אור ברסלב
אוצרות יוסף יורה דעה חידושי יורה דעה הלכות שחיטה › כב

אוצרות יוסף יורה דעה· רבי יוסף ענגיל

חידושי יורה דעה הלכות שחיטה · כב

כא

בט"ז שם סי' ה' סק"ז מש"ש חדא דלא מצינו בשום מקום שיבא חיסור משום מראית עין חמור טפי מאיסור מצד עצמו כו' עש"ה כל הדיבור, והנה אין בזה די היתר הספק לענ"ד דמה שייך לומר דלא מצינו כו' והרי סוף סוף יש כאן מראית העין ואה"נ דראוי לומר דהמקדיש בהמת חבירו ושחטה תיאסר מפאת הרואה דלא ידע שאינה של המקדיש וכשיראה שאוכלין אותה יחשוד את האוכל שאוכל קדשים שנשחטו בחוץ, והעיקר נלענ"ד דאיסור מראית העין ישנו רק בדבר שענין ההיתר שבו בהעלם וכיסוי וההעלם והכיסוי שלו הוא המביא לטעות את הרואה לחשוד באיסור וכגון בשוחט בהמת עצמו לשם עולה דאף שמכוון בלבו באומרו לשם עולה לשחוק בעלמא מ"מ מה שבלב הרי הוא נעלם ומכוסה ואין אל הרואה לידע מה שבלב וכפי דבורו הרי מקדישו לעולה ושוחט עולה בחוץ וע"כ שפיר אסור משום מראית העין וכן בבשר בחלב שקדים וכדומה כיון דחלב שקדים דומה לחלב בהמה במראיתו והמראה מביאה הרואה לידי הטעות ואין אל הרואה לידע שהוא חלב שקדים דהא מראהו כחלב בהמה לכן יש בו משום מראית העין ומשא"כ בשוחט את שאינו שלו לשם עולה דההיתר מפאת שאינה שלו ואין אדם יכול להקדיש את שאינו שלו ואין ההקדש חל הרי אין כאן דבר המטעה את הרואה דאטו מראה הבהמה מראה שהיא של המקדיש [ואי דנאמר דסתמא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הרי זה השוחט בלא"ה יצא מן הסתמיות דגם אם היא שלו הרי אסור להקדיש ולשחוט קדשים בחוץ] וע"כ כיון שאין ענין ההיתר שבכאן דבר הנעלם ומסותר בהיפיכו אין בכל כמו זה משום מראית העין ויש אל הרואה להסתפק בעצמו בכל כמו זה ולהתוודע על הדבר דכיון דהוא יודע דאין הקדש חל על שאינו שלו דכל כה"ג וודאי אמרי' אדם יודע יש לו להסתפק שמא אין הבהמה של המקדיש ואין ההקדש חל ויש לו להתוודע ולחקור ע"ז בטרם יחשוד ואין לנו לאסור בזה בהמת ראובן באכילה אם שחטה שמעון לשם עולה מפני הרואה והגע עצמך אם שחט ראובן בהמת שמעון לשם עולה אם יראה הרואה זה אח"כ כי שמעון אוכלה מדוע יש לו לתלות דהבהמה ש ראובן ושמעון אוכלה באיסור והלא יש לו לתלות גם להיפוך כי היא של שמעון האוכלה והקדש ראובן לא חל ושמעון האוכל בהיתר אוכל ועכ"פ יש לו להתוודע ע"ז של מי הוא בטרם יחשוד את שמעון וע"כ אם אין הרואה נכנס בספק זה רק סובר דהיא של ראובן וחושד את שמעון כו' הוא רק שטות וחסרון דעת מאת הרואה ואין לנו לחוש לשטות של הרואה שיחשוד בשטות ורק במקום שיש לו לחשוד באמת ע"י דבר המטעהו דהיינו במקום שענין ההיתר נעלם באמת כשוחט בהמת עצמו לשם עולה והי' בלבו לשחוק דאין אל הרואה לידע מה שבלבו וכן חלב שקדים שדומה במראיתה לחלב בהמה והמראה מטעהו ולית לי' לרואה לאסוקי אדעתי' דהיא חלב שקדים אז הוא דחיישי' למראית העין ואסור לו לאדם להביא עצמו לידי חשד ומשא"כ במקום שהחשד הוא רק מפאת טעות הרואה במקום שאין לו לטעות כהך דשוחט את שאינו שלו לשם עולה דיודע דלגבי הקדש צריך שיהי' שלו וצריך להתוודע תחלה אם הית' של המקדיש ואית לי' שפיר לאסוקי אדעתי' זה בראותו אוכל מן הבהמה דלא הית' הבהמה של המקדיש ולא חל הקדישו ומפאת זה הוא שאוכל האוכל ולכן אם אין עושה א רק חושדו באיסור כל כה"ג לא איכפת לן פי' משום מראית העין כך נ' פשוט, ועוי"ל דכיון דלא מצינו בהדיא גזיר' בזה בשוחט בהמת חבירו לכן אין לנו לומר מעצמינו דגם זה בכלל הגזיר' כיון דיש לחלק ולומר דלא גזרו רק בבהמת עצמו ומשא"כ בבהמת חבורו מה פשע בעל הבהמה אם בא אדם ושחט בהמתו לשם עולה שתיאסר לו אכילתה [וע' כזה תוס' יבמות צ' א' ד"ה אזיל בסה"ד] ואינו בדין שנאסור בזה דא"כ כל אדם יוכל לאסור בהמת חבירו עליו ע"י שיקדישה ותיתסר לו משום מראית העין ואף דיהי' המקדיש חייב לשלם מ"מ אכתי אינו בדין שיפסיד בעל הבהמה את בהמתו ויקח ממון דרוצה אדם בקב שלו כו' וע"כ כל כמה דלא מצינו בזה גזיר' בהדיא אין לנו לומר סתמא דגם בהמת אחר היא בכלל הגזיר' ופ' אהלות פי"ז מ"ג דהחורש את שאינו שלו אינו עושה בית הפרס ובר"ש דלדידי' קנסו רבנן בשדה שלו אבל כשחרש בתוך של חבירו לא קנסו רבנן למיהוי ארעא דחברי' בית הפרס עכ"ל ובלאה"נ י"ל דאפי' אי ענין בית הפרס כשאר גזירות ואינו ענין קנס מ"מ י"ל דלא רצו חכמים לאסור בזה בשל חבירו דלא פשע ואינו בדין שיוכל זה להפסיד קרקע חבירו לחבירו ע"י שיחרוש בה קבר שבתוכה ואף דבאיסור עצמיי דאורייתא לא שייך זה דהזורק בשר לתוך קדירת חלב של חבירו נאסרת ולא שייך לומר דאינו בדין כו' מ"מ בית הפרס דהוא רק חשש דרבנן לא רצו באיסור זה להפסיד לבעלים שלא פשעו בחרישה ונחרש שדהו ע"י אחר ולא גזרו בזה וכזה גם כא כיון דלא מצינו בהדיא שאסרו גם בשל אחר אין לנו להכניס גם של אחר בכלל הגזיר' [ואולם לכאורה יש לדקדק מהך דאהלות איפכא דמדהוצרך להתפרש דחורש את שאינו שלו אינו עושה כו' מכלל דבעלמא אין חילוק בין שלו לשל חבירו ואולם באמת זה רק כאשר הדבר שוה בשל אחר לשלו ומשא"כ כאן דבשל אחר צריך לחוש לטעות אחר שיטעה הרואה דהבהמה של המקדיש א"כ מניין לנו דחשו חכמים לטעות זה ואסרו עבורו הרי מצינו רק דשוחט לשם עולה הבהמה נאסרת והיינו בשוחט של עצמו דחשו שלא ידע הרואה מה שבלבו דבלבו לשם שחוק אבל בשל חבירו דצריך לחוש עוד לטעות אחר דלא יבא הרואה להתוודע הבהמה של מי היא ויסבור שהיא של המקדיש א"כ מניין לנו דחשו חכמים לזה ומעצמינו הרי אין לנו לחדש גזיר' שלא הוזכרה בתלמוד וע"כ שפיר אין להכניס כאן של חבירו בכלל הגזיר' כיון דבשל חבירו צריך לבוא עוד לחשש אחר והרי לא פירשו חכמים לחוש לו וז"פ] ועוי"ל דכיון דמצינו בגזירות חכמים דלפעמים גזרו רק באיסור מיתה ולא באיסור לאו כמבואר בערכין י"א ב' ועוד בכ"ד וא"כ הא יכול להיות גם כאן דלא היו גוזרים בתחלה לאסור האכילה משום מראית העין כיון דהוא רק איסור לאו אפי' הוא באמת קדשים שנשחטו בחוץ [היינו לאו דמעילה דאיסור קדשים שנשחטו בחוץ מפאת שלא הי' להם היתר ויש בהם איסור הקדש והוא רק איסור לאו וכדקיי"ל דהזיד במעילה באזהרה] ורק הואיל דגוף השחיטה אסורה משום מראית העין שלא יחשדוהו בשוחט קדשים בחוץ דזה איסור כרת לכן מגו דאסרו השחיטה אסרו גם האכילה וכן יוכל להיות דמה שאסרו האכילה וכן יוכל להיות דמה שאסרו האכילה הוא באמת רק משום קנס הואיל ועבר ושחט באיסור וענין הגזיר' הוא רק על השחיטה ואף דהאכילה אסורה לכל העולם מ"מ מצינו גם בקנסות דקנסו לאסור לכל העולם כמו בחמץ שעבר עליו הפסח וכדומה וע"כ בשוחט את של אחר דלא שייך קנס לקנוס הבעלים דלא פשעו מידי במה ששחט אחר באיסור את בהמתו וגם סברא דמגו י"ל דלא שייך מגברא לגברא דהואיל ואסרו לזה לשחוט אסרו לאחר היינו הבעלים האכילה ורק בשוחט בהמת עצמו הוא דאמרי' דמגו דאסרו לו לשחוט אסרו לו ג"כ לאכול אם שחט וכיון דהוא בהמה שלו נמשך איסור האכילה ממילא לכל העולם וכמובן וע"כ כיון דיש סברות הנ"ל לחלק שפיר אין להכניס שוחט את של אחר בכלל האיסור כל כמה שלא נתפרש ודו"ק ואולם בשוחט את של אחר לשם עולה אם תיתסר האכילה לשוחט מיהת (אם ירשוהו הבעלים לאכול או אם יקנה בשר מבהמה זאת מן הבעלים) לכאורה נ' דראוי שיהי' אסור כיון דהוא השוחט והוא האוכל והרואה אותו שוחט ואוכל יסבור דבהמתו היא ואכיל קדשים שנשחטו בחוץ דאין לומר בזה דהרואה יתלה לומר שאינה בהמתו רק בהמת אחר דא"כ בשוחט בהמת עצמו נמי לשם עולה מדוע אסורה משום מראית העין נימא נמי דהרואה יאמר דאינה בהמתו ואף דזה שקר דהא בהמתו היא מ"מ מה בכך דהרואה יתלה ההיתר בדבר שהוא שקר הא כל האיסור רק משום מראית עין הרואה ואם לא יחשוב בו הרואה שעושה איסור יהי' בשקר או באמת הרי אין כאן מראית עין וע"כ דכיון דהוא עצמו השוחט והאוכל לא יבא הרואה לתלות דאינה שלו וא"כ ה"ה בשוחט של אחר נמי תיתסר האכילה לשוחט מיהת דכיון דהוא השוחט והוא האוכל לא יבא הרואה לומר דהיא של אחר ויש כאן מראית העין ואולם לפמ"ש דיש אל הרואה להסתפק בזה ולהתוודע אם הבהמה של השוחט א"כ בבהמת עצמו שפיר יש איסור דהא אם יבא הרואה להתוודע הרי יתוודע באמת דהבהמה שלו ואז יחשדהו באיסור ומשא"כ בשוחט את של אחר אף דהוא עצמו אוכל ממנה מ"מ אם יבא הרואה להתוודע הרי יתוודע דאינה שלו ולא חל הקדישו ואין כאן איסור [ונזכרתי דבמגן אברהם סי' רמ"ג סק"א בשם הה"מ כו' שלא התירו חכמים מפני הטעם שתולין באריסות אלא כשהאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא כו' עש"ה], ולפמ"ש הש"ך בס"ק יו"ד דשוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית לי' א"כ בפשיטות בשוחט את של אחר מותרת באכילה גם לשוחט דהא ידע הרואה דאינה שלו כיון דאית לי' קלא:

ודע דאני נבוך בעיקר הדין דכאן בשוחט לשם עולה לפי' המפרשים דהוא משום מראית העין ע' ט"ז ס"ק א' והיינו על כרחך דמפרשי' דאיירי במכוון בלבו לשחוק דאי מכוון כך ממש הא ה"ל הקדש ממש ואסור מדינא לא משום מראית העין דאף דאינו מחויב עולה מ"מ עולה הא באה נדבה וא"צ שיהי' מחויב והאמיר' לשם עולה זו היא הקדישה כמו במחויב חטאת ואומר הריני שוחט לשם חטאתי ע' ט"ז סק"ה וע"כ דלמפרשים דהאיסור רק משום מראית העין מפרשינן דאיירי במכוון בלבו לשחוק ועכ"פ הכוונה דאיירי באין מכוון בלבו להקדיש דאי מכוון הא הקדש חל במחשבה ואסור מדינא וע"כ דמפרשי' דאיירי באין מתכוון להקדיש דכיון דאין מתכוון לא הוי הקדש באמת במה שאומר לשם עולה דלגבי הקדש בעי' פיו ולבו שוין ולכן האיסור רק משום מראית העין וא"כ ק"ל טובא דמאי שנא זה ממתכוון לומר שלמים ואמר עולה דמבואר במשנה תרומות פ"ג מ"ח דלא אמר כלום משום דאין פיו ולבו שוין ולא מצינו שם שיהי' בו איסור ויוצרך שאלה לחכם משום מראית העין מיהת וכן בשבועות כ"ו ב' בגמר בלבו להוציא פת חטין ואמר פת שעורין דמותר בשניהם משום דאין פיו ולבו שוין ולא אמרי' דיותסר בפת שעורים משום מראות העין מיהת דאין הרואה יודע מה שבלבו וככל עניני נדרים ושבועות ונזירות קיי"ל דכל שאין פיו ולבו שוין לא חיילי ולא מצינו שיהי' שם איסור משום מראית העין, [וכזה יל"ע גם בהך דפסחים נ"ג א' אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח כו' דגם שם גם האכילה אסורה משום מראית העין וק' ג"כ כנ"ל] ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

אוצרות יוסף יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה