשני מאותו המין אינו מביא. וכ' בתוי"ט ומש"כ בפירוש הרמב"ם שהביא הראשון וקורא מיותרת שאינו במשנה ולא בחיבורו פ"ד מה' בכורים ע"כ. ולעד"נ דבע"כ צ"ל דכך היתה גרסת הרמב"ם במשנה והשני מאותו המין שהביא הראשון אינו מביא וקורא ממין אחר מביא וקורא, לפמש"כ שם ה"ה וז"ל והלוקח אינו חייב להפריש בכורים אחרים מאותו המין שכבר הפריש ממנו המוכר ואם הפריש מביא ואינו קורא ע"ש, והשתא בשלמא אם היה בגרסתו והשני מאותו המין שהביא הראשון אינו מביא וקורא, הרי דעיקר הקפידא היתה על הקריאה, מזה שפיר הוכיח הרמב"ם דההבאה היא רק רשות ומשו"ה כתב דאינו חייב להפריש בכורים אחרים מאותו המין שכבר הפריש ממנו המוכר ואם הפריש מביא ואינו קורא שהוא לפי גרסתו הנ"ל, משא"כ אם בגרסתו היתה כמו שהיא לפנינו אינו מביא. הרי לשון זה משמע דאסור משום חולין בעזרה, ומאין לקח הרמב"ם להורות דהוא רק רשות.
מ"ח הפריש בכוריו נבזוזו נמקו נגנבו אבדו או שנטמאו. והנה בתוי"ט דקדק על הר"ב שהקדים נמקו לנבזוזו וכתב דגרסתו נכונה להסמיך נבזוזו לנגנבו כי אחים הם גזילה וגניבה כו' ע"כ. ולענ"ד נראה הסמיכות דהקדים נמקו שהיא מצד עצמה ואין לה דוגמתה, ואח"כ תנא נבזוזו ונגנבו ששניהם ע"י אחרים, ובתר הכי תני אבידה וטומאה דתרווייהו באו ע"י העדר זריזות לשמירתן.
שוב כ' התוי"ט וז"ל ועל הרמב"ם בחיבורו אני תמה שבפ"ד מה' בכורים השמיט לכל אלו הג' ולא כתב אלא אבדו ולא ידעתי למה דדילמא אבדו גריע כיון שאינן כלל עכ"ל, והנה בזה הנני להחזיר להתוי"ט אבידתו של אלו הג' שנמצאים שם פ"ב ה"כ, אבל אני תמה על הרמב"ם מדוע הפריד בין הדבקים במשנה, וחלקם בשני מקומות. ושם בפ"ב השמיט מן אלו הג' דין ואינו קורא, ומילא חסרון זה אצל אבדו בפ"ד ה"ט וצ"ע כעת, וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' פכ"ט.
מ"ט ומניין שהוא חייב באחריותם עד שיביאם להר הבית כו'. וכ' בס' גפי אש מדלא אמר בהיפוך מניין שמשבא להר הבית פטור מאחריותן משמע דאפטור ל"צ קרא דסברא הוא שיפטור אפילו קודם שהביא להר הבית דהא כיון שהפריש בכוריו הוי כמו נדבה שאמר הרי זו שאין חייב באחריותן ול"צ קרא רק לחיוב. ולדעתי כל דבריו בזה לא נהירין לי דלפ"מ דיליף במשנתנו מקרא דתביא בית ה"א. ממילא דכמו שיש בלימוד זה החיוב להביאו ל לעזרה, כמ"מ מובן מזה הפטור אחרי שקיים שם ההבאה, ועוד דבכורים ל"ד לסתם נדבה כיון שהוא קשור עדנה במקרא בכורים ובהנחת הטנא לפני המזבח ע"י הכהן,
ובכלל מה ענין זה לנדבה הלא חוב הוא עליו ולא נדבה, וכן פירש"י בהדיא במעילה י"ט ע"א דמאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותן עד שיביאנו ל לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו ע"ש. הלא דדין הרי זו למפטר עי"ז מאחריות הוא רק בנדבה ולא בחובה,
מ"י ומזיתי שמן מעבר הירדן ריה"ג אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת הלב ודבש. הנה טעמא דריה"ג מבואר בספרי ר"פ תבוא בפסוק ארץ זבת חלב ודבש. והא דרבנן פליגי עליה ע' בת' מהרי"ק סוף סי' קכ"ב וע"ע בגפי אש.
מי"א הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו מביא וקורא כו'. ע' גיטין מ"ח ע"א ובתוס' ב"ב כ"ז ע"א ד"ה הא שלשה.
פרק שני
מ"א התרומה והבכורים כו' והם נכסי כהן. הרמב"ם בפה"מ כ' לקדש בהן את האשה, והוא כפרש"י בב"מ נ"ג ע"א. ובס' היד ה' בכורות פ"ד הי"ד כ' לקנות בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה כו', ורש"י בחגיגה י"ח ע"ב וביבמות ע"ג ע"א כייל לשני הפירושים ביחד,
והנה בירושלמי קאמר אהא דנכסי כהן, רבי בא בר חייא בשם ר' יוחנן לך נתתים למשחה לשמחה לגדולה, כגרסת הרידב"ז בשם הגר"א ז"ל בכי"ק ע"ש. ולפ"ז הרי קאי קרא למשחה לגדולה גם אתרומה, ולפ"ז קשה איך מסתפקים התוס' בבכורות כ"ז ע"א בד"ה ואתי, אי גבי תרומה שייך אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר עכ"ל (ולשון בבשר ג"כ בלתי מדוקדק, דהא גם בשירי מנחות איכא דרשת למשחה לאכול בגדולה כמבואר בסוטה, ט"ו ע"א) כן להחליט לפי דרשת הירושלמי עם גרסת הגר"א, דדרשת למשחה דכתיב גבי מתנות כהונה שייך גם גבי תרומה. א"כ כמו אכילת קדשים אסור לאונן מקרא דלמשחה כדפירש"י ביומא י"ד ע"א. כמ"כ אכילת תרומה תהיה אסורה לאונן, וזה אי אפשר להאמר דהא במשנה הסמוכה קתני דבכורים אסורין לאונן משא"כ בתרומה, ובפירוש דרשינן ביבמות ד"ע ע"ב גבי תרומה זרות אמרתי לך ולא אנינות וכ"ה בכ"מ וצ"ע כעת, וע"ע בת' הרשב"א ח"א סי' רפ"ט ובס' יראים סי' קס"ה ובסה"מ ל"ת קל"ג ול"ת קמ"ט.
מ"ב יש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונים וידוי כו'. ע' בת' הרשב"א סי' רפ"ט ובסה"מ ל"ת קנ"א.
שם ואסורין לאונן, וכ' הר"ב במעשר כתיב לא אכלתי באוני ממנו ובבכורים נאמר ושמחת בכל הטוב כו', ע' בתוס' רע"ק ובאור חדש ופרי יהושע לפסחים ל"ו ע"ב.
שם ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים. וכ' הר"ש כדמפרש בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלים הם אוסרין בכל שהן דאפילו באלף לא בטיל משום דהוי דבר שי"ל מתירין כו', ע' בת' באר יצחק חי"ד סי' כ"ח ובת' עין יצחק חא"ח סי' כ'.
מ"ג יש בתרומה ומעשר משא"כ בבכורים התרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית כו'. ע' ראב"ן סי' נון ובס' יראים סי' קע"א ובווי העמודים שם.
שם ובסקריקון ובגזלן הרי אלו בתרומה ובמעשר משא"כ בבכורים, ע' בת' עונג יו"ט סי' ט"ל.
מ"ד ויש בבכורים מה שאין בתרומה ובמעשר כו' וחייב באחריותם כו'. וקשה הלא כמו שיש חיוב אחריות בבכורים משום דכתיב תביא בית ה"א מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית כמש"כ הרמב"ם בפ"ב ה"כ מה' בכורים. ה"נ במתנות כהונה נתינה כתיב ביה כדאמרינן בחולין קל"ד ע"ב ופירש"י נתינה כתיבא בהו ועליו ליתנן לכהן. ומש"כ הרמב"ם בפי"ב הי"ז מה' תרומות שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם, הרי ביאר שם הרדב"ז דמלבד שלא קיים מצות נתינה יש בדבר חה"ש ע"ש, הרי דחייב באחריות כל זמן שלא קיים מצות נתינה לכהן כמו בבכורים להר הבית, ואין ביניהם חומר וקלות בדיניהם. וטפי הי"ל לאמר שיש חומר קדושה בבכורים שהפרשתה קודמת, ואם הקדים הפרשת תרומה לבכורים עובר בל"ת דמלאתך ודמעך לא תאחר כדתנן בתרומות פ"ג מ"ו וצ"ע כעת.
שם וטעונים קרבן כו'. ע' בירושלמי לקמן פ"ג ה"ה ובמש"כ בחידושי שם.
מ"ה תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים כו' ושלא מן המוקף כבכורים. והנה בירושלמי תרומות רפ"ב דרשינן לה מקרא דניטלת שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם אחד ביהודא ואחד בגליל ע"ש, ולשון זה משמע אפילו לכתחילה והא דאמרינן בחולין ד"ז ע"א לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, כבר ביאר הרמב"ם בפ"ג ה"כ מה' תרומות חברים דוקא, היינו דרק תלמידי חכמים נזהרים שלא לתרום אלא מן המוקף ואפילו תרומת מעשר ע"ש, וזהו כפי' הי"מ בתוס' גיטין ד"ל ע"ב בד"ה וכי נחשדו ע"ש.
והנה בב"מ מ"ט ע"א אהא דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, והקשו התוס' שם ל"ח ע"א ובגיטין שם הלא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ותירצו באופן דחוק ורחוק שהיה בשבתות וימים טובים ע"ש, ולפי הנ"ל הלא ניחא בפשוטו דר' יוחנן דקאמר רשאי כוונתו לפי שורת הדין לכל אדם דלהם מותר לכתחילה כנ"ל, ועמש"כ בחידושי לתרומות פ"ד מ"ג.
מ"ו אתרוג שוה לאילן בשלושה דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי רבן גמליאל רא"א שוה לאילן בכל דבר. ע' טו"א לר"ה י"ד ע"ב וט"ו ע"ב ובאור שמח פ"א ה"ה מה' מעשר שני.
מ"ז דם מהלכי שתים שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים ודם השרץ אין חייבין עליו הנה כל המפרשים נלאו למצוא השייכות של דם השרץ לכאן. ומשו"ה הביא במלאכת שלמה דחסר למ"ד וצ"ל ולדם השרץ שאין חייבין עליו וכ"כ בשנו"א ע"ש, ולעד"נ עפ"מ דתנן במכשירין פ"ו מ"ה דם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו, ומקור דינו בזה מדאורייתא תניא בספרא שמיני פרשה ה' בדין השרץ יכול יכשיר את הזרעים ודין הוא ומה דם בהמה שאינו מטמא טומאה חמורה מכשיר את הזרעים דם השרץ שהיא מטמא טומאה חמורה א"ד שיכשיר את הזרעים ת"ל לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר את הזרעים ע"ש, והשתא ניחא השייכות במשנתנו לפי דברישא הזכיר הצד ההשתוות שבדם האדם לבהמה לענין הכשר זרעים, לפ"ז היה מקום לאמר דלדם השרץ לא שוה דם האדם כלל, דאיהו נתמעט מן הכתוב מדם בהמה להא דהכשר זרעים. להכי אשמעינן תיכף בתר הכי דמ"מ יש לו צד ההשתוות לדם האדם לענין חיוב מלקות, וע' בס' משנה אחרונה למס' מכשירין פ"ו מ"ה ד"ה תולדות לדם.
מ"ח כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה כו'. וכ' הר"ב כוי נחלקו בו חכמי ישראל י"א שהוא איל הבר וי"א שהוא תייש הבא על הצביה כו' ע"כ, הנה לדעה זו הסכים בס' האשכול ח"ג סי' ל"ט וע' בשעה"מ פי"ב ה"ח מה' שחיטה.
מ"ט כיצד שוה לחיה דמו טעון כיסוי כדם חיה ואין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו והנה כן כפל התנא במשנתנו בחולין ר"פ כסוי הדם וע' מה שהארכתי בזה בחידושי שם.
שם וחלבו מטמא בטומאת נבלה כחיה וטומאתו בספק ע' בס' משנה אחרונה למס' טהרות פ"ד מ"ה.
מ"י כיצד שוה לבהמה חלבו אסור כחלב בהמה כו'. ע' שעה"מ פ"א ה"ז מה' כלאים. אים.
מי"א כיצד אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה אסור משום כלאים עם החיה ועם הבהמה. ע' תוס' קידושין ד"ג ע"א ד"ה לא לחיה ובשעה"מ פ"ט ה"ה מה' כלאים.
פרק שלישי
מ"א כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכוריים כו' ע' ספרי וברש"י ר"פ תבא ובראב"ן סי' רע"א.
מ"ב קומו ונעלה ציון כו'. וכ' הר"ב ובדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי כו' בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה, ודבריו לקוחים מירושלמי ע"ש, אולם בביאור הגר"א לירושלמי שם כ' וז"ל ט"ס מ"ש בעזרה דהא תנן במשנה ד' דבעזרה אמרו ארוממך ה' כו' וע"ע בשנות אליהו, ולע"ד בלתי מובן הקושיא ממשנה ד' הלא הכא איירי מה שהמביאי בכורים היו אומרים בכל הדרך עד שהביאו הבכורים בעזרה. ושפיר יכול להיות שאחרי שאמרו הללו אל בקדשו בהר הבית סיימו סיום הפרשה כל הנשמה בעזרה, ואחרי שהם גמרו כל הנשמה החלו הלוים לשיר ארוממך ה'. דהא במשנה ד' מבואר בהדיא שארוממך ה' היה שיר של הלוים המחויב בבכורים כמש"כ הרמב"ם פ"ג הי"ג, ובמשנתנו כל הדברים על דברת בני האדם מביאי הבכורים, ולשון הר"ש הוא בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו וגו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה עכ"ל, ואפ"ל בכוונתו דעד כל הנשמה היו אומרים בהר הבית, ומכל הנשמה עד גמר הפסוק הניחו לסיים בעזרה. והוי האי עד עד ולא עד בכלל, אולם אי ס"ל להר"ש כהגר"א ז"ל דבעזרה לא אמרו כלום רק הלוים היו אומרים ארוממך ה', אז יהיה כוונת הר"ש במש"כ עד כל הנשמה עד ועד בכלל. אכן אחרי שהגר"א ז"ל גזר למחוק מן הירושלמי תיבת בעזרה, מי יבא אחרי המלך, ועלינו לחכות עדי נזכה בב"א לראות בנועם אפריון על הר ציון איך הם נוהגים.
מ"ג והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב כו'. ע' בת' הרשב"א ח"א סי' רצ"א.
שם וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום, ע' בת' מהרשד"ם חי"ד סי' ק' ובנובי"ק חא"ח סי' כ"ז ובמש"כ בחידושי לחולין נ"ד ע"ב וע"ע בת' מהרי"ק ס"ס ט'
מ"ד הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אובי לי. והנה השיר הוא אחד מהשבעה דברים שהבכורים טעונין. והיינו דקאמר ודברו הלוים בשיר, ושיר זה שהלוים משוררים הוא ארוממך כדכתב הרמב"ם ספ"ג מבכורים, וכן פירש"י בערכין י"א ע"א ותמיהני ע"ד התוס' שכ' שם וז"ל פירש"י שהיו טעונין שירה כדתנן החליל מכה לפניהם ע"ש, והוא פלא דרש"י לא כתב כן רק ארוממך כנ"ל. והא דמכה בחליל הוא עד שמגיעין להר הבית ואפילו היתה כוונתם לסוף המשנה אבל מדוע היו צריכים לשנות מלשון רש"י שבדבריו קלע ממש אל עצם השיר שדברו הלוים בעזרה. כן תימה על המלאכת שלמה במש"כ דשיר דמשנתנו אינו עיקר השיר ומביא זה בשם ראשונים ע"ש אבל מדוע לא זכר מהו עיקר השיר ובאיזה מקום הוא נזכר וצ"ע בכל הנ"ל.
מ"ה הגוזלות שע"ג הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנין לכהנים הארכתי בזה בחידושי למנחות נ"ח ע"א.
מ"ו עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי היום לה"א עד שגומר כל הפרשה ר' יהודא אומר עד ארמי אובד אבי כו'. ע' בס' יראים סי' קס"ו.
תוי"ט ד"ה הגיע. אבל אחרי שמצאתי הרבה ששנוים בלשון מחלוקת ולא באו אלא לפרש מהם בפ"ב דפאה כו' ע"כ. נ"ב ע"ע באהלות פ"ג סוף מ"ו ובתוי"ט שם.
מ"ז בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהיו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. ע' ראב"ן סי' מ"ב ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תרמ"ו ובת' הריב"ש סי' ר"ד ובאור זרוע ה' שבת סי' מ"ב ובדורות הראשונים ח"א כרך ג' פ"ד.
מ"ח העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנין לכהנים ע' ב"ק צ"ב ע"א ובהקדמה לת' פנים מאירות ח"ג.
מ"ט ר"ש בן ננס אומר מעטרין את הבכורים חוץ מש משבעת המינים ר"ע אומר אין מעטרין את הבכורים אלא משבעת המינים. וכ' הר"ב דפלוגתתם מתפשטת גם לענין פירות חו"ל דלרשב"ג מעטרין ולר"ע אין מעטרין וע' תוי"ט לקמן מי"א.
מ"י ועטור הבכורים חייב בדמאי וכ' בתוי"ט וצ"ע אי נאכל אף בטומאה הואיל ולא תני בהדיא ובדברי הרמב"ם פ"ב מה' בכורים סי' י"ח ג"כ אין הכרע ע"כ, ע' מש"כ על דבריו במראה הפנים.
מי"א אימתי אמרו תוספות הבכורים כבכורים בזמן שהוא באה מן הארץ ואם אינה באה מן הארץ אינה כבכורים פי' דשם תוספות מורה עליו שיהיה כבכורים ומשו"ה הוא דוקא כשבאה מן הארץ, וכן במשנה הקודמת שצריכה להיות מין במינו ונאכלת בטהרה, וע' במנחת בכורים לתוספתא סוף פ"ב.
מי"ב למה אמרו הבכורים כנכסי כהן שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה כו'. ע' בת' הרשב"א ח"א סי' רפ"ט ובת' באר יצחק חי"ד סי' י"ט.
שם ובע"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה וס"ת, ע' בת' עין יצחק אה"ע ח"א סימן ע"ב.
שם ר' יהודא אומר אין נותנין אותם אלא לחבר בטובה וחכ"א נותנין אותם לאנשי משמר והם מחלקין ביניהם כקדשי המקדש, ע' אור שמח רפ"ג מה' בכורים.
פרק רביעי
מ"א אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים. ע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' א' בהגה"ה.
מ"ב כיצד שוה לאנשים מטמא בלובן באנשים כי'. ויל"ד הלא במשנה ג' תנא נמי דמטמא באודם כנשים א"כ אין כאן מקומו אלא הו"ל למיתניא במשנה ד' ולאמר דמטמא בלובן ובאודם כאנשים וכנשים, דהתם חשיב כל הדברים דשוה לאנשים ולנשים ובפרט שכן הוא הלשון במשנה זבים רפ"ב ע"ש וצ"ע.
מ"ג כיצד שוה לנשים כו', ואין מתייחד עם האנשים כנשים כו'. וכה"נ בנוסחת הגר"א ז"ל כאן, וסותר עצמו למש"כ באה"ע סי' כ"ב סקי"ט לסתור גרסא זו וכ' דכן צ"ל אנדרוגינוס אינו מתייחד עם האנשים ולא עם הנשים וע"ש בח"מ ובב"ש.
מ"ד וחולק בקדשי קדשים כאנשים וכנשים. הנה ברמב"ם פ"י הי"ז ממעה"ק כתב דאשה ואנדרוגינוס אין חולקין להם בקדשי המקדש כלל שנאמר איש כאחיו ע"ש וצ"ע.
מ"ה כיצד אינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבין לא על מכתו ולא על קללתו לא כאנשים ולא כנשים. הנה המשניות סותרות זא"ז בפרקין דלעיל מ"ד קתני דחייבים על מכתו ועל קללתו כאנשים וכנשים, ובע"כ דרק אחת עיקרית והשנית משובשת. והרמב"ם רפ"ה מה' ממרים תפס דמשנה זו המשובשת ודלעיל עיקרית ע"ש.
סוף הספר