אוצרות יוסף יורה דעה· רבי יוסף ענגיל
חידושי יורה דעה הלכות שחיטה · מה
בסי' י"ז בש"ך סק"ח דבבהמת עכו"ם אסור ממדת חסידות והוא מדברי הגאונים והוא חידוש איסור לכל ישראל ממדת חסידות ואינו מובן איך נוכל לחייב לבני אדם להיות חסידים ולאסור עליהם דבר שמותר מעיקר הדין וי"ל דנהי דמדת חסידות אינו עיקר הדין מ"מ להביא עצמו בידים לידי עביר' על מדת חסידות הוא איסור גם מדינא ולכן רק בבהמת ישראל מסוכנת הוא רק מדת חסידות לגדולי החכמים שלא לאכול הימנה אבל לכ"ע לא אסרו משום הפסד ממונו של זה ומשא"כ לקנות מסוכנת מעכו"ם לאכילה דאפשר לו לקנות בריאה ומביא עצמו בקנייתו בידים לעבור על מדת חסידות זה אסור גם מדינא להביא עצמו בידים לידי עביר' על מדת חסידות ודוגמתו בביטול איסור ברוב דמותר מעיקר הדין ועכ"ז הבינו חכמים דהוא רק היתיר בקושי ואסרו להביא עצמו לידי כך היינו לערב ולבטל לכתחלה וכן אם יש לו מתירין חייבו להמתין שלא לאכול ע"י ביטול וכך בכל מדת חסידות יש עכ"פ כיעור בדבר לעניין זה דאסור מדינא דרבנן להביא עצמו בידים לידי העביר' עליו ולפי"ז בהך דר' יוחנן בן זכאי בסוכה דהביאו לפניו כותבות כו' ואמר העלום לסוכה והוא ממדת חסידות כמבואר שם בגמ' וא"כ בכל אדם נמי אם כבר יושב בסוכה והביאו לפניו כותבת כו' יהי' אסור לו לצאת חוץ לסוכה וליטלה עמו ולאוכלה חוץ לסוכה דאף דבהיותו בחוץ לא יהי' חייב תו ליכנס לסוכה לאכול הכותבת רק ממדת חסידות מ"מ עתה שיושב בסוכה ויכול לאוכלה בסוכה ואם יוצא לאוכלה בחוץ הרי הוא מביא עצמו בידים לידי עביר' על מדת חסידות וזה אסור גם מדינא וכל כיוצא בזה, ועוי"ל בפשיטות דהאיסור כאן מדינא (דבדברי הגאונים אין מפורש דהוא רק מדת חסידות רק כתבו סתמא דאין ליקח מעכו"ם] דהגאונים כך קיבלו דהיו חכמים אוסרים הדבר ומה שלא אסרו הוא רק משום הפסד ממון וכהך דחולין מ"ט ב' דמשום התורה חסה על ממונם של ישראל מקלינן לפעמים בדבריהם ורק באיסור דאורייתא הוא דאמר שם רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה כו' וכזה הוא בכמה דוכתי דחששו להפסד ממון שלא לאסור מחמתו ופליגי בעלמא אי להפסד מועט נמי חששו או רק להפסד מרובה וע"כ גם כאן כך קיבלו הגאונים דהיו חכמים אוסרים ממש מדרבנן אי לאו משום הפסד ממון וע"כ בשל עכו"ם דליכא הפסד ממון אסור באמת מדרבנן ליקח וצ"ע בעבר ולקח אי אסור ולפי הנ"ל דהטעם משום דבשל עכו"ם ליכא הפסד ממון ואסור ליקח מדינא דרבנן הנה בעבר ולקח דעתה יש הפסד ממון ישראל יש לדמותו לכאורה להך דשבת קנ"ג א' בהך דמי שהחשיך בדרך נותן כיסו לעכו"ם דווקא כיסו אבל מציאה לא כו' בעי רבא מציאה הבאה לידו כיון דאתי לידי' ככיסי' דמי כו' ע"ש ונ' דאם לקח בשוגג שלא ידע שאסור ליקח וודאי דשרי אחר הלקיחה ואם ידע מן האיסור ועבר ולקח נ' דגם אח"כ אסור כהך דירושלמי יבמות פ' כיצד בהך דהנטען על השפחה ונשתחררה כו' ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין ואמר עלה בירושלמי התרו בו שלא יכנוס וכנס מוציאין וכך כאן ג"כ אם ידע מן האיסור ה"ל התראה דחבר א"צ התראה הואיל ויודע ואפי' למאי דקיי"ל דחבר צריך התראה היינו רק למיתה ולמלקות דשם ההתראה דבר עצמיי וכן בעוברת על דת דצריכה התראה להפסיד כתובתה ג"כ ההתראה דבר עצמיי דלא רצו להפסידה כתובה על העביר' לבד כ"ז שאין חצופה לעבור אחרי התראת ב"ד ומשא"כ כאן כיון דידע הוי גם הדיעבד כלכתחילה דהי' לו שלא ליקח כיון דידע דאסור ליקח ועמ"ש בזה בגליון הש"ס שלי ביבמות פ' כיצד שם בארוכה, ועוי"ל דכוונת הגאונים לאיסור מדינא די"ל דגם בפירכסה יש מיעוט דנשמתם נטולה מקודם והפירכוס רק כזנב הלטאה רק דברוב אינו כן רק הפירכוס מחמת חיות וסמכי' ארובא והיינו טעמא דגדולי החכמים כיחזקאל מחמירים על עצמם היינו דמחמירים לחוש למיעוט וכך נ' ל' המחבר ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו כו' והיינו דדבר זה אין בו האיסור אשר יש באינה מפרכסת דאמרי' דנשמתה נטולה מקודם לכן אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו לחוש גם בזה לאיסור זה דשמא נשמתה נטולה כו' ה"ז משובח [כך נ' כוונת הלשון הזה ואילו הי' הכוונה רק למיאוס בעלמא דמסוכנת מאיסא א"כ הא אין לו שייכות אל האיסור המדובר ממנו כאן כלל ולא שייך ל' ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר ע"ע כו' דו"ק וגם ל' להחמיר שייך רק כשמחמירים לחוש לאיסור ומשא"כ מה שפורשים מחמת מיאוס שהנפש קצה בו לא יפול עליו ל' חומרא רק פרישות ואם דהוזכר הך דמסוכנת בסי' קט"ז בין דברים האסורים משום סכנה ומיאוס מ"מ גם שם בהך דמסוכנת נ' הכוונה לחשש איסור מדכ' גם שם ל' מחמירים ע"ש בסעיף ז' ותדע דהרמ"א הביא שם ג"כ הך דבעל נפש לא יאכל מבהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש, ושם וודאי החומרא מחשש איסור דחוששין שמא טעה החכם בסברתו והיא אסורה ומ"ש המהרש"א בחידושי אגדות חולין פרק ב' דהטעם כיון דהחכם דן עלי' במחשבתו וכבר הי' לו צד מחשבה עלי' לאיסור לכן יחזקאל הי' אוכל חולין על טהרת הקודש דהמחשבה פוסלת ופוגמת בקדשים וע"כ יש בה פגם מה מפאת המחשבה ע"ש, הנה זה רק טעם דרושיי והפשיטות אינו כן רק דחשש שמא החכם טעה בסברתו וז"פ, ואולם ברש"י חולין ל"ז ב' ד"ה היינו רביתי' כ' דמה שלא אכל יחזקאל מסוכנת הוא משום דמאיסא וכ"ה ברש"י קידושין כ"א ב' ד"ה יפת תואר, ואולם מגוף דברי הגמ' אין ראי' וגם כוונת רש"י י"ל דמאיסא מפאת החשש דשמא נשמתה נטולה כו' והוא נבילה ומגוף דברי הגמ' קידושין שם אדרבה כדמות ראי' לזה מדנדמה למסוכנת הך דיפת תואר דהמיאוס ג"כ מפאת אותו הדבר עצמו שהי' ראוי להיות אסור היינו דהי' ראוי להיות איסור מפני שהיא ביאת כותית ואף דהותר מפני יצה"ר מ"מ היא מיאוס עכ"פ מפאת זה ודו"ק ועכ"פ ל' המחבר כאן דהוא מדברי הרמב"ם משמע כנ"ל ועכ"פ י"ל כן בסברת הגאונים דהית' סברתם דיחזקאל מחשש איסור הוא שפירש וע"כ דיש מיעוט כו' כנ"ל דאי כולם חיים א"כ הא אין חשש כלל וע"כ דיש מיעוט כו' וחשש יחזקאל למיעוט] והנה נ' דגם מסוכנת שאומרים בה דנטולה נשמתה קודם לכן מ"מ נטילת נשמה זה אינו מתיר לבני נח דאינו מיתה ממש ולב"נ אין מתיר רק מיתה ממש ואין לך מסוכנת יותר מנשחטה ומפרכסת אחר שחיטה דנקובת הוושט היא נבילה מחיים ועכ"ז אסורה לב"נ משום אמ"ה היכא דלא שייך מי איכא מידי כגון בטמאה ע' חולין קכ"א ב' נקוט להא דר' יוחנן בידך כו' וכך משמעות ל' נטולה נשמתה דגמ' דאינו מיתה רק נטילת נשמה ולא מהני בה תו שחיטה דלשחיטה בעי' נפש דזה עניין השחיטה בצואר לפי ששם הנפש וכדנקרא בית הבליעה נפש גבי נבלת עוף טהור ע' אתוון דאורייתא כלל א' וכן בספרא פ' אחרי עה"כ תענו את נפשותיכם עינוי שהוא בבית הנפש היינו דכוונת הכתוב אעינוי דאכילה ושתי' דהנאתם בגרון דהוא בית הנפש ע"ש והבאתי שם באתוון דאורייתא כבר ג"כ גמ' ברכות מ"ד ב' כל הקרוב לנפש משיב את הנפש כו' א"ל רבא לשמעי' כי מייתית לי אומצא דבישרא טרח ואייתי לי מהיכא דמיקרב לבי ברוך פי' הסמוך לצואר שברכו שם על השחיטה ע"ש ברש"י ונ' הכוונה ג"כ דלא אמר בהדיא מהיכא דמיקרב לצואר רק אמר לבי ברוך והיינו דבא להטעים דבריו דכיון דמברכין שם על השחיטה ומצות השחיטה שם זה מורה ששם הנפש וע"כ הבא לי מהקרוב לשם דקרוב לנפש משיב את הנפש ודו"ק וע"כ בהמה שנשמתה היינו נפשה נטולה מקודם כו' לא מהני בה תו שחיטה אבל יש בה איסור אמ"ה לב"נ עדיין שפיר דהויא לה רק כשמוטת הסימנים דאין לה שחיטה לפי שנשמטו סימני השחיטה והיא חי' ויש בה איסור אמ"ה שפיר וכך זו אין לה שחיטה הואיל ונשמתה היינו נפשה נטולה ולשחיטה בעי' נפש, וכן בפ' כלל גדול קרינן לשחיטה נטילת נשמה וזו שנשמתה כבר נטולה לא שייך בה תו שחיטה ודו"ק אבל מתה ממש שפיר אינה כי היכא דתישתרי לב"נ [ועדיין יל"ע בזה אבל עכ"פ יש לומר כן וכמובן] ולפי"ז ימצא דבהמת עכו"ם מסוכנת שנשחטה אפי' פירכסה מ"מ יהיו הבני מעיים אסורים לו דיש לחוש שמא נשמתה נטולה מקודם ולא אהני השחיטה לגבי ישראל ולא שייך מי איכא מידי ואף דהוא רק מיעוט במפרכסת שתהי' נשמתה נטולה מקודם מ"מ לגבי ב"נ הא לא אזלי' בתר רובא דאחרי רבים להטות לישראל נאמר ולא לבני נח כמ"ש האחרונים וא"ל דכיון דבישראל אזלי' בתר רובא תו הא שייך מי איכא מידי ז"א דמה שמותר לישראל מכח רוב לא שייך מי איכא מידי כיון דאין זה היתיר בעצם רק הוכחת ההיתיר ואילו האמת שנשמתה נטולה מקודם הא לא אהני השחיטה באמת גם לגבי ישראל ורק דלישראל הוי הרוב הוכחה דאין נשמתה נטולה וע"כ לגבי ב"נ דאין הרוב הוכחה הא תו לפי עניינו דחוששין דנשמתה נטולה הא אסורה גם לישראל ובעניין הוכחת הרוב עצמו מה דבעי' גבי ב"נ בירור טוב יותר ולא מהני בי' הוכחת רוב אף דמהני בישראל בזה לא שייך מא"מ דמא"מ שייך רק בעצמיות דברים דלא שייך שיהי' איסור בעצם לב"נ והוא היתיר לישראל ותדע דב"נ נהרג בעד אחד ומפי קרוב כי' ואילו בישראל בעי' בירור טוב יותר ב' עדים ורחוקים כו' וע"כ דבכל כמו זה לא שייך מי איכא מידי ורק בעצמיות הדברים הוא דשייך לא בהוכחותם וז"פ, ועוד נ' דמפאת עניין הרוב לא שייך מי איכא מידי כו' דהא סברת מהרש"ל הובא בש"ך סי' כ"ז סק"ב דבבהמת עכו"ם שנשחטה ע"י ישראל הבני מעיים אסורים לעכו"ם דכיון דהבעלים עכו"ם דלא נאמר לו היתיר שחיטה לא אמרי' מי איכא מידי כו' ולא מהני מה שהותר לישראל ע"ש ואולם סברת מהרש"ל הנ"ל באמת צ"ע דכיון דשחיטה מתרת בעצם לישראל וא"צ לדון על ההיתיר רק הוא היתיר מאיליו בעצם א"כ מה בכך דהבעלים עכו"ם סוף סוף הרי אין בני מעיים דבהמה זו אמ"ה לישראל ורק משום גזל עכו"ם הוא דאית בהו וכיון דלישראל אינם אמ"ה גם לעכו"ם אין ראוי שיוחשבו אמ"ה דמי איכא מידי כו' ורק לעניין מה שהותר לישראל משום רוב כיון דרוב נלמד רק מאחרי רבים ושם הוא רוב שדנין עליו דאחרי שרוב הדיינין והמיעוט מחולקין דנין כולם יחד לפסוק כהרוב משום אחרי רבים וע"כ בכל מקום נמי שייך רוב רק כשדנין על הדבר ומה"ט בלא נודע התערובות לא אמרי' ביטול ברוב ובירושלמי ערלה מסופק לומר דבעי' ידיעת בעלים דייקא והיינו משום דלאחר אין מה לדון דבלא"ה אסור לו משום גזל ואי דימכרו לו הבעלים או יתנו אז הוא דיהי' לדון ומשא"כ לעת עתה אין לאחר על מה לדון כמ"ש במ"א בארוכה וע"כ ה"נ בבהמת עכו"ם אין עדיין כלל עניין הרוב המתיר לישראל כיון דאין דנין כלל עתה לגבי ישראל ורוב אהני רק כשדנין עליו ולא דמי להיתיר גוף השחיטה דמתיר בעצם מאיליו וא"צ לדון על היתירו וע"כ גם בבהמת עכו"ם אף דאין דנין עדיין לגבי ישראל מ"מ שייך שפיר ג"כ מא"מ בעניין היתיר גוף השחיטה שמתיר הבני מעיים לישראל ואך במה שההיתיר רק מכח רוב בזה שפיר לא שייך מי איכא מידי דלישראל כו' כיון דאין דנין עדיין כלל לעניין ישראל וכ"ז שאין דנין אין עניין הרוב כלל ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז י"ל סברת הגאונים דכיון דבבהמת עכו"ם מסוכנת הדין דאם תשחט ותפרכס יהיו הבני מעיים אסורים לו מספק דשמא נשמתה נטולה כו' ואילו הי' בא לשאול אם מותר לו להניח לשוחטה ולאכול מבני מיעי' אם תפרכס היינו מורין לו לאיסור וא"כ הדין הזה שישנו בב"נ הנה כבר הוא הוראה לאיסור בעניין זה לחוש לנשמתה נטולה אפי' תפרכס אחר שחיטה [והוראה להיתיר להיפוך לגבי ישראל אין א דכ"ז שהבהמה של עכו"ם אין דנין כלל לגבי ישראל וכנ"ל] והוראה לאיסור הוי כמו חזקה שהוחזק באיסור ע' ט"ז לקמן סי' י"ח ס"ק יו"ד עש"ה וע"כ תו גם כשקונה אותה הישראל ממנו אין ניתרת תו ע"י פירכוס כיון דיש באמת מיעוט דנשמתם נטולה גם במפרכסת אלא דלא חיישו למיעוט וע"כ בבהמת עכו"ם דהית' כבר הוראה לאיסור בזה והוי כמו חזקה לאיסור לכן תו גם בבואה לרשות ישראל יש לחוש שפיר למיעוט דוגמת סמוך מיעוט לחזקה דאמרי' בכמה דוכתי להחמיר מדרבנן ודו"ק: