אוצר מדרשים· הרב יהודה דוד אייזנשטיין
נבואת הילד
הקדמה
נבואת הילד: אשר חזה נחמן קטופא (או חטופה) על הגאולה ועל התמורה אשר יקרה ליהודה ולעמים באחרית הימים, והן חמש נבואות בסדר אלפא ביתא בחרוזים כמו שיר "הקדמות" לשבועות, ונאמרו בדרך חידה ורמז בלשון ארמי. והמחבר שם הנבואות בפי הילד נחמן קטופא כמתנבא בצאתו מרחם אמו וככלותו לדבר גוע וימות. ולכן מכונה קטופא כי נקטף בנעוריו, או חטופא כי חטפו המות.
ר׳ חיד״א במערכת ספרים ע׳ נבואת הילד אומר שכתבה הרב ר׳ אברהם הלוי ואפשר שהיה בסוף האלף החמישי שמזכירו בס׳ מסעות בנימין שהיה בשנת ד״א תתק"ל. ור׳ שבתי בס בעל שפתי ישנים אומר שחיברו ר׳ אברהם הלוי הזקן עם פירוש ר׳ שמואל הנגיד. ולפי בעל היוחסין (עי׳ גם סדר הדורות ד״א רמ״ה) נולד נחמן קטופא בשנת ד״א רמ״ה (485 למספר הנוצרים) בזמן רבנן סבוראי, שנה ת"ך לחרבן הבית השני. ר׳ גדליה בן יחייא בשלשלת הקבלה כותב כי לר׳ דוד נכד הרמב״ם היו שני בנים ואחד מהם ר׳ אברהם הלוי היה בירושלם בשנה ה״א רע"ו והוא עשה פירוש להנבואה הזאת שנמצאה בחורבות ירושלם, ואלו דבריו: רבים ונכבדים מחכמי ברצלונא כתבו אל הרב ר׳ דוד בן בנו של הרמב״ם לחלות פניו להודיעם אם נמצא אצלו דבר בסוד הקץ, וישא אה פניהם וישלח להם המעשה מלידת הנער הנעים ילד שעשועים והנבואות אשר נבא ובסוף כל נבואה קצת פירוש, ולפי מה שנראה היה הרב ר׳ דוד מקלל והחרים לכל מי שיגלה רז זה לנכרי, וראוי ליזהר מגחלתו שלא יכוה ולשמור סוד במה שיש בו באשר היא קללת חכם נוסף על רוב חסידותו וגודל יהדותו ותפארת גדולתו וכו׳. והטעם שאסור לגלות לפי שיש בקצת הענינים ההם סכנה הרבה ובקצתם השתיקה יפה עכ״ל: וראוי שתדע שזה המעשה היה כמו ד״א רמ״ה וכמו ת״כ לחורבן (בקיצור): ר׳ פנחס היה חסיד גדול וקדוש ואשתו רחל גם היא חסידה ותהי עקרה ויתפללו לה׳ ונעתר לקולם ותהר, ובחדש השביעי להריונה בחמישי בשבת כעלות השחר שהיה עולה צדק ומאזנים לצד מזרח, ביום ראש השנה שהיה ששי לשמיטה בשנה הנ״ל נולד זה הנער ויקראוהו נחמן, ותיכף שנולד התחיל לדבר פלאות ומעשה מרכבה, והעולם קראו לנער נחמן קטופא דמן כפר ברעם, ומת בן י״ב שנים. ובסוף ימיו התנבא נבואות גדולות על הישועה, והדברים ההם נכתבו והם דברים סתומים נסתרים ועמוקים בהרבה לשונות, ירושלמי ובבלי ארמי והגרי מעורבים ונחלפים, עמוקים מאד במליצה וחידה, ונלאו המפרשים להבין חלק קטן ממנו וכו׳ (שה״ק דפוס זאלקווא דף ל״ה ע״א וע"ב).
נבואת הילד נדפס ראשונה בסוף ס׳ נגיד ומצוה קושטא תפ״ו ובדפוסים אחרים. הביאור הנ"ל לא נמצא אתנו, ויצחק סטנוב הו״ל נבואת הילד (ברלין תקנ"ג) עם ביאור חדש שאומר שמצא בכ"י, ובאמת כתבו הוא בעצמו, והוא ידוע למתעלם שמו גם בספרו זהר תניינא. גם מעתיק או כותב בעצמו הפתיחה לסיפור ר׳ נחמן קטופא ואומר כי ר׳ פנחס ידע את שם המפורש, וכשיצא נחמן לאויר העולם השתחוה לאמו ואמר יש למעלה מזאת הכיפה שאתם רואים תשע מאות וחמשים וחמש כיפות ולמעלה מהם ארבע חיות, ולמעלה מהן כסא רם ונשא, ולמעלה מהכסא אש אוכלה וכסא יקרו וכל משרתיו אש, וכאשר שמע ר׳ פנחס אביו אלה הדברים גער בו וישתקהו ונאלם ולא דבר י״ב שנים, ואמו היתה בוכה ואומרת היה לי בן והלואי לא היה לי בן (כלומר מוטב שלא ילדתי בן מאשר היה לי בן ונעשה אלם), והנער נחמן היה יפה מאד. פעם אחת כאשר בא ר׳ פנחס מבית המדרש עמדה אשתו רחל ורחצה רגליו כמנהגה ואח״כ הביאה הנער נחמן בנה ותשם אותו בחיקו ונפלה על פניה ותבכה ותנשק כפות רגליו, ותבקשהו שיתיר את בנה לדבר או שינטלו מן העולם. באותה שעה גילה ר׳ פנחס את פני הנער ויראהו כי הוא יפה עד מאד ויפול על פניו וינשקהו שלש פעמים, וכאשר ראתה רחל כן נתקררה דעתה, ויאמר לה ר"פ ידעתי כי תחפוץ שאתירו לדבר, אך דע לך כי הנער חכם ומשכיל ואם אתירנו לדבר יאמר דברים שמזעזעין את הבריות ואין לו אריכות ימים. ותען רחל ותאמר אדוני, תתיר לי שידבר בסתר ולא בגלוי, וישם ר"פ פיו על פיו של הנער ויצוהו וישביעהו שלא ידבר בנגלה כ״א בדיבור חתום וסתום שלא יבינו שום אדם ואפילו חכם עד עת בא דברו. אח״כ אמר לנער הנך מותר לדבר, ויפתח הנער את פיו וידבר חמש נבואות על סדר א״ב, וכאשר השלים דברו א״ל אביו חזק ואמץ, השיב נחמן ואמר ירבו ימיך אבי אני בנך האחרון (ר״ל הנני הולך למות) ואבי ואמי יקברוני. וכאשר אמר כן בכו אביו ואמו מן היום ההוא עד יום מותו כי נפטר בקרוב לחייו (בקוצר ימיו) עליו השלום וכו׳.
בס׳ חבת ירושלם מאמר רננו צדיקים סי׳ י״ג כותב בשם ס׳ גלילות א״י בכפר ברעם נקברו מרדכי ואסתר שהביאו אותם מארץ עילם וכו׳ ובאות פ׳ כתב בשם גלילות א"י ר׳ פנחס בן יאיר קבורתו ג״כ בכפר הנ״ל וכו׳ וכתב עוד בשם גלילות א"י ר׳ יוחנן חטופה נקבר ג״כ בכפר הנ״ל ומגיה הסה"ד שצ"ל "נחמן חטופה".
נבואת הילד גם עם פירוש סטנוב קשה להולמה, כי בכמה מקומות לא ירד לסוף דעתו של המחבר, גם נמצאות שגיאות בסדר איזה מלים בחרוזים, מלבד טעיות הדפוס, וראוי לעשות העתקה נכונה בלשון עברית אשר תתאים ללשון הארמית העיקרית. ולדוגמא נעתיק פה שורות אחדות מהנבואה הראשונה: א׳) אתיא אומתא אימתא מזעזע ברייתא, עבדא הדמדתא ביה בני אמתא [תבוא אומה נוראה מחרדת הבריות (היא החיה הרביעית שראה דניאל בחזיון, ורומזת למלכות אדום), ותעשה כריתה בתוך בני האמה (הם בני ישמעאל בן הגר שפחת אברהם)]. ב׳) בעלמא דנשא, יחרדין גרשא, גיברין חלשא, יהלמין קישא [בעולם חמיו (במדינת ישמעאל שהוא חמיו של עשו שלקח את בשמת בתו לאשה), יחרדון בני הגרושה (בני הגר שגרשה אברהם), אנשים חלשים, ויכו את הקש (הוא עשו שנמשל לקש, ובית עשו לקש)]. ג׳) גברא ומתגברא בחילא ברירא, דרמי בגירא, על מתילא דברא [יגברו ויתגברו בחיל ברור על המורים בחצים (הם בני ישמעאל רובה קשת), המשולים במדבר (הם בני עשו שהיה איש שדה, ור״ל שאדום יתגבר על ישמעאל)]. ד׳) דיקא בדוקא בגין עסק דקקא רמסא ומעיקא ואכלה ומדקא [תדיק בדייק (החיה שדייקה במצור על ירושלם), ובעבור למוד התורה (שהיא מתשת כח) תרמוס ותעיק, אכלה ותדוק (רמז על הריסת ביהמ״ק)]. ה׳) הנה נאצא וסעדה קצצא, מיסא בעיצא, ולעת קץ מתקצצא [הנה נאצה והסעודה קצצה (רמז על שביתת המזבח שלחן ה׳), תעוף במהירות (על ירושלם), אך בבוא קיצה תקצץ גם היא], (ע״ד וסוף מטייפיך יטופון).
יסוד הנבואה היא על מלחמות הנוצרים נוסעי הצלב עם הישמעאלים, ומפני כי המחבר גר בארצות הישמעאלים היה מתיירא לכתוב בלשון ברור ויבחר לשון ערומים ורמזים לגלות סודותיו. ולפ״ז נוכל לכוין את זמן החיבור למאה הי״א או הי״ב.
פרק א
נבואת הילד
[הוצאת סטנוב, ברלין תרנ״ג]
נבואה ראשונה:
א׳) אתיא אומתא אימתא, מזעזע ברייתא, עבדא הדמדתא, ביה בני אמתא.
ב׳) בעלמה דנשא, יחרדין גרשא, גיברין חלשא. יהלמין קישא.
ג׳) גברא ומתגברא, בחילא ברירא, דרמי בגירא, על מתילא דברא.
ד׳) דיקא בדוקא, ובגין עסק דקקא, רמסא ומעיקא, ואכלה ומדקא.
ה׳) הנה נאצא, וסעדה קצצא, טיסא בעיצא, ולעת קץ מתקצצא.
ו׳) ויעול כלא בחייפא, נאצא ומגדפא, נחרא אחור ערפא, כעמיר גנא סייפא.
ז') זמנין ביה כלא אעא, מזומנה דבית מקדשא, שעיעא קליסין כנוסין מרערעה, ומתיב בא שעה, ופליג תרי עשר וחומשא שעה.
ח׳) חיישא ורמשא, ארבע דופנין דרסא, מכניסא גריסא, ולא רצה רמשא.
ט׳) טביעה במונה, ארוכא וקטינא, ומערבא בשטנה, ומייתא בשוטנא.
י׳) יהידא [יהודא] באימא, ונאצה בחימא, לבושא כלימא, וטייטא במהומה.
כ׳) כליל יגזול במילא, לקעקע עד יחתום גלגולא, דערב לה, תגא נפלה.
ל׳) לשבירת אבבא, דמסתמא מבא, לא יהוי ליה ארבא [ארכא], דיצמח מלכא.
מ׳) מחמד [מחמר] גאייה, אעה באייא, דיטמע הויה, יהיה כלילייא [כליליא].
נ׳) נהרה כד מטא, ולאות קץ מטה, מתעבד קטטא, והוי חסף טינא דאלמטתא.
ס׳) סגר פוחא, ותושבחה, ואזיל כסחא, נפק נפשיה פחא.
ע׳) עפא עזא, ונפל עזיזא, ובטלה גיזה, ודו שלטת שמיא וגזא.
פ׳) פחרא די הוה, ומגדל בני גדוא, אות קו לקו הוה, כולכו [כולכיה] ביה.
צ׳) ציהרא שהה, וסיבא והא, שאטא ושמעא, וערך בהא.
ק׳) קמא גורא, לאריא גרידא, ומתנדה, דיצמח גרידא.
ר׳) רם לבוש תגא, לבושיה כתלגא, מכבד שאגה, ומכניס שגגה.
ש׳) שבויה שבה, בהאי שעתא טבא, לארעא פתיא וטבא, דעבדה תשובה. וירחם אבא טבא, על בוכרא חביבא.
ת׳) תיתי שעה, ותתקוף תשועה, ותרבה נבואה, שטט וימלא כל ארעא.
פרק ב
נבואה ב׳
(בסדר תשר״ק עד פ׳)
ת׳) תשגא תפארה, ותרבה גבורה, וישתרו אסורא.
ש׳) שיתא שיקא, ומשתיקא [ומשתוקא] עקא, ומעקא עיקא, ודביקא מסתנקא.
ר׳) רעצה, מתרצא, ונאצא, וחלצה דייסא.
ק׳) קפיצא מתערפא, על ידי שדה שפה בצורפא, בתרופה, נתפשה לחופה.
צ׳) צבועה נצפעא, נשרפא ונפרעא, ומיודעא ידיעה, בשועה נשתשע.
פ׳) פיסא פרנסא, ונרמסא מתגייסא, ופירסא מתנייסא, ומתיחסא ביחוסא.
פרק ג
נבואה ג׳
א׳) אתיא אימא, מסרהבא אומה, בני אדומה.
ב׳) ברתא דא דיינא, עבדה עבדא עניינא, באדר רעד יונה, ויהבת לקינה.
ג׳) גביר כעסא, ומתגר בעסא, ואומא נרמסא, מבוסא בעמוסא.
ד׳) דבקה שעה, ואמרה נאה, את ה׳ תבואה, ולית היא השעה.
ה׳) החבורה עייפא, ואמרה השבה מסייפא, ואין היא עונת התרופה.
ו׳) וסגיד בקודצא [בקורצא], וייניד פורצא, צוח על ציצא, אימת נרצא, יעורר קיצא.
ז׳) זרוק ברקא, ומזיעי מדקא, וברתה ערקא וחרקא [וחדקא],
ח׳) חילא דברא, לסגידא דברא, וייתי תפרא, בקנאתיה דברא.
ט׳) טמאה מטפסאל אטלולא קדישא, ואמרה אני קדישא, ואינה אלא קדשא.
י׳) יהיה בר אמתא, לביש אימתא, ועליל בחמתא, למובדא לבר אחותיה.
כ׳) כריך בארעא, לפניו ערעא, וגביה מסאה, ומגביה בעלמא שיסאה.
ל׳) לביעובא ומרבה באבא, ורחים שבת טובה, ישנא בבת איבה.
מ׳) מן דרומא יסגא, ולהדא יהגה, ובשנת קכ״ה ידגה, ובאלף ק׳ ינגה.
נ׳) ניקום חד פחידא, באבא ברידה, גבר בעבדא, דבר אפודה.
ס׳) סימן קרוב נחיה, ובסייפן יתיהו, וערך בר טלכיא, די הוה הונה וקם (י״ג ונם) בין ספקייא.
ע׳) עד ג׳ שבועות מר קוה, ובחרב זרעיה יהוי ובתר שנה נהיה נהוה, ובתר דנא ממשוה.
פ׳) פני כאן אבעיזא, ובתרי זרעיה שבוען ג׳ יתגוזא, ובית מקדשא וזריזא ועל כבר פפא הוזא
צ׳) צום המן ור״מ [וד"ם] שנים יחי, גבר צדיק ישחה, נהרה חוט בסנברה ישחה, ובתרוהי שופיזה ינחה.
ק׳) קיים צולמין יעטה, הות ההוא דגשור יעטה, וזרעיה לאתר שופיזא יקטה, ובסוף ינקטה.
ר׳) רגשין אחריו מלכייא, וסוגיין קטלייא, עד יחתון מן עלייא, נמלא בהון עד סוף קשטילייא.
ש׳) שגרא מלכא, ביד חמד מלכא, ונפיק בר סלכא, להרכה, ורדיף אחריו נגיד מכה, שלימן עבדא מבוכה, ד׳ שנים קיים במלוכה, ולבתר ד׳ שנים בארכא, ג׳ שבועים ארוכא.
ת׳) תעדה ויללה, נואף כד ילדה מדלא, דיניה יתלה, ויכוש תלא, ונתלא. תקים מלה, דאמר נורא עלילה, לסוף שבועי יתללא, תצמיח גאולה, לנחלה נדגלא.
פרק ד
נבואה ד
א׳) אתון דרומין, דמקרין שלמין, מתגרים עם רומין.
ב׳) ביומין אחרת בשמ"ת נטרד, בכתוש דגדר, בגבר ומדר.
ג׳) גברין לא פסקין, ומן אשא נסוכין, דסקין אתבא מעיקין, ישהיו חוטין בברכיה ועמקין.
ד׳) דינהון שנאון, ולכולא ישנאון, והיך תנן טבואן.
ה׳) הויין בדברים שבכין, ממעמקים וברכין, ובנת מלכין, לחמהון רבכין.
ו׳) ויבנון סמפונא, למיעל בספינה, בראשית חוסנא, ובסוף שיסנא.
ז׳) זיהיין לקטלא, וכל יומיהון בטלטולא, אחרים כד נטלא, שלטנהון בטלא.
ח׳) חשבון למהלכא, למדינת מלכא, להוליד ארכא, מכסיותא בהון ערכא.
ט׳) טור טבור מתכנשין, ותמן תיישין, כולהו בהון אישין, לכולא הוו בישין.
י׳) ימא וארעא מתפלגין, וסופיהון פליגין, אלין באלין הרגין, מבגין בו מליגין.
כ׳) כולם מרערעין, ומציבתא קבו ארבע תרעין, דקיימין ומתפרעין.
ל׳) לבני נשא מסייפין, לכון אתקרי חספין, לרומה חספין, מהומה צופין.
מ׳) מעט מרגולא, כד יכתבון גלגולא, עמך יגלה בגולה, וכד ישאלון אל קצבין, יתפרעון אל עצבין.
*(חסר אות נו״ן).
ס׳) סמוך למדברא, בנאין דירה, והפוך סברא, ובעתהון למגרא.
ע׳) על ידיהון ביש יקריב, וסוף ימא חריב, על עשר מילין ומתחריב, גולם דמקריב.
פ׳) פתרון בגורייא, בביעותא דמתגרייא, ושחקין באנגריא, לכון מתקרי מתגרייא.
צ׳) צולמא דרודוס [דרודם], כד אתיהב לגרוס, קריב אגרוס, רומי למהרוס.
ק׳) קל קרב בעכו, מלכא לקבל מלכו, ישתזוב מאן דאית ליה זכו.
ר׳) רני שתיא, שנה בתר שנה, דקריב אסונא, ותפרח שושנה.
ש׳) שוי ביצה, מזלזל בקוצא, פריח נוצא, ומתרמי נוצא. מהוי מתכנון, כד יתרכנון, עשר מדינות כדיכון, וצבי למתקנון.
ת׳) תהוי מבשר, כד תבעין תונבין עשר, אריך כנשר, מתבין מבשר. תריא צלותה, רהטין לזכותא, עד מצותא, יהון לשזבותא.
פרק ה
נבואה ה׳:
א׳) אי אתון חמין עמין, אלין באלין קיימין, מן תמן תדעון דקרבין יומין.
ב׳) ברא מנבל אבא וחתנו לחמא, ברתא קיימא באמא, וכלה בחמה.
ג׳) גזרו צומין, ובעו רחמין, דלא יתקרבו יומין, דתשטפון באומין.
ד׳) דתרין אחין למרעה, חד בחד ירעה, וביומיהון יצמח רועה.
ה׳) החברים מתכנשין, ועלין לכנישין, צלוין פרושין, ובתיובתא מפרשין.
ו׳) ודין לכון סימן, מפרש באת וזמן, כד יפיק מן, מדברא מלך ושמו מרומן.
ז׳) זרעיה יקום כד דרען, ומן תמן מתרען, ומקדשן מתרען.
ח׳) חד שורש מן שתקא, כד ימלוך בחזקא, מטא קץ מלכותא די אכלה ומדקא.
ט׳) טעאן צורים וצלמין, מבטל מבקשת בנימין, וישתנבון בחרמין, מסגדיהון יהון שוממין.
י׳) יהרת מטרה יעצר, ותהומה יבצר, וחמש אתרוון ישתוק מן חד אתרא.
כ׳) כד יכתוב אגרא, למבדא גשרא בסוברא, כבר אתא מקורא לציון מנהרה.
ל) לכון מסרנא רזא, כד ימלוך שופיזה, יקרב כרוזא, אל גנת אגוזא.
מ׳) מדון ומנצור, לאומים יעצור, אלוף כבודה מלך ושמו מנצור.
נ׳) נסיכי קדר, ידרוך באדר, וביעתהון גדר, בקוצין ודרדר.
ס׳) סליקין מלכייא, בחוקין פרסייא ותורכייא, אתיין בחזקה ושבין טורכייא.
ע׳) עיר לתל תתפני, ותוב לא תתבני, דנפקית ביוני, וכלא יפנה למדברייא,
פ׳) פיפוס דרומייא, כד אשתמע באלכסנדרייא, תלת גירין יפוקייא.
צ׳) צמחי מלוחין, ושרשי רתמין, אכלין מ״ה יומין, ומעין יפיק להו מתהומין.
ק׳) קם מן שטנא שמט לבא מן סכינא, להו אבנא, דהיא עשרה תרנא.
ר׳) רגיש באומין, יאמר על השין, תלת עשר, ישלח ידיה לקדישין יבשר.
ש׳) שולטן משיח נהרה, דמפרש בספרא, יפח בארמילוס יהא כעפרא; שביב ממרומים יפול בארמין, וינער דמכעיסין בצלמין, לעתיק יומין.
ת׳) תיתי אבנא זעירא, דאגזירת מטורא, ותפח לאומין ברוח סערה; תחית מתיא, לבנאה חביבייא, דעתידת לבליא, ארעא ושמיא.