אור החמה על ספר הזהר· רבי אברהם אזולאי
כרך ג
דף ב.
ר' אלעזר פתח וגו' הוו ידעין ידיע' הקדמות. ומסתכלין בעיונם חוקרים בחכמתא עילאה באלהיות בהמשכת הנהגת הספי' ופעולתם. וידעין לצרפא יר' פרצוף כ"ב אותיות וגלגולם מה יהיה מציאות כל אות ואות מצד עצמ' ומה יתחדש בה בהצטרפה אל חברתה אם תגבר זו על זו או זו על זו כי כל זה תלוי במשקל האותיות וצרופן וזהו סוד ספר יצירה: ואפי' חייבין דבהון כגון אחז וחבריו הוו ידעין גו אתוון שאל"כ מאי אהניה ליה לגביה אומ' שאל לך אות העמק וגו' אלא ודאי שהיה יודע סוד הענין כולו ולזה אמר לו שאל לך אות וינתן לך לעזרתך אותה הקדושה התלויה באותו האות אם תשוב בתשובה וז"ש דהוו ידעין גו אתוון חכמתא עילאה משקל כל אות ואות כמה כחות תלוים בו ומה רוחניותו ופעולתו כדי שיבחר דרך לרצונו באיזה אות אשר יבחר:
וידעין עוד ב' מיני אלפא ביתות אלפא ביתא רבתי מעלמא עילאה בינה ויש בהם כללות הרבה ויתפשטו הרבה. ואלפא ביתא זעירא מעלמא תתאה מ' וכולם למטה בהיכלות ותוכיות האותיות אלו ואלו ענין נפלא להשיג מתוכם הנהגה אלהית וההויות הדקות התלויות בהם במציאותם וצורתם עוקציהם וקוציהם. והיינו אומ' גו אתוון וגומר וראי' על זה אומ' העמק דהיינו אותיות קטנות או הגבה דהיינו אותיות גדולות. והענין שהנביא הי' כוונתו להחזירו בתשובה ולהבדילו מע"ז והי' אומר לו ליבדל מע"ז ולענין מה שאתה חומד מעשה העולם ותעתועיו אני אתן לך אות מידו של הקב"ה אם להשיג חפצך בעניינים גשמיים בעוה"ז שאל לך מאותיות קטנות ותהנה בהם מעניינים הגשמיים ואם חפצך להשיג עניינים רוחניים לעוה"ב שאל לך אות מאותיות גדולות וכל זה ברשות הקב"ה כדי שיבדל מע"ז ויבדל יש' עמו וז"ש חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא כי האותיות הם שרשים לנמצאות כנודע בס"י: בגין דכל את ואת דאתמסר וגו' הענין שהאותיות הם עילה ושורש לחיות והשתלשלות מחניהם וכל זמן שלא נתנה התורה היו העלולים בהבדל מעלתם והיו המקורות האלו נעלמים ולא האירו האותיות באותם המציאות הכלולים בהם ולא החיות מאור האותיות. ובהגיע תור נתינת התורה והאותיות למשה מיד ירדו האותיות מהסתרן והעלמן והאירו האותיות בחיות וחיות באותיות וז"א הוו מתעטרין וסלקין על רישייהו דחיוון וגו' וכולהו חיוון הוו. מתעטרי והיינו כללותם אלו באלו וסלקי אחר שמרע"ה יהגה בהם היה גורם הקשר הזה והעיטור הזה:
ופרחין גו אוירא וגו' סוד חכמה ובינה סוד יה"י או"ר י"ה אוי"ר ואויר התחתון הוא המ' ומציאות האותיות ברדתם להמסר למשה יתמצא אליהם סוד אויר עולם עמידתם והוייתם הרוחני' הנמצאת שהקב"ה בכל בריאותיו ברא המציאות וההויות אשר בתוכו והיינו סוד מציאות אויר והנה האויר הזה להם נמצא מגו אוירא עילאה דהיינו העתק ההויות מענין לענין ולזה נעתק אוירא עילאה דקיק דהיינו סוד אויר ג' ראשונות העליונות הנעלמות דלא ידע משם נמצא האויר הזה להיותו למטה מפני שהאותיות יתמצאו ויתגלמו באויר זה מסוד הרוחניות העליון. וסלקין לקבל כח שורש ההויות העליונות דהיינו שרשם ונחתין להגלם למטה. ומציאותם שתי בחינות הא' מהבינה והם אותיות גדולות. והב' מציאותם במ' והם אותיות קטנות והיינו או' אתוון רברבן ואותיות דקיקין. והבינה היא היכלא עילאה טמירא דכולא המורה על דבקותה בחכמה יותר מו' קצוות שהם האותיות בעצמן. ואתוון דקיקין שהם מהמ' הוו נחתין ירצה באו' הוו בהתפשטות אלו שהם מבינה דרך המ' היו יורדות אלו אגבן שהם מתוכיות תמ' דהיינו היכלא אחרא תתאה ואלין ואלין אתמסרו ליה למשה בסיני ותהיה תורה ת"ת כוללת הבינה דהיינו אלפא ביתא רבתי וזעירא דהיינו המ':
וחבורא דאתוון וגו' הענין כי האות פשוט מצד הבינה ומלא מצד החכמה וסוד המילוי עניינו הסתעפות ומילוי שיסתעפו ויתמלאו האותיות מצד אור החכמה הממלאם ונותן להם עוד ענפים נוסף על שיעור קומתם ויתחברו קצתם אל קצתם ויוכללו מהם מצד החכמה והיא הקושרת אלו באלו וז"א דאינון מתחברן בטמירו בכל אות ואות ויש סגולה נודעת לאות עם קצת אותיות ידיעות לבד לפי מה שיסבול שיעור מלואם כגון אלף וכיוצא וז"ש בכל את ואת מה שאין כן בחברתה וז"ש כגון א' את יחידא מתחברן עמה בטמירו מצד אור נקוד' החכמה תרין אחרנין ל"ף. והנה סוד שמות האותיות אינם ליש' על צד המקרה אלא למשה מסיני להורות על הסוד הזה שכך מילואה לסגולת חבור האותיות מצד החכמה על סוד נכמס וסוד ענין זה היה מסור להם וז"א וכולהו טמירין גו חברייא שהם היו בקיאים בטעם כל אות ואות ורמז סוד מלואם בטעמ':
אות ממש שיתנהג בה ושיהיה מוצא לו תאוות שאלתו כדרך שהיה רודף אחר ע"ז. והנה הנביא אמר לו זה מפני שצורך אותם הדורות שהיו מתנהגין אחר האותיות בצרופם ועניינם ועל סמך זה היו קוראים שמות לילודים להם ולכך אמר לו שאל לך אות ממש ויקבע האות ההוא בשמו. וכן ברחב כשנתגיירה ורצתה ליכנס אל הקדש פנימה אמרה לשני מרגלים שהם בסוד נ"ה ונתתם לי אות אמת דהיינו סוד עץ החיים ו' שמשם החיים נמשכים כדמסיק. ה' בתראה כגון אחז"ה ויהיה משתמש בה בדברי העולם הזה כצורכו כענין אומרו בשמאלה עושר וכבוד: או הגבה דא את י' קדישא כגון יאח"ז ויהיה משתמש בה בדברי וענייני העוה"ב כאו' אורך ימים בימינה והיינו מעם ה' מהשם עצמו ולהכי קאמר מעם ולא אמר מה': ומשכנא קאים על דא כל סודו וכליו ועניינו והנהגתו היה בסוד צירוף האותיות ועניינם לרמז עליון כדפי' יודע היה בצלאל וגו' כדפי' בפ' תרומה. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. מה בין דרין קדמאין וגו' ענין הקדמה זו לפי שכוונתו לבאר פסוק שאל לך אות שהוא סוד נפלא בענין אותיות שם הוי"ה ואפשר שיקשה למעיין שאיך אפשר לפרש כן על אחז המרשיע לעשות ומה לו חלק ידיעה בזה ולכך הקדים זה וז"א ואפי' חייבים דבהון בישראל וגו'. עכ"ל:
גליון אתוון רברבין ואתוון דקיקין וגו' בהקדמה ג' ב'. וכן ברחב מה כתיב ויחי רמ"א ב':
דף ב:
כד סליק עננא. הענין כי הענן הגשמי המושג לעין הי' גוף ויברא לצבי ולכבוד ובו היה מתמלא כל המרכבות כדמסיק וז"ש ושרא עלוי כל אינון רתיכין וכל אינון מאני משכנא שהם המרכבות העליונות והם סוד ההיכלות רוחניות ובית קבולם והיותם למטה בסוד הענן היו בסוד גוף ונשמה ענן ורוחניות הנז' וכולם בתוך המשכן ומפני הכבוד הזה ולא יכול משה וגומר והיינו כי שכן וגו'. אי משה לא הוה יכיל וגו' הקשה ר' אלעזר לדידיה ואמר אי משה לא הוה יכיל לאעלא אפי' ביאה בעלמא כאו' ולא יכול משה לבא אמאי הוה יתיב ישיבת קבע בטורח זמן ארוך כל אינון מ' יומין. ותירץ דאין הכי נמי דאע"ג דלדעת ר' אלעזר עננא אחרא כדמסיק לקמיה עכ"ז לערך היותו כאן ביא' בעלמא ושם ישיבת קבע ומ' יומין יקשה ולז"א משום צורך התורה היה הענין והיינו או' בגין לקבלא אורייתא. אמנם כאן כבר נשלמ' קבלת התורה לא היה ראוי שיבא בלא רשות אפי' ביא' בעלמא ועם היות שעמד בהר מ' יום ראשונה ושניה היה ללוחות שניות וחזר לעמוד עוד שנית כמלקדמין בראשונה ללוחות שניות לצורך התורה:
ור' יוסי הקשה לר' אלעזר מפני שהבין דבריו שלא חלק אלא בין קבלת תורה ללא קבלת תורה ואמר אי הכי קשה כדבריך דאמרת שהחלוק הוא זה קשה דהא כתיב ויקם משה את המשכן והרי לפי זה היה מגע יד למשה במשכן ומעשהו ומתייחס אליו יותר מענין ההר שלא עמל בו ולא גדלו ומטעם זה היה ראוי שיהיה לו כניסה למשכן יותר מן ההר: עוד וכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו ביאה בעלמא נאסר לו דכתיב ולא יכול וגו'. ובהר שלא עמל בו ולא גדלו נאמר בו ויהי משה בהר מ' יום. ושמא תאמר התם ברשות ואלו הכא שלא ברשות והוה ליה התם אחר קריאה והכא קודם קריאה. לאו הכי דהא כתיב שם בפ' משפטים ויקרא אל משה תחלה עלה אל ההר שלא ברשות ואחר שעמד בהר קראו הקב"ה הרי שעלה קודם קריאה משמע משך הכתובים שם דמשה בטורא הוה קודם קריאה וכאשר קראו לא היה ענין קריאתו כקריאת המשכן שהיה משה חוץ למשכן וקראו מאהל מועד אינו אלא משמע מפשטיה דקרא דמשה הוה בטורא בההוא זמנא דקרא ליה:
וכי תימא אוף הכא נמי נימא כי התם דהכא והתם משה היה בקצה ההר או בקצה המשכן וקראו הקב"ה לתוכיות ההר ולתוכיות המשכן לז"א שאינו כן דהתם הוה משה בטורא כדפי'. והכא כתיב מאהל מועד משמע מדכתיב ויקרא אל משה וידבר וגו' מאהל מועד מכל מציאות האהל קראו שהוא היה חוץ לכולן ממש: ושמא תאמר קדושת אהל מועד כולו כקדושת חלק ההר שלא היה משה שם כשקראו והשתא ניחא. אין הענין כך שהרי ההר כולו קדוש דכתיב השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו אפילו נגיעה ממש אסורה ומשה עלה עליו פנימה קודם קריאה וכאן המשכן אין קדושתו כהר וז"א ואהל מועד לא הוה כטורא דסיני שוה בקדושה תדע דאלו התם אסורים בנגיעה וכאן אהל מועד בינייהו דישראל הוה ויש' היה נוגע בו ונושקו ומחבקו ומגפפו א"כ נמצאת הקושיא בכמה הדרגות א' שאין כאן אפי' כניסה בעלמא ושם עכבה וישיבה מ' יום. ב' שקדושת ההר גדולה וקדושת המשכן לא כ"כ כדפי': ור' אלעזר תירץ ראשונה ואמר שמרע"ה לא היה צריך לרשות לעליה כל זמן שלא השלים נתינת התורה דהיינו עד תשלום מ' יום ללוחות שניות א"כ העליה אל ההר אפי' בלא קריאה ברשות הוה וז"ש בההוא זמנא בענין המשכן אשתלימו מ' יומין שהם סוד נתינת התורה וכיון שנשלמה צורך נתינת התורה לא היה מרע"ה רשאי ליכנס אל ההר או אל המשכן כל מקום ששכינה שם והיינו או' ומ' יומין הוה משה בטורא לצורך התורה לבד בין ראשונים בין שניים שהכל צורך התורה ולענין מה דס"ד שהמשכן גרוע מן ההר אינו כי לענין הענן היה ענן חשוב במשכן מענן ההר והטעם שהמשכן היה צריך לקדש כל הרמז אשר לו וז"ש עננא אחרא עילאה הוה מתקן משכנא מפני שהוא כולל כל בחינות סוד שיעור קומה עליונה וז"ש הוה מתקן כדמפרש לקמיה והיינו לאתקנא אתר בית מקדש ומשכן לשכינה מה שאין כן בהר שלא היה אלא בחינה א' כדי צורך אלפי שנאן לנתינת התורה: בענין דתרי ענני הוו חד דעאל ביה משה חלק קדושה שלפנים ממנו היה ערפל שלא נכנס מרע"ה אליו ואומרו ומשה נגש אל הערפל והיינו נגש אבל לא בא אל תוכו ולמעלה ממנו אש כאומרו ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. בענין שהיו ד' בחינות כזה # והיינו חד דעאל ביה משה אמנם כאן כל קדושת המשכן וחד הוה בסוד ענן שלא נכנס משה אליו והיינו חד דשארי על משכנא ולזה הכריח מדקאמר מָלא ולא אמר מלא משמע שהענן הנק' כבוד ה' היה מלא מסוד כלי המשכן העליון דהיינו הקדושים הרוחניים כדמסיק ועניינו ענין זה היה סוד כנגד השכינה שנתמלאה מסוד הרוחניות העליון וכנגד זה סוד הענן הכבוד הנברא היה משתלם ומתמלא מהרוחניים הזכרים דהיינו סוד המרכבות העליונות בענין שהעשיה משכן לשכינה נתמלא מהיצירה משכן לת"ת וז"ש והוה שלים לעילא המ' בת"ת דאצילות, ותתאה העשיה ביצירה שהם נגדיים עם משכנא דלתתא יר' בייחוד זה שעשו ישראל במה שעשו המשכן הגשמי:
תקונא טמירא דנחת לתתא והשתרבב דרך פתח היכל לבנת הספיר וירד ושכן במשכן מתגלם באויר להתדמות למשכן כנפש לגוף עי' הענן כבוד נברא ושכינה בתוכו כרוח לנפש והיינו או' ואתתקנת שכינתא עי' שנתגלה עי' סוד היצירה היכל קדש הקדשים אין להזכיר כנזכר פ' פקודי ותרומה ועכ"ז לא היה הענין במשכן אלא במיכאלראש מלאה חסר שליטת הכהנים והיינו או' ארבע סטרין דמשריין ממיכאל עצמו נחלק לארבעה מפני שכל חיה לה אריה שור נשר אדם כנודע ואינם ממש ד' מחנות שכינה אלא ד' סטרין דמשריין דהיינו ד' צדדין שבמיכאל.
תקונא קדמאה כנגד ה' דהיינו פני נשר ולזה היא מצד המ' הנק' צדק ונוטל השם הזה ענף מיכא"ל דהיינו צדקיא"ל וכולו לצד החסד כי היה ההשתלשלו' מיכא"ל ותחת ממשלתו צדקיאל חלק צדק שבו והיינו או' דאיהו תחות שולטנו דמיכאל ועימיה תחות ידי' יתפשט עוד מדרג' שלישית מאלו הפנים אל פני המלאך הג' הממונ' על י"ב שהן ד' משולשות כעין אריה שור נשר אדם ובכל א' וא' מהם ארי' שור נשר הם ד' מחנות כל מחנה כלול ג' מחנות כעין הנהגת הספירות חגת"ם כל א' כלולה חסד דין ורחמים הם סוד ד' טורי אבן והיינו תלת תלת ד' לתתא ושם זה המשתלשל ראש לי"ב משמרו' (חסר מן הספר). והנה ישתלשל מיכאל וממיכאל לצדקיאל ומצדקיאל לשלישי והשלישי ראש לי"ב אבנים הם ד' טורים כעין שמתבאר לקמן לרזיא"ל וכל השאר. והנה כל אינון משריין כד נחתין לתתא וישתלשלו לפעול שיעור תמונת הפעול' בתחתונים יתגלגלו ויתקרבו אל התחתונים ויקבלו שינוי הפעולות מרוחניותם אל מציאותם בעולם השפל ולכך ישתנה שמם שלא יהיה שמותם קבועים למעלה ולמטה בהשואה א' והיינו אומ' בגין דכל אינון משריין עילאין כד נחתין לתתא לפעול בתחתונים להגלם באויר התחתון משניין שמהן דילהון דהיינו הפעולות בדקות בשמהן אחרנין דהיינו השמות המורים על הפעולות הגשמיות הנפעלות אמנם אותם העליונים שהם מתעלים על אלו שאין הפעולה נפעלת מהן ממש אלא באמצעו' המלאכים האמצעיים כיון שאין הפעולות יוצאות מהם אלא בדקות שפע רוחני הנשפע לאמצעיים אין שמם משתנה וראש המשנים בלתי ישתנה הוא צדקיאל כנזכר:
את חד דנציץ היינו סוד אצילות המתנוצץ להשפיע שממנו שואבים כח פעולתם והיא על רישייהו והנה צדקיאל מקבל אור פעולתו משפע השכינה שהיא אלף זעירא כנודע והנה פעולת אלו המחנות הם י"ב הנהגות דהיינו חסד דין ורחמים שבחסד וחד"ר שבגבו' וחד"ר שבת"ת וחד"ר שבמ' וכולם מתנוצצים מהמ' והיינו אלף זעירא והנה סוד י"ב הנהגות אלו כולם לחסד או כולם לדין או כולם לרחמים בסוד המזגת הפעולות ואינם מתנהגים אלא כפי הנהגת נצוץ האור העליון אם יתנוצץ אדום או לבן או ירוק דהיינו משל לחסד דין רחמים יתנהגו כולם לאותו הצד או לאותה הבחינה וז"ש כד האי את אתנציץ כלהו נטלין לההוא אתר יר' לאותה הבחינה אם מזרחית רחמים אם דרומי חסד אם צפוני דין. דנציץ האי נציצו יר' שמשפיע השפעת האור העליון לגו מנייהו ודאי כהתעלות הת"ת על המ' כך התעלות רזיאל שסוד רזי תורה מצדו על צדקיאל שהוא מצד צדק מ' ורזיאל הוא צד אמצעי למיכאל למט' ממנו.
ועימיה כל אינון משריין וגו' דהיינו שהם משתלשלים ג' מדרגות מיכא"ל רזיא"ל רומיא"ל זה למטה מזה והמחנות הם ד' טורי אבן כנזכר לעיל אלא שאותם הד' היו כלם לצד המ' ואלו הם מצד הת"ת ובכך ישתנ' פעולתם ואו' דאתקרי בארעא מפני שזה הוא התחתון למט' הפועל הפעולות קרובות לבני אדם ולכך יקבל שינוי השמות הוא וי"ב מחנותיו שהם סחרין ליה והוא רומיא"ל בנקודה האמצעית להם בעל י"ב הנהגות משפיעם לי"ב מחנות אלו בפני אריה חסד דין רחמים ונן בפני שיר וכן בפני נשר וכן בפני אדם דהיינו תלת תלת ד' זמנין ולמעלה מראש המחנות שהוא רומיא"ל עוד רב משריין רזיאל שממנו מקבלים על ידי רומיא"ל והנה רזיא"ל לא יקבל השינויים ויהיה דומה אליהם כעין הנפש אל הגוף שהשינויים נראים בגוף ולא בנפש ולכך ממונה על כלהו שכל הפעולות ממנו. דלא ישתנה שמיה להיות ההשפעה ממנו רוחנית דקה מאד:
את חד נציץ על רישייהו היינו אצילות עליון המתנוצץ ומשפיע באמצעות הבריאה כנזכר ואיהי את ר' היינו סוד הת"ת שהוא ראש למ' והנה יתנהגו כלם לפי בחינת התנוצצות אות זה אם אדום בדין אם לבן בחסד אם ירוק ברחמים אם אוכס המזגת הפעולות במ' כל אלו ההנהגות יתנהגו לפי נטיית התנוצצו' האות שהוא מקורם העליון אם חסד אם דין אם רחמים והיינו אומ' נטלין כולהו לההוא סטרא דההיא נציצו דהיינו דרום צפון מזרח מערב: והנה עיקר פעולות אלו כלם לתורה וראש ראשם יוכיח ששמו רזיא"ל וכן האות בת"ת בעל התורה והאות ר' מורה קצת עוני כי קצת החצונים אחוזים בה כנזכר פ' בראשית עכ"ז הטעם לעוני היינו דקיימא על עונשא דמגלה רזין להענישם בעוני מדה כנגד מדה הם פזרו עושר התור' יענו בעוני והיינו הולך רכיל מגלה סוד והיינו ריש ויקרא וקלון לאענשא על המוציא קולות וסי' ריש וקלון.
לגו מנייהו יופיא"ל הוא שר הגבורה ולכך הוא ממונה על השרפים בהיכל שני ועם היות שהוא שר התורה כי הוא רבו של משה אפשר שהוא שר התורה מצד הגבור' אמנם בשמעתין פעולתו הדין והגבור' העליונ' ולא אתגליא הכא בחושבנא הענין כי השר הזה הוא מצד הבינ' דהיינו ק' של ויקרא כדמפרש ונודע שסוד בית ראשון היא הבינ' לכך עיקר ממשלתו ותקונו והתפשטות חייליו שם בבית אשר בנה שלמה אמנם להשלים פרקי המרכבה נתגלה בכאן במשכן כמעלתו בבית עולמים דתמן אשתלימו כלהו אפי' צדקיא"ל ורזיא"ל ויופיא"ל וקדמיא"ל והיינו שהם ד' משמרות כהונה בתחלה ועמדו אח"כ על כ"ד משמרות כשבאו לבית עולמים וזה עיקר המשמרות לפי שהבית גורם שהיא הבינה ממשלתו ממש ראש לשרפים שבהיכל שני שעיקרם מהבינה אמנם כאן היה בעל י"ב ככל מציאות שאר הממונים כנזכר.
וחכמיא"ל שמיה נר' שר החכמ' כמו יופיא"ל שר התורה וי"ב ממנן הם ד' טורי אבן כנזכר לעיל והיינו או' סחרן ליה לכל עיבר תלת תלת וגומר שהוא מקור ונקודה אמצעית לכל הפעולות הנובעות לכל צד. ויופיא"ל רב ממנן שהם מיכא"ל ותחתיו יופיא"ל ותחתיו חכמיא"ל כנזכר:
דלא אשתני שמיה מפני שעדיין הוא עליון בדקות אמנם חכמיא"ל ישתנה לפי שינוי הפעולות ונטותם אל בחינת בני אדם למטה:
את חד נציץ היינו אצילות עליון המאיר לכלם ואית אות ק' דהיינו אות הגבורה והדין כנזכר בזוהר שסוד החצינים תלויים בה ולכך כל המחנות אלו הם בגבור' מתנהגים כל הבחינות לחבת"ם שבגבורה וז"ש כד נציץ דא נטלין כלהו לההוא סטרא כפי נטיית הנהגת האצילו' העליון כנז' לעיל:
האי את ק' תליא באוירא לעורר דינים ומהמחנות אלו הם משתלשלים מהם כמה מדרגות עד הגיעם למטה בחצונים שאלו מוסרים העוברים על דעת התורה למטה כנזכר בפ' פקודי.
ואכפייא תלת זמנין ביומא דהיינו ג' תפלות שישראל מתפללים וממתיקים הדין לכך ק' מקור הדין היא כופפת כח דיניה אל הרחמים. וסלקא להמתק בבינה. ונחתא להמתיק הדינים למעלה בהוד ולמטה תרין אתוון אלין ק"ר הם כנגד ה"ו שבשם דהיינו בינה ות"ת ולכך אינון אתוון דקיימין באמצעיתא דהיינו י' כאן ה' בתראה מכאן ה"ו באמצע והיינו יהו"ד יקרא ממש וכמו שסוד ה' היכל ומכסה לחכמה כך אות ק' מכסה על אות יו"ד ומלבשת אותה דהיינו מאה י' פ' י' אמנם המ' היא תחתונה אומרת לזכר ופרשת כנפיך על אמתך לכך הזכר היינו ר' שהיא מכסה לאות א' זעירא דהיינו מ' וכן ו' מכסה על אות ה' דאיהו לבתר שלא נזכרה עדיין: לגו מנייהו קדומיא"ל מצד החכמה שהוא מכונה בקד"ם ודאי מצד אות י' בענין שהם ג' מיכא"ל ותחתיו אריא"ל המקבל השנויים ובעל המחנות שהם י"ב בסוד ד' טורי אבן כנזכר וקדומיא"ל גבוה אינו מקבל שנויי השמות דהיינו שנויי הפעולות מפני שאינו מתקרב לפעול בתחתונים כנזכר. חד את קיימא היינו אות ו' מויקרא והיינו חכמה והם מתנהגים בהנהגתה כי ממנה צמיחת הפעולות ואליה לא יתייחסו פעולות מפני שנעלמה אלא שיורה לבושה וז"ש לההוא נציצו דנצץ אות ק' דהיינו בינה לבוש והיכל לחכמה וכן הו' סוד הר' שהוא במקום ו' שמכסה אלף שצריכה העלם כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה.
והרח"ו נר"ו כתב. האי את קיימא על עונשא דמגלה רזין וגומר זה יובן ממה שידעת כי שם רזיא"ל הוא ממונה על היותו מגלה רזי תורה ליראי ה' כי הלא הוא נטיל נשיקין דמלכא הגנוזין בפומא דמלכא ומטרוניתא בהיכל ו' כנזכר בפ' פקודי כנזכר כי הוא ממנא בהאי היכלא ואינון נשיקין הם רזי התורה וסודותיה. וכן האי את ר' דקיימא עליה היא ממנא על דא ולכן שם רזיא"ל מתחיל באות רי"ש: ואמנם הוא אינו מגלה רזין אלא לדחלי חטא' ולכן כל מאן דמגלה רזין למאן דלא הוי דחיל חטאה היא ממנא בהאי את קיימא לאענשא ליה: והנך רואה בעיניך כי המאמר הזה איננו מושלם כי לא פירש אלא מרכבת מיכא"ל וחצי מרכבת גבריא"ל ולא אשלים מרכבת ד' החיות, ואמנם מתוך דבריו נבין כי המ' השכינה היא מתלבשת בכ"ח מלאכים שבראשי שמותם הם קמ"ץ פת"ח וגומר כנזכר בתיקונים שהם קדומיא"ל מיכא"ל צוריא"ל וגומר והנך רואה בעיניך כאן כי אלו הממונים עילאין דלא אשתני שמייהו הנה ראשי שמותם הם בניקודין ממש כנזכר ובמרכבת של מיכא"ל הם צדקיא"ל רזיא"ל יופיא"ל ר"ת צר"י. ובגבריא"ל תמצא חזקיא"ל רהטיא"ל קדשיא"ל ר"ת חר"ק. עוד יש חיבור אחד ר"ת שר"ק שהוא כלול מכולם שהוא מלאך א' של תחת יד מיכאל והיא קדומיא"ל ומלאך א' מתחת יד גבריא"ל והוא שמעיא"ל וניקוד זה של שור"ק נשלם בשאר מלאכים של ב' חיות אחרות:
אמנם הענין כי אור הפנימי מכולן אות ו' והיא נקודה פנימית במקום הנקר' קדש ויוצאת אות ז' לחוץ ופוגעת במחנה הראשון של מיכא"ל היותר פנימי ושם אות י' ושולטת על מלאך קדומיא"ל ותחתיו אריא"ל. ותחתיו י"ב ממוני' ג' מכל צד וכל שאר המחנות תחת י"ב אלו אח"כ יוצאים ב' אותיות ו' י' יותר לחוץ במחנה השנית של מיכא"ל ושם אות ק' ושולטת על מלאך יופיא"ל ותחתיו חכמיא"ל ותחתיו י"ב ממוני' כנזכר וכל שאר המחנ' תחתיהן אח"כ יוצאים ג' אותיות ו' י"ק יותר לחוץ במחנה ג' של מיכאל ושם אות ר' ושולטת על מלאך רזיא"ל. ותחתיו רומיא"ל. ותחתיו י"ב ממונים כנזכר וכל שאר המחנה תחתי"ן. אח"כ יוצאים ד' אותיות ו' י' ק"ר יותר לחוץ במחנה ד' של מיכא"ל ושם אות א' זעירא פני נשר ושולטת על צדקיא"ל ותחתיו י"ב ממונים כנזכר וכל שאר המחנ' תחתיהן ונעשה ויקר"א וזה סדרן. מחנ' מיכא"ל. א' קדומיא"ל אריא"ל י"ב ממנן. ב' יופיא"ל חכמיא"ל י"ב ממנן. ג' רזיא"ל רומיא"ל י"ב ממנן. ד' צדקיא"ל י"ב ממנן. מחנ' גבריא"ל מחנה פנימי שמעיא"ל ואית ליה ד' שמהן כפי שנוייו לצד ימין ושמאל וגומר ותחתיו רגשיא"ל ותחתיו י"ב ממנן כנז'. מחנה ב' קפציא"ל ותחתיו עזא"ל ותחתיו י"ב ממנן וגומר כנזכר. מחנ' ג' רהטיא"ל ותחתיו קדשיא"ל ותחתיו י"ב ממנן וגומר כנזכר. מחנה ד' חזקיא"ל קאים הוא וכל משריתיה לתרעא דמשכנא ואתקרי שננא דלהטא דחרבא ותחתיו גזריא"ל ותחתיו י"ב ממנן וגומר כנזכר. ולהיות כי בין אלו הד' מחנות היא השכינה ב' מכאן וב' מכאן לכן אחרי השלים אלו הב' לא הזכיר ב' האחרים כי אחרי הב' אלו היא השכינ' הקורא' אל משה. עכ"ל:
גליון וכתיב ויהי משה בהר ארבעים יום וגומר פי' רישיה דקרא ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר נראה שלא היה יכול לבא אל הענן ומתרץ דתרי ענני הוו חד דעאל ביה משה וחד דשרא על משכנא שלא היו העננים שוים בקדושה. ונלע"ד שכל מה שכתוב מתחלת אלא בגין וגומר עד תרי ענני הוו איני מהזוהר. לגו מנייהו יופיא"ל וגומר פקודי רמ"ז ב' ואסגי משריין בשלימו שמות רמ"א א'. עכל"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:
דף ג.
לגו בגו מפני שסוד יקרא היינו סוד יהו"ד כנזכר ושם זה הוא בת"ת כנודע והוא לבוש לסוד אות ו' עקרות לשמות הספירות וא"כ ימצא שאות ו' נשמה לאותיות יהו"ד וכיוצא בזה ויקרא ו' נשמה ליקר"א וז"ש לגו בגו באתר דאקרי קדש דהיינו עצם פנימיות הספי' הוא נצח את חד בטמירו שהיא הנותנת הנהגה לכל האותיות הנזכ' ואיהי את ו' והיא לשאר אותיות כנשמה בתוך הגוף שמתנוצצת ופועלת בהם:
קלא נפיק שהרי סוד קול הוא בת"ת ולכך קול מתהוה לנבואת משה מסוד ספירת אספקלריא המאירה שסוד נבואת משה צומחת מסוד נשמת הת"ת שהיא דקה כנשמה בתוך הגוף וכך אות ו' נשמת יהו"ד כנזכר וז"ש כדין בטש נציצו דאת ו' לנציצו דאת י' שהוא יציאת ההשפעה מן הכח הדק כנזכר לפעול ע"י שם יהו"ד דהיינו יקרא כנזכר וז"ש ונפק ההוא נציצו מגו אתר דקדש ובטש לגו נציצו דאת י' שהיא חכמה דקה ודאי בערך אל הו"ה וכדין נציצו דאת י' בטש לגו נציצו דאת ק' דהיינו בחינה הנגדיית לה' ראשונה דהיינו הבינ' כנזכר ועכ"ז הענין והקול דק ואין שם אלא רוח בחשאי אמנם כשבא אל סוד ק' דהיינו בינה אז נתהוה הויה נגלת והיה סודה קול וז"ש וקלא הוא נפיק שסוד הקול אינו נעשה אלא דוקא מהבינה ואפשר דהיינו קו"ף קו"ל:
ונפקא נציצו דאת ק' דהיינו בינה ובטש לגו נציצו דאת ר' דהיינו ת"ת ויתקבצו כולם יחד במ' וז"ש ונפקין נצוצין כלהו ומתחברן לגו נציצו דאת א' דהיינו מ' כנזכר בענין שיסודרו בה כל סוד ויקר"א והטעם שסוד א' זעירא מ' גליפו דכל אתוון וגילוי כל נציצן ואז מתהוה שם קול נבואיי אחר תיקון כל האותיות ועניינם והנה הם ג' בחינות הא' האותיות בעצמן וז"א נציצו דאת ו' בי' וגומר דהיינו אותיות. ב' ובטישת התנוצצותם דהיינו כח פעולתם אמר ומתחברן גליפין דנציצין. הג' חקיקת ציור התנוצצות בקולות עד שימצא סוד ויקר"א והיינו אומ' ובתר דאתחברן וגומר נפיק קלא מביניהון דהיינו קול הנבואיי היוצא ונחקק מההתנוצצות דהיינו גליפין דנציצין דקאמר והיינו סוד ויקרא והנה כשתדקדק תמצא שהם ג' בחינו' התנוצצות' כתות כתות המלאכי' המתנועעי' אחר הנצוצות ונובע למשה סוד בחינת הנבוא' בסדר מדרגות ויקרא וכל אותו הזמן שלא בא משה אל אהל מועד עדיין לא נסדרו סוד המדרגות כנזכר וז"א ומשה הוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל שעדיין לא נסדרו סדר המדרגות להשפיע הופע' הנבוא' דהיינו סוד ויקר"א לא נתקנו א"כ לז"א ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וסוד הענן הזה היה וכבוד ה' מלא את המשכן והיה צופה באותו מילוי וסדר המדרגות שלא נסדרו עדיין להשפע' נבואה, לבתר שנסדרו סוד המשכ' המדרגו' כדי להגיע נבואה למשה דהיינו סוד אור ישר ויקרא כתקונו. לבתר דאתהדרו אתוון להיותם על סדר נאות ויקרא הוו מתגלגלין בקלופוי בצרופין האתוון דאתמסרו לאדם דהיינו סוד התעוררות העולה מלמטה בסוד אור חוזר שנתלה לאדם קוד' חטאו שהיה צופה סוד מצותו או תורתו מה התעוררות והיאך היה מצרף ממטה למעלה מה שלא נתגלה לשום אדם שאין צופה בסוד מיין נוקבין כלל שעולים בחשאי מחטא אדם הא' ואילך. את א' דהיינו א' זעירא שהיא אופן א' בארץ המקבצת כל הטוב והייחוד וההתעוררו' העולה ועולה ממקו' קטנותה אל סוד תוכיות המחשב' העליונה כנודע שסוד ההתעוררות עולה מנקודת המ' עד אין תכלית ולכך עולה א' ממטה למעל' ודורך על במתי השם עד הכתר וז"ש ודא לאעלא בגו טמירא לאתר דאקרי קדש דהיינו תוכיות אות ו' ועילא מיניה והיא נעשה עטרה על ראשו העולה על ידו למעלה ולכך נפיק ו' ויהיב דוכתא ממש מקום ליכנס אל התוכיות העליון ואתחבר א' שהיא התעוררות ומיין נוקבין לגו ו' דבתרי' לעלות עד אין סוף והנה ההיפוך הזה הוא סוד התעוררות הטפ' ועלייתה לזה הוא סוד הצירוף הזה בהיפוך ממש הוי"ו והיינו סוד אוקי"ר בענין שאות ו' דהיינו ר' יור' למט' מהכל במקום ו' של ויקרא העולה על הכל ואות ו' העולה על הכל נכנסת במקום ו' שבשם ולזה יהיה הצירוף אוקי"ר שהוא סוד חותם המתהפך בסוד מיין נוקבין עולים ממטה למעלה להתעורר ולכך אתגליפו תחל' מצד התחתונים ואתנציצו מצד העליונים הפך ויקרא שהיה תחל' נציצו ואח"כ גליפו שכך דרך ההתעוררות העולה שמקדים העב ובא אל הדק ובהפך השפע היורד תחל' מקדי' הדק ומתעב' למט':
וקלא נפיק מבינייהו שכמו שזה מהוה קול מעל' למט' זה מהוה קול ממטה למעלה והיה סוד זה מתגלה למשריין שיהיו נכללים בהשתלשלות מציאותם ויתנוצצו באור ישר ואור חוזר והיינו או' ואתגליין לגבי כל אינון משריין דהוו נטלי אינון אתוון שיקבלו כח מכל בחינות האורות ישר והפוך ולכך כד מתחברין ג' בחינות בהתעוררות ממטה למעלה דהיינו אתוון נצוצין. קלא בטש בינייהו. אתחזון בגלופייהו דהיינו הג' וימצא אוקיר כנזכר והיה הענין להראות יופי העול' מהתחתונים והיינו סוד אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר דהיינו סוד עטרה שהקב"ה מתעטר בהתעוררו' העולה מן התחתונים והיינו כענין הזהרו במשה ובתורתו שזה מעשהו והתעוררותו. והנה מרע"ה היה צופה ומשיג סוד צרופי המחנו' עם אורות האותיות שהוא סוד ויקרא אמנם סדר אוקי"ר שהוא סוד התעוררות העולה ממט' למעל' לא היה צופה ואין קולו יורד אליו כלל שמאז חטא אדם הראשון אין מי שישיג סוד עליית המ' ממט' למעל' עד אין תכלית שאין אומרים שבחו של אדם כדמסיק לקמיה:
סלקין אתוון מפני שהקישוט העול' יעל' ע"י סוד כללות כל התחתונים בה בסוד כללות ההיכלות זה בתוך זה כנז' בפ' פקודי:
לבתר אתמשכו אתוון דהיינו שישתלשלו סוד אותיות אלו ויקר"א שיתמשכו מבחינה לבחינ' לרדת אל בחינ' אחרת דהיינו שהם ראשי הנהגת גבריא"ל השמאלי בעל הגבור' וחייליו וכנגדו סוד הלוים והם כ"ד משמרות נגד כ"ד משמרות כהונ' אמנם יש שתי שרים אחרים שהם אוריא"ל רפא"ל דהיינו ישראל במעמדיהם והמלך במלכותו אלו היה עניינם לסוד דגלי ישראל והנהגת המלכות לכך תקוני משכנא ומקדשא כהנים ולויים דהיינו מחנות גבריא"ל ומחנו מיכא"ל ובין מיכא"ל לגבריא"ל הם אוריא"ל רפא"ל שהמלך עם ישראל בסוד קו האמצעי לכך יתמשכו האותיות ממיכא"ל לאוריא"ל ורפא"ל ויגיע לגבריא"ל ויתוקן המשכן עמו ולכך הוו נציצין על רישייהו דכל אינון משריין ורתיכין ואשתככו בהגיעם אל בחינת הגבורה לשרים החזקים מצד גבריא"ל והיינו עד דאתתקנו לדוכתי לגבריא"ל ותחת ממשלתו ד' מחנו' כעין מיכא"ל והראש הראשון חזקיא"ל בסוד חוזק הדין. והם קיימי לתרעא דהיינו שהלויים אינם רשאים ליכנס רק עד מקום עזרת ישראל וכן הם בסוד המשכן העליון אינם נכנסים פנימה אלא שוערים ולכך קיימי לתרעא דהיינו סוד ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך וחזקיא"ל שר המלכות מצד הגבורה למטה מגבריא"ל ולמט' ממנו גזריא"ל ועמיה י"ב הם ד' הנהגות חגת"ם וכל א' כלולה מג' חסד דין רחמים כפי בחינת הגבורה ונודע שסוד החרב היא המ' מצד הגבו' ולהט החרב היינו כח התפשטות הקדושה הזה עם היות שיש להט חרב חצוני אמנם זה קדושת הדין החזק ומתחת ממשלתם משתלשל דרגין על דרגין עד הגיעם אל החצטנים וז"ש ואלין שננא דחרבא דמתהפכא בידייהו והיינו לשמור דרך עץ החיים דהיינו המקדש בעצמו שלא יכניס הקליפה לתוך הפרי:
לגו מן דא את חד דנציץ וגומר הוא סוד כח האצילות המתלבש בבריאה היא אות א' והיא המ' אמנם היא מצד הימין ועכ"ז יתנהגו הקדושים החזקים האל עמה מפני שהנהגתם בימין וז"ש דהא לא קיימי אלין ולא שיילי אלא ברזא דאלף שכך דרך המדות העליונות שכל עיקר הנהגתם להמזג החסד בגבורה והיינו או' בגין דשמאלא לא נטיל אלא בימינא ועיקר ההנהג' בחסד והגבורה תפעול כפעולת החסד מפני שהימין נוטלת תדיר השמאל עמה ואינה מניחתה לפעול וז"ש ימינא נטיל תדיר וגומר ולזה סוד א' היא אות ימינית דהיינו מ' מצד החסד מנהגת בגבורה והיינו נציץ ונפיק מן ימינא וכל אלו צופים נטיית הנהגתה:
בדין נטלין לההוא אתר דנציץ בחינת הנהגתה אם חסד אם דין אם רחמים. לגו מיניה רהטיא"ל היינו נגד הת"ת שבגבורה ולכך הוא פנימי מן הקודם והם ג' בחינות גבריא"ל למטה ממנו רהטיא"ל למט' ממנו קדשיא"ל ואלו אינם מצד הדין החזק בקודמין לכך אינם שוערים אלא הם פנימיים נכללים בסנהדרין כאו' וללוי אמר יורו משפטיך וגומר ולכך שמיתם אינם מורים על הדין החזק אלא רהטיא"ל שהם רצים ומזומנים לצורך גבוה וכן קדשיא"ל בסוד קדושתם ולהם י"ב מחנות סוד ד' הנהגות הת"ת שבגבורה בעולם היצירה כנזכר. דלא אשתני שמיה כנזכר לעיל שהוא למעל' פועל בדקות כנשמה בתוך הגוף אמנם הבחינות האחרונות היורדות למטה ישתנו שמם מפני קורבתם לפעולות הגשמיות:
את חד היינו חלק האצילות המתלבש בבריאה המנהיג בהם הוא ו' דהיינו סוד קו אמצעי שהגבור' שאשת חיל שולטת על ו' דינא זי"ן כלי מלחמה ולמעלה יתמתק סוד אות ז' זאת ויתהפך לרחמים ותתעלה למעלה עד המגדל הפורח באויר דהיינו ל' וימשיכו ממ' החסד למתק הדין והיינו רזא יזל מים מן לבנון העליון מדליו ודאי שהיא יסוד עניים ודלים העולים בסוד התעוררו' ממטה למעלה. מהרמ"ק זלה"ה:
גליון. דא' דאיהי ימינא וגומר שמות קנ"ט א':
דף ג:
ולגו מן דאיק ציא"ל היינו בחינת הבינ' ושם הגבור' ולכך הוא קשה ויש בו תוקף הדין דקפציא"ל בו סוד קפיצת הדרך ופעמים קצפיא"ל לשון קצף ח"ו. אבל במשכן היה מתוקן ועיקר תיקונו בבית המקדש שסוד בית ראשון מצד הבינה ובבית ראשון נחלקו המשמרות. ונתוספו עד כ"ד ודעת ר' אלעזר שהתוספת היה בבחינה זו שהוסיפו בכהנים בחלק מיכא"ל בחלק יופיא"ל והוסיפו הלוים בחלק קפציא"ל והיו כ"ד משמרות אמנם בימי משה לא עלו אלא אותם שהיה הצורך מפני שלא נשלם ענין המשכן אלא עד בואם לבית עולמים:
עזא"ל הוא השלישי שהם גבריא"ל ותחתיו קפציא"ל ותחתיו עזא"ל והוא שר הגבורה העזה והקשה והיא בת ד' הנהגות חגת"ם וכל א' כלולה חד"ר סוד ד' טורי אבן כנזכר לעיל:
את חד נציץ על רישייהו שהוא בחינת אצילות מתלבש בבריאה להנהיגם ואיהי את ד' והיינו סוד הבינ' מצד הגבור' היא את ה' בלתי שלימה שמשפעת דין והיינו ה' דלת הות כנזכ' פרשת משפטים וכלהו יתנהגו ויקבלו כפי בחינת ההוא נציצו דההוא את:
האי את תליא גו אוירא שהוא מציאו' בחינת הויית האותיות: על תרין אתוון אחרנין אפשר שהם ל"ת מילוי דל"ת:
לגו מן דא שמעיא"ל הוא הגדול ומעולה בשרפים ומשתרבב למט' לקבל התפלות ונגזר מן שמע ישראל ולכך יתחלף לד' שמות כנגד ד' תפלות ערבית שחרית מוסף מנחה עד ב' שהוא עומד באויר ארץ ישראל לקבל תפלת ישראל ולכך לא קיימא בגילופוי שמשתנה כפי שינוי בחינות התפלות ועמיה י"ב ממנן סוד ד' טורי אבן כנזכר והם ג' מלאכין גבריא"ל ותחת ממשלתו שמעיא"ל ותחת ממשלתו רגשיא"ל לשון נהלך ברגש והם כנגד בחינת הבינ' המשותפת עם החכמה להוליד הת"ת שנהפך עניינה לרחמים והיא ה' כנזכר פ' משפטים. אלין תרין סליקו לעיל על כל שאר אחרנין וגומר דהיינו ד"ה מתעלין לעיל על כל שאר דהיינו אותיות א"ל שבשאר מחנות כי נודע שיתגברו ב' מחנות שניות עליונות דהיינו חכמה ובינה על הב' מחנות ראשונות שהם סוד ת"ת ומ' ולזה אותיות חכמה ובינה שהם ה"א דל"ת מלואם אותיות א"ל שהם אותיות מ' ות"ת סוד מחנות הראשונות והם נכללות בתוכם. לגו לגו וגו' תרין אתוון אחרנין דתליין באוירא שהם ה"ד אשר לחכמה ובינה ואשתאר כנסתלקו עם אות ם' סוד ה"ד ישארו ממלואם א"ל והם והם מתחברות באותיות ויקרא דמיכאל הנזכר לעיל והם מצטרפות אלו באלו עד שסוד ויקרא נצרף בצירוף ויקרא והיינו או' ואתהדרן קדמאי כמלקדמין שהיו אוקי"ר ונצרפו ויקרא בצרופם הראשון ונפקי לבר ויצטרף מהם ויקרא אל משה. מהרמ"ק זלה"ה: (הציור הגדול השייך לכל הענין הנ"ל הדפסנוהו בגליון לבד עם עוד ציור א' השייך לפ' אחרי מות ושם נרשם):
ר' חייא פתח באתי לגני וגומר לאו רישיה סופיה וגומר. רישי' דקרא משמע סיפור דברים אכלתי שתיתי וסופי' דקרא משמע דאתא לזמנא דאמר אכלו רעים וספור דברים נגדיי לזימון משום דמאן דמזמן לאחרא וגומר.
בעא לדכאה לון מעונותם ע"י הקרבנות ואתרעי בהו שאין בכל האומות מי שיגרום הייחוד העליון במעשיו אלא ישראל וכיון שרצה הקב"ה שישראל בקרבנות יהיו בעלי הייחוד העליון בעא לסלקא להו מכל שאר מקטרגי עלמא שלא יהיו להם עסק עמהם כדי שלא יתאחזו בסוד ייחודם אל הקדש פנימה:
ת"ח בתר דאתעביד בי מקדשא לתתא בזמן שלמה ונשלם למטה ביום שכלולי אתקם אחרא לעילא רוחני של מיכא"ל הכהן המקריב או אפשר על השכינה קאמר שהיה לה קומה וייחוד עד הת"ת והראיה מהמשכן שהוא עראי הולכי דרכי' ועם היותו עראי כתיב ביה הוקם המשכן והיינו המשכן העליון הנגדיי למשכן כ"ש המקדש הקבוע שהוא עיקר הקרבנות.
ההוא יומא שהוקם המשכן וכ"ש כשנשתכלל המקדש כנזכר.
חדוותא דקב"ה שנתייחד ת"ת עם מ' ונתעטרו בשמחת הבינה כיון דאתחנכו בי משכנא כי שבעת ימים ימי המלואים לא מלא כבוד ה' את המשכן ער שכהן אהרן כאו' קרב אל המזבח ועשה את חטאתך וגומר ואחר שנתחנך הבית בקרבנות אלו מיד וכבוד ה' נראה בענן ולא יכול משה וגומר מיד ויקרא אל משה להכניסו א"ל משה היינו דבור לצוותו על הקרבן דהיינו סעודה והם קרבני הייחוד העליון הנעשה ע"י הקרבן ועם היות שכבר נצטווה משה על הקרבנות חנוכת הבית ותמידין ומוספין עכ"ז עדיין לא נצטוה על קרבנות היחיד שהם עולות נדבה דהיינו אדם כי יקריב:
באתי לגני כשנכנס משה להמשך הנבואה אליו נכנס הת"ת אל המ' כי כניסת משה שהיא סוד הת"ת אל המשכן הוא כניסת הת"ת אל השכינה ולזה פי' פסוק ויקרא אל משה קודם פסוק באתי הפך הסדר במקומות אחרים. ג"ע דלעיל' בינה גן אל העדן חכמה והוא מאמר הת"ת אל המ' באתי לגני היינו שנתעל' הת"ת בסוד הדעת הנעלם בבינה אחותי כלה דא כנסת ישראל שיש לה עם הת"ת בחינת אחות ובחי' כלה דבההוא יומא אזדווגו זווגין בההוא ג"ע ב' זווגין בבינה הא' זווג חכמה ובינה ע"י הדעת. והב' זווג הת"ת והמ' בבינה דהיינו יחוד ז' ספירות הנעלמות בה בגין דיתבררון כלהו וגומר פי' כדי שיתבררו כל הספירות מעצם הבינה ולכך הוצרכו לעלות אליה כלם ואתקשרו כל חד וגומר ע"י השפע הנז' נקשרו למטה או אפשר שאינם מקבלות מהבינה אלא ע"י קישורם קודם. הה"ד אריתי מורי וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. ר' חייא פתח ואמר באתי לגני וגומר הקושיא מבוארת כי איך יזמן לאחריני למיכל בתר דאיהו אכל למזוניה כוליה כמ"ש אכתי יערי וגומר שתיתי וגומר אריתי מורי וגומר נר' כי אכל כל הסעודה כלה ואיך יזמין לאחרא ובכלל קושיא זו תתעורר אחרת כי אע"פ שאפשר שהניח מה לאכול להם כנראה או' אכלו רעים וגומר עכ"ז לאו אורחא לזמנא אושפיזין אלא קודם שיתחיל גם הוא לאכול וז"א כד מזונא אתתחן קמיה וגומר כי זהו דרך המוסר ולא אחר שהוא אכל ובפרט כי מפשט הכתוב נר' שאכל הכל כמ"ש אריתי אכלתי שתיתי וגומר. ותירץ כי זה איירי לעילא בעולם העליון והענין כי פסוק זה נא' על אותה שעה שהוקם המשכן התחתון אשר גם למעלה הוקם משכן עליון של מטטרו"ן כנזכר פרשת תרומ' דף קפ"ו ע"א ולזה כתיב הוקם המשכן סתם פי' כי אחכ"א בפסוק של אחריו ויקם משה את המשכן וכאן לא הזכיר מי הקימו והל"ל הקים משה את המשכן וכן דייקו התם פרשת פקודי דף רל"ה ע"ב ע"ש אלא מדקאמר הוקם סתם נראה דהוקם ע"י אחר והוא משכן העליון דמטטרו"ן שהוקם ע"י הקב"ה עלמא עילאה שהוא בסוד כסא הכבוד הרוכב על עולם היכלי מטטרו"ן ומשכנו וע"ש:
באתי לגני דא ג"ע וגומר אחותי כלה דא שכינתא וזה איירי בעת שהוקם משכן העליון. והנה ידעת כי המ' נק' כלה בעת הזווג מלשון נכספה וגם כלתה כי כאשר נתהוו אל הייחוד אז נק' כלה וגם כי אז כלולה מן היסוד הנק' כ"ל המשפיע אז בה והיא ה"א תתאה ואז נק' כלה כנזכר פ' האזינו דף ר"ץ ע"ב והוקם לו עם זה דא"כ מה כוונת סיפורו אל המ' כי בא אל גנו הם היכלי ג"ע במטטרו"ן אשר שם מתלבשים סוד ו' קצוות דגופא דדכורא כי הלא כבר קראה כלה המורה ייחוד עמה כאשר ביארנו א"כ מה ענין סיפורו אליה כי בא אל הגן ההוא אחר שכבר נתייחד עמה שם כנודע כי שם סוד הזווג והייחוד בהיכל השביעי בעמידה בברכת שים שלום כנזכר פ' פקודי. וביאר כי כוונתו לומר כי עתה אשר היא כלה ומתייחד הוא בייחוד עמה גם נתייחד עם כל הקצוותיו בייחוד גמור והם הנק' גני שהם ג"ע דמט"ט בז' היכליו כי כשיש ייחוד לת"ת עם המ' אז כל השש קצוות שבהיכלי מטטרו"ן כלם מתייחדין כל חד בחבריה והענין כמו שידעת כי באצילות לעולם יש ייחוד אמנם בבריאה יצירה עשיה צריך ייחוד שהם מתלבשים למטה באלו הג' עולמות ולכן צריכין אל הייחוד וזה ברור ופשוט:
והנה סוד הייחוד הזה הוא כי בקצוות אלו יש דין וחסד ורחמי' וצריך לאכללא כל חד בחבריה מים באש ואש במים ומי' ברוח וגומר כנזכר ריש פ' וארא בסוד ד' יסודות וד' מתכות וזהו באתי לגני פי' באתי אל ז' היכלות העליונים הנק' גני ושם ייחדתי אותם כל חד בחבריה וזה אני מודיע לך אחותי כלה כי כאשר אתה בלתי בייחוד עמי ג"כ כבר באתי אל גני וייחדתים כל חד בחבריה והם אריתי מורי וגומר שהם ו' קצוות מורי בשמי יערי דבשי ייני חלבי וזהו אחותי כד"א דא כ"י דבההוא יומא אזדווגו וגומר כי הרגיש הקושיא שאמרנו ותירץ דבההוא יומא אזדווגו וגומר וז"א זווגין בכלא כלו' זווגא דקב"ה עם כ"י וזווג הו' קצוות כל חד בחברי' וז"א אזדווגו זווגין בההוא ג"ע כי זווגין הרבה כלולין בזווג ההוא והם זווג מורי עם בשמי וזווג יערי עם דבשי וגומר. עכ"ל:
גליון. ר' חייא פתח וגומר וירא ק' ב':
דף ד.
כלהו אשתקיין ואתרוו כי אין שפע יורד למטה אלא אחר שהם נוטלות כראוי ולכך אחר שהם שבעות או' אל התחתונים אכלו רעים וגומר לשובע והיינו סוד בשכמל"ו ובאתי לגני סוד שמע. ולהיותה היא משתתפת עם התחתונים בזה לזה הוא אומר לה ג"כ באתי לגני וגומר. וכלהו ענפין בין אותם שבמ' בין אותם המתפשטין למטה ממנה אתברכו ואתרוו כד וגומר כי התחתונים תלויים בעליוני' ואחר שהעליוני' שהם השרשים בשופע וריבוי ברכות אף התחתונים כן. בריחא דקרבנא פי' ריח הקרבן עולה דרך הענפים כלם ממדרגה אחרונ' אל המלאכים הנק' אישים עד י' מדרגות זו למעלה מזו כלם נאחזים זה עם זה ועולים ומתייחדים היכל פנימה להיכל עד הקשרם בהיכל קדש הקדשים ומשם במדרגות כסא הכבוד עד הפנים למ' ומשם נקשרים אשה ה' ריח ו' ניחח ה' לה' י' כנז' בשיר השירים ואח"כ השפע יורד דרך עליית התעוררות הנז':
ת"ח בשעתא דנחתא וגומר ולבחינת השכינה השוכנת למטה בתחתונים שהיא הנק' אופן א' בארץ לה הוא אומר באתי לגני ומשפיע בה חלק ממה שינק בייחוד פניה העליונים וז"ש קב"ה אמר לה קרא דא וגומר:
בגין דישתכחו וגומר פי' עד עתה לא היה משפיע לה דיצורך התחתונים מפני שלא היתה היא משפעת בהם ולא היתה דיורה אלא בעליונים ועתה שהיא שוכנת בתחתונים נמצאו התחתונים נזונים ממנה ומתנהגים ע"י לא ע"י שליח ולכך הרבה הת"ת שפע' ולז"א שאמר לה האי קרא שפי' ייחד לה המדות הנז' בכתוב והכוונה על תוספת הברכות בה כדי שישפיע בתחתונים בעין יפה וז"ש בגין דישתכרון וגומר ברכאן מצד הימין וחידו מצד השמאל בכלהו עלמין בין אותם הנאחזים בימין בין אותם הנאחזים בגבור' הקדושים. ואתבסמת היא וגומר שע"י תיקון המדות העליונות דיני' נמתקים והיא משפעת ברכות מצד הימין עם היותה שמאלית מצד הגבורה.
דכד אלין שית וגו' יר' הכוונה שלא הזכיר הכתוב אלא ו' קצוות לבד משום דכד אלין שית מתברכאן שהם שש קצוות כדין כלהו עלמין אתברכאן לתתא ומעצמו ידוע והיינו אכלו רעים וגומר ואתברכאן לעילא ג' ראשונו' שאין לאלו ברכות אלא מתוכם וכנסת ישראל שהיא מ' אתברכא מכלהו מהששה ומהג' הקודמות ולזה לא אמר וכנסת ישראל אתברכא מנייהו:
ד"א באתי וגו' ר' יצחק אמר לא אזדווגו ישראל וגו' יר' כי או' כלה כנגד ישראל בסוד נשמתם שבמ' בסוד מ"ן והם אחות שם בבחינה שהמ' אחות לת"ת והם כלה בבחינת שלא נזדווגו לעולם אלא בזמנא וגו' בענין שהיו באותה שעה כלה ודאי נשואים חדשים אלא בזמנא דאלין שית שהם ו' קצוות כנז' אתרווין להראות על השפע הנוסף על הנהוג. משקיו היא הבינה גן עילאה ולפי זה הת"ת או לישראל שהם קבוץ הנשמות באתי לגני שהיא הבינה אחותי כלה ישראל כנזכר אריתי וגומר סוד קשר ו' קצוות דאתרווין וע"י רבוי שפעם נקראות בשמות אלו ונקשרות זו עם זו כנזכר. ואו' מנחלא דלא פסיק וגומר לישב או' אכלתי שתיתי וגומר ואח"כ אמר אכלו רעים וגומר משום דהיינו נחלא דלא פסיק שיכול לומר אכלתי שתיתי ועדיין אוכל ושות' כענין שאו' אכלו ושתו בחברתי ואמר אכלתי וגומר שהתחיל ראשונה ולא אמר רעיתי דודתי מפני רבוי בחינת פרצופי הנשמו' השותים והאוכלים:
ור' יהודה קשיא ליה או' כלה ואח"כ אכלו רעים וגומר ולא ניחא ליה כדר' יצחק משום שבשעת זווגם של ישראל הם אחדים עם השכינה ואינם נפרדים ולזה פי' שכלה היא המ' המתייחדת עם הת"ת ודודים ורעים הם אותם שהם למטה מהאצילות כחות הדין הנק' מארי יבבא ויללא תרועה ושברים ונמתקים ומתבסמין ומתהפכין אל הימין וז"ש ואתברכאן כחדא והיינו רעים דודים כלומר אלו לאלו והיינו כחדא לא רעים להקב"ה ואפשר שקראם רעים דודים מפני שדרכם לאכול על שלחן המלך וז"ש דהא מסעודתא דמלכא אתהניין כלא. ואפשר רעים מלשון תרועה וגם האהבה מן השמאל ומשם רעים ודודים.
ואימתי אכלי וגומר בשעת' דמלכא אתחדי מצד הביכה דהיינו באתי לגני שמשם השמחה ואחדי למטרוניתא דהיינו אחותי כלה לשמחה מהשפע ההוא בקדמיתא וזה בסיפור הענין אליה והכוונה שתקח גם היא חלקה מקשר הספירות והיינו אריתי וגו'.
לבתר כלהו אכלין והיינו אכלו רעים דהיינו מציאות השפע וחדאן היינו שתו ושכרו דודים יין הבינה המשמח ולפי שהאהבה מתעוררת יותר ביין לז"א שתו דודים המורה אהב' יותר מרעים כדמסיק:
ר' אבא אמר וגומר הענין כי מורי ובשמי וגומר הם ו' קצוות והם הם הנק' דודים ורעים ולהם ב' בחינות והכוונ' באתי לגני הבינה אחותי כלה ולבא שם אריתי מורי וגו' שנתקשרו הקצוות יחד בקשרם אלו עם אלו ליכנס לבינה ואכלו רעים הם אינון שית דקאמר דהיינו ו' קצוות במקומם שהשפע בא אליהם למטה בקשרם וייחודם יחד ואחר שאכלו ונקשרו הם עולים אל שורשיהם הקדום שבבינה וז"ש ואלין אינון דכתיב בהו הביאני המלך חדריו הם חדרי הבינה שהם ו' קציות הנעלמים בה ולגבי תתאין השפע עב כמשל באכילה אמר אכלו רעים אמנם בנעלמי' בבינה תמן יין המשמח אמר שתו ושכרו. וז"ש מיין מההוא יין דרוי כלא:
ור' אלעזר אמר כל אינון דלתתא פי' אותם שהם משש קצוות ולמטה דהיינו המ' וכל אשר בה כאו' זה הים גדול וגומר ואם תאמר למה פרט הו' והמלכות וחייליה כללם יחד כאו' אכלו רעים לזה תירץ וכיון דאינון שית אתברכאן וגו':
ר"ש אמר כלא שפיר וגומר כלו' כל מה שפי' החברים הולך על דרך ישר דשבעים פנים לתורה אמנם להעמיק ככל האפשר יהיה פי' אכלו רעים לעילא היינו ייחוד י"ה: שתו ושכרו דודים לתתא בייחוד ו"ה: א"ל ר' אלעזר וגומר אעפ"י שהבין דברי ר"ש עכ"ז הוקשה לו מן הראוי להיות רעים למטה שמורה על מרעות בעלמא. ודודים למעלה המורה על חשק אהב' גדולה. ב' כי האכילה מורה על העבות הדברים וראוי שתייוחס אל התחתונים ושתיה שמורה על דקות קצת ראוי שתתייחס לעליונים וז"א מאן אינון לעילא וגומר שיתיישב בהם מלת אכלו רעים כנזכר וכן מלת שתו ושכרו דודים. וא"ל ר"ש ב"י יאות שאילת והשיב לראשונות ואמר דא אתר עלאה ירצה כי ב' אלו הספירות נכללו במקום א' ושם אחד המורה על קשר ב' הספירו' אלו כספירה א' כי אין לכל א' שם נפרד כמו שאר הספירות כי זה השם מורה על שתיהן וז"ש אתר עלאה דאינון בחדוותא וגו' שאין להם שום סבה המטרידות הייחוד והיינו או' דאינון בחדוותא שאין עצבות ופגם נכנס בין חכמה ובינה כלל הגורם פירוד זולתי בחרבן בית המקדש ולעולם הם בחדוותא. והם באחדותא שזווג חכמה ובינה לא יצטרך רדת החכמה ממקימה ולא עליית הבינה למעלה כי זאת הסבה הגורמת פירוד הייחוד של ת"ת ומ' לחזור אח"כ הדבר לאיתנו הראשון ויפרד ייחודם אמנם אלו במציאותם באחדותן:
ולא מתפרשן כי הסבה שמ' נפרד מן הייחוד הוא שבעת שהיא מקבלת אינה משפעת לתחתונים כלל ובעת שהיא משפעת אינ' מקבלת אמנם חכמה ובינה לא מתפרשן שיש להם כח לקבל ולהשפיע כאחד לקרבתם אל מקורם ולסבה זו נקראות נחלא דלא פסיק וגומר.
אלין אקרון רעים כלומר שאינם תאבין זה לזה שלעולם מיוחדים כי לשון רעים מורה על מיעוט חשק שלעולם מיוחדים:
ונהר יוצא מעדן וגומר קרא הבינה נהר המורה על רבוי משך השפע וקרא החכמה עדן מורה על עדונם בייחודם ואו' יוצא מורה שלעולם יוצא ולעולם מיוחד וז"ש עדן וההוא נהר לא מתפרשין יר' עידונם ומשך זרעם ושפעם למטה אל יחסר ולא מתפרשין נפקא ליה ממלת יוצא כדפי'.
ואשתכחו וגומר יר' כי עם היות שאמר אכלו רעים אין הכוונה על דבר נוסף בייחודם ובמציאותם אלא ואשתכחו נמצא בעניינם הייחוד דהיינו אכלו וענין ייחודם הוא בג' בחי' הא' ברעותא דהיינו שמתרצים זה לזה ומטיבין רצונם יחד כרעי' זה לזה ולא יפסיק רצון ייחודם להשקות התחתונים. הב' באחדותא כי מלת רעים מורה מיוחדים במרעות יחד ולא א' למעלה וא' למטה. הג' בחדוותא שעיקר הרעים שהם שמחים ברעותם ואין פגם מפסיק. וג' אלו בפסוק ונה"ר היינו שמחתם במרוצת שפעם ואין פגם מפסיק. יוצא מורה אחדותן דלא מתפרשן. עדן מורה על רצונם בעדונם ולעול' מתעדנות ואין יציאת השפע לתחתונים מפרידו מעידונין כדפי':
דודים אלין דלתתא וגומר כי מלת דודים מורה על היותם תאבין זה לזה וייחודם לעתות מזומנות כגון בשים שלום וכיוצא כנזכר בזוהר והיינו או' והא אוקימנא:
ת"ח באינון עילאין וגומר היינו לבאר קושיא ב' כנזכר ותירץ מאן דאית ליה גרבי חמרא וגומר הענין כי האכילה יורה על עוביות הדברים יותר משתיה והשתיה יצדק בבינה מצד דקות' גם כי משם היין והאכילה שהוא התעבות הדברים יצדק למטה בת"ת ומ' אמנם טעם להיפוך בכתוב הוא כי שלמות המדות אלהיות נכלל הדק בעב והעב בדק והטעם כי מציאות הדק יתרב' בהם האור והשפע ומציאותם העב יתרבה בו מציאות התעוררות התחתונים ובהתקשר זה בזה יושלם הכל והיינו או' מאן דאית ליה גרבי חמרא שהם דקות הספירות יין המשומר בבינה כתיב בהו אכילה להמשיך להן ההתעוררות כנז'.
ובאינון תתאין שהאכילה וההתעוררות בהם טבעית כתיב בהו שתי' לקשר בהם גם הדקות.
א"ל אתחזי דהא דודים חביבותא אינון שהוא מורה על אחדותם ואין מעלה זו בת"ת ומ' כי החביבות הזה מורה אחדות והיה ראוי שיקרא אותם בשם מור' על פרודם א"כ מ"ט אינון תתאי שהחביבות האמיתי בעליונות כנזכר ותירץ כי אדרבה החביבות הזה מורה חשק האהבה שאינה מושגת וז"ש אינון דתאבין דא לדא ולא משתכחי תדיר אינון דודים ומלת דודים מורה על אהובים מרוחקים.
ואינון דמשתכחי תדיר כלומר כי רעים מורה אהובים קרובים וז"ש ואינון דמשתכחי תדיר ולא מתכסיין מצד דקות החכמה שהיא עילה ומטבע העיל' נעלם מעלולה ואלו לא מתכסיין זו מן זו. ולא מתפרשן מצד עביו' וירידת מעלה שיש לעלול בערך עילתו ולזה אקרון רעים מלה מורה על השואתם וייחודם יחד בלי פרוד. וע"ד אלין רעים ואלין דודים כל א' יורה על בחינתו כנזכר:
ודא הוא שלימותא דכלא כלומר בפסוק זה נכלל כל הייחוד בחלקיו ופרטיו כנז' מה שלא יצדק לכל הפי' הקודמין ובהיות הייחוד הזה שלימות כל המדות בגין דיתברכא כ"י וכדין ממילא חדווא בכלהו עלמין ולא נצטרך לפרש כמו שפי' הקודמים הכתוב על ישראל ועל כ"י כי הכל תלוי במה שזכרנו:
ר' חזקיה אוקים האי קרא בגין קרבנין לא פי' בספירות כקודמין אלא מורי ובשמי זה הקטרת יערי עם דבשי זה קרבן שנאמר בו קרבני לחמי. ייני עם חלבי ניסוך היין ומים וטעם או' אריתי אכלת שתיתי דאינון סעודת' דמלכא ולז"א אח"כ אכלו רעים כי סעודתא דלמלכא לקרבא קמיה כי עם היות שהקב"ה מחלק מהקרבן לנפרדים כאומרו לאשי כנזכר פ' פנחס עכ"ז אין ראוי לישראל להיות כוונתם בנפרדים כלל אלא מקריבין אותו להקב"ה והוא נהנה בייחוד מדותיו ואח"כ מחלק משלחנו לחיילותיו כנזכר בר"מ וז"ש לקרבא קמיה שאין מקרבין אלא להקב"ה ולהכי קאמ' אכלתי שתיתי ואח"כ אכלו רעים וגומר דהיינו בקרבן ונסכין ולא אמר ארו שלא אכלו ושתו כי מהקטרת לא היה להם חלק ולכך היו מקריבין אותו במזבח הפנימי ואומ' אכלו רעים הם מלאכי רחמים שאינם שותים יין שתו ושכרו דודים הם מלאכי דין וע"ד ע"י הקרבן מתבסמין כלהו מאריהון דדינא עם מאריהון דרחמי ואשתכחו חדוותא בכלא למעלה בספי' ולמטה בנמצאות מהם כנז':
ר' יצחק אוקים האי קרא בשעתא דעאלת שכינתא וגומר שאז ירדה השכינה לידבק עם ישראל לעולם והטעם הוא משום דאשתכחו ישראל שלמים לתתא ושלימותם וטוהר נשמתם גורם דבקותם בת"ת שמשם אצילות נשמתן והיינו או' ואתאחדו ביה בקב"ה ושכינה באה למקדש לידבק על ידי ישראל בת"ת ע"י המצוה והתורה והיינו דדייק קרא ואמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמנם הכוונה ושכנתי הת"ת בתוכם של ישראל בסוד נשמתם והשכינה במשכן לידבק עמהם כדפי'.
וכדין עילאי ותתאי מרוב השפע והיינו או' באתי לגני הם נשמתן של ישראל גן לת"ת הנטועות בהם לעשות פירות התורה ומצוה. אחותי כלה זו שכינ' שבמשכן והת"ת נכנס במשכן ואומר לה דברים אלו על דבקותו עם ישראל אריתי וגומר היינו ייחוד ו' קצוות שבו בסוד טהרת ס' רבוא שהם אצילות משש קצוות בסוד כללותם. אכלו רעים שתו ושכרו דודים הם עילאי ותתאי דאתבסמו כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. אכלו רעים כל אינון דלתתא הם סוד המלאכי' הכלולים בעולם משכן מטטרו"ן שהם שערות וענפים הנמשכים מהג"ע הנז' שהם ו' קצוות המתלבשים בענפים אלו שהם כל צבא שבמטטרו"ן כי אחר שיש ייחוד לעליונים כדין אתברכאן כלהו ואית להו מה למיכל בסוד ותתן טרף לביתה.
דכד אלין שית מתחבראן כדין כלהו עלמין אתברכאן ואפילו המ' אתברכא מנייהו ואח"כ היא מברכת לכלהו עלמין תתאין כמ"ש ותתן טרף וגומר:
ד"א באתי וגומר ר' יצחק אמר וגומר לעיל פי' ר' חייא פסוק זה בסוד אותו היום שהוקם המשכן והוסיף ר' יצחק לומר כי גם בכל עת שיש זווג למעלה הוא כן ולא לבד בעת הקמת המשכן כי אין זווג כלל בשום עת עד שאלין שית יתברכון כחדא. עוד אפשר הוסיף ר' יצחק על דברי ר' חייא והוא כי ר' חייא אמר דבההוא יומא אזדווגו זווגין בכלא כי היו כמה זווגין כחדא כי ע"י התעוררות זווג ת"ת ומ' ומתייחדין ג"כ שית קצוות עילאין וכמ"ש תחלה באתי לגני וגומר כי קראה כלה ואחכ"א אריתי מורי וגומר כנר' כי ע"י זווג הכלה מתעורר ייחוד השית קצוות העליונים לז"א כי אין הדבר כן רק תחלה מקדים ייחוד השש קצוות ואח"כ בהיות הת"ת כולל בו' קצוותיו אז מתייחד עם הכלה וזהו באתי לגני וגומר כלומר אעפ"י שאתה אחותי כלה בייחוד עמי הלא כבר קודם זה באתי לגני ושם אריתי כבר מורי עם בשמי וייחדתי ו' קצוותי ולז"א באתי אריתי בל' עבר:
ר' יהודה אמר וגו' ר' יהודה אוקי להאי קרא בעת הקרבנין כנודע כי אז ייחוד כל הנעלמות ואחר אשר אריתי מורי וגומר שהוא ייחוד העליון אז אכלו רעים וגומר הם סוד מארי יללא כחות הדין כנודע כי סוד הקרבן הוא ריח כמ"ש אשה ריח ניחח והסוד כי כל הדינים הם תלויים בחוטמא ובעלות הריח ההוא מן הקרבן אז מתבסמאן כל דינים הנאחזים בחוטמא כנזכר פ' נשא דף קל"ח ע"א ע"ש וזהו סוד אשה בסוד אוכלת שהם מארי דינא הנק' אשים כנזכר פ' פנחס דף קנ"ב ע"ב. ואולי דייק ג"כ ר' יהודה או' שתו ושכרו בסוד יין הגבור' וזהו ושכרו כי הם כחות הדין:
ר' אבא וגומר כלם ביארו אכלו רעים וגו' לתתא רק כזה אוקי הקרא בעת הקמת המשכן והאחר בעת הזווג והאחר בעת הקרבן אך ר' אבא מבאר כי אכלו רעים הוא לעילא בשית קצוות הנז' והענין כי אעפ"י שנז' אריתי וגומר אכלתי וגומר שהם הו' קצוות עכ"ז הכוונה כי נודע כי כח הזכר הוא שם יהו"ד מיחד אותם בסוד עלת העלות המתפשט בשם הזה ועל ידו מתחבראן כחדא ואינן יכולין לקבל שפע מאבא ואמא עד שיתייחדו ויכללו כל חד בחבריה וזהו אריתי מורי וגומר כלו' אני הוא אשר אריתי וחברתי מורי עם בשמי ואני הוא שאכלתי יערי וגו' וחברתים ויחדתים יחד אמנם עתה אחר אשר יחדתים וחברתים יחד עתה אכלו רעים אתם ו' קצוות רעים שלי כי הם רעי וחברי הת"ת עתה אשר אתם מחוברים עתה תוכלו לאכול ולשתות מיין העליון בינ' אימא דילן וזהו שתו ושכרו מההוא יין דרוי לכלא הוא יין הבינ' כנודע והביא ראיה כי על אלו הו' קצוות אתמר עלייהו שתיית היין כמ"ש הביאני המלך חדריו והם ז' חדרי ג"ע הם ו' קצוות הת"ת כנזכר בזוהר שיר השירים ע"ש. והנה הפסוק אומר ישקני וגומר כי טובים דודיך כשהם מיין העליון גם אמר אח"כ אזכיר' דודיך מיין הנה כי סוד היין ומשך אלו הו' חדרים ההם וז"א שתו ושכרו דודים ואמנם מ"ש מההיא יין דרוי לכלא הענין הוא כי הרגיש בדבריו כי נודע כי היין העליון משמח ולא משכר ואיך אמר שתו ושכרו דודים ואיך ישתכרו ממנו כי אין נק' יין משכר אלא מכח דין הגבורה הקשה לזה ביאר מההוא יין דרוי לכלא והוא כי נקט ושכרו לומר שיתרוו וישבעו ממנו ולא שתייה מועטת רק שיתרוו ממנו הרבה וכן תרגום יין ושכר חמר ומרוי וע"ש זה נקט ושכרו ולא ח"ו שיתלבשו בגבורה וישתכרו רק שיתרוו וישבעו ממנו. ואולי יש הכרע מאומ' ושכרו ולא אמר ואשתכרו:
ר' אלעזר וגומר בא לחלוק על ר' אבא כי לעולם אכלו רעים וגומר הוי לתתא ולא לעילא כי כבר נאמר אריתי וגומר אכלתי וגומר:
ר"ש אמר וגומר זה יובן מפ' האזינו דף ר"ץ ע"ב ע"ש:
ת"ח באינון עילאי וגומר הביא ראיה לדבריו כי לכן אתמר אכילה ברעים ושתיה בדודים לפי שסוד אכילה ידעת שהוא למטה בסוד צדיק וצדק כמ"ש מהאוכל יצא מאכל וכמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו שהוא מ' ותמן שייך אכילה. וסוד הענין כי המאכל יותר גשמי ומלובש מן השתיה וזה בסוד האותיות היותם לחים דמות מים בבטן כדי שימשיך שפע עליון למטה בסוד אשה ריח ניחח לה' כי עולה אכילת הקרבן עד הבינה כנזכר פ' צו דף כ"ו עד דתמן ריחא בסוד ולא אריח בריח ניחוחכם כד אינון זכאין ח"ו. והנה האכילה עול' מתתא לעילא מהמ' אל היסוד אל הת"ת עד הבינה ואז מחמת אותה האכילה שנתננו חלק אליה גם היא תשקנו יין דמנטרא וזהו אכלו רעים לעילא מסוד קרבנין ותפלות תתאין. ואח"כ גם היא תתן לנו מיין העליון ואז שתו ושכרו וגומר וירד היין בו' קצוות הת"ת עם המ' ומשם עלמין תתאין:
א"ר אלעזר ת"ח הוק' לו דודים מורה יותר חביבותא מן רעי' וא"כ לאותן עילאין שאמרת דאשתכחו לעלמין באחדותא בחדוותא וגומר היה להם ראוי זה השם של דודים. ותירץ ר"ש כי אדרבה חכמה ובינה נקראים רעים משום שמורה כי לעולם הם רעים בחבורא כחדא לעול' בלי פירוד לזמנין אך ת"ת ומ' נקר' דודים מפני שמבקשים ידידות וחברה זה לזה וזה לא שייך אלא במי שלפעמים נפרד מן ידידות ואהבה ותשוקה להזדווג אצלה כי אותם שלעולם כחדא אינון לבם גס בהם זה עם זה ואינם עושים מעשה ידידות כנודע אמנם נק' רעים כי לעולם אינון בחד חברותא ורעותא. והיה אפשר לפרש רעים מלשון רעותא כי הם בסוד המחשבה והרצון אך לא נרמז כאן בלשון:
ר' חזקיה וגומר הביא סיוע של ר' יהודה לעיל דאוקי האי קרא ברזא דקרבנין כמו שביארנו לעיל וכן ר' חזקי' קאי כוותיה.
ר' אחא אוקים וגומר גם ר' אחא פי' כדרך ר' חייא לעיל דהאי קרא איירי בעת הקמ' המשכן והביא ראיה לזה ממה שקראה כלה כמ"ש באתי לגני אחותי כלה וזה יורה שמדבר בעת הקמת המשכן כי אז נק' כלה כמ"ש ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן ונודע כי לא היה כיום ההוא לעולם ולא נק' כלה בשלימו כמו ביום ההוא והראיה לזה אגיד לך מ"ש ז"ל כי ביום ההוא כל קשרי הטומאה אתפרקו ונשברו ולולא חטא העגל היתה המות נבלעת ומבולעת לנצח הם הקליפות וכמ"ש חרות על הלוחות וכנזכר פ' פקודי דף רמ"ב ע"ב וז"א כאן ועאלת שכינתא ככלה לחופה כי הוא רומז אל או' אחותי כלה שמיירי בהקמת המשכן הנק' כלה. עוד הוסיף ר' אחא על ההיא דר' חייא משו' דר' חייא אוקים אומ' אכלו רעים וגומר בעולם המלאכין אינון ענפין דמתפשטין וכן כל הני תנאי אוקמוה בהכי אך ר' אחא אוקמי' לתתא בישראל דעלייהו אתמר אכלו רעים וגומר בסוד למען אחי ורעי וגומר ובסוד דודי לי ואני לו וז"א וכדין אשתלימו יש' לתתא וגו' והוא כנגד או' אכלו רעים וגו' עכ"ל:
גליון. כתיב בהו אכילה. והיא סוד מיין נוקבין שהם התעוררו' התחתו' העולה במצות ומ"ט כתיב בהו אכילה שהיא גסה ובדודים שתיה שהם ת"ת מ' יונקים משפע עליון לכך כתיב בהו שתיה ודוק. הה"ד ונהר יוצא וגומר אמור צ"ג. וע"ד אלין דודים וגי' עיין פ' ויחי רל"ט. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:
דף ד:
ויקרא אל משה וגומר. ר"ש פתח הנצנים וגומר מהו נשמע בארצינו דמשמע דארץ אחרא הוי אל"כ בארץ חדא סגיא אלא כנצנים אלין אינון נטיען וגומר שאינם גשמים ונראו בארץ למעלה והיינו הספירות שמציאותם בבינה מן החכמה והם דקים תכלית הדקות וא"א להנהיג התחתונים משם לכן עקרן ושתלן במקום אחר דהיינו במקומם הראוי להם וז"ש ושתיל וגומר ואתרביאו וגומר דהיינו שנתגלו גילוי עצמו להיותם עושות פירות שהם פעולות ההנהגה כנודע המתגלת משש קצוות במ' לא שיהיה ממש מציאותם במלכות ממש אלא דהאי ארץ אתברכא מנייהו וזהו נראו פי' פרחי פירות העליונות דהיינו רבוי הברכה והשפע וז"א כדקא חזי.
ומאי היא ארץ וגומר פי' באיזו בחינה במ' היא ופי' שהיא בבחינת המ' מג' ראשונות דהיינו ארץ קדישא ארץ עילאה מצד חכמה ובינה ארץ ודאי מצד הכתר לשון רצון:
עת הזמיר הגיע עדן לאעקרא שולטנותא דרברבי עמין דהיינו סיחון ועוג ול"א מלכים ושריהם כאו' שמעו עמים וגומר אלא שנתעכב הדבר בעון העגל ושבירת הלוחות כאו' חרות משעבוד מלכיות והיינו או' דלא ישלטון אמנם נתקן אח"כ במעשה המשכן וז"ש דלא ישלטון וגומר בשעתאדאתקם משכנא שאין קימה למשכן שהיא המ' אלא בנפילת השרים והחצונים והאומות תחת ישראל.
וקול התור וגומר א"א לפרש קול התור עד שיפרש ארצנו ודייק אומ' ארצינו דהיינו ארץ ישראל תתאה דאחסינו ישראל ע"י דיהושע כי ארץ הקדושה מ' ע"י מרע"ה ירשנו אותה מיד בצאתנו ממצרי' ואחר שידענו פי' מלת ארצנו השתא נפרש קול התור ואמר מאן הוא וגומר מדלא אמר תורה לז"א דא הוא תייר עילאה דהיינו נמי הה"ת ואמר עילאה משום דאיכא תתאה דהיינו יסוד דאזדווג עמה אארץ דקאמר לעיל הא מהדר ושיעור הכתוב לפי זה וקול התור נשמע בארץ הנזכר' אימתי בארצינו אחר שכבשו וחלקו ונבנ' המקדש שאז עמדו ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו לבטח ונתקיים ארצינו כראוי וכדין אתעטר וגו':
בספרא דאגדתא פליג אדברי ר"ש וקאמר תור מלכות והכריח הענין כי ת"ת נק' תורה והמ' תור כמו נער נערה ליל לילה כנזכר בזוהר ולפי דבריו ארצינו היינו א"י למטה והיא הכרח לדברי ר"ש במלת ארצינו כנזכר.
כד"א ויקרא בלי ספק בספרא דאגדתא מפרש כל הכתוב במשכן לבד ואמר עת הזמיר הגיע שמיד היו ישראל נכנסים לארץ והיו נכרתים מלכי ז' עממים לולי שחטאו במרגלים וקול התור היינו ויקרא אל משה באלף זעירא כענין ויקר בלא אלף מצד הנקבה בא באלף זעירא ומלת בארצינו יר' למטה במשכן בעולם הגשמי:
דא שלימו ודא לאו הכי כלו' הזכר שלימו ולכן נקר' ויקרא שלם או תורה שלימה:
ת"ח כד נחתא וגומר בא לחלוק על דברי ספרא דאגדתא וזה כי אחר שקול הת"ת נשמע במשכן כדמסיק כאומרו ההוא דאקרי קול א"כ למה ישבח הכתוב למ' דקאמרת עדיפא מינה הל"ל דהיינו קול הת"ת אלא כדפי' כי התור הוא הת"ת. כתיב כלת משה חסר דהיינו מ' שהיה משה מנהיגה כרצונו אמנם רזא דמלת כלת משה דא כנסת ישראל מ' שהיא מכנסת ואוספת כל שפע הת"ת ולדרך זה משה הוא סוד הת"ת וכלא חד מלה כנסת ישראל וכלת משה אלא שזו מלכות ות"ת וזו מ' ודעת והכל ענין א' או יר' וכלא חד מלה ב' הפי' ענין אחד ולמלכא עילאה אתמר כלומ' מלת משה כנגד הת"ת בסוד הדעת ותדע ששניהם נמצאו בארץ במשכן ממה דאמר משה לא אתחזי ליה למיעל וגו' מפני שאין ראוי ליכנס במקום שהם מיוחדים שם:
מאן ויקרא דלא כתיב ויקרא אל משה וידבר אליו נראה שהקורא אחד והמדבר אחד ומזה נמשך הכרח דברים לספרא דאגדתא ולז"א דא היא ההיא כלה פי' ודאי המ' בהיותה עם הת"ת קרא אותו ולזה באה באלף זעירא להורות שהיא מיוחדת עם בעל' כלה ודאי ולזה לא באה בלא אלף כמו ליל נער. וקשה למה לא קראו שניהם יחד ותירץ ואמר ויקרא ההיא דביתא דילה שהת"ת בא לבית המ' אכסנאי ובעל הבית קורא הקרואים לא האכסנאי. ההיא דכל ביתא ברשותיה כי בהיותה היא קוראה אותו היינו הוא עצמו ג"כ דכל ביתא ברשותיה וההכרח לדברי ר"ש או' וידבר ה' אליו דהיינו קול התור וז"ש ההוא דאקרי קול וגו':
ר' אלעזר פתח מדוע וגו' אשתבח ואתפאר היינו שוכן בהם ומסתעף בסוד נשמתם ולא עוד אלא דישראל אשלים וגו' כלומר היות האלדו"ת משגיח ושוכן בתחתונים תלוי בישראל וז"ש אשלים מהימנותא בארעא ועוד דאתקשרת ה' אחרונה של שם עם השם תלוי בישראל וז"א שלימו דשמיה אינון.
וכד יש' לא אשתלימו לתתא בעובדייהו ואתחייבו גלותא שמא קדישא וגו' יר' כיון שבחינת השכינה השוכנת בתחתונים אינה שלימה גם בחינת' למעלה בספירות אינה נקשרת ומתייחדת למעלה והיינו סוד גלות ישראל סליק לעילא אל החכמה בסוד למה ה' תעמוד ברחוק בסוד או"י הו"י כנז' בזוהר אחרי מות:
כנסת ישראל נחית בגלות לתתא למטה מנצח והוד. לתתא למטה מיסוד כאו' הצדיק אבד למטרוניתא אבד. ואשתאר שמא קדישא בלא שלימו בלי ה' תשלום השם.
ואע"ג דישראל בגלותא ואין להם שלימות ואין ייחוד נמצא ע"י עכ"ז קב"ה ת"ת אשתכח בינייהו בגלות להחזירם בתשובה ומפני שאינו שורה עליהם למיעוט שלימותם אתי ואקדים קודם הכנס ישראל לבי כנישתא וכריז שובו בנים והיינו שמעורר לבם אל התשובה להיותם נגאלים והיינו התעוררות פתאומי הבא בלב האדם שהוא מחסד ה' כנז' בסבא בפ' כחסדך חייני ולית מאן דיתער רוחיה לשוב ולהתמיד הדרך הישר והיינו באתי ואין איש שישוב מעצמו קראתי דהיינו אקדימת לעורר הלבבות ואין איש שיאחז דרך התשובה וכל זה פתיחה לפסוק וידבר ה' אליו מאהל מועד כדמסיק.
ת"ח בההוא יומא דאשתכלל בשלימות הקמתו דהיינו בא' בניסן ששרתה השכינה ואז הקדים הת"ת למשה וזה שאמ' אקדים ושארי ביה מיד ויקרא אל משה כענין שובו בנים כנז':
וידבר ה' אליו מעסקי השכינה הנק' אהל מועד ואמר לו עד עתה היתה השכינה בעליונים ולא היתה תלויה וקשורה בישראל ולא היתה עמהם בגלות אמנם עתה שהיא נק' אהל מועד מפני ששרתה באהל מועד ועוד שנקר' המ' אהל שבה מתייחדות ומתועדות הספירות כלם ע"י ישראל כנז' הנה יחוייב מכאן ואילך שאם יחטאו ישראל תהיה השכינה גולה עמהם והיא משכון לישראל בגאולתם כשתמלא סאתם בחובותם דהחטא מצוי וז"ש דזמין לאתמשכנא בחובייהו ולא יתקיים בקיומיה כי תיקון השכינה שהוא עתה לא יתמיד לכך התיקון הזה הוא בהעביר ראשון ראשון שיתכפרו ישראל מעונותיהם במעשה הקרבנות ויטהרו ולעולם לא תתמלא סאתם וז"ש אסוותא להאי וגו' הרי לך קרבנין דאגין על כלא שע"י הקרבן ישראל מתכפרין וספירות עליונות נקשרות והשם נשלם ושכינה מתקשרת והכל נשלם ונתקן והיינו על כלא על כל אותם הבחינות הנז' שהם תלויות בישראל כנז' ולכך קודם החרבן והגלות בוטל התמיד. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב קרוב למה שפי' הרמ"ק זלה"ה ולא רציתי להאריך כ"א לקצר לשונו ולזכור מה שלא נז' בדברי הרמ"ק זלה"ה. וקול התור הנה סוד תור זה הוא מה שידעת כי תורים הם כנסת ישראל ויסוד או ת"ת ולכן תור הוא הזכר שהוא ת"ת ע"ש שהוא התייר הגדול כי הוא נגלה למטה בארצנו ממש בבית המקדש דלתתא שעשה שלמה כי אז נתגלה ממש זווג הת"ת עם המ' בייחוד גמור ושרתה שכינה עם הת"ת בארץ התחתונה שלנו:
ובספרא דאגדתא ביארו בהפך כי תור מ' כי הת"ת הוא תורה בכל אתר ע"ש שהוא מורה על מה שנסתם בחכמה עילאה ונגלה בת"ת אמנם המ' היא חסרה ונק' תור כאו' ובהגיע תור אסתר ואמר כי קול המ' נשמע למטה במשכן שבארץ הגשמי וזה היה כמ"ש ויקרא אל משה הנק' על המ' כאשר יבאר כי היא קראה אותו בקולה והקשה ר"ש כי לספרא דאגדתא קשיא כי הך ויקרא דא הוי שלימו למשכנא כי לא נשלם כוונת המשכן עד אשר קראה השכינה אל משה כי כל כוונת המשכן לזה היתה וכאן נגמר הענין ועיקר כוונת עשיית המשכן וכפי דברי ספרא דאגדתא קשיא דהא עם דא לאו הכי לא הוי כי תור מורה חסרון ולא שלימו כי הה"א היא נשמתה של המ' כשעולה להזדווג עם הת"ת ואז נק' ה"א בתראה וא"כ בהקראה תור חסר ה' מורה חסרון ולכך העיקר הוא כמה דאתמר ואוקימנא אנן והכי הוא דקאי על התייר הגדול וז"ש ויקרא דא שלימו וגו' כלו' זה ודאי הוא שלימו וגמר כוונת עשיית המשכן והנה דא ר"ל זה הנזכר בספרא דאגדתא לאו הכי כי אדרבא מורה חסרון כנז' ת"ח וגו':
ר' אלעזר פתח מדוע באתי וגו' היות ישראל שלימו דשמא קדישא הוא בהיותם בסוד ו' של השם כי גם הוא נק' ישראל סבא וגם ביאר הטעם כי בהיות ישראל זכאין אז אשתלים שמא קדישא הא' עם יה"ו. מעסקי אהל מועד דהל"ל באהל מועד אך מאהל על עסקי וגו' והנה נוכל לומר כי נרמז במלת אהל מועד כנז' פ' תשא כי מועד אית לביש כמו ובית מועד לכל חי לשון קץ וזמן כי יבא זמן שיחטאו ישר' ויתמשכן בעונותיהם. מהרח"ו נר"ו: גליון. וקול התור נשמע בארצינו כמו וישמע שאול את העם. עכל"ה:
דף ה.
קרבן מאינון כתרין וגו' כלו' לא אהדר קרבן לדבר המתקרב לפני ה' דודאי קירוב או קריבות מ"ל אלא קרבן בודד בספירות בעצמן שהם מתקרבות זו לזו כדמפרש ואזיל בפנים שונים דמתקרבן כלהון כחדא שלא תשאר מדה שלא תשתתף בעצם בפעולת הרחמים אחר שהיו רחוקות זו מזו זו לימין וזו לשמאל וענין הקרבן הוא להיותם מתלבשות במדה א' לפעול פעולת הרחמים ובזולת שנתקרבו אל פעולה א' עוד אפשר שיכללו זו בזו וענין הקשר זה הוא שחלק הגבורה יוכלל בחסד ע"י החסד הכלול בגבורה וחלק החסד בגבורה מצד החסד הכלול בגבורה וז"ש ואתקשרן דא בדא. והנה כאשר נקשור ב' דברים יחד סוף סוף הם שנים אלא שנקשרו. אמנם אם נאמר שנתייחדו יורה אחדות עצם אחד יותר מהקשר והם דומות זו לזו עד שכמעט אין הבדל בין המדות וז"ש עד שישתעבדון כלא חד בפעולתם ולא יובדלו בעשר אלא בבחינת עילה ועלול. ואו' בייחודא שלים ירצה שיעלו המדות זו מזו עילוי נפלא שלא יובדלו המדות והעילות זו מזו אלא יתרבה אור מאצילם בכלם תוספת עילוי עד שיהיו כלם מיוחדות במדה א' וזה א"א אם לא ע"י ייחוד הנודע בין חכמה ובינה ות"ת ומ' והייחוד הזה לא ימצא אלא בתנאים והם לתקנא שמא דא היינו שם יהו"ד והיינו לתקן תחילה בחינו' כל אות ואחר תיקון כל אות ואות אח"כ לייחד ולקשר האותיות וז"ש לתקנא שמא דא ולייחדא ליה כדקא יאות כי נוסף על הייחוד יצטרך קשר י"ה עם ו"ה והטעם שלא ימצאו הרחמים בנפרדים אם לא בקשר ושלימות המדרגות העליונות כנודע וז"ש בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין ושמא דא אתעטר בעטרוי וגו' ונמצא בזה קשר הבריה הקטנה שהוא האדם הגשמי עם הנאצלים כולם וזו מעלה גדולה שאין למעלה הימנה וז"ש ולאתבסמא כלא שהכל נמתק ונתקן בקשר העטורי' מלמעלה ומלמטה ויתפשטו הרחמים בכל:
וע"ד ליהו"ד פי' ומפני זה ג"כ לא אמר קרבן סתם דהיינו קרוב האותיות אלא קרבן לה' מפני שהיה אפשר בקרוב האותיות שיתקרבו לדין ח"ו לכך אמר קרבן לה' דוקא שיהיה קרובן לרחמים וז"ש וע"ד לה' בגין ליתערא רחמין וגו'. ובג"כ לה' ולא לאלהים. אם קרבן סתם אנו חוששין את הדין כ"ש קרבן לאלהים בפי' ויר' שאינו נזכר שם אלהים כלל ובאו' לה' היינו חיוב הרחמים ושלילת הדין וז"ש לה' אנן צריכין לאתערא ולא לאלדים כמו אנו אומרים בפי' בפינו רחמי בעינן ולא דינא וז"א במה שאנו אומרי' קרבן לה' ולא קרבן סתם כנז' זבחי אלדים כתיב ולא זבחי ה' א"ל הכי הוא ודאי קרבן אלי"ם וגו' ממה שאנו רואים שאמר זבחי אלדי"ם ולא כתיב זבחי ה' נראה על סוד שחיטתן בצפון והענין כי השחיטה אדרבה מורה בצד מה שהדין מתחזק שמציאות שפיכות הדם יורה דין ולז"א ההוא סטר דגבורה הקרובה אל הבינה אתבסם במה שנמשך לה משם מתיקות מצד רננת הלויים ואחר כח הגבורה למטה נשבר ונכנע אל החסד וז"ש ויתבר רוח' דדינא וזה יורה השחיטה וההכנעה אל הבעל חי וכן הכנעת כל בעל הקרבן בראותו חיוב שחיטתו על עונו ובזה יתחלש דינא דשאר בתי דינים ויתגבר רחמי צד ימין בכל המדות.
וע"ד זבחי אלי"ם ר"ל שבירת וזביחת אלהים שהוא הדין וז"ש לתברא וגומ' וכפל הפסוק או' זבחי אלי"ם ורוח נשברה להראות ב' בחינות הא' הכנעת הדין בעצמו משורשו וז"ש לתברא חילא ותוקפא והיינו זבחי אלדי"ם. ומלת רוח נשברה הוא למהוי ההוא רוחא תקיפא וגו' כנז' כי אחר שלא תתעורר משורשו לא יקום חילו:
ובר נש בעי וגו' יר' כי אע"פ שהשחיטה מורה תגבורת דין אין הפעולה והכוונה ע"י מעשה השחיטה אלא הפעולה ע"י ובר נש בעי כדין וגו' ועל ידי היותו עומד ברוח נשברה מורה תשות כח ההוא סטר דקיימא ביה דהיינו צפון גבורה. וכלא בין קרבן לה' בין זבחי אלדים בגין דדינא וגו' הכל עולה אל מקום א'. דינא אתבסם הדין שורש הדין העליון ויתגברון רחמי על דינא בבתי דינים לתתא:
אדם כי יקריב מכם וגו' אלא לאפקא פי' קשיא ליה תרתי חדא דהוה ליה למכתב אדם כי יקריב קרבן לה' וא"ת בא להוציא מן הגזל כדפי' ז"ל הל"ל אדם כי יקריב לה' ונאמר מה אדם לא הקריב מן הגזל גם אתם לא [תקריבו] מן הגזל וז"ש הכי הו"ל למכתב אדם אם להוציא הגזל אתא. וא"ת בא להוציא משומד הל"ל אדם מכם כי יקריב להוציא משומד שאינו מכם מהו מכם שהוא שלא במקומו. אלא לאפקא כלומר אצטריך שאם לא יאמר מכם יעלה בדעתך שכל אדם שבעולם קרבנו מן הבקר ומן הצאן ואינו שהרי אדם לא הקריב לא מן הבקר ולא מן הצאן אלא שור מקרן קרן א' לבד היה לו במצחו מין בפני עצמו ולז"א מכם כלומר משאר בני אדם ולא אדם הא' וז"ש והכא מכם כתיב להוציא אדם כנז' והשתא קשיא ליה לימא כי תקרב קרבן לה' ואמר האי אדם אצטריך ליה וגו' יר' כי מלת אדם אצטריך ליה לאפקא אדם אחרא דהיינו משומד שהוציא עצמו מכלל ישראל שהיה אדם ונכנס בכלל בהמה וז"ש לאפקא אדם אחרא דלא הוי מכם שהיה מקודם ולא הוי השתא וא"ת יאמר אדם מכם כי יקריב הייתי אומר שבא להוציא משומד לחודיה:
ר' אבא פתח שיר מזמור וגו' האי שיר וגו' מפני שמלת שיר עולה על כל שאר לשונות הנאמרים בספר תילים זולתי אשרי כדפי' בתקונים ובכל שאר שבחים שעשו בני קרח אין א' מהם שיפתח בשיר מורה היות זה משובח על כל שיריהם. ונוסף על זה נאמר בו שיר מזמור דהיינו תושבחתא על תושבחתא: והענין שיר בחכמה ומזמור בחסד לרמוז תושבחתא דאתפלג לתרין תושבחן בענין שיש בכלל המזמור שני שבחים הא' מזמור מצד החסד הב' שיר מצד החכמה ושיר סליק על מזמור כנז'.
וזכו בני קרח וגו' ושיעור הכתוב שיר מזמור ירצה שיר העולה על מזמור כלול משיר ומזמור שהוא זכות שזכו בני קרח להיות נאמר ע"י. לשבחא ליה וגו' פי' במה היא תושבחתא דאתפלג וגו' ואמר כי עם היות השבח הזה אל הת"ת כאו' גדול ה' ומהולל מאד עולה על שבח זה שבח המ' דהיינו בעיר אלדינ"ו דקאמר כדמסיק וז"ש לשבחא ליה על כנסת ישראל ואע"פ שאתה רואה שמשבח הת"ת שבחא דכ"י קאמר ומאי היא דכתיב וגו': עם עיר אלדינ"ו אין הכוונה בעיר ממש דאי הכי משמע דקב"ה גדול בעיר מפני שהיא קטנה ונראה הוא גדול עם עיר עמה נעשה הוא גדול אלדינו מאי בעי הכא שנראה עיר לאלדינו ועל המ' אינו צודק שהיא עצמה אלדינו לז"א דהכי פי' שהיא עצמה אלדינו ואלדינו דכל ישראל קא אמרו בני קרח ולא שחלקו רשות לעצמם אלא כנגד כל ישראל אמרו שיר זה: