אור החמה על ספר הזהר· רבי אברהם אזולאי
כרך א
דף א.
ר' חזקיה פתח כתיב כשושנה וגו'. בגין לאפקא ה' עלין תקיפין וגו' הנה יש מאמרים חלוקים בזה וגם בכאן פליג דידי' אדידיה כי תחלה אמר שהם י"ג עלין ואחכ"א שהם ה' וכן ברוב המקומות יש חילוק זה. האמנם בפ' האזינו דף רפ"ו ע"ב כתי' דאית בה שית טרפי. ולכן ע"ש כי שם ביארנו הענין על נכון עם לשון א' מתיקונין מדף ס"ט ע"ב ע"ש ושם ביארנו כי ה' עלין תקיפין הם חג"ת נ"ה לפי שכל א' מאלו דבר בפני עצמו ולכן לא נזכ' רק ה' עלין אמנם עם היסוד הכולל כל אלו הה' הם שש עלין וז"א כאן מאלדי"ם תנינא וגו' ה' תיבין מכאן ולהלאה אור וגו' והוא סוד היסוד ודוק ותשכח. גם שם ביארנו ענין היותם תליסר. עוד אפשר פי' שני כי התליסר הם שלה והם י"ב שבטים והיא הכוללת אותם ודוגמת זה שם בתיקונין ד' ס"ט ע"ב כי הם שית עלין עלאין ושית תתאין הרי י"ב והשושנה הרי י"ג כמנין אח"ד האמנם לפי דעתי כמו שביארתי פ' האזינו כי הנה שית טרפין כוללין שית אחרנין והם י"ב אמנם כל עיקרן אינם אלא שית. וכן שושנה תתאה מ' שית עלין וכלולין משית אחרנין הרי י"ב וממה הרי י"ג. ומ"ש ה' עלין תקיפין הם ספי' הת"ת הנק' נ' שערי הבינה ולזה נקרא עלין תקיפין כי הם של הת"ת וגם לסבה זו קראם נ' תרעין מש"כ בעלין דילה וגם בזה יובן כי יש בפסוק י"ג תיבות מאלדים עד תנינא והם י"ג עלין דידה ומלבד אלו באו ה' תיבות אחרות מאלדים תנינא עד תליתאה כי הם הה' עלין דדכו' הסובבין אות' וסחרין לה האמנם פי' הראשון עיקר וע' בפ' האזינו עכ"ל האלהי הרח"ו נר"ו. ומצאתי גיליון וז"ל ר' חזקי' פתח וגו' להבין אמרו ר' חזקיה או' אית שושנה הוא כי יש שושנה שהוא רמז לבינה ויש שהיא כ"י וזהו שאמר אית ואית וגו' וזו שהיא רמז לכ"י היא שושנה בין החוחים ויש בה י"ג עלין סוד י"ג מדות שהם רמז לי"ב גבולים והנקודה ואית בה דין ורחמים סוד גניזת האור שעמד שה. ועוד אמר משעת' דאדכר אלדי"ם אפיק וגו' כי תמצא מאת השמי' עד אלדי"ם י"ג תיבות. ועוד אמר אדכר זימנא וגו' כי תמצא מאלדי"ם תנינא עד אלדי"ם תליתאה ה' תיבות: ומ"ש במ"ב אתוון ר"ל כאשר תצרף שם ההוי"ה במילואו ומילוי מילואו תמצא מ"ב אותיות כמעשה בראשית שהוא שם בן מ"ב שיוצא מן בראשית עד ובהו כנודע:
עוד מצאתי גליון וז"ל מאי שושנה דא כ"י וגו' נק' המלכות כ"י כי היא הפנימית כלת משה שמכנסת וכוללת כל מה שבישראל מה שושנה דאיהי בין החוחים פי' תדע למה אמר בין החוחים כי היה די שיאמר כשושנ' אלא לפי שיש מינים הרבה של שושנים אמר בין החוחים וגו' כלו' כאותה שושנה שהיא בין החוחים ואומ' אית בה סומק וחיור הפך מן הת"ת דכתיב דודי צח ואדום לפי שיש בו תגבורת הרחמי' יותר מן המ':
אלדי"ם יש בו ה' אותיות כנגד ה' עלין תקיפין שהם ה' גבורות ובמילואו הם י"ג כנגד תליסר עלין וזהו שושנה דא איהי כוס שעולה בגי' אלהי"ם ויש בו י"ג אתוון במילואו. עוד מ"כ כי שושנה בגי' כ"ב במ"ק וכן כו"ס במ"ק י"ד עם מילואו הם נ"ב כזה כף ואו סמך הם ח' אותיות עם י"ד הם כ"ב וזהו אומרו שושנה דאיהי כוס, ועי' בזוהר פ' תרומה דף קס"ז א' וע' בתיקונין בתי' כ"ו ע' א' ובתיקון ל"ח ובר"מ דפ' פנחס רמ"ה א' ובפ' כי תצא והאזינו רפ"ו ב' ובפ' פנחס רג"ל וכי תשא קפ"ט. והנכון בשמועה זו הוא מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד לכן לא הארכתי במה שמצא' להאלהי הרמ"ק זלה"ה ולשאר המפרשים:
ר' אלעזר פתח שאו מרום וגו' לאן אתר. קשיא ליה בקרא או' שאו מרום עיניכם וראו כי כפשטו לא משתמע דמאי שאו וכי אין השמים וצבאם ידועים לאדם שצריך כדי להכיר את בוראו לשאת את עיניו הרי ידוע מכמה פעמים שאדם רואה מערכות השמים א"כ מאי שאו מרום. ואם ע"ד הנסתר מרום הוא בחכמה או בכתר א"כ מאי שאו מרום וכי דבר זה מקום שאדם יכול לראות לז"א שאו מרום עיניכם לאן אתר כי לפרשו כפשטו אינו מתיישב ולפרשו ע"ד האמת אינו מתיישב לז"א שאו מרום עיניכם לאן אתר כנז' והכריח הענין מאומ' עיניכ' ומלת מרום יהיה בלתי מדוקדק וז"ש לאתר דכל עיינין תליאן כיון שאמר עיניכם יהיה למקום שהעינים צופים א"כ מרו"ם ירצה צד המעלה ועתה כפשטו יהיה המלכות וז"ש ומאן איהו פתח עינים שהיא מלכות כנודע. והשתא קשיא ליה וראו מאי וראו שהרי אין דבר זה תלוי בראיה שהרי הוא הסתכלות השכל אלא הכוונה ותמן במל' שהיא מדה מתגלית תנדעון סוד אצילות ו' קצוות מבינה דהיינו מ"י ברא אל"ה כדמסיק וקשי' לי' א"כ נימא דמרום היינו בינה או החכמה הנק' רום שמים שהיא הנותנת כח בבינה להאציל ו' קצוות והשתא ניחא לישנא דמרום לז"א שא"א דהא סתים עתיק' וגו' להורות על בחינת הבינ' מיוחדת עם החכמה והכתר נקראת סתים מצד החכמה הנק' סתימ' עתיק' מצד הכתר הנק' עתיק ויש בה השגה קצת מפני בחינתה עם התחתונות ז' מדות עד שיוכל האדם לשאול כי לא יפול שאלת מי הוא זה אלא האדם הרואה ומשיג דבר שלא יושכל כי מי שאלה בלא תשובה שהיא נעלמה והשתא קשיא כיון דאיהו נעלם א"כ א"א להשיג מ"י ברא אלה וא"כ איך קאמר שאו מרום אם הוא במלכות כנזכר איך אפשר להשיג כיצד ברא אלה לז"א דהיינו בחינה האחרונה שבה הנאחזת למטה בו' קצוות הנק' קצה השמים והוא החלק המתגלה מהבינה הנדבק בשש קצוות הנקר' שמים הנאצלים ממנה ובחינה זו היא הנעלמת וז"ש ועל דקיימ' לשאלה ואיהו באורח סתים ולא אתגליא איקרי מ"י בחינת קצה השמים זו שאמרנו:
דהא לעילא פי' למעלה מקצה השמים בבינה עצמה וכ"ש בחכמה לית שאלה מרוב העלם ולא יצדק בה מ"י:
אית אחרא לתתא וגו' פי' קצה השמים אחר למטה מהשמים הנז' והיא נעלמת בערך ענין זה שאין מי שישיג איך מדה זו פועל' דבר השוה אל הימין ואל השמאל ומשם תדעו ותבינו ותשכילו כי מ"י ברא אל"ה שהיא בחינה שוה לחסד דין ורחמים:
מה בין האי להאי כיון דאמרת שהיא שוה למה לא נקראת התחתונה מ"י כיון שג"כ היא שאלת ענין בלי תשובה. ותירץ אלא קדמאה סתימא וגו' בינה היא ראשונה שבנעלמות כנז' ולא יצדק בה מ"ה שעדיין לא קדמה בה ידיעה אמנם קיימא לשאלה מ"י היא זאת והאיך ממנה נהיה האצילות הזה חסד דין רחמים עם היותה אחת בתכלית ואח"כ יורד מדרגא לדרגא מחג"ת לנה"י לחקור עד סופא דכל דרגין שהיא מלכות שבה פעולת כל הספי' והיא פועלת בכולם כיון דמטי תמן להשכיל האיך פועלת עם היותה אחת כיון שקדמה לו ידיעה בששה הקודמות והגיע לזו ואבדה ידיעתו שייך בה שם מ"ה ירצה מה ידעת וגו' וז"ש שאו מרום עיניכם שהיא המלכות וממנה תראו כי מי בינה עם היותה א' ברא והאציל אל"ה עם היותם ג' כנז' וז"ש הא כולא סתים כקדמיתא כמו שהבינה סתומה בלתי מושג ענין זה ג"כ המ' כנז':
ועל רזא דנא וגו' פי' היות ממש בבחינת המלכות הנק' מ"ה בחינת ג' קוים פועלים בה גלה הכתוב מה אעידך וגו', נפק קלא ת"ת מבינה. בההוא מ"ה היא מ' אעידך דהיינו מצד הת"ת הוא הדעת. בכל יומא ויומא דהיינו מצד הת"ת הנקרא יום מדת יום כדכתיב העידותי בכם היו"ם דהיינו העדאה מת"ת והיינו את השמים ת"ת ואת הארץ מ'. ומצד החסד מה אדמה לך בההוא גוונא ממש וגו' עטרית לך בעטרין וגו' הכל מצד החסד. מה אשוה לך כגוונא דאנת יתבא דהיינו מצד הגבורה והדין כן מצדה ירושלם שלמעלה אין בה ייחוד. ודא איהו נחמה דילך היות העליונים תלויים בנו. והשתא דאנת הכא וגם המ' בגלות והפגם מגיע אפילו בנשמות דאזלי בגלותא בתר קוב"ה ושכינתיה: גדול כים שברך שהיא המ' הנקרא ים:
ואי תימא וגו' פי' עתה דאמרת שהיא ג"כ בגלות ולא בידה הגאול' לית לך קיימא ואסוותא. אל תחשוב דבר זה. כי יש מדה אחרת כיוצא בה למעלה שהיא פועלת בג' אלו שהיא מ"י ירפא לך כדכתיב וגאלתיך אנכי. וז"ש ההוא דרגא עילאה שהיא בינה סתימאה דכולא וכל המקורות התחתונים בה נעלם והיא המהפכם לדין ולרחמים בידה הרפואה:
וע"ד מי ברא אלה פי' על זה נאמר וראו מי ברא אלה כי כשתראו המ' בחינה א' פועלת בג' ונעלם עניינה כנז' כן הבינה אחת ומאצלת ג' ונעלם עניינה ומשם תכריחו מ"י ברא אלה כנז':
אר"ש אלעזר ברי וגו' אי תימא ככביא ומזלי וגו' פי' כי שאו נאמר על דבר שלא נודע אבל הככבים והמזלות הוא דבר נודע א"כ מאי שאו מרום וגו' מי מרואי השמש לא ראה מערכת השמים דקאמר שאו כנז' לעיל בדברי ר' אלעזר ועוד מי ברא וגו' אינו צודק שלא נבראו ע"י הבינה אלא ע"י המ' הנק' מ"ה כאו' בדבר ה' שמים נעשו ודבר היינו מ': אי על מילין סתימין כדפי' ר' אלעזר דהיינו ו' קצוות לא ליכתוב אלה כי אלה הוא באתגליי' מלה מורה על הנגלים ומזומנים לפניו עד שבסבה זו פי' בזוהר שהוא כינוי אל הקליפות שהם מזומנות לאדם. וא"ת מלת מי לא דייק על הבינה אלא הכוונה ראו מי הוא זה יוצר אותם וז"ש עובדא דקוב"ה וא"ת דהא אתחזון תדיר נמי לא קשיא דאית ליה לבר נש לאסתכלא וגו' שאין לברך אלא בעת ראייתם כדכתיב כי אראה שמיך וגו' משמע שצריך ראיה והסתכלות לזה וזה הוה ס"ד דר"ש קודם שישמע דברי אליהו על צד הדוחק. מהרמ"ק זלה"ה:
גיליון בשעתא דקשת אתחזי כדין אתגליין וגו' פי' בקשת חוור ואוכם וירוק אינון באבהן. פנחס רס"ו א': בגין אינון ינוקי רביין דעלמא אשתזיב וגו' וזהו וקול התור סיפיה דקרא:
ואו' ומאן איהו פתח עינים וגו' פי' העטרה נקראת פתח עינים פתח לעינים העומדים עליה והן נצח והוד ועי' בפ' אחרי מות דף ע"א ב' וכל המדות מתכנים בשם עינים ע"ש שהם משגיחין אלא דקשה לי מלת מרום ועוד דכד דייקת שפיר לשון השמועה תראה כי המדות שנק' עינים תלוים שם לכן נראה לומר שעל השמים האמור שנק' שמי' ואי לאו דמסתפינ' הייתי אומר על שמי השמים קאמר והיינו מרום וכבר ידעת כי אימא עלאה היא מי והיא קצה השמים ואימא תתאה היא מה והיא קצה השמים השני ובזה תבין השמועה אם טעמת טעם הדבש:
ואו' מה אשוה לך כגוונא דאנת יתבא וגו' כלו' שבן זוגה אומר את הנקראת מה אני אשוה לך וגו' וכן בתחילת הפסוק עיין: ובמ"ה אתבריאו כד"א בדבר ה' שמים נעשו. כבר ידעת כי השכינה שנקראת מה היא דבר ה' וזהו אומרו ובמה אתברי' כד"א בדבר ה' וגו'. ועי' בספ"ר שער ה' בשמות פ"ח עכל"ה. וכבר הרחבתי הביאור בזה בספר אור הגנוז בס"ד לכן השמטתי הרבה ממה שמצאתי למפרשים:
והרא"ג כתב וז"ל רבי אלעזר פתח כשושנה בין החוחים וגו' טעם אומרו בכמה דוכתי ר' פלוני פתח ובשיר השירי' אמ' על פומא דאליהו אתגזר ולא קאמ' פתח אליהו, שמעתי ממורי זלה"ה לפי שנשמת אליהו היתה מלאך מעיקרו כנז' בדברי רבותינו ז"ל לא היה יכולת בידו לחדש חידושי תורה ולא ביד שום מלאך אלא שנגזר מן השמי' שמה שכבר נתגלה במתיבתא דרקיע' יתגלה על ידו למטה לבד וז"ש על פומא דאליהו אתגזר שיתגל' הסוד הזה למטה. אמנם הרשב"י וחביריו היו פותחים המקור מעיקרא והיו מגלים סודות שמעולם לא נתגלו לא למעל' ולא למטה וז"ש ר' פלוני פתח וכו'. ואין להקשות ממ"ש בתיקונים פתח אליהו ואמר רבון עלמין. שאין לשם שום חידוש בתורה אלא סוד הייחוד כדמסיק התם. גם מ"ש בתיקונים רבי חזור בך היינו להחזירו מסברא אחת שלא יטעה לא לחדש כנזכר:
(ומורי ורבי המקובל האלהי מוהר"ר צמח כתב וז"ל. ועוד יש לשום הפרש כשאומר פלוני פתח או פתח פלוני ונ"ל כי כשאומר פלוני פתח היינו שהתחיל בענין אחד. וכשאומר פתת פלוני היינו פתח אחריו: )
בגין דאית שושנה וכו', קשיא ליה דהול"ל כשושנ' כן רעיתי מאי בין החוחים לז"א בגין דאית שושנה אחרת שאין לה מציאיות אלו האמורים לקמן לכן האריך ואמר בין החוחים דשושנה דא דאיהו בין החוחי' הוא שיש בה סומק וחיוור וי"ב עלין מש"כ בזולתה. אית בה חיוור וסומק [צ"ל סומק וחוור] שהוא אודם הנוטה ללובן: א"נ עיקרי העלי' לבנים וכולם אדומים. א"נ המים שמוצקין מענה חיוור והיא בעצמה אדומה. ושמעתי שיש במערב שושנים שהעלין שלהן חציים אדומות והציים לבנות ואין להם אלא ה' עלין ולאפוקי מהאי שושנה הוצרך הכתוב לומר כשושנ' בין החוחי' שיש לה תליסר עלין וסביבה ה' עלין תקיפין כדמפר' ואזיל. א"נ שאם לא היה אומ' רק כשושנ' כן רעיתי הייתי אומר שהכוונה אל הבינה שנקראת שושנה ג"כ כדאי' בתיקוני' דף ס"ט ואתי שפיר אומרו רעיתי הצודק על הבינה כנזכר בריש ויקרא לז"א בין החוחי' לרמוז אל המלכות היושבת בין הקליפות מש"כ בבינה. וז"ש בגין דאית שושנה וכו' שושנה דא דאיהי בין החוחים כן רעיתי המ' שכן היא יושבת ומתלבשת בקליפו' בזמן הגלות נדאית' בתיקונים דף ל"ו. וג"כ שייך בה שם רעיתי כנז' בפ' תרומה על שמח תשמח רעים אהובים שהם ת"ת ומלכות וכן נז' בפ' האזינו כי שם רעיא יצדק בבינה ובמלכו'. סומק וחיוור הקדים סומק לפי שהמלכות רובה דין לכן נקרא' מדת הדין ולכן נמשלה לשושנה שגוונה אדום אבל בתוכה כמוסים וגנוזים הרחמי' שהם המי' המוצקין ממנה מש"כ בת"ת שהוא בעל הרחמי' המתגלים אף כי בתוכו יש בו דין בהעלם לא נק' אלא על שם הגובר. (צמח וז"ש דודי צח ואדום וכו' בפ' בשלח מלכא שלים וכו' דף נ"א ב') לכן הקדים כאן סומק כי הוא הנרא' לעין אבל הרחמי' שבה נעלמים בתוכה וז"ש אית בה כלומר יש בה בכח:
תליסר מכילן דרחמי הם ו' קצות ממטה למעל' וממעלה למטה הם י"ב והכח האמצעי הסובל לכל הוא הי"ג. וז"ש מכל סטרה' יר' ו' קצות שבה וקרא' מכילן דרחמי ע"ש רובם שהם רחמים עם שיש בהן דין כנז':
אוף אלהים דהכא היינו הבינה כלומר שכל ל"ב אלהים שבמעשה בראשית כולם בבינה וז"ש דהכא. אפיק י"ג תיבין שהם את השמים וגו' עד על פני תהום ורוח הרי י"ג תיבין והם רומזים לו' קצות מלמטה למעלה כנזכר וה"פ כמו שבמ' אית בה מעצמה עלמא דנוקבא י"ג מכילין דסחרין לה מכל סטרהא כך בבינה אפיק י"ג דעלמא דדכורא לסחרא לה וכו'. ולנטרא לה מאחיזת הקליפות שכן הזכר שומר לנקבה:
אמאי אדכר זמנא אחרא כלומר למה לא הוציאם מאלהים קדמאה ולמה הוצרך לאדכרא זמנא אחרא בגין לאפקא כלומר להוציא הי"ג מכילן צריך גלויא וכדי להוציא ה' עלין תקיפין מן הימין שנק' ישועות הוצרך לאדכרא זמנא אחרא. וז"ש מ"ד סליק ונחית קו המדה אל מקורו לשאוב שפע וכח להוציא עוד הוויות. חמש עלין הם מרחפת על פני המים עד ויאמר כנז' פ' פנחס דף רל"ג והם ה' ספי' כל א' כלול מעשר נ' תרעין כנז' בתיקונים אימא עילאה עד הוד אתפשטת והכוונה מלבד בחינת שש קצוות יש להם בחינה אחרת שהיא בחינת חמש ובחינה זו של חמש מקפת סובבת לשושנ' מלכות והם הם המושיעים אותה מכל אויבי' מסביב. וז"ש ואינון חמש איקרון ישועות ולכך הוצרך להזכיר פעם שנית להוציא אלין חמש עלין הנק' ישועות מצד הימין כי כל ישועה הוא מצד הימין כנזכר בתרומה קס"ט:
איקרון ישועות על שם שמושיעים אותה ואיקרון נמי חמש תרעין ע"ש נ' תרעין דבינה נמצאו לה ב' שמות חד כפי המקו' שיצאו וחד על שם הפעולה. וי"ס דגרסי ואינון חמש תרעין ותאני והדר מפרש:
כוס ישועות ע"ש שהיא נושעת על ידם ונק' כוס מאותם ישועות. על חמש אצבען היינו חמש אצבעות יד ימין כדרז"ל מקבלו בשתי ידיו ונותנו בימין כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין לבד והם חמש חסדים ושושנה דא איהי כוס של ברכה כלומר מה שאני קורא אותה כוס של ברכה והכתוב קראה כוס ישועות היינו מצד עצמה שהיא כוס של ברכה וז"ש ושושנה דא איהי כלומר בבחינת עצמה איקרי כוס של ברכה ומה שקרא הכתוב כוס ישועות הוא שמושיעים אותה חמש ישועות כנז':
מאלהים תניינא שהוא ורוח אלהים. עד אלהים תליתאה דאמר אלהים יהי אור וגו' הם חמש תבין והם הה' עלין תקיפין הנז':
אור דאתברי היינו יהי אור שרומז לזרע הבא למדת היסוד והיא עיקר ושורש השושנה שבה אחוזים כל העלין כדאיתא התם בפ' פנחס. א"נ אור דאתברי הוא מדת החסד ואתגנה כדרז"ל גנזו לצדיק. וכליל בברית אפשר שרמז למ"ש בפ' תרומה קכ"ז כיון שאמר יהי אור למה חזר לומר ויהי אור אלא ההוא אור אפיק אור אחרא ודא איהו וגו' וז"ש וכליל בברי' כלומר אותו האור שנגנז דהיינו החסד נגנז ונתעלם בו. והפסוק רמז זה באומרו יהי אור וחזר ואמר ויהי אור לרמוז שהאור הראשון גנז ויצא אור זה במקומו ובו נגנז האור הא':
ההוא דעאל בשושנה היינו מלת אח"ד דשמע ישראל דאיתא פ' פנחס שהוא עיקר ושורש השושנה שממנה נשפעת השושנה ומתוכו של עוקץ זה יוצאים הזרעים והגרעינין שבשושנה וההוא זרע קיימא באות ברית ממש וגו' היינו מה שפי' בריה דרב ספרא בפ' תרומה על פ' אור זרוע לצדיק בסוד הספיחים דקיימין בהאי ברית וזה אומרו אשר זרעו בו וגו'. ובמה שקבלתי ממורי נר"ו כי הדברי' הרוחניי' אינ' נעתקים ממקומ' אלא מתרבים והולכי' יאמר וההוא זרע קיימא וגו' כלומ' אינו כזרע האדם שאין הזרע נשאר בברית אחר שכבר יצא אלא אותו אור שהשפיע במ' נשאר ג"כ בו וז"ש ההוא זרע קיימא ביה ואומר ממש הדר אל מלת הזרע שלא נשתנה אף כי נמשך למטה. אזדרע במ"ב וגו' ל"ב נתיבות ל"ב אלהים דמעשה בראשית ועשרה מאמרות מצד החכמה שכן כל ויאמר הוה אמר אבא לאימא אלהים וגו' הרי מ"ב:
דף א:
רבי אלעזר פתח שאו מרום עיניכם וראו וגו' לאן אתר פי' לאיזה מקום יסתכל כשישא עיניו למרום דקרא לא פריש מידי ותירץ לאתר דכל עיינין וכו' כלומר לא הוצרך הכתוב לפרש כי ידוע הוא לאיזה מקו' העינים צופות שהוא המקו' הנקר' פתח עינים שהיא המלכות וכוונת הכ' שאו מרום. שבהתלותו בנשיאות עינים רמז למקום הידוע שהוא פתח עינים למקום שרגילים העינים להיותם נשואות. ותמן תנדעון פירש מלת ראו היא ראיית השכל. עכ"ל הרא"ג:
דף ב.
וגלי במתיבתא עילאה. שתי ישיבות הם הא' מתיבתא עילאה עולם הנשמות שהם נגד הבינה. הב' מתיבתא תתאה בג"ע של מטה אשר שם הרוחות וגילוי ענין זה היה אל הנשמות מפני שהבינה שופעת שם שפעה. מקדשא לתתא מ"ה בנה עם אלה בה. מלה בסלע מה דאמרנא וגו' כי לא היה חשוב זכות דרישתו עם זכות שתיקתו לשמוע. מהרמ"ק:
והרח"ו נר"ו כתב וכדין אדדם מעילא וגו' הנה כוונתו לאמר כי לא אתקריאת מ' בשמא דאלדי"ם אלא עד דנטלא מאימא עילאה. והטעם הוא כנז' בתיקונין כי שם אלדי"ם בגי' כנו"י ובגי' אהי"ה אדנ"י וכבר ביארנו כי ב' שמות אלו הם ב' מלבושים והיכלות שהם ב' ההין דשמא קדישא והם היכלות דיו"ד וא"ו דשמא קדישא. והנה אדנ"י להיותו בת הבינ' לעולם הוי כלולא בבינה ולכך הבינה נק' אלדי"ם המורה על כנוי אהי"ה אדנ"י כי שם אלדי"ם הוא מלבוש וכנוי לב' שמות אלו אמנם המ' היא בלחודה ולכך לא סליקת בשמא דאלדי"ם עד דנטל' באימא עילא' ואז להורות כי שניהם מתחברין יחד נק' גם היא אלדי"ם והנה חיבור זה היה נעשה בימי החג כמ"ש אלה אזכרה דאז נהירת אימא לברתא:
גם אפשר הענין כי הבינה נק' מ"י ולהיותה אם הת"ת כי הוא כולל ו' קצוות הנק' אל"ה מפני זה נק' אלדי"ם והמ' נק' ים וכד מתחברת בת"ת אתקריא' נמי אלהי"ם. וענין הקרא הו' קצוות אל"ה הוא סוד והענין [אולי צ"ל הוא סוד ו' הענין כו'] כי תמן הוא ו' דשמא קדי' והוא מדיד משיחא בכולהו שיתא קצוות ובכל חד אתפשט ונעשה תמן ו' והנה ו' פעמים ו' הם ל"ו בחושבן אל"ה ולהיות כי בהן הוא עיקר הגילוי לכן נק' אל"ה כי זהו פי' מלת ואל"ה עכ"ל:
גליון אר"ש על דא שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו וגו' ר"ל ב' עולמות ברא עולם העליון בינה שהוא מ"י ברא שמים וארץ דאצילות ומ"ה בראה שמים וארץ דלתתא והיינו שאמר בסמוך אוזיפת לברתא מנהא כאימ' ברתה: ומ"ש וקשיט' לה בקישוטה וגו' כאן רמז שהעליונים צריכים לתחתונים שהם ישראל למטה במקדש בקיומם כמו שאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ וגו'. ומ"ש כדין נפקת ה' ואעילת י' פי' וממ"ה נעשית מ"י. ואו' ואתקשטת במאני דכורא וגו' ר"ל שבהראות כל זכר בבית המקדש שהוא דוגמת מקדש של מעלה הם ממשיכים היוד מדת היסוד לכ"י והזכר נוטל הה"א אזי באותה שעה הנחלים הולכים אל הים שהם רמוזים במדת אלדי"ם שישראל הם סיבת ההמשכה. והענין צריך לידע שכשהאציל קוב"ה מאורו העצום י"ס הקדושי' האצילן כדמיון אספקלריאות זו לזו זו עילה לזו כדי שיהיה האור הולך ונגנז עד שעמד האור בכ"י וישראל למטה הם בת זוגה שהם מקבלין ממנה ואם ח"ו אין להם הכנה לקבל ממנה אזי אזלו מים וגו' ואין לומר ח"ו שנפסק ממנה השפע ח"ו אלא הכוונה שאין לה פנים למטה להשפיע בישראל כי אם פניה למעלה. וכשישראל היו מתקנים אותה במקדש וקרבנות והראותם אל פניה כל זכר ג' פעמי' בשנה אזי תעלה מעלה להראות אל פני הנקודה העליונה ונעשית עטרה בראש אבא ואימ'. והמשל כשיהיו בכאן ב' מראות זו אל פני זאת ובמראה א' זכרים מצויירים אזי המראה האחרת שכנגדה ידמו בה כל הציורים שבאותה המראה וזהו סוד ועל דמות הכסא כמראה אדם וזהו סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וכשתצייר בשכלך שהמרא' השנית שקיבלה דמיון אותם הציורים אם יתציירו ציורים אחרים מלמטה כמו הקרבנות והתפלות שזהו ציורם אזי ידמו ג"כ צורה למעלה לאותה שקיבלה היא בתחילה וזהו סוד הייחוד שישראל מייחדים אותה למעלה ואזי ממשיכים אותו שפע מלמעלה וזהו שאמר אל"ה אזכרה ר"ל שממשיכים כח אותיות אל"ה לה ונעשית אלהי"ם ועל שהבין זה הפסוק ר' אלעזר אמר שתיקא דילי וגו' עכל"ה בקיצור: עוד מצאתי גליון וז"ל. בשעתא דסתימא דכל סתימין וגו' הוא הכתר. נקודה חדא החכמה. גליפו דחד ציורא בינה. ועי' לקמן דף י' ובויקהל דף ר"ה ובפרש' תרומה קמ"ה. נפקת ה' ואעילת יוד פי' במקום אדנ"י נעשה אדון והיינו מאני דכורא וא"ו. א"ר אלעזר שתיקה דילי וגו' נראה שדורש אדדם מלשון דממה והיינו משתוקא: המוציא ההוא דאשתמודע וגו' פי' דכל מילין דאינון באתגליא יתיר כתיבי בה"א כנז' בפ' תרומה קס"ח ב' ועי' בגליון הכתוב בפ' פקודי רל"א ב': ואקרי מי לא אוליד ולא אפיק טמירין וגו' פי' שכל זמן ששמו סתום לא עלה למעלה ולפיכך לא אוליד ולא הוציא מה שהיה בכח בה אל הפועל כיון שעלה למעלה וצירף אלה עם מי ונעשה אלדי"ם אז בכח שם זה הוציא אותם בשלימו: ומ"ש אי תימא דקרא לון בשמהתהון לאו הכי. פי' דא"כ היל"ל לכולם שמות יקרא. מאי מרוב אונים וגו' נראה שעושה מלת מרוב מלשון רב שרומז לחכמה שהוא ריש דרגין ופי' הענין כי לכולם האמורים דהיינו שתין רבוא וגו' בשם אלדי"ם אשתלימו ממה שמקבלת מרוב אונים דהיינו החכמה כאשר בארתי ודי ועיין בפקודי רל"א ב' עכל"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:
והרא"ג כ' בנה מקדשא לעילא דהיינו סוד מי ברא אלה שנעשה ממנו שם אלהי' שהוא בית המקדש עליון. ובנה מקדשא לתתא דהיינו סוד בנין המלכות איך נעשית אלהים ג"כ, משתוקא בשתים וכו' היינו משל דאמרי אנשי שהשתיקה שוה מנה אחד [אולי צ"ל אחת] וגו'. מלה בסלע מה דאמרנא שהוא מ"ש שאו מרום וגו' מה אעידך וגו' ומשתוקא בשתים כדמסיק שנתן מקו' לאביו שיבנה תרין עלמין כחדא וגו' וחזר ופי' מלה בסלע האי דאמרן וגו' הוא לומר שאינה מעלה היות האדם שותק כאלם כי זה נק' אבן דומם אבל השתיקה היא כשהוא אמ' ענין א' ורואה שיש מי שיחדש בו ענין שישתוק מדבריו לשמוע החידו':
תרין דרגין אינון דאיצטרך למהוי רשים כל חד וחד וכו' הוקשה לו שהיל"ל שאו מרום עומב"א ומוציא במספר כי הכל אחד למה הפסיק באומ' המוציא כנראה שהוא אחר לז"א לפי שיש תרין דרגין וגו' שהם בינה ומ' כי צריכים להיותם רשומי' בה"א הידיעה. דא עילאה ודא תתאה והטעם שצריך לה"א יותר באלו השנים מבאחרי' לפי שאחת היא העלם והאחרת היא נגלית וכשתאמ' המוציא הוא לרמוז אל א' משתיהן הידועות הנעלמת והנגלית ויובן מצד הענין על איזו מדבר וז"ש המוציא במספר צבאם שמעניינו אתה למד שמדבר בבינה כדמסיק וגו'.
כגוונא דא המוציא וגו' ג"כ מעניינו אתה למד שהיא המוציא לחם מן הארץ. במספר שתין רבוא וכו' היינו ס' רבוא בחינות שיש לו לעץ החיים ת"ת וכנגד' בישראל ס' רבוא. עכ"ל הרא"ג:
דף ב:
רב המנונא וגו' מבעיא ליה תלת. א' היות היפוך אותיות בב' ד"בראשית "ברא "אלקים "את וז"א אשכחן אתוון בהפוכא. ב' השנות הענין פעמים בראשית ברא אלקים את וז"א בית בקדמיתא ולבתר ב' וכן א' ולבתר א'. ג' כל ענין זה למה נזכר הנה. ותירץ אלא כד בעא קוב"ה למברי וגו'. שריאת את ת' כי תחלת גלגול גלגל אותיו' תשר"ק אותיו' הנקבה הוא ת' לפי שתחלת הגלגל להאיר אל הבריאה היתה ת' ורצתה שיהיו כל האותיו' נכללות ומאירות בממשלתה ויברא העולם הנברא בכ"ב אותיו' ע"י ויהיו כולם כל א' נותנת הוויתה בבחינת ת' שבה שתהיה ת' גוברת וכל האותיו' יונקות ממנה ומאירות בת' שבכולם. יאות אנת וזכאה אנת וגו' כי בבחינה זו הנז' שהיא חותם מ' סוד ת' חותם הת"ת וסיום המדרגות ודאי ראויה והגונה אמנם אי אפשר מפאת בחינה אחרת שבה שאין כח ברחמיה להתחזק נגד מדת הדין המתעורר ולא יהיה לעולם קיום ואדרבה מדת הדין גוברת עלי' וז"ש הואיל ואנת זמינא למהוי רשימא כדרז"ל כי קודם הית' הגזרה ת' תחי' לצדיקים ולרשעים ת' תמות וקטרגה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונצחה מדת הדין למדת רחמים ומתו ולא הועיל לעמוד נגד מדת הדין. עוד סבה אחרת שהיא בעצמה יש בה אחיזת הקליפה וז"ש שהיא חותמא דמו"ת והקליפות מתחזקות ע"י:
והנה ש' טענה דבי אתקרי שמך שד"י ושם זה יש לו יחס עם בריאת העולם כרז"ל שדי שאמר לעולמו די ומסגולתו להכניע הקליפות שהוא שודד כל הכחות ושם שדי דמזוזה יוכיח שהוא לשמירה נגד החיצוני' וזה נגד טענת דחיית אות ת' כנז': והשיבה יאות אנת וקשוט אנת כלומר אף אם היא ראש לאותיו' שקר עכ"ז אין בה שקר ח"ו אלא קשוט אנת ועכ"ז אין ראוי להיות בריאת העולם ע"י מפני דאתוון דזיופא נטלין לך פי' ק' ר' המתייחדים על הצד החיצון כדמפרש לקמיה ואם ח"ו יהיה גלוי המציאות ע"י מורה שח"ו יתקיים ויתחזק השקר בעולם וז"ש בגין דלא אתקיים שיקרא וגו'. וממילא אדחו להו ק"ר מק"ו מאות שין ולזה לא הזכירם:
דבי חתמין צדיקים יר' על אות ברית החתום בסוד אות צדיק מילה ופריעה מ' ויסוד שהם י' נ' באות צ' כדמסיק וז"ש דבי חתמין צדיקייא השומרים בריתם כיוסף הצדיק וכיוצא והכוונה לומר שאיני כאות ת' שבה נחתמו למיתה ולא כאות ש' שבה הקליפות כנז' אבל אני בי חתימין צדיקייא לטוב ודאי והנה לא רצה לתת טעם מצ' של צבאות מפני ששם זה יורה ג"כ על החיצונים שהם צבאות רעים. ועוד שאין שם זה אלא אחר אצילות הצבאות ועל דא קיימינן:
בגין דלא למיהב וגו' הכוונה להיות אות זה מורה על זכר ונקבה בהיותם אחור באחור ולזה אמר לית אנת צריך לאתגלאה בגין וגו' כי אם היו ההויות מתגלות ע"י הנה בהכרח יהיו חסרי השלמות ונמצא זה פתחון פה גדול לכל הנמצאים שלא ישתלמו ותתגבר כח הקליפה לפיכך א"א להיות גילוי הנמצאות ע"י וז"ש מ"ט נ' איהו וגו' פי' אות #צ בצורתה רומז נו"ן יו"ד יסוד הופך פניו מנון מלכוי וכן נ' הופך פניה מהיוד וז"ש ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא וגו'. כי הצורה הנכונה המורה פנים בפנים הוא כזה # יו"ד בתוך נון: תו דאנא זמין וגו' יר' שא"א שיתגלו הנמצאות במה שאינו גלוי שהרי אנא זמין לנטרא [לפנינו הגי' לנסרא] לך פי' להעלים ולהסתיר מציאותך זה ולגלו' לך מציאו' שני בצורה שנית שהיא פנים בפנים ומפני זה לא יגרע מציאותה אמנם באתר אחרא תסתלק ויתעלם מציאותך א"כ א"א שיתגלה בגילוי ע"י מה שאינו גילוי:
עאלת קמיה את פ' וגו' והנה טענה נגד כל האותיות' הקודמות כדי שלא ידחוה ואמרה דהא פורקנא. פי גאולת מלך המשיח העתידה להיות כי אז העולם יוצא מתחת יד הקליפה והנחש והקללות מתבטלות והכרובים מתייחדים פנים בפנים והדין אדרבא לשמח העולם בסוד היין המשמח והכל מכחה ולהכי נקט לישנ' דפדות שהוא מצד הבינה שופר גדול לחירותים בסוד הגאולה העתידה מצד התשובה אבל פקידה מצד המ' כמו שהיה בגאולת מצרים שלא נתקן העולם כמו עתיד להיות כנודע והיים טענתה ובי יאות למברי עלמא ויהיה העולם מתחלת הווייתו בתיקון: והשיבה כי עם היות שעניינה מן הבינה שופר גדול עכ"ז דינין מסערין מינה ובה רמז פשע כי עד שם מגיע הפגם אמנם היא בעמידו להיות שאין שם עיקר הדין אלא התעוררותו וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
גליון. כד בעא קוב"ה וגו' עד לא ברא קב"ה עלמא הוה מסתכל וגו' צריך לדעת מה שאמרו במקומות רבים בדבר ה' שמים נעשו וגו' הוא בכ"ב אותיות מוצאות הדיבור שהם אחה"ע בומ"ף דטלנ"ת גיכ"ק זסשר"ץ והם סוד הכ"ב מוצאות שנצטיירו באדם מכח הנשמה שהם כ"ב אותיות תורה עיל' כנזכר בס' יצירה צרפן שתלן המירן וצר בהם נפש כל היצור וכל עתיד לצור. ודע לך אתי שזה שאמר שנכנסו האותיות לפני הקב"ה הם דברי חכמים וחידתם שכבר ידעת מה שאמרו בפסוק היאמר חומר ליוצרו לא תבין ומה היא תלונת האותיות וג"כ מה השיבן הב"ה הרי בהם ברא עולמו והיאך השיב להם שלא יברא העולם אלא בבית. אמנם צריך אתה לדעת שכשם שהעולם התחתון כן עולם קטן הוא האדם כולם נבראו בכח האותיות וציורם אבל יש הבדל באיברי האדם אעפ"י שהרגל והעין הם אברים מאברי האדם עכ"ז יש שלמות להעין יותר מהרגל והעין נבר' בראש והרגל לעפר בעפר וזה התרעומות של אלו שכולם היו בנקודה אחת ולמה אני נמשכתי להיות רגל ואותו החלק נמשך לעין והקב"ה השיבם ר"ל שכך גזרה חכמתו הנעלמת ויצאו כולם בפחי נפש ומה שאמרו האותיות כלם הוא דרך משל וחידה לפועל שכל מעשיו בחכמה ועשה אותם שלמים שמעלה אותם במחשבה ובונה והורס במחשבתו עד שיוצא הדבר שלם. מהגליון בקיצור: עוד מצאתי גליון וז"ל. אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו וגו' עיין בתיקונין דף ע"ד טעם בואם למפרע ואו' כד ברא קב"ה לאדם הראשון חכמה ועיין בפ' אמור פ"ח ב' והיינו יוד דרכיב על נ' בינה ובקדמית' לא הוו משגיחין אפיו באפין כדאי' בספר' דצניעות' קע"ו ב' ובהאזינו רצ"ב ב' עכ"ל:
והרח"ו נר"ו כתב אשכחן אתוון בהפוכא וגו' והענין כי העולם הנז' בכאן הוא סוד ז' ימי בראשית שהוא ת"ת ומ' וכבר ידעת כי האותיות גנוזות בבינה והיא הבורא האותיות של ת"ת ומ' ותמן קיימי וכד עאלו אתו כסדרא דתשר"ק משום דא"הי כוקב' והוו תמן אתוון בהפוכ' כנודע. ועיין בתיקונים דף ע"ד ותמצא טעם בואם למפרע. ואומ' כגוונא דחוייא דמחי וגו' פי' בשם האלהי הרי"א זלה"ה פי' כנחש שהוא נושך וחוזר למקומו ומראה שלא עשה כלום כך אתה מראה סימני טהרה שאתה פודה ואינך פודה אלא בתמורה וכופר עכ"ל. ועי' במה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
והרא"ג כ' כמה דאיש לא נעדר לעילא דהיינו הבחינות האמורות כן איש לא נעדר לתתא וכו', וא"ת והא כתי' והשארתי בישראל ז' אלפי' כל הברכים וגו' ואפשר דהיינו בישראל שהיו רעים וחטאים כמלכ' שעליה' אבל יהודה כלם היו צדיקי' ולא חסרו מנין ס' רבוא. [מוהר"ר צמח. דכתיב ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושי' נאמן. ויהודה אתה יודוך אחיך כנז' בסבא דמשפטי'].
בראשית רב המנונא סבא אמר אשכחן אתוון בהיפוכא וגו' קשיא ליה תרתי חד הפך האותיות דהיינו בראשית ברא שהתחילה התורה בבית תרתי הכפל תרין ביתין ותרין אלפין וזהו אתוון בהיפוכא בי"ת בקדמיתא ולבתר בי"ת וכו' וזהו ההיפוך ולבתר אלף בקדמיתא ולבתר אלף דהיינו אלהי' את וזהו הכפל:
אלא כד בעא קב"ה למברי עלמא כמשמעו או עולם הבנין ו' קצוות. כל אתוון הוו סתימין הכוונה שהיו האותיות סתומות ונעלמות בעמקי הבינה ולא היו נגלות כלל והקדי' לנו זה לתת טעם למה נכנסו למפרע והוא כי בהיותם נעלמות לא היו יכולים לברוא ולגלות המציאות והאות היותר מתגלה היא התי"ו לכך נכנסה תחלה לומר שמאחר שהיא מתגלית יותר יהיה בריאת העול' ע"י וע"י יתגלו הדברי'. ובתיקונים דף ע"ד נתן טעם נכון למה נכנסו למפרע ע"ש.
ותרין אלפין שנין הוה מסתכל וגו' היינו שהיה הב"ה מגלגל האותיות ומצרפן בהשכלתו יתב' להביא הדברי' לידי גלוי וזהו שעשועו. א"נ לאו מדתו כמדת ב"ו שכל זמן שמהפך בדרושו ומוצא בו קושי דואג ומצטער על שסתר את אשר בנה אלא הוא יתבר' כל כמה שהוא מסתכל ומהפך פנים בתורה אדרבה משתעשע באותם הפנים שמוציא על התורה:
שריאת את תי"ו למיעל ברישא כנזכר כי בערך העלמם היו מתחילים מן הצד לגלות הדברים. או נאמר לפי שאלפא ביתא שבבינה היא תשר"ק כי בחכמה היו ביושר והוא בדרך החותם כשנחתם הראש נעשית סוף לכך בהיות התי"ו שם בבינה ראשונה לכל האותיות התחילה לדבר ואמר' רבון עלמין היינו הבינה עלמין ו' קצוות והבינה רבון שלהם או יאמר כמדבר אל החכמה שהיא רבון תרי עלמין בינה ומ' הנק' עולמות כאומ' מן העולם ועד העולם. וניחא קמך ניחא לאותו שלפניך שהוא הכתר למברי בי עלמא: וזה שמעתי ממורי הרמ"ק נר"ו:
למברי בי עלמא תימא וכי ע"י לבד יברא העולם והלא ע"י כל האותיות נבראו. ובמדרש רות תרצו שהכונה שתהיה היא מוציא המציאות כלם לבא לידי גלוי ותהיה היא פה להם ותהיה גלויים בהתגלגל כל המציאות כלם בתוכה וזהו למברי בי כלומר הגלוי תהיה על ידי. חותמא דגושפנקא היינו חותם הטבעת והחותם שבחותם היא התי"ו של אמת שהוא סוף החותם שהוא חותם לחותם. ואת אתקריאת אמת כמ"ש וה' אלהים אמת ואמר כי מלבד שיש בה רמז לחותם אפי' שלא יהי' החותם מורה על שם החותם אלא חד רשימו שבחר לו לחתום כמו שאמר בגיטין רב חתים מכותא וכו' והי' מספיק טעם זה יש לה עוד טעם אחר כי רשימת החותם הזה הוא ממש שמו של מלך החותם וז"ש ואת אתקריאת אמת וראוי שהעולם יברא בי שכן העולם עומד על האמת, למשרי באות אמת הוקשה לו שאלו הי' מתחיל בתיבת אמת היתה צודקת בדבריה אבל אינו אלא אות אחת ואיך יורה על אמיתתו לזה השיבה ואמרה באת אמת כלומר ראוי להתחיל באות א' של תיב' אמת כי בזה יובן שמורה על האמת, יאות אנת וזכאה אנת הפיס דעתה קוד' לפי שהי' עתיד לומר לה שני טעמים לשלא יתחיל התורה בה כדמסיק לז"א יאות אנת מצד עצמך כנגד אבל אנת רשים וכו' וזכאה אנת כנגד מ"ש לה אנת חותמא דמות: לית אנת כדאי כלומר בבחינת עצמך הוא ההמנע לא בבחינ' עצמי שאם הייתי רוצה הייתי יכול לעשות אבל אין רצוני:
דגוברין מהימנין היינו מ"ש הכתוב והתוית תיו וגו' וממקדשי תחלו וגו'. עוד דאנת חותמא דמות השיג לה בטענתה הקודמת שאמרה אנא חותמא דגושפנקא אמר לה קב"ה אנת חותמא דמות א"כ מאי חזית. או יאמר ועוד דאנת כלומר טענה ראשונה אינה נופלת בך בעצם כי אינה אלא חד רשימו דאתרשי' להיותך גרמה דניזקין וז"ש וברשימו דילך ימותון אבל יש לך טענה אחרת הנוגעת לעצמותך שהוא דאנת חותמא דמות וכו' לית אנת כדאי וכו' עאלת את ש' וכו' דבי אתקרי שדי ר"ל שנתן מדה לעולם הגלוי ואמר לעולמו די א"כ תחלת הגלוי בי ראוי, או ירצה לפי ששמע' שהשיג הב"ה לאת תי"ו באומר לה דאנת רשים ואנת חותמא דמות אמר' היא אנא לית בי השגה זו כי אדרבה בי רשום שם שדי ומור' שמשדד מערכו' השמי' שאפי' שיורו דין שמי זה משדדם:
יאות אנת וטב אנת וקשוט אנא אמר לה ג' כינויי' הללו הוא לפי שעתיד לומר לה דאתוון דזיופ' נטלין לך אמר לה את מצד עצמך יאות אנת והוא כנגד שכנת הקוף ששוכן עמה ורומז לקליפה שהולכת אחר הקדוש' כקוף אצל בני אדם אמר יאות אנת. וכנגד שכנת הרי"ש שרומז רע אמר לה טב אנת כלומר את בעצמך טב אנת. ובהתחברם יחד נעשה שקר אמר את מצד עצמך קשוט אנת:
מכאן מאן דבעי למימר שקרא משום שלום יטול יסודא דקשוט ועצה טובה קמ"ל כדי שישמעו דבריו: א"נ את' השומע דבר אמת בראשונה אל תטעה ותאמין לכל מה שיאמר אח"כ כי לכך נטל דבר אמת קודם כדי שתאמין לו לכן כי יחנן קולו אל תאמן בו, בקדמיתא וכו' דקדק כן שהאמת שיאמר יהיה קודם השקר כמו שעשו ק"ר שלקחו הש' קודם כי אם מתחיל בשקר אין לו רגלים ואח"כ כשיאמר האמת דבריו אינם נשמעים. או יאמר יאות אנת וכו' כנגד מה שאמר למטה שהש' רומזת לג' אבות שהם ג' ווין הפיס את דעתה קודם כאמור לה שרומזת לג' אבות יאות אנת כנגד אברהם שעשה רצון קונו: טב אנת כנגד יצחק וקשוט אנת כנגד יעקב תתן אמת ליעקב: ק' ר' אחזיאו על סטרא בישא כלומר לא מצד עצמם ח"ו. נטלי את ש' בגווייהו הוי שקר כלומר בלוקחם הש' קודם מקשר השני שקרים יחד ונעשה אח"כ קשר שהש' קושר' יחד שאותו מעט האמת שאמרו קודם מקשר השני שקרים יחדיו. נפקא מקמיה ולא אמר למעלה כן לפי שכאן דובר שקרים ליל"ע:
עאלת את צ' וכו' דאנא בי חתימין צדיקי' ובי קיום העולם שהצדיקי' צדקתם עומדת לעד ולכך ראוי לגלוי למי שמקיים את העולם, דאנא בי חתימין צדיקי' אמר אנא בי כלומר הן מצד הצ' בלבד אף אם לא יסיים בצדקות שראש תיבה צ' רומז לצדיק הן מצד כל התיב' עצמה וז"ש דאנא בי כלומר אנא הוא הצדיק התיבה במילואה ובי הצ' בלבד שרומז ג"כ לצדקו' אף אם אינו בפי' בי חתימין דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב ירצה שנתן טעם למה שהיא ראויה ליבראות בה עלמא לפי שהיא אות שרומז לת"ת המייחד העולמות בינה ומ' הנק' צדק צדק וזה הצדיק ה' מכניס אהבה בין הצדקות כנז' בריש תרומה, א"כ ראוי לכך וזהו שחזר ואמר ובי יאות למברי עלמא שנראה שהוא כפל והוא כי בהיותו קושר השני עולמות הוא קיום העולמות כלם א"כ יברא בה:
צדי צדי אנת וצדי' אנת ירצה שהוד' לדבריה שאמרה דאנא בי חתימין צדיקים תרין צדיקי' יוסף ובנימין ואמר לה אין הכי נמי צדי צדי אנת בך חתום תרין צדיקי' וצדיק אנת דהיינו ת"ת רמוז בך זה הוא כנגד מה שאמר' ואת אתקרי צדיק בי רשים והודה לשני דבריה שאמר' אבל אנת צריך וכו' דלא למיהב פתחון פה וכו' הכוונה שהצ' מורה יחוד וזווג כדמסיק א"כ אין את ראויה ליכתב בתחלת התורה כי הזווג הוא טמיר וגניז וז"ש אבל אנת צריך למהוי טמירא כלומר בבחינת עצמך ראויה אנת למהוי טמירא. או יהיה פתחון פה שהצ' רומז לדו פרצופין וח"ו נראה כשתי רשויו' וזהו שאמר ואנת צריך בבחי' עצמותך שלא יטעו בך ולא יבאו לידי תקלה ע"י ואמר לית אנת צריך לאתגלייא כ"כ כלומר קשה שהרי כל התורה כולה מלאה צדיקים לז"א לאתגליא כ"כ כלומר לא יבא הטעות והפתחון פה כי אם בהיותך ראש לכל התורה והבריאה שאתה הבורא ומאחר שאתה הוא הבורא כמ"ש למברי בי וכו' יבואו לטעות שהבורא הוא שתי רשויות ח"ו:
מ"ט נ' איהי כלומר הצ' נ' איהו אתיא י' דשמא קדישא ורכיב עלה ורומז ח"ו שתי רשויו' וא"ת א"כ לא תכתב כלל בתורה לז"א שהוצרך לזה לרמוז אל ד"ו פרצופין וז"ש ורזא דא כד ברא קב"ה בינה לאדם הראשון דהיינו ת"ת ומ' דו פרצופין בראו כנזכ' בריש ויקרא ע"ש. ובג"כ אנפוי דיוד מהדר לאחורא היינו שבצ' כזה #צ ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא # אסתכל לעילא כגוונא דא וכו' פירש ואמר מה הפרש יש בין זאת הצורה לזאת לז"א הציור הראשון שהיוד שבצדי אסתכל לעילא רומז לאחור באחור אסתכלת לתתא כגוונא דא כציור האחרון שהיוד שבצ' מסתכל לתתא שהוא רומז לזווג פנים בפנים, תו דאנא זמין לנסרא לך א"כ איכך שלימה בשלימות גמור שהכלי שבו יברא העול' צריך שיהי' שלם בתכלית השלמות. אבל באתר אחר' תסתלק נוכל לפרש שרומז לשם צבאות שלא נקרא הב"ה צבאות עד שבאה חנה כמ"ש ז"ל. זה שמעתי מהרש"ל. עאלת את פ' וכו' אבל בך אתרשים פשע בטמירו כגוונא דחיויא היינו מציאת צורת הפ' שהיא כמין כ' וראש אחד כפוף בגויה כן דרכו של פושע מורה חכמה ותחתיה ערמ' וכמ"ש אכלה ומחתה פיה וגו' וזהו ואפיק ידוי מראה טלפים כחזיר. דאית בי ענוה וכו' שהוא מבוא גדול לתשובה ששב מפשעו ומעונו והי' ראוי לכך שהתשובה קדמה לעולם וראוי הבריאה שתהי' על ידי עכ"ל הרא"ג:
דף ג.
עאלת את סמך וגו' והנה סמך כיונה בטעכת' לתקן כל הבחינות המונעות שבאותיות האחרו' ואמר דאית בי סמיכה וגו' הכוונה כי הנופלים הם מצד הדין והגלות יסוד ומ' והס' היא בבינה בהיותה קרובה לחכמה ולכך היא סמך סתומה כנז' בפ' תרומה בענין אפרסמון וכ"ש שאין בה התעוררות הדין וכ"ש שלא ישלטו בה החיצונים. והשיבה כי אדרבא מפני טענה זו אין ראוי לגלות הנמצאות ע"י כי אם תתגלה נמצאת שורת הדין שולטת בה ובחינותיה ישתנו ולא יהי' ייחודה בחכמה ולא תעצור עוד כח הדין והנופלים לא ימצא להם על מה שיסמכו וזש"ל אי את נפיק מאתרך וגו':
עאלת את מ"ם וגו' הנה טענה שתהי' בריאת העולם ע"י מפני שהיא בחינת הבינה רביעא על בנין להשפיעם א"כ זה ודאי מחויב היות העולמות וגילוי הנמצאות ע"י שאין מלך בלא חיילים ומלך [נ' דצ"ל ומלת] מלך מורה על טוב תקון סדר העולם וביטול המורדים ויכנעו לפניו אויביו וז"ש בי אתקריאת מלך ודחיית שאר האותיו' מפני גילוי החיצונים וכיוצא ליכא כנז': והשיבה בגין דאצטריך עלמא למלך פי' אם היו גילוי הנמצאות ע"י מה שהוא מקור ומלך ומשפיע נעשה ענף ואותם הענפים צריכים אל מקור זולתם שישפיעם שהם נתרבו:
בההיא שעתה כ"ף ראתה שנדחית שלא כדין שהרי ך' של מלך היא ך' פשוטה וכ' זו היא כ' כפופה וזו הית' סבה אליה לבא. ואמר נחה וגו' מפני שהיא בחינה עליונה מצד הכתר ושאלה היות גילוי הנמצאות ע"י מפני היותה כוללת עשר ממעלה למטה וי' ממטה למעלה ולענין החיצונים שלא ישלטו ליכא שהיא ממקום גבו'. ואמר דאנא כבודך כלו' כל כבוד האצילו' תלוי בי ועיקר כבוד האצילו' הוא הגילוי. וענין מאתן אלף עלמין מפני שהם עשר ממעלת למטה ועשר ממטה למעלה הם כ' וכל א' מעשר עד אלף וכולם מאתים אלף. וענין אזדעזעו למנפל בסוד הדין וכליון חרוץ בסוד אור החוזר ממטה למעלה שהוא מורה על הסתלקות השפע והדין נפעל ואם היה גילוי הנמצאות ע"י היה מורה העלמם אח"כ בשורשם וז"ש לה תוב לאתרך לכורסייך כי הכתר ראש וגבוה ואין ראוי להיות סוף המדרגות בענין הגילוי:
עאלת את יו"ד וגו' מפני שראת' אות י' שנדחה אות כ' מפני בחינת אור חוזר שבה מורה כליון כנז' לכך אעלת את י' שהיא אינה כוללת אלא עשר בסוד אור ישר רחמים וז"ש דאנא שרות' דשמא קדיש' וא"כ כמו שהיא סבה לנאצלים מי' חכמה עד ה' מלכות ג"כ ראוי להיות הכל נמצא על ידה וז"ש ויאות לך למברי בי וגו' שאין עתה אותה סנה הקודמת של כ'. והשיבה כי אין ראוי להיות גילוי הנמצאות על ידה כי היא סתימה למעלה עד שהיא מחשבה ורצון וז"ש וכל רעות' דילי בך וגו' וא"כ איך יתגלה הנעלם אם לא שתתגלה למטה ותתעקר משם בן ד' כי הוא למעלה ראש יהו"ד ותרד לגילוי הנמצאות למטה כזה דוה"י סופא דכל דרגין ודאי:
עאלת את ט' ועניינה ביסוד מפאת הבינה כנזכר בזוהר שיר ושתי בחינות אלו יורו גילוי כי בינה ממנה הכל כנודע והיינו ט' אכסדרה שבה גנוז הכל ומתגלה ע"י היסוד שהוא סוף כל המדרגות וז"ש דאנת ר"ל בינה בי ביסוד אתקרי' טוב ע"י בחינה זו נאמר המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: והשיבה שאין ראוי להיו' בריאת העולם ע"י לג' סבות. א' שהיא בחינה נעלמת בסוד עולם הבא ואי אפשר להיות עולם הגילוי ע"י. ב' שג"כ יש חוזק לקליפו' אם תתגלה למטה וזה מפני שכאשר תתגלה טובו תתעלם והעדר הטוב סבת גילוי הרע וז"ש ותו דעל טובך גניז וגו'. הג' שיש בה ממש בחינה נוטה לחיצונים בהצטרפה לאות ח' שהם ח"ט:
עאלת אות זי"ן וגו' וטענתה מפני שהשבת היא הנקודה האמצעית שממנה נזונים כל ההויות של ו' ימי בראשית ולזה היה טענתה שיהיו ההויות מתגלות ע"י כיון שהיא קיומם והעמדתם והיינו ז' עניינה י' על ו' סוד אשת חיל עטרת בעלה סוד זכור ושמור בדבור א' נאמרו וע"י יחודם בלי ספק הוא גילוי הנמצאו' כולם: והשיבה כי יש בה בחי' הקטרוג והמלחמה כלי זיין ואם יתגלו הנמצאו' ע"י יגבר בהם הדין והיינו אות ז'. וג"כ שננא דחרבא היינו י' שבמילוי זי"ן כדפי' בתיקונין י' ריש' דחרבא ונענוע' דחרבא. נו"ן פשוטה רומח' ממש שהיא רמ"ח רח"ם נקבה ו' זכר ושניהם כלולים בנון פשוטה:
עאלת את וא"ו כשראתה שדחיית י' היא מפני העלמה כנז' ובאות ו' לא שייך האי טעמא שהיא ודאי מגלה כל מה שבבינה ע"י ו' קצוות ע"י שיתוף אות ה' שהיא נקבתו בצדו וע"י שתיהם גילוי הנמצאות לפיכך נדחו שתיהם ואמר להם כי די להם היותם רוחניות ונעלמות בסוד השם הנעלם ואין ראוי שיתגלה השם ע"י שיהי' גילוי הנמצאות ע"י כי אין ראוי שהפעולות הגשמיות שיהיו חתומו' באותיו' השם שהם נעלמו' כי כפי כבוד היושב כן ראוי שיהי' כבוד הכסא:
עאלת את ד' ואת ג' והיותם מיוחדות שתים אלו יחד מורה על טענתם כי מציאותם הוא שגימל שהיא בינה גומלת חסדים למ' שהיא ד' אתר דמסכני והיינו דרך גילוי הנמצאות כי קב"ה לא ברא העולם אלא להטיב ולגמול חסד והיינו ג"ד גלגול שחי אותיות זו אחר זו שע"י יתגלו הנמצאות מזו לזו ומשם למטה:
והשיבם כי אדרבא כיון שד' במ' מורה על הדלות נמצאו בחינת ג"ד כבחינת ס"נ כנז' וימשך בחינתם אח"כ שלא יתבטלו לעולם מסכנין והעולם בנוי על העניות וזה בלתי הגון. נמצא שנתגלגלו ב' אותיות ובאות ב' נברא העולם והיינו אלפים שנה שקדמה התורה לעולם כל אות ואות כלולה מעשר ועשר מעשר והיינו דקאמר בריש סוגיין וב' אלפי שנין עד לא ברא עלמא וגו':
עאלת את בית וגו' דבי מברכין וגו' וזה טעם מספיק אל גילוי הנמצאות ע"י ואין ראוי לדחותה כמו שאר האותיות לומר שהיא נעלמת הרבה או נגלית הרבה שהרי יש בה שתי בחינות גילוי והעלם וז"ש דבי מברכין לך לעילא ותתא וזה מורה שכל העולמות וכל ההויות שוים לענין זה וגם א"א לומר שהיא דלה ונופלת כדרך שנדחו נ' וד' וגם אין לומר שיש בה דין וחליפות במקום שיש ברכה אין א' מאלו ולפיכך ניתן לה שהיא כלי להחזיק הכל וז"ש בך איברי עלמא והכוונה ע"י כלל שאר האותיות בה כנז' לעיל וז"ש כאן ואת תהי שירותא למברי עלמא ושאר האותיות בחינות מתבחנו' ממנה:
קיימא את אלף וגו' הענין כי אות אלף היא הכולל' כל האותיו' כולם והיא מקום לכולם וכולם שואפים שפעה וממנה שואבים כל כחם ולזה עם היות שנתן כח ההויה לאות ב' הכל בסוד שפע אות א' שהיא המאירה בה ולז"א לה למה לית אנת עאלת קמאי כשאר אתוון לקבל כח ההשפעה וההויות כדי שישפיעם ויאיר באות ב' כדי שתוכל להמציא הנמצאות: והשיבה בגין דחמינא יר' אם נאמר שהכוונה שיהי' השפע על ידה כדי שתוכל הב' לפעול והא ודאי לא ס"ד דידה כי מאותם הטמנות שנדחו שאר האותיות היא ג"כ נדחית שכל אותם הבחינו' שבכול' יש בה וז"ש בגין דחמינ' דכל אתוון נפקו וגו' ונדחו א"כ ראוי שתקבל אות ב' שפע הבריאה בלי אמצעות אלף כדי שלא תפגם הבריאה כנז' בשאר האותיות, ואם הכוונה כדי שיהיו ממש גילוי הנמצאות ע"י זה א"א וז"ש ותו דהא יהבית וגו' מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב דהא בך כלה ונחרצה וגו' פי' כי נודע דאות כ' היא כתר וידעת מ"ש לקמן דף כ"ג כד דאין דינ' עילת העילות אתמר ביה ואין מידי מציל עכ"ל:
גליון. א"ל די לך דאנת חקיק בי פי' בשם ההויה שהוא שם העצם. ואנת רשים בי בשם אדנות ששם הדברים נרשמים לבד וכל רעות' דילי בך סליק בשם אהיה ששם הרצון העליון עכ"ל. ועי' מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
והרא"ג כ' דאית בי סמיכה לנופלים דהיינו רמז הבינה שנק' ס' כנז' בריש פ' תרומה בסוד אפריון אפרסמון ע"ש או רומז לת"ת שהוא סומך לנופלים יסוד ומ' ובאו האובדי' אבוד"ם או נאבדים לא נאמר וכו' כנז' בזוהר. ע"ד אנת צריך לאתרך כלומר היא הנותנת שלא תזוז מיניה, מיד נפקת כדי שלא יפולו יצאת תכף ומיד עאלת את נ' וכו' דבי כתיב נורא תהלות כי תהלות הם מלכות ובינה ויעקב הוא בריח התיכון המשלים לתרין תהלות וכמ"ש למעלה בכתוב כי צדיק ה' צדקות אהב ובהיותו קושר העולמות כלם יש קיום לכל הנמצאות ותהיה היא תחלת הבריאה מאחר שהיא קיומו. ומלת נורא פירשו בזוהר יתרו שלימו דאשלי' לכל סטרין:
ותהלה דצדיקים נאוה תהלה כלומר תהלתם של צדיקי' היא תהלה ולהם נאה להללו והיא טענה שנית לשיברא בה העולם ומורי אחי נר"ו פי' ואמר כי הוקשה לו ממקום שבא שהוא נקרא נורא תהלות כלומר פחד ומורא הוא להללו וכמ"ש ז"ל ולרשע אמר אלהי' וגו' א"כ אדרבה אין ראוי שיברא בך העולם לז"א ותהלה דצדיקי' נאוה תהלה כלומר מה שנקרא נורא תהלות היינו לרשעי' אבל לצדיקי' נאוה להם התהלה:
תוב לאתרך כלומר ע"י תיבת הסמ"ך שהיתה הסומכת ואנת דאת סמיך עלה אם תזוז מה יהיה עלך מיד תבת שנראה בעיניה שכבר היתה נופלת ורצתה כדי ליסמך אל סומכה:
אעלת את ני' וכו' בגין דעלמא אצטריך למלך כלומר ואם את נכתבת בבריאה ישאר העולם בלא מלך. בההיא שעתא כ' כלומר שקשה למה נחתית והלא נדחית באו" אנת ול' וכ', אלא הכונה כי יש כ' וך' והצריך למלך הוא הך' לכך נחתת כ' והראיה דלקמן נדחית להיותה רומזת לכלה ונחרצה ולא למלך: ואומר נחתת כ' שרומז לכתר עליון וזהו או' מן קדמוה דא"ס וזהו מעל כורסי יקריה דהיינו חכמה ובינה שהם כסא לכתר עליון וזהו נחתת מעל כורסי יקריה כמ"ש יקר מחכמה ומכבוד. שכל יקר הוא מצד החכמה:
דאנא כבודך כלומר לפי שכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ומאחר שהכל ברא לכבודו ואני הרומז לכבוד בי ראוי למברי וכו':
מאתן אלף עלמין היינו חכמה ובינה כלולות עשר מעשר עד מאתן אלף וזה לפי שירד מעליה הכתר ואזדעזע כורסיי' היינו האבו' חגת"מ שהם כסא לבינה וכיון שנזדעזע' היא נזדעזע כורסיי' שלה וכלהו עלמין וכו' היינו שאר העולמו' בי"ע תוב לכורסייך והוי תמן שלא יפלו העולמו' שהוא נושא את נושאיו ועיין במדרש רות מהזוהר:
עאלת את יו"ד וכו' דאנא שרותא דשמא קדישא לפי שכלם בחכמה עשית ומאחר שנעשו על ידה תהיה היא בעצמה המגלה המציאיו' כלם וזהו אומרו ויאות לך כלומר בבחי' עצמי אני ראויה לכך מאחר שכלם נעשו על ידי ראוי שהגלוי ג"כ יהי' ע"י:
דאנת חקיק בי ורשים וכל רעותא וכו' הכונה לרמוז אל שלשת הבחינו' שיש לה ליו"ד הראש האחד יפנה אל הבינה ושם הוא החקיקה שנחקקו שמה כל הדברי' שהיו רשומים בלבד בחכמה והקוץ השני ממטה למעלה הוא רומז אל בחי' עצמו' החכמה והיינו ואת רשים בי והקוץ הג' הרומז לכ"ע אמר וכל רעותא שהוא הרצון העליון בך סליק כנז' בפ' ויקרא ואמר לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי כלומר אין התועלת כ"כ שיגיע לך כשתהיה אתה תחלת הבריאה ותתעקר מן שמי שהוא נזק גדול:
עאלת את ט' וכו' דאנא בי אתקריאת טוב וישר הכונה שמאחר שרצונו ית' לברוא העולמו' כלם ברצון טוב ולא בהכרח כי אם להטיב עם ברואיו: שלא יקרא רופא חולים כשיחלה מיכאל או נושא עון כשיחטא גבריאל כי אין בהם עון אשר חטא שיבאו היסורין על ידם אלא הכונה להטיב עם הנבראים התחתונים כאומרו זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה ר"ל מהעולם הזה לא מעולם המלאכים. ואחר שהכונה היא זאת ראוי לבריאה להתגלו' ע"י אחר שע"י יברא: טובך סתים וכו' הכונה הוא שהט' הי' ל' ונתעקמה לאחוריה ונסתמה כנז' בזוהר שיר השירים. ועוד שהעוקץ התחתון המורה השפעה והמשכה עקמו לצד פנים שאפילו אותו מעט פתיחו' גנזו וז"ש טובך סתים וגנוז. לית ביה חולק לעלמא דא והעולם צריכים רחמים בכל עת ותו דעל טובך וכו' כלומר ואי תימא יותר טוב שיהא הטוב גנוז לעה"ב דשכר מצו' בהאי עלמא ליכא לז"א לעולם אנו צריכים לטובה זה שיתגלה שאם אינו מתגלה יבא ח"ו חרבן ושממה מזה וז"ש דעל דטובך גנזו בגווך יטבעון תרעי וכו' שאם הי' מתגל' הטוב שבו ויתישר מעקמומיתו ומסתימתו ותחזור להיות ל' יורה המשכת הטוב והשפע ולא יהיה חרבן ח"ו, וכד תתחברון כלומר כל חד וחד מכם אין בה שום דופי כי הח' מורה על החן והחיים והחנינה והט' הטוב עכ"ז כשתתחברון ימשך וכו':
עאלת את הזי"ן וכו' ר"ל שהשבת מורה על חידוש העולם ובריאתו א"כ ראוי שתהיה ע"י ג"כ תחלת הגילוי. דאית בך קרבא וכו' לא אמר רשים בך אלא אית בך בעצם כי כשמזכיר זיי"ן הי לך זייני קרבא וכן צורת הז' ממש מורה שמה דאתחזי כעין קולפא וז"ש כגוונא דנון פשוטה שנראה ג"כ כעין קולפא ומורה זייני קרבא:
דאתון ברזא דשמי היינו שכל אות ואות משם בן ד' מורה כל השם כנז' בפי אחרי מות דף צ"ב וז"ש אתון ברזא דשמי ועם היות שכבר נדחה היו"ד להיותה אות משם יהוה עכ"ז נכנסה הוא"ו להיות שהדחיה ליו"ד היתה לפי שהיא שירותא דשמא כנז' אבל וא"ו שהיא אינה ראשונה וז"ש דאנא את משמך וכו':
עאלת את ד' ואת ג' נכנסו שתיהם יחד כדי להיות להם פתחון פה לדבר שכל א' לעצמה אין להם קיום כנז' בפ' ויחי דף רל"ד ובפרט הד' שאין לה על מה לסמוך, אוף הכי יאות לן למברי עלמא כי אמרתי עולם חסד יבנה או ג"כ שמורות יחוד ג' יסוד עם הד' מלכו' ויהיה לעולם בזה רב טוב היות העולם נברא על ידם כדאיתא בפ' תצוה קפ"א וכד שמשא בסיהרא נפקא וכו'. ודי לכון למיזן דא לדא ע"ד שארז"ל עשיתי עמו היום בועז יותר משבעל הבית עושה עם העני וכו' וז"ש למיזן דא לדא שכ"כ גומל זה לקבל כמו זה להשפיע. וג"כ כי בהיות הספירו' משפיעו' בה והיא משפעת לעולם גם הספי' נשפעו' מלמעלה ממקור עליון ואם היא לא היתה מקבלת לא היו הספירו' מושפעו'.
עאלת את ב' וכו' את תהי שרותא למברי עלמא וכל האותיו' כלם יוכללו בך כנזכר לעיל באות ת'. עכ"ל הרא"ג:
דף ג:
א"ל קב"ה אלף אלף אע"ג וגו' לאפוקי שאין הכוונה שיתגלו הנמצאו' ממש ע"י שכבר נתן לאות ב' אמנם הכונה שאין לאות ב' שפע אלא מכח האלף וז"ש את תהא רישא לכל אתוון וכולם יונקים ממנה והטעם לזה אמר לית בי יחודא אלא בך פי' הם כ"ב בחינו' כ"ב אותיו' בבינה ונקודת המרכז שכל הבחי' מיוחדו' בה היא אלף והיא שורש לכולם והוצרך לשתף השורש עם הענף לפעול דהיינו א' עם ב', דבך ישרון כל חשבנין וא"א שנאמר ב' ואין לאלף סבתה וקודמ' לה עמה:
וכל ייחודא ל"ה אלא באלף שא"א לב' לקבל שפע ולהתייחד עם סבתה הקודמת לה להוציא הנמצאו' אם לא תהי' אלף קושרת ב' עם בחינה הקודמת לשתיהן וא"כ כל ייחוד' ל"ה לאות ב' עם הבחי' שבחכמה אלא באלף וע"י יקבלו כל האותיו' כדי שיהיו פועלו' באו' ב' פעולת העולם, ע"כ דברי האותיו' לפני הקב"ה: ומכאן ואילך דברי רב המנונא סבא לתרץ שאלותיו הקודמו' בריש דבריו עם הקדמה הזאת ובזה יתוקן למה באה אות אלף דהיינו א'לדי"ם עם היות הברי' באות ב' דהיינו בראשית עכ"ז צריך לאלף ופי' הענין ב' בכח אלף פעלה כך וכך ונכפלו בפסוק דהיינו "בראשית "ברא "אלדים "את משום דעבד קב"ה אתוון עילאין בבינה ותתאין במ' ובסוד יחודם אלו באלו נמצאו כל ההויו' כולם, בי חקל. שדה, מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב ובג"כ בית בית הכונה כי לפי שנכנסו האותיו' ע"ד תשר"ק נמצא שבי"ת עאלת קודם האלף ולהכי התחיל בבית בראשית. והוא רשים באלה מסטרא דא ואבר מסטרא דא ונלע"ד כי מ"ש אבר מסטרא דא וגו' הוא חסד ופחד כנודע כי פחד הוא אל"ה ושם אחיזת אל"ה אלדי"ך ישראל עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
גיליון. ועתיד קב"ה למעבד אתוון עילאין רברבין וגו' ב' קושיו' הקשה למעלה ראשונה היפוך האותיו' ב' בתחילה ואח"כ א' ועוד למה שני פעמים ב' בראשית ברא ושני פעמים א' אלהים את ולראשונה תירץ לפי שהאותיו' כולם נכנסו וגו' ובבית ברא העולם לכן התחיל בבית ולשנית תירץ לפי שיש אותיו' גדולו' שהם מעלמא עלאה שהיא הבינה ואותיו' קטנו' שהם מעלמא תתאה שהיא השכינה ועי' בפ' תרומה דף קל"ב ותדע מה ענין רברבי ומה ענין זוטרי הכל בבירור ולנן ב' פעמים בית ושני פעמים א'. ואומרו והכא אגליפי שית סטרין פי' לפי שהיא יש מאין עכל"ה:
והרא"ג כ' קיימא את א' א"ל קב"ה א' א', מה אנא אעביד תמן אולי רמזה בדבריה שלא רצתה ליכנס כדי שלא יאמר לה בך רשי' ארור כנז' בריש פ' ויגש לכך לא רצתה ליכנס:
ותו דהא יהיבת וכו' וא"ת והרי כל האותיות עם היות שראו הקודמות להם שנכנסו ונדהו עכ"ז נכנסו גם הם והטעם שכל א' אמרה אולי אני לא אדחה באומרי טענה זו א"כ גם את א' תבקש לה טענה אולי תתרצה לז"א ותו דהא יהיבת נבזבזא כלומר שאר אותיות יש להם פתחון פה לפי שעדין לא נתנה נבזבזה אבל אני אחר שכבר נתנה נבזבזא מה לי לשאול ולצעוק עוד אל המלך. את תהא ריש לכל אתוון רצה לשלם לה שכר אמרה לא יאות למלכא עילאה לאעברא נבזבזא וכו' לז"א לה אע"ג דאת ב' בה איברי עלמא ולפי זה הי' ראוי שתהיה ג"כ ראש לכל אתוון עכ"ז נתנה הבכורה לא' להיותה ראש האותיו':
לית בי יחודא אלא בך לפי שבא' הוא רומז כל הספי' כנז' בתיקונים דף מ"א אית אלף דאיהו בדיוקנא דא י' לעילא ו' באמצע ד' לתתא כזה א הרי לך כל הספי':
ועתיד קב"ה למעבד אתוון רברבין ואתוון זעירין, גדולות בבינה. וזעירין במלכות ולרמוז זה כפל בב' זעירא ד"ברא אחר ב' בראשי' שהוא ב' רבתי ואע"ג דא' דאלהים אינה גדולה עכ"ז היא מעולה יותר וקודמת שהיא בשם אלהים מש"כ בא' שבא"ת וגם יש לה קדימה לה. אתוון מלעילא בינה: אתוון מתתא מלכות. וכלהו כחדא הוו מעלמא וכו' כלו' כל האותיות בין גדולו' בין קטנות הגדולו' יצאו בויכוח שכל א' מהם רצתה שיתגלה האצילות ו' קצות ע"י ואותיות קטנות יצאו בויכוח שכל א' רצתה להיות גילוי בריאת העולם והנמצאו' על ידה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וז"ש וכלהו כחדא הוו מעלמא עילאה וכו' עילאה גילוי האצילו'. תתאה גילוי הנמצאות:
בראשית ר' יודאי אמ' מאי בראשית וגו' הוקשה לו כי אם הכונה הוא קדימת זמן היה ל"ל בראשונ' ברא כדפי' רש"י וז"ש מאי בראשית למה לקח מלה זו לזה השיב ואמר כי בראשית אינו פירושו קדימת זמן כי אם בשם המדה הזאת הנק' ראשית ברא הב"ה את העולם. דא חכמה דעלמא קיימא עלה ה"ג כלומר החכמה העליונה שבה מושרשות כל הנמצאות כד"א כלם בחכמה עשית וז"ש דא חכמה כלומ' זאת החכמה שכל העול' בה קיימא. עכ"ל הרא"ג:
דף ד.
אשתטח ר' חייא וגו' דהוה נהיר עלמ' בתורתו מקיים עלמא שלא נראה קשת בימיו. ארבעין יומין ממרע"ה למד והוא בסוד התשובה בינה ם' מרובעת רביעא על בנין. אחזיאו ליה בסוד הנפשות בעולם הזה על הקבר אלא שלא נתן רשות לעין לראות וחזיון זה נקר' גילוי עינים כאו' פקח את עיני הנער. גדפין וגו' הם מלאכים בעלי כנפים לרכוב עליה' הצדיקים:
מתיבתא דרקיע' הוא מקום מושב הרוחות ועלה ממקום מושב הנפשות לשם להיות נפש מאיר מן הרוח:
בכמה דזמין וגו' אפשר אחר מיתתם ואפשר דהיינו אחר התחיה שאז הצדיקים מאירים בגוף ונפש בהיותם מאירים ממש בג"ע, עאל הכא בלא כיסופ' שאינו חסר תורה ומעשים הגונים לו ואינו נכוה מחופתו של חבירו כאחרי' הנכנסי' בבושת ויות' זכאי ממנו מאן דקאי' וכו' דהיינו שמגין על הדור. וחמא דהוה עאל ר' חייא עצמו. ור' אלעזר בריה קם לכבוד ר' חייא. ואפשר שעדיין לא הגיע ממש ר"ש למטה ור' אלעזר קם לכבוד אביו שהקדימו כדי לקום מפניו ועתה נכנס ביניהם. עילאין טמירין וגו' היינו כח ההשגחה בתחתונים והם ז' עיני ה' שהם ז' מלאכים ידועים בשמות והם אורפניאל. תגראל. דנדאל. פלמיאל. אסימון. פסכאל. בואל, ובהם כח ז' ספירות וג' ראשונות נעלמות בהן וז"ש עילאין טמירין סתימין רמז לג' ראשונות הנעלמות בהן וכנגד עצמן פקחי עינא דהיינו כח ההשגחה למטה וז"ש אינון דמשטטן בכל עלמא והם סוד ז' גלדי עינא וג' נעלמים שהם בת עין ואור דנהיר וגו' כנזכר בתיקונים:
תתאין דמיכין בני העולם בשינת התענוגים והחומר. חשוכא מהפכאן לנהורא להשכים בלילות: מריר' למתיק' שמחים ביסורים ובעוני התורה: וע"י ההשכמה מהפכים המ' חשך לנהורא ע"י הת"ת: ומרירות הדין ממתקין אותו ע"י שסובלים היסורין: מחכאן בכל יומ' שאינם ישנים מחצות עד אחר התפל' שאז היחוד כנז' בפ' תרומה בההוא שמוש' דאדרא ע"ש: פקיד לאיילתיה בסוד הייחוד במ' הנק' איילת השחר, ואתייקר מלכא וגו' כדכתיב אני ה' הוא שמי וכבודי וגו' ולכך כתיב ועל פני כל העם אכבד היותו מתייחד בכבוד: או ירצה אתייקר בסוד העטר' שעטרה לו אמו כנז' בפ' אחרי מות: לית ליה חולקא הכא היינו במחיצת ר"ש אמנם יהיה לו כפי מעשיו וזה טעם הכרוז הזה ממש להראות מדרגת החופה הזאת שבזכות זה זכו להארה זו מפני סוד ייחודם מלכות לילה ביום ת"ת זכו אל העלי' והיריד': ואו' מצפה דא בכל יומא שלא יחזור לישן בבוקר כמו שעושים רבים אלא ימתין כדי לייחד ליל' עם היום ואם ישן יפריד. אלין ואלין נחתין [בזהר שלנו הגי' אלין סלקין ואלין נחתין] כל הקוד' מחבירו מעולה מחבירו ולכך הם עולים מדרגה אחר מדרגה: מארי דגדפין מלאך מטטרו"ן כדפי' בתיקונים: מאחרי פרגודא שם מקומו בהיכל קדש הקדשים חוץ מן הפרוכת: מלכא מפקד וגומר ויש לסעד לשכינה בהשכמתם בחצות לילה אפילו בזמן הגלות דשכיבת לעפרא בסוד גלות שכינה:
ובעט בעיטין סוד המשכת נקם הדין והשפעתו במדות: מרתתין וזעין היינו סוד הדין החזק הנשפע עליהם ורקיעים אלו הם בכסא הכבוד למעלה מהיכל קדש הקדשים כי ענין הכסא עולמות הרבה מאד כלולים יותר מעולמות המלאכים. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. אשרי העם שככה לו כלו' כי ככ"ה עולה מ"ה ור"ל אשרי העם שמדת מ"ה שעולה ככ"ה היא לחלקו. וכן תולה ארץ על בלי מ"ה: מתיבתא דרקיעא הוא ג"ע דלעילא מקום מושב הנשמות כי בג"ע תתאה הם הרוחין ולעילא נשמתין ולכן פרחין הרוחין ומתחברין עם הנשמות במתיבתא דרקיע דהיינו ג"ע עליון:
מאיך עינוי וגו' השפיל עיניו מלכסתכל בזיו פני הרשב"י ע"ה ונסתכל באורהיוצא מפני הרשב"י והולך למרחוק ולא נסתכל ממש בפניו. עכ"ל בקיצור:
גליון. מ"ש טעמין מריר' למתיקא זמ"ש פת במלח תאכל וגומר: ומ"ש מאן מנכון דמחכאן וגומר הוא מ"ש צפית לישועה ע"כ תקנו בי"ח ברכות כי לישועתך קוינו כל היום: ומ"ש אדהכי חמא כמה חבריי' סוחרני' וגומר כי האדם כמו שהוא בזה העולם קורא ושונ' בתורה כך זוכה ליהנות מזיו השכינ' בתור' עילא' שהיא מתיבתא עילא'. ומ"ש [מארי] דגדפין דהו' אתי והוא אומי אומא' וגומר גם אומ' בכל יומא דכיר לאילתא ר"ל שהכל תלוי בתשובה היום אם בקולו תשמעו ובעט בעיטין בההיא שעתא בש"ץ רקיעין כמנין שמים. עיכ בקיצור. ועי' בספר אור הגנוז בס"ד:
והרא"ג ז"ל כ' ר"ש נהירו דבוצינא נהירו לעלמין אנת בלי בעפרא כלומר אתה מת ואת' חי שמנהיג את העולם בתורתו שלמד כי כל מאמר ומאמר שהי' אומר כשזוכרין אותם שפתותיו דובב' בקבר ובזה הוא מנהיג את העולם. דהא ר"ש לא אתבלי בך דלא גרע מאחאי בר יאשי' כי מאחר ששפתותיו דובבו' בקבר לא יקרה בו שום בלוי ורקבון וכמ"ש ז"ל הצדיקים נפשם שבע' והם ישנים:
למחמי לר"ש או בחלום או שיתגל' אליו בהקיץ כ"ש רבי אבא אלא בכל זמנא דאתנהרן שמעתתא דיוקני' אתער קמאי ולכן ר' חייא היה משתוקק לזה וכן היה וזהו אחזיאו ליה בחזווא אבל מורי יצ"ו כתב בס' אלימה שהחזיון היה בחצר מות אשר שם משכן הנפשו':
אלפין צייתין למילולי' היינו נשמו' הצדיקי'. כמה גדפין רברבין היינו מבחר עולם המלאכים וז"ש עילאין. חמא דמתהדרן אחר שאותן גדפין סליקו לון למתיבתא דרקיעא הי' חוזרין לג"ע התחתון שהוא משכן לרוחות והנשמ' יש לה מקום יותר עליון. ומשכן הנפש הוא בחצר מות שהוא מקום רוחני שמקשר עולם הזה בג"ע התחתון ולפי ששם בישיבה דרקיעא נתחדשו כמה חידושי תורה היו פניהם מאירים כאור השמש. אנפי צדיקייא אולי ירמוז כי כמו שהם היו מחדשים פנים הרב' בתור' כך הב"ה מחדש אור פניהם בכל יום מדה כנגד מדה. מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא ללחום עם יצרו הרע. וחמא דהוה עאל הוא ר' חייא עצמו. והוה קם ר' אלעזר לכבודו וכן שאר הצדיקים שהם עמודי עולם או ראשי ישיבות שיש שם. מאיך עינך דסוף סוף הוה לביש מדא דהאי עלמא. עילאין טמירין נרא' שהם נשמות הצדיקים ואמר זה כי לפי שאמרו לר' חייא מאיך עינך לא תסתכל בההוא אור אמר לאלו שיסתכלו ויחמו אותו מתיקות האור כי הם כבר מתו ונזדככו והיו כדאים לכך:
תתאין דמיכין סתימין בחוריכון כלומר חורי עיניכם סתומו' וסגורו' בתרדמת עסקי העולם הקיצו ואמר בחוריכון כי מאחר שעינים להם ולא יראו בדברים הרוחניים כיאם בצרכיהם ובעסקיהם א"כ עיניהם אינן נקראין אלא חורים: די חשוכא מהפכן לנהורא שהם במעשיהם מהפכין מדת הדין למדת הרחמים או שמאירים ההלכה בפלפולם. וטעמין מרירא למתקא שמחים ביסורין ומתוקים בעיניהם:
דמחכאן בכל יומא שמחכים ביאת המשיח בכל יום או יאמר שהוא אותו אור שהב"ה מחלק לכל המשכימים כמ"ש בפ' בלק על פ' אשר הלך חשכים ואין נוג' לו ע"ש. פקיד לאילתא ואתקרי מלכא וכו' היינו מ"ש בזוהר בכמה דוכתי מלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו וכנזכר בפ' גדול ה' ומהולל כשהוא בעיר אלהינו וגומר וז"ש כשפוקד לאילתי' אז נק' מלך מצדה. מאן דלא מצפא דא שהוא מצפא לישועה בכל יום או מי שאינו מצפה ושומר לבקר אותו האור הנחלק למשכימים כנז': עמודין היינו ראשי ישיבות שבג"ע והחברים מקשיבים לקולם: מארי דגדפין מטטרון שהוא שר חיות הקדש וסנדלפון הוא שר העופות שהם מלאכים מעופפים שבעולם העשי' וזהו שנק' מארי דגדפין: בתלת מאה ושבעין היינו כנגד ג' ראשונות: ושבעין היינו ז' ספירות. רקיעין נר' שהם או בבריאה או ביצירה שהם לבושים לאצילות ולפי שבג' ראשונות יש בהם ריבוי הבחינות והנמצאות והרחמים הפשוטים כנה אותם במספר יותר גדול תלת מאה עכ"ל הרא"ג ז"ל:
דף ד:
ואוריד דמעין וגומר ענין זה נתבאר בזוהר בכמה מקומות שם שתי מדות הדין גבור' והוד או גבור' ומ' והם דמעות בסוד הדין החזק שהבכיה כנוי לדין וז"ש רתיחן כאשא בסוד דין הגבורה החזק המתעורר מהבינה. וימא רבא הוא ים החכמ' וזה למתק הדין. והנ' שתי דמעות הם שפע הדין משתי מדות אלו שהקב"ה משפיע למטה כיון שא"א הייחוד מפני הגלות. ושר ימא רבא ממש מלאך ושר והוא מתקיים בסוד הדין לפעול הדין. וקדיש שמיה דהיינו סוד הקדושה לקבל השפע כאו' וקרא זה אל זה ומתרגמי' ומקבלין דין מן דין:
בשעתא דיתכנשון כדי שיתקבצו כולם אפילו אותם מעבר הים כדי שיפלו סביב ירושלם כאחד כענין מלחמת גוג ומגוג: בגין דכל צדיקא וגומר נתינת טעם לביאת המשיח והם דברי ר' חייא: רשימין אינון בשם כגון מתיבתא דמרע"ה מתיבתא דנורא מתיבתא דאהרן מתיבתא דרחימותא וכן כיוצא לכל שאר ישיבות:
וכל אינון חברין וגו' ואינ' עולי' אלא לישיב' שכנגד' ושם לומדי' הענין בקצר' וכאן מפרש ראש ישיב' להם מה ששמעו שם בקיצור וכן מפורש בזוהר במקו' אחר: וסתים [הג' לפנינו וחתים] אורייתא מפומייהו מכריע ביניהם לראות מי הטיב לדקדק ולפרש מה ששמע מלמעל' אמנם בא לישיבת ר"ש לא פסוק [אולי דצ"ל לא לפסוק כו'] הלכ' אלא בא לקבל העטר' לבד מפני שהוא מתעטר מן רישי מתיבתי בעיטרין עילאין והם סוד אור המאיר על ראשי הצדיקים ובהיות המשיח בישיבתם הוא נוטל מאורם ומאיר וז"ש ובההוא שעתא וגו': חזקי' ואחיה ור"ש להם יחס בסוד נשמתם וכן אמר בעת פטירתו ברירנא דוכתאי אצל אחיה השילוני: אלא מארי דגדפין אתי היינו מטטרו"ן. ולא למחתם שהרי לעיל קאמר דקב"ה איהו חתים וגומר אלא כדי להוליך את הדבר לפני הקב"ה והוא חותם: אזדעזע הים ואזדעזע לויתן שחשבו שהגיע העת כמו שנדר שרו של ים: מדא דההוא עלמא החומר ומכאן הכריח שלא היה בחלום וכיוצא אלא בהקיץ כנזכר:
דא הוא ר' חייא מכירו היה משיח בשם מפני שמכריזי' על הצדיקים יודעים במעשיהם בשם לא בראיה:
ויתכנש וגומר יודע היה שימיו לא ימשכו ולא ימי בניו שגם זה מכריזים שם אבל לא ידע עד כמה ור"ש היה יודע מדת ימיו ולז' השיב זמן אתייהיב וגומר: יהבו ליה זמנא שגלו לו סוד מדת הימים שהיו מעטים: זכא' חולקיהון וגומר על סתם מעלת הצדיקים: וזכא' חולקי' שיש לו מעלה נוספת על מעלתם שהשווהו לחזקיהו ונאחיה במעלה ההיא: בר יוחאי כך עיקר שם הצדיקים בההוא עלמא לחדש מעלת אביהם וחופתם כענין פנו אתר לבר לואי. להנחיל אהבי י"ש הם אוצרות חכמה הנק' יש ולזה חכמתו רבה למאד ואין פוסק הלכ' בישיבתו אלא הקב"ה:
ר"ש פתח ואשים דברי בפיך וגו'. לאסתכלא [לפנינו הגי' לאשתדל] לעיין ולחדש אחר שהקב"ה אוהב החידוש והוא דבר גדול מעלתו וז"ש בגין וגומר. וכל מלה דאתחדש וגו' שיתחדש ממש וז"ש ע"י דההוא דאשתדל לא מה שכבר נדרש ונשכח ומתחדש ע"י והענין שיש באדם יכולת לחדש בתור' מה שלא נתן רשות למרע"ה לגלות ולפיכך עביד רקיעא: מפומי' דבר נש שצריך לבטא בשפתיו שאינו די בהרהור: ההוא מלה סלקא היינו אותיות המתהוות מפיו המורות על הענין עולים מעילא לעילא ממטה למעלה עד הגיע אל בחינת סוד ההתעוררות ההוא: קמי' דקב"ה במ' לפני הת"ת: ומלה דחכמתא וגומר הענין כי חדושי התורה יתחלקו לב' חלקים הא' הוא בפי' הפסוק שהתיבות הכתובות בפסוק יורו הענין ההוא וחלק זה מדרגתה במ' כנזכר וכמו רוב פי' הזהר. אמנם מלה דחכמתא הוא חידוש שאינו בפשטי הכתוב אמנם הוא בסוד הדרושים כענין חידוש יתחדש בהקדמות החכמה וזה יקרא מלה דחכמתא ויתעלה ענין זה על הקודם הרבה כי הוא סליק על רישא דצדיק ורוב דברי התיקונין הם מלין דחכמתא:
וכל מילין דעתיק יומין פי' דברים הנמשכים ממנו למטה כי חיות הנמצאות היא התורה כאו' וחיי עולם נטע בתוכינו: ואתחבר באינון מלין דעתיק היינו שרוחניותה עולה ומתדבק ברוחניותם והכל בסוד השתלשלות התורה ממטה למעלה וממעלה למטה העליה כדפי' והירידה עד היסוד שבבינה וז"ש ועאל בתמניסר שהם סוד ח"י עלמין והיינו עין לא ראת' וגומר והיינו שמעודרים הייחוד העליון בין חכמ' ובינ':
נפקי מתמן מבחינה זו ושאטין בבחינות עולמות אחרי' נעלמים שיש בחכמה ובינה: ואתיין מליין בסוד אור הייחוד אל הנעלמות מליין אור ושלמין בשלמות. ואתעתדו קמי עתיק יומין היינו בחכמ' לפני הכתר שכאשר מתייחדים חכמ' ובינ' הכתר משפיעם בסוד ההתעוררות זה: ארח היינו התעוררות העולה אליו: טאס להתפשט במציאות החכמה וסליק ליקח כח ונחית להתפשט למט' ואתעביד רקיע וגומר וכן כל מלה ומל' עביד רקיע בפ"ע אפי' כמה בכל יום ואין צריכין קיום כי כל א' וא' קיימין בקיומא שלים כדמסיק:
שאר מילין דאוריית' הם פירושי הכתובי' הם בבחינת המ' כנזכר לכך עושי' ארצות כדמסיק ולא ארצות הרבה אלא ארץ א' כדמפרש ואזיל והטעם כי הרקיעים הם סוד ו' קצוות בדקות אמנם ארץ אינו אלא א' והכריח כן מהפסוק דלגבי שמים אמר חדשים לשון רבים ולגבי ארץ אמר ארץ חדש' לשון יחיד. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כ' ומאינון דמעין קאי' וגו' פי' הרג לשרו של ים בבריאת העול' כמשז"ל בתבונתו מחץ רהב ובכל יום בעת נפילת דמעין אלו מחיה בהם הקב"ה לההוא ממנא וקם על רגלוי נהלל ולשבח וז"ש וקאי' וגו' ואתקיי' ר"ל וחי ולפי שסבת מיתתו הית' שלא רצה לבלוע מימי בראשית כשנא' לו יקוו המים וגו' כמשז"ל לכן עתה שב בתשובה וקביל עליו לבלוע וגו' בשעתא וגו' עכ"ל:
גליון. ומ"ש ואוריד דמעין וגו' דע שקודם שחרב ב"ה היה בא השפע מדרך ישר דרך הקו האמצעי וכשגלו הוא בא מצדיקי הברכה ושתי דמעות הללו הם נצח והוד שהם טוחנין מן לצדיקי' ועכשיו נקרא דמעו' שבא שלא כתיקון כל יום וכל יום קללתו מרוב' מחבירו ר"ל לחסרון השפעות שהעולם מתפרנס מתמצית. ומה שאמר קביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית ר"ל מים הזדונים שהם שרי א"ה בזמן שגוג ומגוג יעל' למלחמ' לירושלם הם וכל א"ה עמהם וזהו סוד או' ויצא ה' ונלחם בגוי' ההם ר"ל שיעביר השרים של מעלה והם מתי' מאליהן: אדהכי שמע קלא ואמר פנון אתר וגו' צריך אתה לדעת שהצדיק שהוא עוסק בתור' יומם ולילה כשהוא ישן נשמתו עולה עד כסא הכבוד ושם רואה ומתענגת בשכר הצפון לצדיקי' בעה"ב מש"כ בנשמת הרשע שנשמתו נמשכת לסטר אחרא: ומ"ש דמשיח אתי דע שכנסת יש' נקראת ספר הזכרון שבו נכתב כל מעשה האדם ותורתו כדי שיזכה לחיי העוה"ב ומ"ש דקב"ה חתים אורייתא דר"ש עד וגו' מפני שתורתו היא תור' עילא' שהיא החכמ' וז"ש דסליק נהורי' עד רום רקיעא ר"ל עד מדת הכתר:
ר"ש פתח ואשים דברי בפיך וגו' כבר ידעת מה שביארתי לך בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו וגו' שהוא כ"ב אותיות שבצירוף אות' תי' חדש כל העולמו' וגם האד' שהוא בצל' ודמות צריך שיטהר אבריו ויכון לקראת אלדי"ו ויחדש בתורה חדושים שבה' מקיי' כל העולמות וכל זה אם תורתו אמת וז"ש עביד רקיעא חדא ר"ל מי שעוסק בתורה שבכתב אבל מי שחדש בחכמת הקבלה הוא מעלתו יותר גדולה וז"ש ומלתא דחכמתא דאתחדשת סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין וגו' וסליקת לגבי עתיק יומין ר"ל עול' המחשבה והענין שכל מי שעוסק בעול' הזה בתור' בענין אסור והיתר תורתו עולה בג"ע דלמטה מקום דין ורחמים אבל מי שנתעסק בסודות הנעלמי' בתורת הקבל' תורתו עול' עד א"ס ושם נחקקת וז"ש לנטוע שמי' וליסוד ארץ וזהו אם תורתו אמת היתה בפיהו כשז"ל אם חכ' הוא ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי פרקים והוא מחדש אבל מי שאין לי ראשי פרקים והוא מחדש דברי' שלא שמע ולא ידע מחזיר העול' לתהו ומוסיף כח לסטרא אחרא: עכ"מ הגליון בקיצור: עוד מצאתי בגליון. והארץ החדשה אשר אני עושה וגומר. וכן דרשו בב"ר פ מ"ז אשר אני עוש' האמור באברהם שאפי' אותן הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום היה אברה' יודע: ועל דא כתיב הוי מושכי העון וגו' העו"ן בגי' סמא"ל דהוא דכורא וכן להלן בגי' [בכת"י כתיב וכן להלן כ"ג כו'] עון דא סמאנ עכל"ה:
והרא"ג ז"ל כ' ואוריד דמעין על דא. סוד הדמעו' הם שני מדות הדין כנזכר בפ' שמות שהם גבורה והוד שמתלהטין בדין ויורדין כמו פ' ירד למרכב' לים החכמ' שימתקו והכא אמר שמתלהטין אותם הדמעות על מעכבי הגאולה ונופלין לים החכמ' העליונ' שימתקו ומאינון דמעין מאותו כח הדין הנשפע קאים ההוא ממנא דימא שהוא יסוד הממונ' על המ' הנקרא ים שהוא הגואל כמ"ש מייתן מציון ישועת ישראל וגו': ואתקיי' היינו כי לאחר שהדין נמתק עומד בקיומו כי בעוד שהדין נשפע הוא קמוט וכמוס ובהתמתק הדין נמתח וזהו סוד הקמת הברית כדאית' בפ' נח והקימותי את בריתי אתך וגו': וינגבון מיא ויעברון בנגיבו שעתיד לעשרת השבטים ליבקע להם הים כימי צאתך מארץ מצרי' כנז' במדרש שיר השירים: וחתים אורייתא מפומייהו כלומר מאשר ומקיי' כל מה שאמרו בישיבות כלם: בתלת מאה ושבעין נהורין היינו בכל עשר ספי' והוא כי מאחר שהוא עוסק בסוד עשר ספי' אותן הסודות עולות עד למעל' למעל' וטע' המספר נתבאר לעיל: וכל נהורא ונהורא כל ספיר' וספי' היא כלול' מכל תרי"ג מצות: וסלקין ואסתחיין וכו' אלו התרי"ג סלקין ואתסחיין בנהרי אפרסמונא דהיינו בבחינת הבינה שמשם יצאה התורה במצותיה: