אור החמה על ספר הזהר· רבי אברהם אזולאי
כרך ב
דף ב.
אומ' והמשכילים אלין אינון דמסתכלי וגו' דקדק אומרו משכילים ולא חכמים ואמר כי הם המתעסקים בתיקון המ' כמו אשרי משכיל אל דל והוא המעורר שפע אליה מכל המדות כי אור זרוע לצדיק יקרא ר"ז. ואמר יזהירו ולא אמר יאירו הורה על ענין נוסף על הארה וז"ש נהרין ונצצין כי אותו האור מאיר ומתנוצץ בתוספת הארה. ואומרו כזוהר הרקיע ולא אמר כרקיע או כאור הרקיע יורה כי כמו שהם משכילים להמשיך סוד החכמ' להמלכות דרך הרקיע שהוא סוד הדעת המתנוצץ מהחכמה העליונ' כן הם מזהירים באותו הזוהר דהיינו כזוהר דחכמתא עילאה שמשם משך הזוהר כנז': והנה שב לבאר ראשונה מציאות הרקיע ואח"כ יבאר או' זוהר ולא אור ופי' תחלה סוד זה הרקיע ואמר דנהרא דנפיק מעדן וגו' והוא סוד קשר חכמה ובינ' ע"י נתיב לא ידעו עיט היינו סוד הדעת. ודא איהו רזא סתימא כי הוא נעלם ונפלא. דאיקרי הרקיע ר"ל כלשון וירקעו את פחי הזהב והיינו התפשטות שפע החכמה בבינה והנה הוא כולל כל המציאיות אל הספירות הנגלות. ולכך ביה קיימין וגו' מפני שהוא שורש לכל הנאצל והם הי"ב מזלות שהם בחינות וענפי גבולי הת"ת שהיא החמה גם הוא שורש ללבנה שהיא המ' ולבחינותיה שהם סוד ז' ככבי לכת שהם ככבים היינו סוד הספירות שהם מצד הנוקבא. והענין כי סוד הדעת הזה המתפשט ויורד בספירות והוא להם כנשמה בתוך הגוף ולכך אמר ביה קיימין וגו': ואחר שביאר מלת הרקיע בא לבאר מלת זוהר וז"ש זוהר דהאי רקיע וגו' כי מה שאמר כזוהר הרקיע ולא אמר כרקיע ולא כאור הרקיע הוא על כי אם יאמר אור הרקיע הוא מה שמאיר מעצמותו לספירות אמנם זוהר הוא מה שמשתלשל ומתפשט מהאור כנז' וז"ש זוהר מלת זוהר יורה דהאי רקיע נהיר בנהירו על גנתא דהיינו המלכות כי הרקיע עצמו כולל עד היסוד ואורו ראשון במלכות דהיינו גנתא ושם נהיר בנהירו לא כזוהר כי ההנהרה הוא כן והשתלשלות הנהירו דהיינו נציצו אלא נהיר בנהירו על גנתא שהיא המלכות בעצמה. והנה ענפוי שהם בחינות המשתלשלות מהרקיע שהרי הוא כולל ככבים ומזלות שמש וירח וגו' חפיין עליה בענין שכל הנכלל במלכות הם מסתעפים בצלו אחר שהוא חופף עליה וז"ש כל אינון דיוקנין וגומר. ומפני שיש בסוד הגן עץ הדעת טוב דא מטטרון ורע דא סמאל וא"כ נאמר שגם הם נכללים שם. לזה אמ' במאנין דכשרן דוקא אותם הדיוקנאות וגו' שיש להם כלי כשר להתלבש כגון טוב שבעץ הדעת דהיינו כל סטרי הקדושים אלו דוקא נהנים בסוד הייחוד דהיינו סוד בשכמל"ו דהיינו סוד הכללות לבד אמנם השאר שהם מתלבשים בכלים טמאים לחוץ עם היות שהם בכלל נטיעות הגן אינם נהנים מאור זה. ופי' בחי' רבות שבמלכות בענין זה הא' דיוקנין הב' אילנין הג' בוסמים הד' חיות ברא הה' צפרי שמיא ולהם חלק באותו האור כל א' לפי עניינו. וענין הדיוקנין הוא סוד הנשמות המקבלת בסוד נקודת ציון שלה ויתעכבו שם אותם הנשמות בסוד עיבור ואחר תלד והנה דיוקן אותה הנשמה תשאר שם וע"י אותו המציאות אשר שם לנשמות גורמין בני אדם למטה בה היחוד בסוד אליך ה' נפשי אשא כי יאיר הגוף בנשמתו במצוה שהוא עושה ויתעלה בסוד נפש רוח נשמה עד תעורר הדיוקן הזה שבסוד נקודת ציון ויעורר המ' אל הת"ת וע"ד זה בבא הייחוד ואור הרקיע להיותו חופף על הגן הרי הדיוקנאות הם בני בית בייחוד וחלק אבר בה. הב' הם אילנין שהם הנקראים אילני נטיעות הגן ואלו הם החשובים שבישראל כי האדם עץ השדה מההוא שדה הידוע וכל משפחה ומשפחה מישראל שהוא מוליד ומתגדלת והולכת עץ היא ודאי שהוא עושה פירות המצות וע"ד יתפשטו כמה אלף משפחות מישראל וכולם בה נכללים: הג' ובוסמין הם אותם קצרי ההבנה שאינם זוכים להיות עץ ממש בגן אלא מזוטרי דגנתא דעדן ומפני שאלו הם נטועים בגופים בעולם הזה מהם מסטרא דשמאלא רשעים עוקרים עצמם ונכרתים מהגן אל מקום חרב ושממה לכך אמר דוקא אותם הנטיעות הנטועות במאני דכשרן שהם הגופים הטהורים שנאחזו בקדושה וברחו מהטומאה. כי הטמאים ונכרתה הנפש ההיא כתיב דהיינו שנעקרת ממקום נטיעתה בגן כדפי'. הד' הם חיות ברא דהיינו חיות הקדש ונקראים ברא מפני שהם מחוץ לפרגוד כי למעלה מקדש הקדשים שם משכן הצדיקים והפרגוד הוא בקדש הקדשים כי שני הכרובים מט"ט וסנדלפון הם פנימה לפרוכת וחוץ מהפרוכת יורדים כל המדרגות חיות אופנים עד רדתם למטה עד היכל לבנת הספיר וממנו ולחוץ אינו נכלל בייחוד כלל ולזה אמר חיות ברא אמנם אינם ממש בני בית בקדש האור הנמשך מהרקיע אלא תחותיה תטלל דהיינו בצלו אבל לא באורו ממש כי הנשמות אוכלות ראשונה תרומת הקדשים מה שמורם ראשונה מהקדשים למלאכים ולזה אמר ותטללין תחותיה כל חיות ברא. ואמר כל מפני שהם בחינות שונו' בקדושים לאלפים ולרבבות ואמר וכל צפרי שמיא ידורון הם סוד הנשמות הקדושות ונקראים צפרים לסבה כי כמו שהצפרים הם מצפצפים תדיר כן הנשמות הם מצפצפות בעול' הזה ובעולם הבא לאביהם שבשמים והענין כי יש בחינות בנשמות שהם קבועות במלכות שאינם יכולות לעלות ממנה ולכך הם נטיעות קבועות והם הנק' דיוקנין אילנין בוסמין כדפי' והם בסוד אפרוחים או בצים שאין להם כנפים לעוף השמים שלא זכו אל סוד היותם בנים שיש להם כנפים בסוד המצות ויכולות לרוץ לעלות ולרדת. ולכך אלו הם בה נטועים. אמנם יש נשמות שהם נקראים צפרי שמיא דהיינו נשמות מת"ת שזכו להיותם נכללים בזכר למעלה סוד הת"ת הנקרא שמים אלו הם ממש שוכנים בקביעות לא שהם מצפים בבואו הרקיע להסתופף בצלו אלא ממש כל צפרי שמיא ידורון תחות אינון ענפין ואמר תחות ירצה בענפים עצמם שהם חפיין על גנתא דאמרן אמנם תחות באותם הבחינות האחרונות שבם:
זוהר איבא דאילנא וגומר כבר פי' לעיל כי אור הוא המתקרב אל המדה יותר וזוהר הוא התוספת המתנוצץ שהוא התפשטות הארה יורד מעצם האורה והנה באומרו יזהירו כזוהר ולא אמר כאור הורה שאינו בעצם עץ החיים אלא כפרי העץ דהיינו איבא דאילנא שהוא האור הנוסף כדפי' כמו הפרי שהוא חשוב מהאילן בצד מה מפני שהוא דק ונאות מאילן והענין כמו שאור הא"ס מתנוצץ בשתי ספירות הייחוד כן יתנוצץ ויאיר אל עבר פני האדם הגורם הייחוד וזהו פרי האילן עץ החיים כי יהיה אור הא"ס מתנוצץ משרשי האילן בענפיו ומהענפי' אל כל הנאחזים בו וכמו שהחיים אל הספירות הם אורו שהוא נשמ' וחיים בתוכם כן פריו שהוא אורו הוא החיים לכל השואב אותם וז"ש איבא דאילנא יהיב חיים לכולא ירצה לכל הספירות ולכן הם מיוחדים בהם בסוד הייחוד.
קיומיה לעלם ולעלמי עלמין ירצה לעלם במלכות שעדיה מגיע עולם האצילות מיוחד ונקשר בעולם א'. ולעלמי בבריא' בסוד כסא הכבוד שהם שואבים האור מהאצילות. עלמין הם עולמות היצי' בסוד קשר ההיכלות בסוד שצריך לסלק אורו מהחצונים וז"ש מה שאנו נותנים גבול לעלם לעלמי עלמין ירצ'. סטרא אחרא שהם החיצונים העומדים בנוקבא דתהומא רבא אשר למטה מפתח לבנת הספיר לא שריא ביה. וא"ת ואנו התחתונים מה נעשה שאנו למטה בעשיה בחוץ לזה אמר אלא סטר דקדושה כלומר כיון שאנו מייחדים מהיכל לבנת הספיר ולמעלה והכוונה לשלול סטרא אחרא לבר שלא יהיה בכלל הייחוד והיינו דמסיק זכאה חילקהון אינון דטעמין מיניה דהיינו אותם הקדושים המייחדי' וגורמין למעלה הייחוד בהיותם בעוה"ז ונתן להם חלק בעולם הבא בייחוד בסוד נשמתם העולה לייחד בסוד אליך ה' נפשי אשא בסוד מצוותם: קיימין אינון לעלם בסוד הנשמה שמכסא. ולעלמי בסוד הרוח שמחיה. עלמין בסוד הנפש שמאופן:
אלין אקרון חיים דהיינו חלקו אשר לו בחיים האמתיים היותו דבק באור הא"ס כי החיים האלו הם מעוררים האדם להשכיל פנימיות התורה והיינו בעולם הזה בהיותו מחדש בתורה וכמוהו לעולם הבא בהיותו בסוד נפש ורוח ונשמה רבה למעלה בתורה:
זוהר אילנא דא זקפא וגו' הנה כפי מה שפי' ביזהירו כזהר הרקיע הרי זוהר הוא התפשטות האור כדפי' א"כ באו' יזהירו כזוהר כנראה שמהם יתפשט אורם על זולתם א"כ יהי' תועלת זולתם לא תועלתם ומה תועלת בזה ולזה אמר זוהר וגו' כי כבר פי' כי מלת זוהר יורה התנוצצות האור כדפי' לעיל והנ' יהיה הענין בסוד אילן וז"ש אילנא כי יש באילן שתי בחינות וזה אחר המשך האור והפרי הזה מלמעלה למטה עד מקום ששם יעמוד יחזור ויסתלק ממטה למעלה והיינו אור חוזר והיינו זוהר ואור כי אור אור ישר זוהר הוא אור התנוצצות דהיינו אור החוזר שמתנוצץ מהאור הישר וחוזר וז"ש זוהר וגו' כן יהיה אור הצדיקים מאיר בהם ומזהיר מהם ולמעלה אל מקום שורש האור והיינו דבקותם במאציל שאור המאציל בהם ואורם במאציל וענין זה נפלא מאד למעמיק. ופי' ענין האור הרקיע שהוא המלמד על אור הצדיקים כיון שאמ' הכתוב יזהירו כזוהר: ואמר אילנא דא זקפא לעילא לעילא זכר ג' עליות א' זקפא הב' לעילא הג' לעילא כי יורה על ירידת האור עד פתח היכל לבנת הספיר ומשם עולה לכסא ומשם לאצילות כל מדרגות אשר ירדו היינו היותו סוד עץ החיים אשר בתוך הגן דהיינו שיורד אל הגן ונוטע שם ואח"כ עולה ומסתופף למעלה למעלה וגו'. ופי' שאחר שהגיע בבינה שם מתפשט ומסתעף ומהלך חמש מאות שנה כי שנה הם ספירות והם פרסאות פריסת האור שהם חג"ת נ"ה וזהו בבחי' החכמה והבינה שהוא מקום מהלכו. אמנם ההפשטות עצמו הם הששה קצוות עולים מבחינה אל בחינה לששים רבוא: ובהאי אילנא קיימא חד זהרא דהיינו מדת המלכות הנכללת עמו בענין שהם ד' אותיות שבשם מהלכו אותיות י"ה התפשטו אותיות ו"ה דהיינו שם יהו"ה והיינו ממטה למעלה בכללות:
זוהר כל גוונין קיימין ביה וגו' ירצה לבאר עוד כי מלת זוהר יורה על זהורירות ושינוי מראות כאור שמזהיר בזהורירות הרבה והיינו גוונין שהם שינוי הפעולות והנה הפעולות הם משתנות בעולם השינוי למאד מאד והם מצד שם אדנ"י שבה הגוונים ושינוי הפעולות ולפי האמת אין שם אדנ"י פועל ומשגיח אלא מכח אור שם יהו"ה שבתוכה ובזה ימצא כי כל הפעולות נפעלות מכח שם יהו"ה וע"י שם אדנ"י וז"ש. כל גוונין קיימין בזוהר זה שהוא שם יהו"ה ולפי האמת הפעולות שהם הגוונים לא יוחסו בשם יהו"ה מצד עצמו אלא מצד מה שנפעל ממנו לתחתונים שהם משתנים בעניינם. וז"ש אינון גוונין סלקין להתייחס לשם יהו"ה. נחתין שאין לייחסם בו מפני השינויים ויתייחסו בעצם למטה. ואם נאמר שהם למטה אנו גוזרים אומר שאין ההשגחה מכחו. לזה * לא מיישבן בדוכתא אחרא בר בההוא אילנא שהכל נמשך מלמעלה ואין שום פעולה לנקבה אלא מכח הזכר:
כד נפקי מיניה. הפעולות בת"ת הם דקים ונעלמים. וכד נפקי מיניה מסוד הדקות שבו לאתחזאה כי במלכות נגלים ונראים לתחתונים ומושגות. בגו זוהר דלא נהרא מתיישבן ולא מתיישבין שלפי האמת יתייחסו במלכות שבה כל השינויים כדפי' ולא מתיישבין שאין ראוי שנאמ' שיהיו הפעולות מידה לתחתונים שהוא פירוד. קיימין ולא קיימין בגין דלא מתיישבן באתר אחרא ירצה שאם ח"ו נייחס שום פעולה למלכות חוץ מהת"ת הוא פירוד ומיד החיצונים נמצאים שם ולכך ראוי לייחס כל הפעולות דהיינו כל הגוונים בין הלבן וגו' אל שם אדנ"י בהיותו נקשר בשם יהו"ה וז"ש בגין דלא מתיישבן באתר אחרא דהיינו החיצוני
ותיקונין * פי' כי הגוונין הם י"ב וכן פי' שהם בשם אדנ"י העולה י"ב אותיות במילואו אמנם מאירים בגוונים בכח שם יהו"ה שבו סוד י"ב צירופים וז"ש מאילנא דא נפקי תריסר שבטין שהם סוד י"ב פעולות שיתרבו מששה קצוות וז"ש דמתחמן ביה ואות' האורו' העליונות שהם י"ב שבטין י"ב גבולים יאירו בי"ב גוונים שבה ויפעלו פעולותיו כנשמה הפועלת כחותיה באברי הגוף וזולתה אין בגוף פעולה והנשמה מבלעדי הגוף אינה פועלת וז"ש ואינון נחתו בהאי זוהר דלא נהרא שהיא המלכות ואינם נמצאים בעולם התחתון אלא ע"י התלבשם במלכות ולכן ע"י נתלבשו לרדת אל תוך הקליפות דהיינו לגו גלותא דמצרים בכמה משריין שהם סוד המלאכים שהם למטה ממלכות מחנות שכינה שע"י היא פועלת הפעולות הגשמיות.
הה"ד ואלה שמות בנ"י ישראל הוא הת"ת בני הם ענפיו שמות היינו י"ב אותיות של שם אדנ"י שמות לי"ב הויות ולבוש אליהם כעין שם אדנ"י שם ליהו"ה כנודע הבאים מצרימה ע"י שמותם שהתלבשו בהם איש וביתו איש ת"ת וביתו מלכות איש ודאי וביתו כמה משריין עילאין באו לזכותם של ישראל והיינו כשש מאות אלף כדמפרש. מהרמ"ק זלה"ה:
והרא"ג ז"ל כ' והמשכילים יזהירו וגו'. דמסתכלי ברזא דחכמתא. פי' מציאות החכמה היא התורה שהם פירוש הפסוקים כפשטן ורזא דחכמתא היינו פנימיות החכמה וסודה לדרוש הפסוקים ע"ד הספירות:
נהרין. היינו הארה לבד אבל אינה זורחת במקום אחר:
ונצצין. היינו תוספת הארה שמלבד שמאיר במקומו ג"כ מתנוצץ ומאיר בבית. וכן אלו דמסתכלי ברזא דחכמתא יהיה להם כן שבתחלת למודם נהרין לבד ואח"כ יתחכמו בחכמה עד שיבינו דבר מתוך דבר שמצד עסקם בחכמה יהון נהרין מחכמתא ומצד עסקם ברזי דחכמתא יהון נצצין בזיווא דחכמתא והיינו כזוהר וכו' כדמפרש ואזיל א"נ בזיווא דחכמתא עילאה היינו שמחכמה נמשך הארה לעוסקים בחכמה כנזכר בפ' בשלח דף ס"ב בסוד והחכמה תחיה את בעליה:
כזהר נהירו ונציצו. היינו נהרין ונצצין דקאמר:
דנהרא. הנהירו והנציצו העומד בנהר זה שהוא מהבינה היוצא מעדן חכמה:
ודא איהו, הנהר הזה.
רזא סתימא דאיקרי הרקיע. בה"א הידיעה לרוב העלמו ועל מעלת הדבר ההוא שהוא מסוים מאין כמוה כדאיתא בפ' בראשית דף ב' על המוציא במספר צבאם:
ביה קיימין. ברקיע הזה שהיא בינה כנז' בפ' ויצא דף קס"ב:
כוכבייא. שהם שצ"ם חנכ"ל שהם ז' מדות מחסד ולמטה כנז' בפ' האזינו ושורשם בבינה בהעלם:
ומזלי. היינו י"ב מזלות שהם ו"ק ממעלה למטה וו"ק ממטה למעלה כנז' בתיקונים דף ל"ב ושורשם בבינה כנז':
שמשא. ת"ת:
וסיהרא. היא המלכות הדבוקה בו:
וכל אינון בוצינן דנהורא. אפשר שעל ג' ראשונות קאמר: ולפי דרך זה מלת כזוהר. היינו הת"ת וכן נק' אספקלריא דנהרא שהוא יוצא מהבינה שהוא הרקיע הנז' שהרקיע הזה יוצא מעדן שהוא החכמה ואשמועינן קרא שהמשכילים בחכמה יזהירו כת"ת עצמו שתוקף אורו מן החכמה כן המשכילים בחכמה יזהירו כמוהו מצד החכמה העליונה כנ"ל:
זוהר דהאי רקיע. שהיא הת"ת כנזכר:
נהיר בנהירו על גנתא. כלומר נהיר בנהירו בכל אורו כמו שמקבלו מלמעלה כך מאירו על הגן מלכות בלי השתנות כלל אמנם משם ואילך יורד ומתעבה ומשתנה השפע ההיא לצורך התחתונים:
ענפוי. וכו'. להיות שהת"ת נקרא עץ החיים לכן נקט ענפוי והם ניצוצי מאורותיו המתנוצצים וחפיין על אינון דיוקנין וכו': וי"ס דגרסי נהיר בנהירו אילנא דגנתא. והכי פירושא זוהר דהאי רקיע נהיר בנהירו כנז' ועוד נח' שמו אילנא דגנתא:
חפיין עליה. מוסב אל הגן הנזכר ע"ד בצלו חמדתי וישבתי:
כל אינון דיוקנין. כלומר וכל אינון דיוקנין אשר בגן ובתחלה כנהו בלשון אור גדול ואח"כ כנהו בלשון אילן ע"ש התועליות הנמשכות ממנו וי"ס דלא גרסי מלת עליה וניחא שפיר:
דיוקנין ואילנין ובוסמין. רמז למעלות הצדיקים אשר שם נק' דיוקנין שהצדיקים יושבים בג"ע בדיוקנין ממש דהאי עלמא כנז' בפ' תרומה דף ק"ן ונק' אילנא ע"ד הנז' בפ' בלק על לא תשחית את עצה כי האדם עץ השדה וגו' ונקרא בוסמין הם הצדיקים שמעלים ריח ממעשיהם לפני הקב"ה:
במאנין דכשרין. היינו חילוקא דרבנן ומלת דכשרן ר"ל שכל א' נותנין לו לבוש לפי מעשיו ולפי כוונת מצותיו ולכך אמר בהם חפיין ותחתיהן המלאכים חיות ברא וכל צפורי שמיא שהם צדיקים אחרים תחתונים לא הכשירו כ"כ בכוונה אלא היו עושים מצות גופניים: א"נ במאנין דכשרין. ע"ד צדק לבשתי וילבשני:
יטללון תחותיה כל חיות ברא. היינו חיות היער סוד עולם העשיה ממשלת סנדלפו"ן שהיא בגי' יצור [נ"ל שצ"ל יער] והכוונה שהענפים של אילן זה מתפשטים עד למטה וחופפים אף על העשיה וז"ש תטלל שהצל מגיע להם עד מקומם וכ"ש על חיות הקודש שבהיכלות: אמנם צפורי שמיא. דהיינו נשמות של הצדיקים כנז': אמר בהם ידורון תחות אינון ענפין. שיש להם בית דירה קבוע שכל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו: וז"ש תחות אינון ענפין. כי בעץ החיים יש לו ס' רבוא ענפים וס' רבוא [נשמות] של ישראל אחוזים בהם ע"י התורה אמנם המלאכים שלא ניתנה להם התורה הם אחוזים למטה ונהנים מהצל החופף ומגיע עדיהם ולזה אמר בהם ותטליל תחותי' וכו':
זוהר איבא דאילנא. אחר שביאר והזכיר ענפי הת"ת חזר לבאר פריו והוא רמז להשפעה והארה הבאה ממנו לקיום העולמות כולם: וז"ש יהיב חיין לכולא. כמ"ש ומזון לכולא ביה:
קיומיה לעלם. כלומר אע"פ שאמרנו יהיב חיין לכלא דרך כלל אין הדבר שוה שקיום המעמיד אינו אלא לעולם דהיינו המלכות הנק' עולם שעד שם הגיע סוד הייחוד בסוף האצילות ומשם יפרד:
לעלמי עלמין. שהם עלמי הם בריאה יצירה. ועלמין עשי' רוחניות וגשמיות אמנם לסטרא אחרא אינה מגיע עדיה אלא שולחים חלקו אליו חד גרמא לכלבא וכו'. וז"ש סטרא אחרא לא שרייא ביה אלא סטרא דקדושה. א"נ קיומיה לעלם וכו'. לאפוקי ממדת המלכות שהיא נק' אילנא דמותא אמנם בת"ת לא יגורהו רע כלל וקיומו וחיותו והעמדתו לעולם בלי שינוי ונתן טעם לדבר ואמר דסטרא אחרא לא שריא ביה כמו ששורה באילן תתאה כנזכר:
אינון דטעמין מיניה. כגון חנוך ואליהו שהם חיים לעולם כנז' בפ' ויגש דף ר"ט על אליהו:
אילין איקרון חיין וכו'. לאפוקי מחיין דנפקין מאילנא דמותא כמו חבקוק שחייו אינן חיין כנז' בזוהר פ' בשלח: א"נ זכאה חולקיהון אינון דטעמין מיניה. הכוונה על ת"ח העוסקים בתורה לשמה כנז' בפ' בשלח דף ס"ב על מזונא דחברייא וכו' שלפי שהם משתדלים בתורה שהוא סוד הת"ת ניזונים ממנו שהרי נק' עץ החיים וכתיב ביה ואכל וחי לעולם וכד"א החכמה שהיא התורה תחי' בעליה:
זקפא לעילא לעילא. שעם היות שהוא אמצע בין חסד וגבורה הוא עולה בסוד הדעת בין החכמה והבינה:
חמש מאות פרסה. היינו חמשה חומשי תורה וכשמתפשט בפרטי פרטות עולה ששים רבוא אותיות: וז"ש בפשיטותי' כלומר שיעור קומתו והתפשטותו הם ס' רבוא אותיות:
בהאי אילנא קיימא חד זיהרא. היינו היסוד שכלול עמו ע"ד גוף וברית וכו': [זהר] כלו' הזוהר הזה שהוא הת"ת:
כל גוונין קיימין בי'. שלכך נק' ארגמן שתרגומו ארגוונא כולל כל הגוונין לפיכך [צ"ל לפי כי] מלת גוונין הם פעולות החסד או הדין והנה החסד רוצה להגביר חסדיו עד אין קץ: והיינו סלקין. כי כן פעולת הרחמים היא עלייה והגבורה רוצה להגביר גבורותיו עד אין קץ: והיינו נחתין. כי כן פעולת הדין היא הירידה:
לא מתיישבא בדוכתא אחרא בר בההוא אילנא. ת"ת שהוא המכריע ביניהם וממזגם שוה שעם היות שהגבורה כלול בחסד וחסד בגבורה מ"מ אין אותה המזגה מתיישבת בר בההוא אילנא כי הוא המכריע כנודע וז"ש לא מתיישבי בדוכתא אחרא בר וכו':
כד נפקי מיניה. פי' כד נפקי אותם הפעולות מיניה דת"ת:
לאתחזאה. להתגלות ולהתראות במדת המלכות שהיא זוהר דלא נהרא וכו':
תריסר שבטין דמתחמן. פי' הם י"ב גבולי אלכסון שהת"ת י"ב הויות:
ואינון נחתי בההוא זוהר דלא נהרא. דהיינו המלכות: הה"ד אלה שמות בני ישראל. היינו י"ב גבולין י"ב ענפין דישראל שהוא הת"ת הבאים מצרימה לגו גלותא את יעקב שהיא המלכות כנז' בפ' תולדות יצחק דף קמ"ה וישב יעקב דא שכינתא ולפי זה איש וביתו באו י"ב גבולים שבת"ת בי"ב גבולים שבה דכל המקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב כדלקמן. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
דף ב:
אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה וגו' לכאורה לא תירץ רק הקושיא השניה לבדה ואפשר כי רז"ל תירצו כי כל מקום שנאמר היה היה נבואה לשעתה היתה ובזה אפשר כי בזו התשובה נתרצה גם קושיא ראשונה להודיענו שלצורך שעה היתה. גם אפשר ועיין בפרשת יתרו דף פ"ב ע"א ותמצא ג' סברות בתירוץ היה היה תרי זמני ומשם תבין בב' סברות הראשונות שכוונם כאן רשב"י במתק דבריו ודי למבין. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
ואני מצאתי כתוב כי קושית היה היה תרצו באומ' ותנינן בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא וגו' והכוונה שהיה בגלות מצרים היה בגלות בבל. עכ"מ.
והרמ"ק זלה"ה כתב. אלא ודאי יחזקאל וגו'. ירצה אין לומ' שמא יחזקאל לא היה נביא נאמן ולכך גלה מה שלא היה לו לגלות אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה כי הוחזק לישראל בין הנביאים. וגם אין לומר שמא מה שגלה אינ' דברים נעלמים ונסתרים לזה אמר וכל מה דחמא במהימנותא איהו בסוד המדות. וגם אין לומר גלה מה שלא היה ראוי אמנם לא היה עון כ"כ לגלות ומה שגלה גלה לזה אמר ח"ו שהנביא ידבר קטון או גדול אלא ברשות גבוה וז"ש וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי אין בו אפי' כמלא נימא שלא יהיה ברשות גבוה:
מאן דרגיל וגו' הוא קצה א' שהוא רגיל בצער ויש שאינו רגיל בצער ולא בעידון. ויש קצה השני שלא ראה צער והיה רגיל בעדוני מלך והיינו כד נחתו למצרים אל הקצה הא' רגילין בצערא הוו ומורגלים היו בבוראם מייסרם ומחזיקם באמונה שהרי יעקב בקש לישב בשלוה וקפץ וגו' והיו ישראל מלומדים באותה האמונה מנעוריהם וע"ד סבלו ולא נתייאשו מן הגאולה וידעו כי פקד יפקוד וגומר.
ההוא הוה צער' שלים אל הקצה השני שהיו ישראל על אדמתם מורגלים בעדוני מלך וירדו לשערים ולכך הוה צערא דעילאי ותתאין בכו עלי' שגם אל גלות העליונים אירע כמעשה התחתונים ברדתם למצרים איש וביתו עכ"ז לא בכו מפני שלא היו העליונים מורגלים בעבודת בית המקדש וייחוד מידי יום ביומו ונות בית תחלק שלל שוכבת בחיק בעלה ולכך בכו בחורבן בית המקדש וגלות שכינה וחיילה בתוך הקליפות והיינו צערא דעילאין ותתאין בכאן עליה.
עילאין דכתיב הן אראלם צעקו וגו' ומהעליונים וכל ענין הבכיה למוד שבלי ספק יתיאשו מרוב צערם והוצרכו לנחמה. הן אראלם צעקו על נהרות בבל היינו דוקא בגלות צדקיהו שחרב בית המקדש ונבואת יחזקאל בגלות יכניה אלא שמביא ראיה כדפי'.
מ"ט בגין דהוו וגו' ירצה מה טעם בכו על גלות זה ולא בכו על גלות מצרים שהיה ארוך יותר וקשה העבודה יותר אלא בין עליונים בין תחתונים הוו בתפנוקי מלכין מלך ומלכא המתייחדים בכל יום ומושכים לנפרדים שפעם וברכתם מאד וישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו מתענגים על רב שלום בראותם עצמם קשה ברדתם שלא ירדו כירידתם למצרים שהיו נחתין בגלותא בריחייא וגו' עם היות שאח"כ הקלו מצער גלות מצרים בעת הירידה היה קשה מירידת מצרים ומגלותם ולזה היה אפשר שיציץ בהם היאוש כדמסיק.
טורייא רמיא אפשר דהיינו הרים ג' אבות נקראים טורייא רמיא מפני שיש הרים תתאין שהם ז' הרים ז' מדות והעליונים מכולם הם חג"ת והיינו בני ציון המצוייני' היקרים מהכבוד העליון המסולאים בפז כד"א ראשו כתם פז.
נחתין בגלותא עם השכינה העליונה שגלתה עמהם בריחייא על קדליהון היינו הקליפה שגברה עד הצואר שהיא הבינ' וידיהון שהם חסד וגבורה מהדקן לאחורא להשפיע האחוריים דהיינו דין לחיצונים.
וכד הוו בגלותא דבבל חשיבו ישראל וגומר וכנגד זה הספירות העליונות חשבו שלעולם ישפיעו הדינים לחיצונים דהא קב"ה מקורי הבינה שביק לון שלא חזר המקור עדיין למאורו עד הגאולה העתידה ודומה לזה היו ישראל התחתונים וכעין שנפתח לגשמיים כן נפתח למעלה לרוחניים שהמראה נדרשת תוך ונגלה.
קרא קב"ה ת"ת פמליא דיליה היינו מלאכי הת"ת כי יש מלאכי הת"ת ומלאכי השכינה כנזכר בתיקונין. וכל רתיכין הם סוד הכסאות כולם. וכל חיליה הם מלאכים בסוד היצירה. ומשרייתיה הם מחנות שכינה לכך אמר חיליה ומשרייתיה ורברבנוי שר על כל מחנה ומחנה ועל כל חיל וחיל וכל חילא דשמיא הם צבא השמים המופקדים למטה ביצירה בענין שירדו ד' מדרגות אבי"ע כולם:
מה אתון עבדין הכא שהרי אין ייחוד גמור מעתה ועם היות שנשארו ישר' קצתם עכ"ז גלות יכניה היו חביבין שממש מובחר ישראל היו ששלחם הקב"ה לפני גלות צדקיהו כדי שיושיבו ישיבות ויהיו הכנה לאותם שיגלו אח"כ לזה אמר בני רחימאי:
למענכם שלחתי בבלה דא קב"ה האצילות. רתיכין בריאה. ומשריין יצירה ועשיה כדפי' לעיל.
אתפתחו שמיא ושראת דקדק הכתוב שאמר ואני דהיינו אני שכינתא ואני קב"ה עמה בתוך הגולה ולזה אח"כ נפתחו השמים ואראה וגומר וירצה בענין נפתחו שהיה נבואה לשעתה כאומרו היה היה דבר לצורך מפני שהי' לישראל עמהם בגלות.
ואמר לון לישראל הא מאריכון היינו ואני בתוך הגולה:
לא המנוהו אפשר שלא הי' מוחזק לנביא בין ישראל בירושלים והוצרך להחזיק נבואתו בהיותו אומר מראות נבואתו לחכמי ישראל. או אפשר לא המנוהו שיהיה כל הסוד הזה בתוך הגולה עד שסיפר כל המדרגות שראה בגולה.
לא חיישו על גלותהון וקבלו הצער בסבר פנים יפות.
דהא ידעו וגומר שאין סילוק השגחה מעליהם ומצפין לגאולה כענין הושיעה ימינך וענני וכענין זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל:
שמות בני ישראל אינון רתיכין וגומר דהיינו ג' בחינות הא' שמות שהשם לבוש וכינוי אל עצם הדבר. הב' בני דהיינו ענפים לת"ת. הג' ישראל ממש הת"ת עצמו. יעקב שכינה ממש:
ר' חייא פתח וגו' האי קרא על כנסת ישראל אתמר ירצה כלה הנזכרת כאן היא המלכות בהיותה מתייחדת בת"ת שבבחינה זו היא נקראת כ"י מכנסת אל הת"ת וייחודה לא היה בבת א' אלא זעיר זעיר ולכן פסוק זה הוא כולל בשעתא דנפקי ישראל ממצרים שבאותה הלילה היתה תחלת גילוי האור אל השכינה להתלבן מדם החיצונים והיתה ממהרת והולכת בספירת שבעה שבועות וקריבו ישראל לטורא דסיני ליום הת"ת ממש לקבלא אורייתא שאותו היום היה הייחוד הגמור אמר להקב"ה אתי מלבנון כלומר אותו האור שהשפעתי לך מתחילה בתחילת האור מיום ט"ו בניסן ועד עתה אתי מלבנון כלה כלומר אתי היית מקבלת מאור הלבנון שהוא הכתר עליון כלה עד שנעשית מעט מעט כלה דהיינו היותה כלולה מכל שלמותא דהיינו כ"ל ה' כל יסוד שע"י היא מאירה ונעשית ה' דהיינו קישוטיה והיינו אומרו כלה שלמתא אלא שלא האיר האור מכל וכל מיד אלא היתה מאיר' מעט מעט וז"ש כהאי סיהרא שהתחילה להאיר ומידי יום ביום היא מאירה עד שמגעת להתמלאות וז"ש דאשתלימת מן שמשא בכל נהורא ונציצו דהיינו הארה ותוספת הארה דהיינו כלה וקשוטיה כדפי':
והרא"ג ז"ל כ' אע"ג דאתי לפום. כלומר כי באו מים עד נפש עד פיו:
דא קב"ה. היינו השכינה וקראה הקב"ה להורות שאין המלכות לבדה ירדה בגלות אלא גם קב"ה וכו':
והורדתי בריחים כולם. אלין כל רתיכין. הם ד' מחנות שכינה:
ואמר לון לישראל הא מאריכין הכא וכו' לא המנוהו עד דאצטריך וכו'. כאן תירץ קושיא ראשונה מאי היה היה ואמר שבראשונה חמא כל מה דחמא ואמר לון לישראל קצת הרי הי' חד כלומר הוי"ה אחד ואחר שלא המנוהו אצטריך לגלאה כל מה דחמא הרי הי' שני הוי"ה ואמירה שנית: א"נ אומרו ותנינן בכל אתר דישראל גלו וכו'. תירץ הקושיא שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם גלו למצרים וכו' הרי הי' אחד חזרו וגלו לבבל גם השכינה עמהם הרי הי' שנית: א"נ תירץ הקושיא באומרו ומה בני רחומאי בגלותא דבבל ואתון הכא קומו חותו וכו' ושראת רוח קודשא על יחזקאל וכו'. הרי מפני צרתם של ישראל שרתה שכינה בח"ל וז"ש בפ' ויצא קמ"ט היה היה נבואה לשעתא הות וכו' ובג"כ הי' היה פירוש הויה חדשה היה לשרות שכינה בח"ל שאין דרכה בכך וכו':
מן ההוא עידונא עילאה קא אתית. פי' לבנון הוא הבינה י"ה המלבין עונותיהם של ישראל וממנה יצאו ד"ו פרצופים ת"ת ומלכות ובשעה שעמדו ישראל על הר סיני אמר קב"ה לשכינתא אתי מלבנון כלה שלימתא עמי ממקום עליון שהוא הלבנון כנזכר קא אחית שנינו יחד יצאנו ובהיותך עמי בחיבור א' אשתלימת מכל נהורין כדמיון הלבנה שמקבלת אורה מן השמש וז"ש כלה מלשון כללות כלומר שלימא ביופיה וז"ש שלימתא וכמו שיצאנו ממקור התורה שהיא הבינה ששם סוד כ"ב אתוון וגם עתה יחד נלך ליתן התורה לבניך כדי שיקבלו תורה שבכתב ת"ת ותורה שבע"פ מלכות כל א' יתן חלקו. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
דף ג.
אתי מלבנון תבואי עתה יתחדש אליה הייחוד מפני שהקישוטין הקודמים הם כהאי סיהרא שמנגד וברחוק תקבל האור מן שמשא אמנם אל הייחוד צריך עוד קישוטין ותוספת אור ועל זה חזר פעם ב' אתי מלבנון תבואי ותקבלי אור מתוק מהקודם.
בגין לקבלא בניך הם ישראל שהם נשמות אצולות ממעיה והם מקשטים אותה כמו שהם מקבלים התורה כן המלכות תתייחד עם הת"ת והיינו אתי מלבנון תבואי ותעלי בקבלה זו למעלה. תשורי מראש אמנה זהו תוספת על תוספת שהוא מנחה חדשה ודאי תשורי נתן לך מתנה בזכות ראש אמנה שעשו בניך. נעשה ונשמע הוא סוד כל הייחוד נעשה מצד המלכות ונשמע מצד הת"ת והיינו אומרו עאלו מאליהם בסוד מהימנותא עילאה והיינו ממש בסוד המלאכים והנה יש מלאכים שאינם במעלה כזו כאומרו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו והיינו המלאכים הממונים על מעשה העולם וישראל לא השיגו לאלו אלא במדרגה העליונה שהם ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו דהיינו המ' דבר והם עושים ומתקנים אותה ומקשטין אותה ומכינים אותה אל הייחוד ואח"כ נמשך אליה הת"ת והיינו אומרו לשמוע בקול דברו כי בני אדם הם מציאותם ממטה למעלה ולכך תחלה הקול ואח"כ יוצא הקול ומחתכים אותו בדבור חיתוך אותיות אמנם למעלה הוא להפך תחלה יקדם הדבור שהיא המלכות ואח"כ נמשך אליה הדבור וזהו שאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו דהיינו הת"ת הבא אל המלכות וכן אמרו ישראל כל אשר דבר ה' וכבר ידעת כל הוא היסוד המייחד דבר ה' ת"ת ומ' נעש' המ' ונתקן אותה ונשמע הקול הנמשך אל הדבור ואז נשפעה השכינה אור עליון שיעור לא יוגבל ועל אותו שיעור אמר תשורי מראש אמנה והיינו אומרו כדין קבילת כ"י שהיא המלכות המכנסת נשמתן של ישראל אל ייחודה תשורי ותוספת שפע ואור. מראש שניר וחרמון דא טורא דסיני כן הוא דסיני ראש לשניר וחרמון כנז' במדרש עתיד הקב"ה ליקח שני הרים גדולים ולבנות עליהם בית המקדש והיינו נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים והיינו סיני ראש לשניר וחרמון דהיינו שתהיה המלכות ראש לנצח והוד שכאשר עמדו ישראל לפני הר סיני זכו שתעלה המלכות על נצח והוד והם בני ישראל תחת ההר בשתי מדות אלו הנקראות בני ישראל ולכך קריבו לגביה בהוד שאינו אלא קורבא ובנצח אתעתדו תחותיה ממש תחתיו כולם יחד ולזה בשתי פעולות אלו בהתקרבם ובהתייצבם זכו לזה והיינו ויתיצבו בתחתית ההר דהיינו בנצח שהם תחתית המלכות כדפי' והנה התשורות לפי זה הם הא' מלבנון הב' מראש אמנה דהיינו מהת"ת עם המלכות ראש אמנה הראש ת"ת אמנה מ' דהיינו נעשה ונשמע כדפי' הג' מראש שניר וחרמון בחינת המ' על נצח והוד. הד' מהתחתונים והם ג' מעונות הררי וא' שלא נזכר בכתוב ואתא מרבבות קדש. או אפשר במה שפי' למה תרצדון הרים גבנונים וגו' ונעשה סיני ראש לכל ההרים הגבוהים בנתינת התור' ולנך נקט שני הרים גבנונים ומכ"ש השאר והיינו ראש שניר וחרמון וכ"ש שאר הרים: וזכות שני עשו ישראל שם קריבו לגבי' ואתעתדו וגו' וקבלה ג"כ תשורה בזכות זה. וג"כ קבלה תשורה ממעונות והיינו הקליפות והם שתי בחינות אור נצוצות שכינה שהיה לשרי עשו וישמעאל שהיה מאיר ממש למעונות אריות שהם סמאל והררי נמרים לילית וכשהקב"ה בא לתת להם תורה כדי שיתקנו ויקשטו אותו אור שכינה והם דחאוהו מפני שתקון שר שלהם מצד טומאת גניבה ורציחה דהיינו מלאך המות סמאל רוצח ולילית גנב ולכך אמר להם שיסלקו מעליהם אור שכינה והם נתרצו ולזה זרח והופיע ניצוץ השכינה כדפי': ותשורת המלאכים היא שתהיה תיקון השכינה מישראל ותתוקן תחילה מהפנים הגשמיי' ואח"כ מהפנים הרוחניים שמשועבדים העליונים אל התחתונים שאינה יכולים לתקן ולומר שירה עד שיתקנו התחתונים והיינו שנאמר להם גניבה יש בכם ניאוף יש בכם הרי הראה להם הפני' הגשמיים והורו שאלו תיקון עיקר ראשונה:
ר' יוסי אוקים לה להאי קרא וגו' אפשר שנדחו דברי ר' יוסי שפי' הכתוב על ענין הגלות מפני שאין דרך בשיר השירים שהוא שמחה וגיל לדבר על ענין גלות חלף הלך לו ועוד לא שייך בענין הגלות מלבנון כלה ולזה קצר בפי' כנזכר.
ור"ש אמר וגו' קול אומר לדבור וגומר הנה תחלה יבאר כלה שהכלה מורה שהיא עם החתן שבלתי החתן לא תקרא כלה וקול ודבור שניהם קשורים יחד שהדבור הוא קול החתוך בפיסוק קולות נמצאו קול ודבור חתן וכלה וז"ש אתי מלבנון כלה קול אמר לדבור
אתי בגין דהא וגומר הנה רמז לייחוד כפול ממעלה למטה כי הת"ת המדבר הוא המעורר דקאמר אתי מלבנון כלה. הב' ממטה למעלה כי היא התעורר אליו באומרו אתי מלבנון מורה שרוצה שהיא תהיה עמו ולא הוא עמה ולב' העניינים רמז דהא קול אתי לדבור הוא הייחוד הא' ממעלה למטה ואו' ומדברא ליה בהדיה ממטה למעלה כנז' וז"ש כחדא בלא פרודא כלל כיון שהייחוד מצדה ומצדו כדפי'.
בגין דקול איהו כלל דבור איהו פרט וגו' הענין כי בת"ת נכללים הדברים העליונים וכן הוא בסוד התורה שבכתב שהכל נכלל בה ואין בשום נביא ולא מדבר ברוח הקדש שלא יהיה פי' ופרט לתורה שבכתב ומ' שהוא סוד תורה שבע"פ הוא פרט שהם מפרטים ומפרשים הנכלל בתורה שבכתב והיינו ממש משל קול דבור שהכלל קול אבל דבור מוציא הכלל ומפרטו דהיינו הקול המתחתך בכ"ב אותיות במוצאם ונעשה דבור מובן בו פרט: כלל אצטריך לפרט שאין גזרותיו מובנות אם לא ע"י הפרט המוציא העניינים לבאור וגילוי ופרט צריך לכלל ופי' ששניהם קשורים יחד מהשורש העליון וז"ש דעקרא דתרוייהו מלבנון קא אתיין וז"ש אתי מלבנון כלה כלומר אינך למטה ואני למעלה אלא שורש אחד לשנינו כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:
ואלה שמות וגומר ר' חייא פתח וגו' רע עין הוא החצוני וטוב עין הוא הפנימי הוא יבורך והענין כי העין הטוב ביסוד מקורו ומברך השכינה והיינו כי מלחמו נתן לד"ל אמנם רע עין הוא מקור ומבוע לבאר צרה נכריה ולכך יש לאדם להתרחק מעין רע ולא ליהנות ממנו וז"ש בגין וגו' דאי כד נחתו ישראל למצרי' בירידה אמיתית כשאכלו בלא כסף ובלא מחיר כי בפעם ראשונה ושניה שהביאו כסף שברם לא שייך הכי.
לא אשתבקו ולא אעיקו ירצה הם לא ירדו אלא לגור לא אשתבקו ונשקעו שם ולא אעיקו כי כמו שנחשב להם מיום שנולד יצחק ועבדום וענו אותם בערך שלא היו שקטים כן יחשב להם שבתם בארץ לא להם בערך שהכנעני אז בארץ א"כ לא יעיקון לון מצראי ולא ירדו בעמקי החצונים כמו שירדו בתוך הקליפות מפני ששלטו בהם על ידי שאכלו מלחמם והיינו אומרו ואפי' בארעא אחרא וכיון שהארץ אינה מחוייבת א"כ היה אפשר בא"י והיה בה נתינת התורה והיה מרע"ה בא"י ולא היו יוצאים עוד בגלות צא וחשוב כמה גרם אכילת לחם רע עין.
א"ר יצחק מאן דאיהו וגו' היינו כי תשב ללחום את מושל שמושל רע עין עליו בין תבין את אשר לפניך שלחמו לחם רע עין ומאותו מקור הוא נמשך א"כ ושמת סכין בלועך אם בעל נפש כי אפי' שאר אדם אינו ראוי לאכול מלחמו כ"ש בעל נפש שצריך לאכול יותר מדאי:
תלתא וגו' דדחייאן שכינתא שכינה קבועה בתחתונים ועל ידה הת"ת בא לדור בהם ואלו דוחים שכינה הקבועה ואין הת"ת בא והיינו וגרמין דדיורי' וגו' שבני נשא אפי' אותם שלא חטאו צווחין בצרת סילוק השפע ולא אשתמע קליהון ששערי תפלה ננעלו בעונם:
והרא"ג ז"ל כ' תקביל תקרובתא. תקבל תשורה מצד קבלת התורה בסיני ממי ממעונות אריות וכו' שהם אדום וישמעאל ותשורה זו היא הנז' בפ' בלק דף קצ"ב על פסוק וזרח משעיר למו וגו' שסמא"ל ורה"ב נתנו (תשובה) [תשורה] שיוכלו להרוג הרוגי ב"ד ולמעבד פריה ורבי' וכו' כנז' שם: א"נ תקבלי תקרובתא. היינו שתי עטרות שנטלו ישראל באומרו נעשה ונשמע:
מראש שניר וחרמון וכו'. (ואתעבידו) [ואתעתדו] וכו' פי' מראש היינו ראש השני של הר והיינו תחתית ההר ואפשר לקשר פסוק ואלה שמות עם פסוק אתי מלבנון דפתח ביה לומר כמו שלעולם תרוייהו אזלין כחדא כמ"ש אתי מלבנון כלה וגומר כן ואלה שמות בני ישראל ת"ת כנזכר הבאים את יעקב שכינה כנז' שניהם כא' עאלו בגלותא וכו':
ר' יוסי אוקי להאי קרא דעת ר' יוסי הוא דעת ר' יהודה דמפרש להאי קרא בארוכה על גלות דמצרים בדף ה':
קול: ת"ת:
דיבור. מלכות:
דא איהו גרון. היינו הבינה כנז' בפ' נח דף ע"ד:
דמתמן נפקי רוחא. פי' תשורי תקבלי תשורה וכח מהגרון בינה שמשם יוצא הת"ת הנק' רוח ומשם נוטל הת"ת כחו ותוקפו:
להשלמא. להשלים ולהכריע בין הקצוות (א"כ) [א"נ] כשתבואי עמי מלבנון את תקבל תשורה על ידי מראש אמנה כנז' שהיא הבינה ראש למהימנותא קדישא דנפק מנה ז' ימי הבנין הנק' מהימנותא בכל הזוהר גם תשורי תקבלי תשורה משתי בחי' הת"ת הנק' לשון דהיינו בחי' המכרעת בין חסד וגבורה ומבחי' האחרונה המקיש בשפוון דהיינו המכריע בין (חסד) [נצח] והוד והיינו וא"ו המשך וא"ו גם תשורי תקבלי תשורה ממעונות אריות אלין ל"ב שיניים ל"ב נתיבות ל"ב אלהים דעובדא דבראשית המתפשטים מחכמה אל הבינה ולהיותם דין כינה אותם בלשון אריות והיינו ממעונות אריות כלומר מושב ומעון לל"ב נתיבות אלו:
ואלה שמות וגו'.
ר' חייא פתח אל תלחם את לחם וגו'. ה"ג אי אערע בההוא רע עין. ה"ג הא לך לחם רע עין:
דדחיין שכינתא וכו'. כי להיותה בעלת דין היא נדחית מעלמא אמנם הת"ת להיותו בעל הרחמים אעפ"י שהרחמים יתרצו שישרה על עלמא עכ"ז גורמין דדיוריה בקבע לא הוי בעלמא אלא דרך ארעי וז"ש וגורמין דדיוריה וכו': עכ"ל הרא"ג ז"ל:
דף ג:
מסאבו דנדה כל שאר טומאות ואפי' טומאת מת אינו דומה בדומה לחיצונים כנדה והטעם כי המת היינו כלי קדוש שנתרוקן מהנשמה ושם באים החצוני' לידבק לבד אמנם טומאתו חזקה לפי שבאים הראשים אבי אבות הטומאה אבל נדה היא ממש הטומאה שהרי סודה שמתקרבין החיצונים לקבל שפע הטמא שמרי הדין העליון החזק וכל החצונים ממש משורשים בה והבא עליה נעשה משפיע לכל אותם החיצונים והרי הטומאה נשרשת בו לינק ממנו ומתערב זרע ואות ברית קדש בקליפה ההיא ולכך כל המקרים באים עליו ועל הנולד שם כי אין לך חולאים קשים אלא מהחיצונים הטמאים והם בעלי הצרעת מכתש סגירו דהיינו החיצוני הסותם המקור העליון ואין אור ושפע: בעל בת אל נכר שמו יעיד על מעשהו אל נכר ממש החיצוני אל אחר ואותה הנשמה היא בתו ממש וכמו הבועל כלתו בת ישראל משפיע הת"ת במלכות כן הבועל בת אל נכר גורם להאחז החיצוני ביסוד אות ברית לינק ושמחים בעבירה הזאת ולזה לית קנאה וגו'. שאפי' בת ישראל קדושה כשחיצוני דבק בה כתיב וינס ויצא החוצה כ"ש שיבא זה להכנס האות ברית אל הנכר הטמא שמטמא המקום הקדוש:
רישי עמא וגו' תימה היאך נענשו הראשים ע"י ב"ד והעוברים עצמם אין מיתתם ע"י ב"ד אלא קנאים פוגעי' בו כו'. וי"ל כי ענין יקש' ג"כ באומרו בקדמיתא והוא מכח אומרו וממקדשי תחלו ועניינו הוא כי הראשים שבידם למחות הם כמו הגבורים העומדים בפרץ והם קרובים אל ה' ובהכשלם ראוי שבהם יהי' העונש תחלה משום וסביביו נשערה מאד כי בהם יפגוש הדין תחלה בחוזקו ואח"כ מתרפה מעט מעט ופוגש ברחוקים ומטעם זה עונש הקרובים ראשון וקשה. ולדברי ר' חייא השמש ממש כמשמעו בגלוי מפני שהסתירו פניה' עם היות שמיתת העוברים קנאים פוגעים כנז':
ור' אבא פליג ופי' נגד השמש הברית ואעפ"י שלא יקרא שמש אלא הת"ת גוף וברית חשבינן חד. שמש ומגן דא ברית קדישא המייחד שתי מדות ה' ת"ת אלי"ם מלכות. זרח ואנהיר גופא דבר נש שע"י הוא נכנס לקדש ונשמה מאירה בו. מגן עליה דבר נש בנסיון מי ששומר הברית ופוגע בחיה רעה אינה שולטת בו.
וכולא בקנאה חדא כי כשכורע על הגויה הוא ממש כאלו משתחוה לע"ז.
מאן דמשקר בברית שהוא מכניסו בגויה והוא הפך כוונת הברית שהוא להבדילו מגויי הארץ והוא הכחיש עדותו וערבו בגויה ממש. כאלו משקר בשמא דקב"ה שמחליף אלהותו בע"ז אלא שיש בין זה לזה שהבא על הגויה הוא משקר חותמא דמלכא דהיינו הברית החתום בבשרינו והעובד ע"ז משקר במלך עצמו שמכחישו מאלוה וקרוב זה לזה:
לית ליה חולקא והיינו שפרק מעליו כל אלהותו כדפי' ואם ירצה ליכנס באלהות צריך תשובה גדולה לחזור ליכנס אל הקדש:
ר' יוסי פתח וגו' מביא מימרא זו משום דמינה ראיה לקנאת ה' על הברית שהרי לפי שהיו מלין ולא פורעים נסתלקה שכינה מהם וקראם עוזבי ה'.
מאן דקטיל בנוי שמכה את אשתו מעוברת עד שמפילה וכיוצא. ואלין אינון ג' בישין דאמר הא' קטיל בנוי וכנגדם ג' רעות א' כפנא ומותנא וחרבא הוא הרג באים ג' מיני הרג במ'. הב' סתיר בניינא דקב"ה כן עלמא מתמוגג זעיר זעיר שבנין העולם אינו עומד. הג' נשמתא אזלא ומשטטא וכן קב"ה אסתלק מעלמא כמו שהוא מסלק הנשמה מהגוף שדומה למשכן הקב"ה בעולם דאע"ג דהא בגלותא דמצרים שהסביבות קרובות לחטא בכולן נדה שאין פנאי לטבול וכיוצא. בת אל נכר כי הגויות זונות והם משועבדים תחת ידם ורשותם ועכ"ז לא חטאו כמדת יוסף עם אשת אדוניו. וכן לא הפילו הנשים מפחד גזרת כל הבן הילוד וגומר והנה לענין דאסתמרו מקטול אין לו ראיה גמורה לזה הכריח הענין ואשתדלו וגו' ומי שמשתדל בפרהסי' בפריה ורביה כ"ש שישמור עצמו שלא יפילהו. כ"ש לבתר שנתבטלה הגזרה דהיינו יום שהושלך מרע"ה ליאור. הרמ"ק זלה"ה:
והרא"ג ז"ל כ' והג' הם מאן דשכיב בנדה ומאן דשכיב בבת אל נכר ומאן דקטל בנוי וכו' כדמסיק: אמנם אומרו מאן דמשקר בברית קדישא. אינו מן המנין. כי הוא בכלל מאן דשכיב בבת אל נכר כנז' בפ' בשלח דף ס"א לא תשתחוה לאל אחר דמאן דשכיב עלה נמצא שהוא משתחוה לאל נכר כי היא בת אל נכר אתקריאת.
וגרים לקטלא ליה. ע"י משקה כדי שלא תכחיש יופיה:
דהיא נשמתא וכו'. [נראה שצ"ל דחיא נשמתא כי במקום שכתוב בזוהר שלפנינו דחיא שכינת"א גרס הוא דחיא נשמתא] היינו נפש הנפל ההוא דאזלא ומשטטא בעלמא שלא הניחוהו להגמר בשולו במצות ומ"ט. ל"ג מלת בפרהסיא:
לא אשתכח ביניהון מאן דקטל. דס"ד לומר שאחר שסופו היא צרה שישליכוהו יותר טוב להשקותו משקה שתפילהו וירויח שלא תכחיש יפיה קמ"ל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
גליון. שמש ומגן דא ברית קדישא וגו' צ"ע בפ' פקודי רכ"ד ב' ומגן דא איהו רזא דשמא קדיא דאקרי אלהים. עכל"ה:
דף ד.
הוו אתיין מתקשטאן וגו' פשוטו של ענין אינו שהיו הן מתקשטות במראה אלא שאחר שהיתה מקושטת היתה באה עם המראה בידה שיסתכל בעלה במראה ויתעורר ע"י שיראה עצמו ואשתו קרוב לו שהיא יפה ממנו וחושקת בו והיינו אומרו ומסתכלאן במראה בבעליהן וגו' וזהו לקרב הענין למצוה כל מה שאפשר ומשם ראי' מדתני ר' חייא שהיו זהירות בנדה: מבת אל נכר הנה לא הביא ראיה אלא לנשים שהיו יולדות מבני ישראל אבל בני ישראל בבנות נכר אין ראיה ואפשר דמינה נפקא שאם פריצו הזכרי' היו פורצות הנקבות דהא בהא תליא. או אפשר כיון שהכתוב אמר בני ישראל הא קיימא לן כי תסיר את בנך בנך הבא וגו' כנראה שלא היו להם בנים מגויה כלל. צבאות ה' ואם מעורבים לא היו צבאות ה'. ועוד אומרו שבטי י"ה דהיינו הראובני ששם י"ה בשמם עדות לישראל לאבות שהם כשרים שלא חטאו והבנים בניהם.
הא ודאי חד (הוא) [הוה] דכתיב והוא בן איש מצרי ואין אחר בן איש מצרי ושם אמו שקלקל' תתפרסם:
בני ישראל אעלו בני ישראל נפיקי הקיש הכתוב יציאת' לביאת' בכשרות וטהרה וזהירות בג' אלו כדפי':
ואלה שמות ר' אלעזר ור' יוסי הוו אזלי וגו'.
אפתח פומך וגו' פתח פיך ויאירו דבריך כי הדברים בתורה מאירים למעלה. ובמחשבה או בגמגום אינם מאירים כ"כ ובלי ספק ר' יוסי מהרהר היה בדברי תורה.
הא שמענא מבוצינא וגו' הכי הוא כדפי' ר"ש ומאי דקשיא לך מאומרו וביתו הא תנינן וצריך אתה לידע ואבי קצר כידוע. ואפשר לפרש הכי הוא כמו שהקשים ותירץ הענין אלא וגו' ואפשר לפרש הכי הוא כמו שפי' אבי ויש לתקנו בענין אחר אלא וגו'.
איש מת"ת וביתו ממלכות י"ב זכרים י"ב נקבות.
לאו הכי שהרי בית ה' גמר והשלים וביתו נתעצל כ"ב שנים אח"כ ועוד כי תשובת הקב"ה שמעתי את תפלתך היינו בגמר בנין המקדש קודם גמר בנין ביתו כדפי' שנתעצל בבניינה:
בית ה' מלכות בית לת"ת ונגדיי לזה העזרות וגו' וכל הבחינות אשר הם במלכות. אמנם קדש הקדשים הוא משכן למלכות בבחינה שאליה נכנסת הבינה שהיא הנקראת מלך כדמנסיק ומלך סתם הנה יש מלך שלמה יש בו פירושים שונים אמנם המלך סתם אינו לא בת"ת ולא בחכמה אלא בנקבה שהמלך סתם מורה על כל השליטה והמלך הוא במלכות ויהיה פי' במלכות ופמליא וכנופיא ועתה לפרש את בית ה' מלכות ואת בית המלך מקדש שהיא בית למלכות קשה מאד שיאמר בית ובית ויהיה פי' הא' במלכות רוחני והב' הגשמי לכך פירש ברוחני הכל דהיינו במלכות ובגשמיי הנגדיי אליה. והמלך סתם עם היות שהוא לפעמים במלכות יהי' עתה למעלה בבינה ואם יקשה לך כי מלך שלמה הוא בזכרים דהיינו מלך שהשלום שלו שמורה על יסוד הזכרות כאן יצדק נקבות וזכרות שני הפכים וא"כ יצדק אומרו בית המלך מלך סתם נקבה בית נקבה אליו מורה שהוא זכר והא כיצד המלך סתם שהוא בנוקבי כדפי' בפ' בראשית דא מלך בינה אע"ג דאיהו מלך עילאה ומה שלמעלה מהיסוד הכל זכר ומזה יקשה היאך יצדק בה נקבה סתם המלך אינה קושיא שהיא נקבת בערך החכמה וז"ש לגבי נקודה עילאה סתימא ירצה כי החכמה זכר אל הבינ' והבינה נקבה אליו והוא זכר בבחינת התחתונים שלמטה ממנה והטעם שהיא נקבה לגבי החכמה מפני שהיא מגלה סתימת החכמה קצת תקרא נקבה יולדת ומגלה וז"ש נקודה עילאה סתימא הפליג בהעלם החכמה ולכך הבינה מגלה העלם החכמה תקרא נקבה אליו בערכו.
ואע"ג דאיהו נוקבא שהיא מגלה למטה לא מפני זה יהי' שם כל מציאות הגילוי אלא איהו דכור' ונעלמת וסתימא לגבי מלך שהיא המלכות:
ובג"כ פי' מפני טענה זו שזו נקבה לזו וזה זכר לזה כדפי' כולא כגוונא דא אפי' אל הבחינות הפרטיות כגון י"ב גבולי אלכסון י"ב בני ישראל ענפי הת"ת וביתו י"ב ענפים במלכות כל א' בית לזכר כדפי' ואפשר דמפרש איש הרוחני מחנות השכינה וביתו הגשמי עם היותם בני ישראל זכרים וז"ש וע"ד תתאי ברזא דא כתיב בהו איש וביתו ולפי זה אין הענין כמו שפי' איש וביתו ממש ת"ת ומ' ואפשר לומר שזה פי' אחר וז"ש ודאי הכי הוא כמו שפי' ר"ש אלא הא תנינן והוא פי' שני ואפשר שהכל דברי ר"ש וכדפי':
ר' אלעזר פתח גן נעול וגו' דא כ"י לכאורה נראה במ' מדקאמר כ"י ולפי זה. לשמור שלא יכנסו הקליפות אליה בסוד מצות לא תעשה שהם פרצת הכניסה. לעדור שעושים בה בית קבול לקבל הברכה העליונה. להשקות ממש השפע והם ג' בחינות זו למעלה מזו תהלה העברה גלולים ואח"כ תיקונה לקבל ואח"כ השפע והברכה. והפך ואמר כך כ"י צריכה לעדור תחלה ואח"כ השמירה מפני שבכלל העדור יש העברת המכשולות ולכך יקדם אל השמירה וכל עוד שלא תקנו בה שום תיקון אין צריכה שמיר' אמנם אחר העדור הוכנה לקבל צריכה שמירה שלא יאכלו החצוני. והכרם אין זה סדרו אלא לעדור ואח"כ להשקום למטר השמים ואח"כ לזמור זמורותיו ואח"כ לחפור ועדיין אין צריך שמירה שאין בה פירות מה שאין כן הגן שמיד יש בו פירות וצריך שמירה. ועוד הגן אינו צריך אלא חפירה א' והכרם צריך חפירה קודם ואחר כך ועוד צריך זמירה. והנה העדור הוא בית קבול לשפע ולהשקות השפע עצמו. לזמור הוא מאכל לפילים והיינו חלק הנתן לחצונים ואחר שקבלו החצונים חלקם צריך תיקון עוד לחפור כדי לקבל הפירו' והענבים לישראל ולקדושים דהיינו היין המשומר בענביו ועתה היא כרס מצד הגבורה שהיא עושה יין מצד הבינה והיא גן מצד הימין או מצד האמצע ולכך אין צריך שמירה בהיות' כרם אלא לתת זמורות וחלק לפורצים ולא יפרצו פרצה ולאומ' שיאמר כי דברי ר' אלעזר הם בישראל ממש והעד ויעזקהו וגו' אינו דוחק שכל מה שנאמר בישראל נאמר בשכינה וענין ישראל החפירה היא הגלות והשמירה היא השכינה עמהם. וההשקאה היא הגאולה ותחייתם מעבירתם והזמיר היא הכרתם הזמורות והרשעים מהם כנודע וכן היו ישראל בימי אפילה מתו כל רשעיהם כדפי' רז"ל. מהרמ"ק זלה"ה:
והרא"ג ז"ל כ' אלא הא תנינן כל המקבל מאחרא. היינו מלאכין דשכינתא הנק' אראלים מקבלים ממלאכים דקב"ה הנק' מלאכי שלום וזהו וקרא זה אל זה ומקבלין דין מדין והנה כשבאו יעקב ובניו למצרים באו עמהם מלאכי דקב"ה הם הנק' בני ישראל וגם המלאכין דשכינתא המקבלין מהם באו. וזהו איש וביתו באו וגו':
אי בגין שלמה אתמר לאו הכי. יש ספרים דלא גרסי ליה ולגרסת הספרים ר"ל לאו הכי אין ראוי לשוות בית העבד לבית המלך א"נ הול"ל את בית יי' ואת ביתו. ועוד שהזכיר בפסוק שלמה ב' פעמים ובאמצע קרא מלך סתם:
כגון עזרות וכו'. ודא איקרי בית יי'. כלומר בנה שלמה למטה בנין מכוון כנגד בחי' המלכות שהם מכוונות לבחי' הת"ת: וז"ש ודא איקרי בית יי'. בית קיבול לבחי' ת"ת. עוד בנה בית מיוחד הנק' משכן הבינה הנק' מלך וזהו בית המלך שהיא פנימאה מכלא.
המלך סתם דא מלך אע"ג וכו' כלומר מלת בית המלך לא יפורש בית המלך בינה בית לחכמה הנק' מלך שלא מצינו חכמה שנקרא מלך אלא פי' בית שהוא נק' מלך שהיא הבינה הנק' מלך סתם כנזכר בר"מ בפ' עקב ונקרא בית בערך החכמה המתעלמת (בתורה) [בתוכה]:
מלך דלתתא מלכות. [ובג"כ] כלא כגוונא דא כלומר כל מה שבנה שלמה הי' כגוונא דא עזרות ולשכות מכון לבחי' המלכות המתלבשת (בתורה) [בתוכה] בחי' הת"ת ולפני לפנים היא משכן לבינה כנז':
וע"ד תתאי וכו'. כלומר חיילין ומשיריין דקב"ה ברזא דא באו איש וביתו כנז' וי"ס דגרסי המלך סתם דא מלך עילאה ושפיר טפי: ואלה שמות ר' אלעזר [בזוהר שלפנינו ד' יוסי] פתח ואמר גן נעול וכו':
דא כנסת ישראל וכו'. כלומר אל תחשוב שהוא משל כמו רוב פסוקים שבשיר השירים וירצה כמו הגן נעול כן אחותי כלה. אינו כן אלא הכוונה היא בעצמה כי היא גן נעול ואתא מחבר המימרות ואמר זה שאמר ר' אלעזר במלות. קצרות וכן במאמר אחר שאמר הוא במקום אחר הנז' בו גן ואמר מה הגן הזה וכו' כן תפרוש הכא בגן נעול. א"נ כי כמו שגן נעול א"א ליהנות מפריו אלא מי שנוצר אותו יאכל פריו. כן אין מי שיהנה מזיו השכינה אלא מי שיעדור ויחפור כמו שמפרש וכו' ופי' לעדור. בסוד ולעבדה ע"י מעשה המצות מעשיות ובזה מלך ה"ת ישפיע לשדה נעבד:
ולשמור. בסוד ולשמרה היינו לא תעשה ובשמירתו מלכשול בהם גורם למעלה בגן העליון ששום שועל או נחש לא יכנס ויהי' גן נעול בכל סביבות הגדר:
ולהשקות. ע"י מימי התורה וסודותיה יגרום שיפתח יי' את אוצרו אוצרות מים להשקות אותה מנחל עדניו: [בזוהר שלפנינו איתא גם כאן תיבת ולזמור אבל כפי המובן אינו גורס תיבת ולזמור רק גבי כרם ודוק]:
ונקרא גן ונקרא כרם. נקרא גן הירק לכוונה שזכרנו שהוא לעבדה ולשמרה. אמנם [לפעמים] פוגם באיזה עבירה ונכנס ברוחו אבן נגף וצור מכשול שצריך לעשות תשובה לתקן הפגם וענין זה במשל גן הירק שכלו אוכל ועפר (תחות) [תחוח]. אינו. לכן אמר עדיין יש משל אחר שמושלים זה לזה אמר. ונקרא גן רמז לנזכר: וכן נקרא כרם. שמלבד עדירה והשקאה צריך זמירה לכרות הזמורות הגורמות חרבן הכרם וצריכה לחפור ולעקור אבני נגף וצור מכשול כנז' בפ' לך לך על ויעזקהו ויסקלהו וגו' כן צריך להכרית מלבו כל הפניות שלא לשמה ויסקל אבן נגף אלהי נכר אשר בקרבו אשר עבד. ואמנם ענין פתיחה זו על הפרשה לרמוז שכוונתו ית' להכניס ישראל בגלות מצרים בעבודה קשה הוא כדי להרגילם שם בעבודה גשמית הרעה כדי שיזדככו עוונות הראשונים ויהיו מורגלים בנשיאות עול כדי שישאו בכתף עבודת הקדש כשיבאו ליטול את התורה:
תוספתא
מתניתא ה"ג. א"ר שמעון אנן פתחין עיינין. פי' אנו עוני השכל פתוחות עד שצופות במרכבה:
גלגלי רתיכא קדישתא. [כפי המובן צ"ל כאן רתיכי שכן הי' לפניו גירסא אחת] מדלא קאמר רתיכא משמע ששתי מרכבות הם א' בהיכל הרצון בסוד ארגמן כנזכר בפ' פקודי בהיכלא ו' מרכבה השנית היא בהיכל ק"ק היכל ז' ששם ד' חיות גדולות כמבואר בפרקי המרכבה: וז"ש רתיכי קדישתא כלומר שתי מרכבות קדושות כי ההיכלות של מטה מהיכל הרצון המרכבות שיש שם אין קדושתם כ"כ כי יש להם מבחוץ קליפות מן הימין והשמאל. ואית דגרסי (דתיבתא) [רתיכא] קדישתא הוי חד רתיכא היא סוד ארגמן שבהיכל הרצון:
גלגלי רתיכתא. הם גלגלי המרכבות שעליהם מסובבות הנהגתם דמיון העגלה המתנהגת על ד' הגלגלים. ונבאר ענינם ומניינם בפ' פקודי דף רמ"ז ודף ר"ן. א"נ הגלגלים הללו הם אלו הרקיעים והם גלגלי רתיכא היינו עשייה המנהיג הנהגת היצירה:
נטלין במטלנוי. פי' הגלגלים נטלין במטלנוי דמרכבות שכלם מסכימים בהסכמה אחת. ולהכי נקט מטלנוי בלשון יחיד והענין שאע"ג שמדרך הגלגלים נושאים העגלה לא כן ברוחניות כי ארון נושא את נושאיו וכן הגלגלים הם נוסעים למסעיו דרוח החיה כי החיה נושא את הגלגלים אמנם ענין ההליכה אינה כמשמעה אלא מציאות ההנהגה תקרא ההליכה כי הנהגתם על הצד החסד תקרא הליכתם אל הדרום וכיוצא בזה:
וקל שירתא וכו'. פי' שהנהגת אלו הגלגלים שמגלגלים הנהגת המרכבות אינם מנהיגים כי אם ע"י השיר כמו תנועות גלגלי חמה כנז' בזוהר:
בסימא לאודנין יאה ללבא. להיות כשיתקע בקול גדול נבהלים ב' חושים יותר מכל החושים והם האזנים תצילנה משמוע גם הלב יחרד ויתר ממקומו לז"א שהקול הזה הוא מבושם שנהנים האזנים והלב על שומעיו:
סלקא ונחתא. כלומר הקול הזה עולה ויורד כדרך המוזיקא וכן אזלא ונטלא [בזוהר שלפנינו הגירסא הוא ולא נטלא] כי יש פרק בשיר שהולך ונמשך ונקרא בלשון ערבי בדו"ג ע"ש שהוא יוצא ונמשך וכן יש פרק בשיר שאינו נמשך כ"כ אלא נוסע נסיעות פיסקי פיסקי ועל שניהם אמר אזלא ונטלא על משקל סלקא ונחתא. א"נ אזלא ונטלא כלא חד מלה הוא והם ג' מציאות בשיר או סלקא דהיינו הרמת קול והיא רמז אל הנהגת החסד העולה היא כי הנהגת החסד עליה היא או נחתא דהיינו ירידת הקול והיא רמז אל כללות הנהגת הדין שכן הנהגת הדין ירידה היא או קול ממוצע הולך ונוסע לא למעלה ולא למטה וזהו אזלא ונטלא והיינו רמז אל כללות הנהגת הרחמים המכריע בנתים לא למעלה ולא למטה אלא הולך ונוסע להאי סטרא ולהאי סטרא והענין שאין הנהגה שאינה כוללת חסד דין ורחמים הסכמת ג' אבות:
מזדעזעין ופתחין שירתא היינו כחות אחרים למטה מהגלגלים כששומעים השיר העליון מזדעזעים מפני היראה ופותחים גם הם ועולה קול שירם וזמרם מלרע ממקום מושבם עד למעלה מקום הגלגלים ונכלל שירם וזמרם בשיר הגלגלים ואפשר היות אלו אלף אלפים ורבוא רבבן הם סוד שרי ממוני עולם העשייה הגשמית הזה שהם שרי הרים וגבעות ימים נהרות ומדברות ואילנות ודשאים וכו' ולהיותם רבים עד אין מספר כינה בהם אלף אלפין ורבוא רבבן כלומר מספר עצום ורב נקט לישנא דקרא נהר דינור נגיד ונפיק וכו' ודוק אומרו בהם מלרע לעילא דהיינו השיר העולה מעולם העשיה הגשמיות והרוחניות שנקרא מלרע בערך המרכבות והגלגלים:
לקל נעימותא ההיא קיימין מאן דקיימין. אפשר שהם השרפים שעומדים ממעל לו בסוד הכסא משוררים מעומד והם הנק' עלמות שיר כנזכר בזוהר פ' ויצא. והענין שכל העולמות מתפעלות ומתעוררות ממעשה התחתונים ובפרק שירה זה עולה אותו נעימות העולה מבסם לכל העולמות ומתעוררים אלה העומדים לומר שירה וז"ש קיימין מאן דקיימין כלומר עומדים על דוכנם לשורר הרגילים לעמוד ולהיותם נעלמים יותר מכל המשוררים התחתונים כי אין למעלה מהם משוררים זולת חבצלת השרון רות שמרוהו להקב"ה בשירות ותשבחות בסוד אלהים אל דמי לך לכך לא הזכירם בשם. ה"ג ארבע מאה וחמשין אלף וכו' להיות מארי דעיינין הם בהיכל הזכות כנזכר בפ' פקודי דף רנ"א ורנ"ב שהוא גבורה ושמאל לז"א מתכנפי לסטר ימינא להכלל חסד וגבורה כדי למזג המדות לז"א חמאן ולא חמאן כי מצד אחיזתם בהיכל זכות מקום המשפט חמאן ומצד שנכללו בסטרא דימינא לא חמאן שמעלימין עיניהם מקצת דברים כפי האדם וכפי הזמן וכפי המעשה ואין הכוונה ח"ו שיש משוא פנים בדבר אלא כענין שפי' בזוהר כענין שאול כל זמן שלא הגיע זמן דוד לא היו מדקדקים עמו במעשיו וכשהגיע זמן דוד דקדקו אחריו ונסתלק מן העולם. וכן הענין בנישואין שבעוד שבן זוגה אינו ראוי להשתמש בה אז זה החוטף שש ושמח עם אשתו הרי לא חמאן. וכשבן זוגה חוזר בתשובה ומגיע זמנו לישא בת זוגו אז מדקדקים אחרי החוטף אפי' עונות קטנים ומסתלק מן העולם. וכדאיתא ענין זה בפ' וילך דף רפ"ג:
קיימין בקיומיהון. כלומר אעפ"י שאמרתי לך דלא חמאן אין הכוונה שאינם רואים מחמת פגם ח"ו או להיות עיניהם מכוסים אלא קיימין בקיומיהון כלומר עומדים בקיומם ובמצבם ובשלמותם ואין העדר ראיה אלא מחמת שרוצים להעלים עין ברצון גבוה כנזכר. א"נ שלהיות שלא חמאן משום הכי קיימין בקיומיהון במקומם לסטר ימינא דאלמלא היו רואים היו חוזרים למקומן מקום הדין לפעול:
תרין סטרין אחרנין. שהם מזרח ומערב אתחזרו ונכללו זה בזה להתמתק (וכן) [אפשר דתיבת וכן מיותר] מערב היא דינא רפיא אתחזר אל המזרח להתמתק וכן המזרח למערב להמתיקם ואומרו בגיניהון יען שהם הם עיני י"י המשוטטים בכל הארץ כנזכר בפ' פקודי ובפ' בראשית דף מ"ג וכמו שהם אתחזרו לימינא כך עשו לאלו דהיינו כחות ת"ת ומלכות שבהיכל זה שהם מערב ומזרח שנכללו ונמתקו כנז' וכל זה הקדמה שע"י שינוי המקומות המקום גורם לדון לזכות ולבקש זכות בעולם כדמסיק.
ולסטרא דשמאלא וכו' שיעור הלשון כך הוא ומתכנפין בכנופיא לסטר ימינא ארבע מאות וכו' ולסטרא דשמאלא מאתן וחמשין אלפין והכוונה לומר הגם שאמרתי לך ומתכנפין בכנופיא לסטר ימינא כך וכך דאתחזרו מן השמאל אל הימין לסבת המיתוק אין לומר שנשאר סטר שמאלא ריקנית דאי הכי אפשי רחמי ולא ישאר דין בעולם אלא אכתי אתכנפו לסטר שמאלא ר"ן אלפין מארי דעיינין וכשתדקדק תמצא שהשמאל אתחזר אל הימין ולא הימין אל השמאל כלל אמנם בתרין סטרין מזרח ומערב להיות המערב הוא דין רפיא לא איכפת לן כ"כ אם אתחזרו זה בזה וזה בזה שאפי' שיבא המזרח אל המערב אין ביד המערב להפוך רחמי המזרח לדין ואדרבה הוא יהפכנה לרחמים כמוהו אמנם הימין אם תחזור אל השמאל הי' סכנ' עצומ' שלא יהפכנ' לדין (ליזה) [ולזה] לא אמר לישנא דאתחזרו אלא בתרין סטרין מזרח ומערב כנזכר ולגרסת אתחוורו אתי שפיר טפי כלומר נתלבנו ג"כ ונהפכו ללובן הרחמים:
אינון מאריהון ריבבא וכו'. שמעתי משמו של האלהי הרי"א זלה"ה כפי מה שפי' באדרת נשא דף קל"ב שמארי תריסין הם בבריא' ומארי דיבבא הם ביציר' כי שם הוא עסק הזה כאמור. ואפשר דמארי דיללא נכללו ביציר' עם מארי דיבבא ולכך אמר מיבבין ומיללין ולא הוזכר שמם לפי שנכללו שם. ורמזם במלת מיללין מאתר בית מותביהון מותב בית דינא הידוע שלהם לא כמארי דעיינין דאתכנפי לסטר ימינא קרוב לשני שלישים מהם כדי להמתיק את הדין בשינוי מקום אלא אלו ממקום המשפט אשר הם יושבים לדון משם מייבבין ומיללין וזה להיותם בלתי המתקת שינוי מקום כראשונים כנז' לכך פתחין בדינא ומסיימין בדינא:
מייבבין תניינות. לא אמר ומיללין כנ"ל והטעם לפי שהיבבא היא מלאכתם העיקרי (וכשושנים) [נ' שצ"ל וכששונים] שונים בשלהם לא (ביבבא) [נ' שצ"ל ביללה] כי גנוב הוא אתם ודוק שלא הזכיר התקיע' כלל כי עתה היא עת הדין ואין מיתוק ובתר דמסתיימין דינא תוקעין:
דקאים עליהון. כי כן עמודא (דאמצעית מקונא) [דאמצעיתא מקננא] במטטרו"ן דהיינו יציר':
בכורסייא דדינא. כי כמה כסאות יש להקב"ה כנזכר בפרק א' מפרקי המרכב':
ה"ג עד דתסתיים דינא סחרן מארי דעיינין. נרא' שהוא כעין מחול שהולכים ומסבבים ושמחים שכבר נסתלק הדין והואיל שהם מטים לסטר ימינא משתעשעים וששים ושמחים בהסתלקות הדין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
דף ד:
תוספתא פתר תנינות ההוא סבא פטרונא וגומר נ"ל דמיירי על מטטרון דה"ק ההוא סבא פטרונא דכלא כי הוא ראש כל המלאכים זקן ביתו:
הרח"ו ז"ל זוהר וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה וגו' להבין איך נרמזו בפסוק זה דנחתו מ"ב שמשין קדישין עמיה וכולהו את משמא קדישא וגו' הוא כי תיבת ואלה עולה מ"ב בגי' ופי' כי מ"ב שמהן ואתוות * קדישין וזהו ואלה שמות שהיו חקוקים בבני יש' הם השמשים קדישין ונחתין עם ישראל הוא השכינה וכולם נחתו עם יעקב וכל א' מהם נטיל חד את קדישא משם מ"ב והם הנקראים אורפניא"ל בוא"ל גבריא"ל יופיא"ל תומא"ל צדקיא"ל קבציא"ל רבחיא"ל עוזזיא"ל שמשיא"ל טוביא"ל נגדיא"ל נחליא"ל גביריא"ל דניא"ל יהוריא"ל כבשיא"ל שפריא"ל ברכיא"ל טבטביא"ל רחמיא"ל צפוניא"ל תרימיא"ל גחריא"ל חזוא"ל קמוא"ל ברקיא"ל טהריא"ל נוריא"ל עמיא"ל ישרא"ל * להביא"ל פניא"ל זכריא"ל קדוש יא"ל ישלגיא"ל * קרביא"ל וויא"ל ציריא"ל ילפיא"ל תכריא"ל. הרח"ו זלה"ה: ומהרמ"ק זלה"ה פי' כי את חד משמא קדישא ביאר כי הוא שם מ"ב העליון שהוא בבינה והוא שם ההויות והוא יו"ד וי"ו ה"י ה"י *. אל"ף ה"א יו"ד ה"א. יו"ד ה"א וא"ו ה"א. אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. והענין כי הרוחני העליון יתלבש בתחתון כדי שירד בגלות כל א' וא' כפי שיעורו ולזה אור המלכית יתלבש באופן ולא יאיר לעולם ולא יקבל אור עליון אלא כפי שיעור אופן וכן אור הת"ת יתלבש במטטרו"ן ולא יאיר ולא יגיה אורו אל התחתונים אלא כפי שיעור מטטרון וכמוהו יהיה קבלתו וכן אימא עילאה מקננא בכורסייא ולא תאיר למטה ולא תקבל מחכמ' אלא כפי שיעור הזה ולזה אמר כי מהשם העליון הרמוז בבינה דהיינו מ"ב אותיות מהשם הנעלם שהיא מ"ב פרקים הנז' כל אות ואות מאותיות האצילות היה מתלבש בסוד מ"ב שמשין היינו סוד אימא עילאה בכורסייא כגון זה י' א' אדירירא"ן *. ו' ב' ביהרירו"ן. ד' ג' גיהריררן ה' י' יגביה. י' ת' תלמיה. ו' צ' צתני"ה וכן כל השמות ואלו הם ע"ב שמות * ורשב"י פי' בתיקונין תיקון ע' כאשר נתבאר במקומו ואלו הם סוד עתיק יומין שפי' ל"א צר ודאי ומכח השם הזה שהיה חקוק במט' נעשו נסים לישראל ונגאלו. והיינו כל חד וחד ממ"ב שמשין הנז' את קדישא משמא קדישא לא משם מ"ב סתם.
וכולהו נחתו עם יעקב וגו' הענין כי הסוד הזה הוא כי בזכות נפש תגלה המ' כי מאופן נפשין ומטטרון רוחין ובזכות רוחין יגלה הת"ת ומכסא נשמתין ובזכuת נשמתין תגלה הכסא והיינו בסוד בי"ע ומצד היות להם אצילות נפש רוח ונשמה יגלו מלכות ות"ת ובינה דאצילות ומטעם היות יעקב נאחז במקום גבוה עד עלותו בסוד המחשבה כאומרם ישראל עלה במחשבה ובכח זכות זה גלה שם מ"ב הנעל' הנז' עד הכתר ולכך כולהו נחתו עם יעקב למצרים ע"י לבושים אלו הנז'.
הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו' הענין כי ואלה עול' מ"ב לומר לך ואלה שמות מ"ב שמות בני ישראל ענפי הת"ת ולא שהם ענפי הת"ת שהרי הם ענפי הכתר כדפי' אלא מצד שהת"ת ירד למטה בדיוקנא דההוא סבא דהיינו יעקב יקרא ישראל ע"י שהוא יעלה במחשבה ונעשו בניו הבאים מצרימה לרדת למצרים בזכות מה בזכות יעקב וז"ש את יעקב ולא את בניו מהרמ"ק זלה"ה:
א"ר יצחק משמע וגו' הנה אם יאמר את ישראל היה בו ראיה כ"ש דקאמר את יעקב ולא קאמר אתו הרי היא ראיה פעמים הא' אומרו את יעקב הב' שלא אמר את ישראל. ויש לפרש שאם אמר את ישראל הי' ראיה שהוא ישראל ראשון ישראל סבא וישראל שני ישראל ממש אמנם עתה שאמר את יעקב וקודם את ישראל אינה ראיה גמורה דאפשר שהשבטים יחוסם ושמם בני ישראל ולפעמים קורא לישראל יעקב והיינו את יעקב לזה אמר ולא נאמר אתו עיקר ראיה הוא ממה שהי' אפשר לקצר ולומר אתו והאריך את יעקב משמע דישראל דלעיל לאו היינו יעקב הגשמי:
מאי קאמר איש וביתו י"ל דמבעיא ליה דהיאך שייך איש וביתו אם לפשט וכי ביתו הוא שבקי ולדרך נסתר לדברי ר"ש וכי ביתו שייך.
אינון הוו מלאכין וגו' כלומר הוא פי' שבני ישראל הנאמר כאן אינם בני יש' הגשמי אלא הם מלאכים נסתרים כדפי' לעיל ויש אחרים תחתונים מהם וגם הם ירדו ועליהם אמר וביתו דהכי אמר אבא כל אינון מלאכי דהיינו מלאכי שלום שהם מהת"ת כדפי' לעיל או שהם השרפים ג"כ אתקרון גוברין תתאין מפני שהם זכרי' משפיעים באותם תחתונים שהם מלאכי המלכות הנקראים הן אראלם צעקו חוצה וגו': בן ערך צ"ל בן שמעון כי ר' יצחק היה בזמן ר' שמעון ונפטר ביום שנפטר ר"ש ולא ראה ר' אלעזר בן ערך אם לא שנאמר שר' יצחק אחר היה וזה דוחק ועם היות שאו' קאים קמיה אין זה דוחק שר' אלעזר חשוב החברים היה ולעולם נמנה אחר אביו ועם היות שר' יצחק נפטר ביום שנפטר ר"ש דבריו אלה היו בחיי ר"ש:
א"ל שכינתא וגו' לא נסתפק לר' יצחק אי נחתת אי לא דהא קרא איהו אלא קשי' ליה קרא דכתיב ואלה שמות בני ישראל דהיינו בעולם המלאכים איש וביתו כדפי' ר' שמעון דכורין ונוקבין בעולם המלאכים ואי שכינתא נחתת מאי קמ"ל שכינתא נחתת מלאכין צריכא למימר ולהכי קא מתמה שכינתא נחתת וגו' ור' אלעזר השיבו ולא והא כתיב וגו' כלו' ירידת שכינה אין לפקפק בה אם יש לדון הוא בפסוק ואלה שמות לבארו וז"ש ת"ח שכינתא נחתת למצרים את יעקב וכל מרכבותיה עמה והם המחוייבים לרדת כל זמן ששכינה יורדת אמנם יש מרכבות אחרות שאינם מרכבות שכינה וז"ש ושית מאה אלפין אחרנין וקראן רתיכין קדישין אחרנין הענין כי במספרם הורה שהם לת"ת בעל ו' קצוות ואומרו רתיכין הורה שאינם מלאכים אלא מרכבות ממש שכל א' וא' חשובה ככל מרכבות שכינה מפני שהם מרכבות מהזכר העליון שהם בתוספת קדוש ובאומרו קדישין הורה על רוממותם מלמעלה מקום הקדושה העליונה שאלו הם ממקום שאין שום קליפה מתקרבת כלל אליו והם אחרנין בזולת מרכבות השכינה שאינם ממין אלו ואלו אחרנין בערכם ולא חוייבה ירידתם בירידת השכינה והיינו דכתיב כשש מאות וכי איכא ספיקא קמי קב"ה דקאמר כשש וגו' אלא ודאי השתא ניחא היינו דכתיב כשש מאות להראות שהיו שש נגד שש מליונים נגד תחתונים ואומרו דתנינן וגו' שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתו עם יעקב ר"ל ממש בירידת יעקב ירדו ולא כאשר היו ישראל שש מאות אלף. ואל יעלה בדעתך לומר שירדו לכבוד יעקב ונסתלקו מיד שאינו שלא נסתלקו עד גאולתם של ישראל וז"ש וכולהו סליקו מתמן כד נפקי דהיינו שנתעכבו מעת ירידתם עד עת גאולתם של ישראל: השתא נקיטינן מכלל הברייתא דבני ישראל אתקרון אלו הת"ר מאות מפני שהם מרכבת הת"ת וז"ש ואתיידע ממש כולהו בני ישראל וגו' גם בזה ניחא שענין בואם לא היה כשהשלימו ישראל לשש מאות אלא מתחלה נכנסו וכו' גם דלא קאמר אתו משום דאתא לאשמועינן דנחתו עם השכינה דנחתת בהדי יעקב כדפי' לעיל:
א"ר יהודה ר' יהודה ס"ל כר' אלעזר ולא מטעמיה ולהכי לא קאמר ר' יהודה אומר משום דר' יהודה לא פליג בעצם אמנם איכא בינייהו דר"א ס"ל דמלאכין דקב"ה אינון עילאין ואינם משועבדים לגלות עם השכינה לולי רבוי' דקרא כדפי' ולהכי אתא קרא לאשמועינן ור' יהודה ס"ל דכיון דאינון למטה מהשכינה שהרי הם בריאה יצירה למה לא יגלו אחר דפטרונא דילהון דאיהי שכינתא גלה ולא צריך קרא לרבויי אלא אתיא מק"ו ואמר ק"ו ומה ועושה ק"ו מתלת ואמר כד אשתזיב דהא אשתזיב ואינו צריך להם ועוד ויעקב הלך לדרכו היה הולך ממש לא"י לדרכו ממש עוד שלא באו מחמת פחדו אלא ויפגעו בו שהם פגעו בו כמעט שלא מדוחק ושלא מצורך וכן כד נחת שלש' אחרות הפכן של אלו והיינו כד נחת למיפק ג' רעות ירידה ויציאה מא"י והיינו נחת למיפק ובגלות הרי צד א' וק"ו הצד הב' דאלו התם כתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים ולא נזכר ענין בפטרון אמנם נראה שפגעו בו ודרך פגיעה באו והכא קב"ה אמר אנכי ארד וגו' פטרונא אנכי מהרמ"ק זלה"ה:
והרא"ג ז"ל כ' תמניסר אלף אחרנין תקעין. הם סוד רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אלפי שאינן אשתארו תמני סרי אלפין דנחתין עם מטטרו"ן לקבלא י"ח ברכאן דצלותא כנזכר בתי' דף ד' ואלו הי"ח מתחברין עמהם לסיוע המיתוק מצד התחתונים:
ה"ג תוקעין ולא מיבבין [ולא גרס כאן ולא מייללין כבזוהר שלפנינו] פתחין שירתא מזדעזעין מאתין וחמשין אלפי מארי דיבבא תקעי תניינות ולא מייבבין ולא מיללין. והפי' בתקיעה ראשונה מתמתקים מארי דיבבא שהם בתי דינים שביציר' שהם תוקף הדינים ולכן תקעין ולא מייבבין אמנם אכתי מייללים מארי דיללה למטה אמנם אחר שתקעו פעם שנית נמתקו ג"כ מארי דיללה שבעשייה דינין רפויין ולכן לא מייבבין ולא מיללין: