אור ברסלב
אוצר מדרשים אלפא ביתא דבן סירא

אוצר מדרשים· הרב יהודה דוד אייזנשטיין

אלפא ביתא דבן סירא

מדרשי רבי אליעזר

הקדמה

אלפא ביתא דבן סירא: ספר קטן בשם אלפא ביתא דבן סירא מיוחס לישוע בן סירא הנודע בספרו הקובץ משלי עם ואמרי חכמה בשם חכמת בן סירא ונמנה בין הספרים החיצונים.

האלפא ביתא כנראה הוא מלאכת סופר מאוחר אשר התחקה על ספר בן סירא ויברר לו ממנו איזה פתגמים ועוד איזה דברים שנאמרו בשמו בלשון ארמית שהיה מורגל אז בפי ההמון, ויסדרם ע״פ הא״ב כדי להקל על הזכרון. ואחריו בא סופר שני ועשה א״ב שני בלשון הקדש כי מצא איזה מהם בתלמוד ומדרשים והוסיף עליהם כדי לגמור הא״ב, ואחריו בא סופר שלישי וחבר עליהם פירוש עם להג הרבה מעורב במשלים ספורים והגדות שונות, מתחיל ״לעולם״, ומסיים בפתגם בן סירא מאותו האות, ולפי שמביא לפעמים ב״ס דברי ליצנות ונבול פה, לכן הזהירו חכמים שלא לקרותו (סנהדרין ק׳:) וכתב הרמב״ם בפי׳ המשניות לסנהדרין פ׳ חלק: ״וכן ספר בן סירא והוא היה איש שחבר ספרים, יש בהם התולים מעניני הכרת פנים ואין בהם טעם ולא תועלת אלא אבוד זמן בהבל״. אבל הריטב״א (ב״ב צ״ח:) כתב: אע״פ שקראוהו בסנהדרין בין ספרים חיצונים שמעינן שלא אסרו שם אלא לעשות ממנו קבע, אבל מ״מ ראוי להגות ללמוד ממנו חכמה ומוסר. וגם חז״ל לא נמנעו מלהשתמש בו ולהוציא יקר מזולל. לדעת עפשטיין בקדמוניות היהודים (צד 124) נעשו הוספות בס׳ אלפא ביתא דבן סירא בכוונה להתל בדברי חז״ל, אך לא נראים דבריו כי עשו זאת בכוונה, והוא בעצמו מודה ״שנחוצה שמירה יתירה לכל מי שיבוא לחרוץ משפט כזה על איזה ספר קדמון, כי לא כל מה שנראה לנו זר היה זר גם בעיני הקדמונים, ובהשתנות העתים משתנות הדעות״ (שם דף 120). אדות הא״ב דבן סירא דברו גם צונץ בדרשותיו (105), ושור בהחלוץ (ח״ח 172), ורייפמאן בארבעה חרשים (צד 5).

ס׳ אלפא ביתא דב״ס נדפס ראשונה עם עוד ספורים קטנים בקושטא שנת רע״ט, ובויניציא שנת ש״ד באמשטרדם שנת תנ״ח בחילוף וחסר, כי שם הקדימו הא״ב השני והאחרו הראשון, ובדו לו שם ״תוכחת מוסר לב״ס ע״פ מעשה״ אבל השמיטו כמעט חציו, ר״ל מן אות א׳ עד ט׳ בכלל. ומתחיל ידך מן טיבות, וע״פ הדפוס המשובש הזה סמכו האחרונים אשר לא ידעו את הראשונים הטובים ממנו, וגם העתיקו הספר בלשון יהודית אשכנזית ונדפס בנאווידוואהר בשנת תקמ״ב. משה שטיינשניידר הדפיס האלפא ביתא בשלמות עם הערות ותקונים, ברלין תרי״ח.

פרק א

אלפא ביתא דבן סירא

[ע״פ דפוס שטיינשניידר]

א') אוקיר לאסיא עד דלא תצטריך ליה (עי׳ חכמת בן סירא ל״ח א').

לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאלמלא אברהם אבינו לא הקדים תפלתו לצרה לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט בימי יהושע בן נון. ואימתי הקדים אברהם אבינו תפלה לצרה, כיון שנפטר מבית אבותיו שנאמר וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, ואיזה קריאה שקרא אברהם? אמר יוסף בן עוזיאל (הוא נכד בן סירא, כי עוזיאל היה בנו) היה יודע אברהם אבינו מעשה עכן שהיה עתיד לעשות וראה בנבואתו שלא ישתייר משונאיהם של ישראל עד אחד לפיכך קרא בשם ה׳ ואמר: רבון העולמים ענני, ומה נחור וחרן שלא ידעו שמך ולא הלכו בארחותיך מעולם ולא נפרדו מבית אבותיהם והרי בניהם ובני בניהם יחיו וירשו ארץ, ואני שנפרדתי מבית אבי ולא עברתי על צוויך והרי בני נתחייבו כלייה. אמר לו הקב״ה בני כבר נכתבה גזירה על בניך שלא יותר מהם אלא אחד בלבד ושמו יאיר בן מנשה וארבה את זרעו זרע יעקב, ועכשיו שהקדמת תפלה לצרה לפני לא יהרג מהם אלא יאיר בן מנשה בלבד כדי שלא ישמד ישראל. מיד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. לפיכך לא נהרג מישראל בין בית אל ובין העי במקום שהקדים אברהם תפלה לצרה אלא יאיר בן מנשה בלבד, שנאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, וראוי לפסוק לומר שלשים וששה איש, אלא מהו כשלשים וששה איש, זה יאיר בן מנשה ששקול כשלשים וששה של סנהדרין (כנגד רובה של סנהדרין, סנה׳ מ״ד.). לפיכך ישראל כשנהרג יאיר בן מנשה נזדעזעו ונפלו על פניהם ואמרו אוי לנו שלא היה בישראל כמוהו, אוי לנו מה תהא עלינו, מיד וימס לבב העם ויהי למים. ולכך יקדים אדם תפלה לצרה, ואף לרופא שגר לו דורון, וכיון שתבא לידי חולי יזכור טובותיך וירצה לבקרך, והיינו דאמר בן סירא, אוקיר לאסיא עד דלא תצטריך ליה.

ב׳) בר דלא בר שבקיה על אפי מיא וישוט.

לעולם הוי מיסר את בנך יותר מדאי והלקה אותו ואם תראה שלא יועיל בו הלקאה עזוב אותו, ואם הוא רודף אותך הוצא אותו לסקלו. ואם אין אתה יכול לעשותו [אלא] בן סורר ומורה זרוק אותו לנהר ופרנס את הדגים. דברי עוזיאל בנו של בן סירא. אבל יוסף בן עוזיאל אומר וכי אפשר לו לאדם להרוג את בנו, אלא כיצד יעשה מי שיש לו בן שאינו הגון יעזוב אותו ואם ראהו שנפל לבור לא יוציאנו אלא יטביע ואחר כך יבכנו ויתאבל עליו, כמו שעשה דוד, שכל זמן שרדפו אבשלום עזבו עד שענשו הקב״ה לאבשלום והוחזק ראשו באלה. ואף דוד לא פלטהו אלא שלח מי שהרגו ואח״כ בכה אותו והתאבל עליו כדי שלא יראו בני אדם שהוא יצא להרגו, ובן סורר [דינו] כדברי יוסף בן עוזיאל נכדו, והיינו דאמר בן סירא, בר דלא בר (כהוגן) שבקיה על אפי מיא וישוט.

ג׳) גרמא דנפיל בחולקך [בין טב או ביש] גרדיה.

לעולם לא תשא אשה אלא מיוחסת ואפילו אתה מוצא אותה ערומה ולא תשא אשה שאינה הגונה לך ואפילו היא לובשת כלי כסף וכלי זהב, שכל הנושא אשה לשם ממון ירח נכנס וירח יצא והממון כלה, שנאמר בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם (הושע ה׳ ז׳). שמא תאמר שהנושא אשה לשם ממון אינו חוטא כבר נאמר בה׳ בגדו, ושמא תאמר בנים שיוצאים ממנה מיוחסין הם ויקנה נכסים הרבה, כבר נאמר עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ושמא תאמר זמן מרובה יאכלם הרי כבר נאמר חדש (זמן קצר כמו שפי' הרד"ק), ושמא תאמר נכסיה יאבד הקב״ה ולא נכסיו הרי כבר נאמר חלקיהם. ולא עוד אלא כל הנושא אשה לשם ממון אינו רואה יום טוב עמה, ואם אינו יכול לישא אשה מיוחסת ישא משוחררת לפי שהיא במזלו, אע״פ שהיא קשה לו יותר מאיזבל לאחאב ואשתו של קרח שאבדו את בעליהן, ואם לא יגרש אותה יפה עשה לפי שבשבילה אין מכניסין אותו לדין, שהרי שנינו ארבעה אין נכנסים לדין ואלו הן דקדוקי עניות וחולי מעיים והרשות ומי שיש לו אשה רעה ואינו מגרשה (עירובין מ"א: ושם נאמר שמעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו), ואם גירשה לא עשה יפה שאין השעה משחקת לו אחריה ולא עוד אלא שהעולם מחשיך לו כשהוא מגרשה. והיינו דאמר בן סירא, גרמא (עצם) דנפיל בחולקך בין טב או ביש גרדיה (גרמו).

ד׳) דהבא צריך לקמצאה, ועולימא להלקאה.

לעולם הוי מיסר את בנך יותר מדאי, ולא תמנע ממנו בכל יום הלקאה כדי שתהא יראתך עליו, מה הזהב צריך הלקאה אף הנער צריך הלקאה כדי שתלמדנו דברי תורה שהם דומים ללחם, שנאמר כי לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה׳, ומה הזהב אם תלקה אותו יפה מצהיב יפה, אף הנער אם תלקנו יפה יצא יפה. לפיכך הלקה את בנך כדי שתהא יראתך עליו, שאלמלא לא היה שאול בן קיש מלקה את בניו בכל שעה היה רדפהו יהונתן בנו כשאמר לו בן נעות המרדות, אלא מתוך שהיה אימתו של שאול עליו לא רדפו לאביו. ומנין שהיה מלקה שאול ליהונתן בנו שנאמר ויטל שאול את החנית עליו להכותו, וכתיב כי מות תמות יהונתן. ודוד המלך ע״ה שלא היה מיסר את בניו ולא היה מלקה אותן לפיכך עמד אבשלום עליו להרגו, ומנין שלא היה מיסר דוד לבנו דכתיב ולא עצבו אביו מימיו לאמר ואף אברהם אבינו אם לא היה מלקה את בניו ואת בני ביתו היה ישמעאל הורג אותו כשאמר להם שבו לכם פה עם החמור, הדומין לחמור. והיה יצחק ע״ה הורג לאביו כשנעקד על גבי המזבח, ואף אליעזר היה מבטל שבועתו, ואף בני הפלגשים היו הורגים אותו כשגרשם מעל יצחק בנו, אלא שהיתה יראתו על כלם. ומנין שהיתה יראתו על בניו ועל בני ביתו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו׳. לפיכך תהא יראתך על בניך ולא תמנע מהם הלקאה שנאמר אל תמנע מנער מוסר. והיינו דאמר בן סירא, דהבא צריך לקמצאה ועולימא (נער) להלקאה.

ה׳) הוי טב וחולקך מן טבתא לא תמנע.

לעולם הוי ירא שמים בסתר ואל תהי כן בעיני אחרים שבני אדם ילעיגו ממך ויאמרו שוטה הוא, שכך אמר שלמה אל תהי צדיק הרבה, וכתיב אל תרשע הרבה שלא יאמרו לך רשע הוא, אלא היה בינוני כמו שאול מלך ישראל, ועליו נתקיימו שניהם, בשעה שחמל על אגג יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, וכשהרג לנוב עיר הכהנים יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה, וכיון שהסיר את האובות ואת הידעונים ענתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, וכיון שהלך לאשת בעלת אוב לדרוש ענתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה. שמא בשביל שהיה בינוני לא היה צדיק, הרי כבר נאמר ולא היה איש מבני ישראל טוב ממנו וכתיב בן שנה שאול במלכו, והלא כבר היו לו בנים, אלא בן שנה כבן שנה שלא טעם טעם חטא מימיו (יומא כ״ב:), ושתי שנים מלך על ישראל כלומר ושתי שנים מלך בלא חטא, והיינו דאמר בן סירא הוי טב וחולקך מן טבתא לא תמנע.

ו) ווי ליה לבישא ווי להון לדבוקיהו.

לעולם אל תדור עם רשעים מפני שמלשינין אותך, ואם תתמה לך הסתכל ביפתח הגלעדי שהיה צדיק ודר בין שבט אפרים והיו מרשיעים אותו, וראה שהיו שורפין את בניהם ואת בנותיהן לבעל ואף הוא עשה כן והלך והרג את בתו, ראה אותם שהיתה ביניהם שפיכות דמים ואף הוא עשה כן הלך והרג מהם ארבעים ושנים אלף, לפיכך נעשה רשע ולא זכה לקבורה, וכיון שמת קברו אותו מיד מצאו את עצמותיו פזורות בכל מקום, שנאמר ויקבר בערי גלעד מלמד שנפזרו עצמותיו בכל ערי גלעד, ובכל מקום שהיו רואין עצמותיו היו קוברים אותם. וכי זה בלבד נענש בשכנים רעים אלא אף נבות היזרעאלי נענש לפי שהיה אחאב רשע גמור והרג את שכנו והחטיא כל השומע קולו, ועליו אמר בן סירא, ווי ליה לבישא ווי להון לדבוקיהו (כמו אוי לרשע אוי לשכנו).

ז׳) זרוק לחמך על אפי מים [ויבשתא] ואת משכח ליה בסוף יומיא (שלח לחמך וגו׳ קהלת י״א א').

לעולם יהי שלחנך פרוס לכל מי שיבא ותהא ראוי שתשרה שכינה עליך, ואם תתמה הסתכל באותו זקן ששמו מיכה שאמרו עליו שהוא עובד ע״ז, ובשביל שהיה שולחנו פרוס לכל בני אדם זכה והחייהו הקב״ה כשיצאו ישראל ממצרים, לפי שכבר מת והחייהו משה, ואף זכה לנבואה שנאמר ויהי דבר ה׳ אל הנביא אשר השיבו (עי׳ סנהדרין ק״א:). ואף לוט בשביל שהיה מקיים אש״ל זכה לנבואה ונמלט מהפיכת סדום. מאי אש״ל? סימן א׳כילה ש׳תיה ל׳ויה. ויש אומרים לינה לכל מי שיבא.

מעשה באדם אחד שהיה לו בן והיה מלמדו בכל יום: זרוק לחמך במיא, ואת משכח ליה בסוף יומיא, לימים מת האיש ההוא והיה אותו הנער זוכר מה שצוהו אביו זרוק לחמך במיא, היה נוטל לחם בכל יום והיה זורק לים, פעם אחת נזדמן לו אליהו ז"ל כזקן, אמר לו כך צוני אבי זרוק לחמך במיא, אמר לו והלא [לא] למדך שלח לחמך על פני המים, והלחם דומה למלח, מה הלחם אינו יכול לאכל בלא מלח כך אין העולם מתקיים בלא לחם. מיד היה נוטל בכל יום פת (אחר שהזהירו אליהו לא זרק כל לחמו רק חתיכת לחם) לחם והיה הולך לנהר והיה זורק הפת במים, והיה דג אחד מזומן באותו מקום והיה אוכל הפת, והיה עושה כך בכל יום עד שגדל אותו דג ביותר, והיה מצער חביריו דגים שבאותו מקום עד שנתקבצו כל הדגים שבים ובאו אצל לויתן ואמרו לו, אדונינו! יש בכאן דג אחד וגדל הרבה ואין לנו חיים עמו, וגם בכחו אוכל ממנו בכל יום עשרים או יותר. מיד שלח לויתן בשבילו, שלח אליו דג ואכלו ועוד שלח שליח אחר ואכלו, עד שבא לויתן אצלו, ואמר לו באיזה מקום גדלת כל כך ואמר לו בשפת הנהר. אמר לו וכי הללו עומדים בתוך הים ואינם גדולים כך ואתה גדלת בשפת הים כך? אמר לו הן מפני שיש אדם אחד שמביא לי בכל יום פת לחם ואני אוכלה בבקר ובצהרים, ואני אוכל בבקר עשרים דגים ובערב שלשים. אמר לו מפני מה אתה אוכל חביריך, א״ל מפני שהם באים אצלי ואני אוכלם ועליהם נאמר ומבשרך לא תתעלם. אמר לו לך והביא אותו אדם לפני, אמר לו למחר. מיד הלך אותו דג וחפר במקום שהיה אותו נער נוהג לבוא, ועשה שם מחילה והכניס אותו דג פיו לתוך החפירה. למחר בא אותו נער כמנהגו ורצה לעמוד על אותו מקום ונפל במים, פתח הדג את פיו ובלעו והכניסו בים והביאו אצל לויתן. אמר לו הקיא אותו, הקיאו ויצא מפיו של אותו דג ונפל בפיו של לויתן, ואמר לו בני מה ראית שזרקת לחמך במים, אמר לו מפני שלמדני אבי מנעורי שלח לחמך על פני המים. מה עשה לויתן הוציאו מפיו ונשקו ולמדו שבעים לשונות וכל התורה כולה, וזרקו על שלש מאות פרסאות מים עד יבשה, ונפל במקום אחד שלא דרכו בו בני אדם, וכשנפל עיף נשא עיניו וראה שני עורבים פורחים עליו והיה אחד אומר לאביו, אבי תראה אדם זה אם הוא חי או מת, והיה האב משיב ואומר איני יודע בני. אמר ארד ואוכל את עינו מפני שאני מתאוה לאכול עיני בני אדם, והיה האב אומר לו בני אל תרד שמא הוא חי, והבן היה אומר ארד ואוכל את עיניו. מיד ירד, ואותו האיש היה מבין מה שהיו מדברים זה עם זה, וכשירד על מצחו מיד פשט ידיו ואחז אותו ברגליו, מיד צעק אותו עורב לאביו, ואמר אבי אבי הוי יודע שנתנני ה׳ בידי לא אוכל קום. כיון ששמע אביו היה צועק ובוכה ואומר אוי לי על בני, צעק ואמר אתה בן אדם עזוב את בני, יהי רצון שתבין לשוני, קום וחפור תחתך ותמצא שם גנז (אוצר) של שלמה מלך ישראל, מיד עזב את בנו וחפר תחתיו ומצא שם גנז שלמה אבנים טובות ומרגליות עד שנתעשר הוא ובניו, ועליו אמר בן סירא פרוס לחמך ושולחנך לכל מי שיבא תתן.

ח׳) חזית חמר אוכם (שחור)?—לא אוכם ולא חיור.

לעולם למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. אם יבוא אדם ויאמר לך ראית אבידה פלוניתא, אמור לו לא ראיתי אע"פ שתראה אותה, מפני הסכנה ההיא. מעשה באדם אחד שהיה עומד בדרך רשות הרבים ובא לו גוי אחד ואמר לו, ראית בכאן חמור אחד כלו לבן? אמר לו ראיתי חמור כלו לבן ואזניו שחורות, אמר לו הגוי באיזה דרך הלך, אמר לו בדרך פלוני, הלך הגוי באותו הדרך ובקש ולא מצא החמור, חזר הגוי אצלו ואמר לו לך עמי ונבקשנו אני ואתה עד שנמצא אותו, הלכו שניהם ולא מצאו החמור. אמר לו תן לי החמור שלי שאתה גנבת אותו, מיד הלך לשלטון העיר ואמר לו זה גנב ממני חמור לבן ששוה מאה דינרין, גבה ממנו השלטון מאה דינרין בשביל החמור, ועוד טען עליו בעל החמור ואמר לשלטון טלית אחד היה לי על החמור ששוה חמשים זהובים והם צרורות בטלית מאתים דינרין, גבה ממנו עד ארבע מאות דינרין. לפיכך אמר בן סירא, למד לשונך לומר לא ידעתי שהוא שקול כזהב וככסף. ואמר עוזיאל אם יודע אדם להפוך את דבריו מוטב ואם לאו ישתוק, לפיכך מנעו חכמים דבור הרבה, ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואין גוף טוב אלא מי שיש בו שתיקה, וכמו שתקנו חכמים שתיקה בשביל החמור, כך תקנו על שור ועל שה ועל שלמה ועל כל אבידה שבעולם, והיינו דאמר בן סירא, חזית חמור אוכם?— לא אוכם ולא חיור.

ט') טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך.

לעולם כשתראה אדם רשע אל תלך עמו בדרך אחד ואל תעשה לו טובה כלל, שבשביל טובה שעשה יעקב לעשו הרשע כששלח לו יעקב אותו הדורון ואמר לשלוחיו כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב, אמר לו הקב״ה אני אמרתי ורב יעבוד צעיר ואתה אמרת עבדך יעקב ועשית אותו אדון עליך, אני אקיים את דבריך, והוא ימשול עליך בעוה״ז ואתה תמשול בו לעוה״ב. אמר יעקב לפניו רבש״ע גלוי וידוע שמיראה עשיתי דבר זה, א״ל הקב״ה אם כן חזור לך ואל תלך בדרך אחד עמו, אמר לפניו רבש״ע איני יכול להפרד ממנו מפני שאני מתירא ממנו, א״ל הקב״ה ומה לוט שצדיק גמור היה ועוסק בתורה אפילו הכי לא רצה אברהם לילך עמו בדרך אחד, אלא אמר לו אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה, עשו אחיך שהוא רשע גמור הלא תתפרד ממנו?! מה עשה יעקב הלך ונתפרד ממנו, שנאמר יעבור נא אדוני לפני עבדו, וכתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, וכתיב ויעקב נסע סכותה. ואמרו עליו שבשביל שהלך עמו בדרך אחד מתו כל מקנהו וכל בהמתו ולא נשתייר לו אלא כבשה אחת בת שנתה בזכות אברהם זקנו. ובשביל שאמר יעקב לשלוחיו שיאמר לעשו עבדך יעקב אחרינו, אנו עובדים היום לזרעו של עשו. ומנין שלא נשתייר לו אלא כבשה אחת שנאמר ולמקנהו עשה סוכות, וכי אפשר לו לאדם לעשות סוכה לכל אחד ואחד, אלא לומר לך שמפני שלא נשתייר לו אלא כבשה אחת ומרוב אהבתו אותה עשה לה שתי סוכות בסוכה אחת היתה עומדת ביום ובאחרת בלילה, ולפיכך לאדם רע לא תעשה טובה, וכשם שלא תלך עמו בדרך אחד כך לא תעשה לו סוכה כלל.

ומעשה באדם אחד שהיה הולך לארץ ישראל, נשא עיניו וראה שני עורבים האב ובנו שנפל מריבה ביניהם, והיה האב אומר לבנו למה אין אתה שומע לדברי שאני אמרתי לך בשביל האיש שהיה הולך בשדה, כשאמרת לי שאתה מתאוה לאכול את עיניו, ואמרתי לך לא תרד אצלו ולא תאכל את עיניו שמא חי הוא וכל אדם ערום הוא מאד, ואתה אמרת שמת הוא ולא שמעת לדברי וירדת אצלו ולקח אותך, וצעקת אלי צעקה גדולה ואני חסתי עליך, ובשביל שראיתיך בצער גדול הראיתי לו הגנז כמו שראית. וכן בדברים אחרים אינך שומע לי. והעורב היה מיסר את בנו בזה הענין, והבן איננו שומע לו, וכעס עליו עד מאד, וקם מהרה על בנו בכעס והרג אותו ושכך חמתו. ומאחר ששכך חמתו היה מתנחם מכל אשר עשה לבנו ופרח מהרה והביא עשב בפיו ושמו על בנו והחייהו והלכו שניהם ביחד. ואותו האיש היה רואה כל מה שעשה העורב והלך ונטל אותו העשב ויצפנו והלך לדרכו. כיון שהוא הולך בדרך נשא עיניו פעם אחרת וראה שני צפרים מריבות זו עם זו עד שנפלה האחת על חברתה והרגה אותה. מיד עמדה הצפור החיה בפריחה, ואותו האיש יושב במקומו לראות מה יעשה הצפור החיה לחברתה המתה אם יחיה אותה כמו שעשה העורב לבנו, והמתין שם עד שתי שעות עד שראה את הצפור החיה שבאה במהרה והעשב בפיה ושמה על הצפור המתה והחיה אותה ופרחו שתיהן באויר והלכו ביחד בשלוה, כיון שראה אותו האיש המעשה שעשתה הצפור בעשב אמר, אלך ואטיל זה העשב ואראה אם הוא כמו העשב האחר שנטלתי מן העורב, הלך ונטל אותו העשב וראה שהוא זה כמו זה, ואמר מה אני עומד בכאן, אטול עשב זה, כיון שהוא בדוק שתי פעמים ואחיה בו המתים שבארץ ישראל. ויהי הוא הולך בדרך וימצא אריה אחד מת שוכב בדרך, אמר אטול עכשיו מזה העשב ואשים על זה האריה ואראה אם אחייהו ואם לאו, מיד נטל מן העשב ושמו על האריה והחייהו, ועמד מיד האריה והרג את האיש ואכל ממנו עד ששבע, והיו אותן שני עורבים עומדים על אותו האיש ואומרים ווי לך ווי לך שלקחת העשב לרעתך, והיינו דאמר בן סירא, טב לביש לא תעביד, ובישא לא מטי לך.

י׳) ידך מן טיבותא לא תמנע.

לעולם לא תמנע ידך מליתן פרוטה לעני ואל תעלם אזנך משמוע זעקתו ותחנתו, שכל המונע ידו מליתן פרוטה לעני אף הקב״ה ימנע מליתן לו טובה, ומוריד אותו מנכסיו ומביאו לידי עניות, מפני שהנכסים דומים לזוזים, מה זוזים הם גלגל אף הנכסים גלגל הם שחוזרים בעולם. וכל המעלים עיניו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה, ואם נותן צדקה לעני הקב״ה נותן לו צדקה שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ולא עוד אלא שכל הנותן פרוטה לעני מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, לפי שבזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שגרמו עונותינו ואין לנו בית המקדש קיים— אדם נותן צדקה לעני ומתכפר לו על כל פשעיו (סוכה מ״ט:), אמר רבי יוסי בוא וראה שאין כמדות בשר ודם מדותיו של הקב״ה, מדות ב״ו אדם מביא דורון למלך ספק מקבלין ממנו ספק אין מקבלין ממנו, ואם תאמר שמקבלין ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך, ואם תאמר שרואה פני המלך ספק עושה רצונו ספק אין עושה רצונו, ואם עושה לו רצונו ספק יוצא בשלום וספק אין יוצא בשלום, אבל הקב"ה אינו כן שהנותן צדקה לעני רואה פניו של הקב״ה שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. אמרו עליו על דוד מלך ישראל שבכל יום ויום היה נותן צדקה לעני, וכמו כן כשהיה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות היה נותן צדקה ואומר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. הנותן צדקה לעני צריך לפייסו בדברים, שהנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות (ב״ב ט':), ואלו הן: אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, וכבוד ה׳ יאספך, אז תקרא וה׳ יענה, תשוע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. הרי בכאן שש ברכות. ועוד אמרו שהנותן צדקה לעני ומפייסו בדברים מתברך בשלש עשרה ברכות ואלו הן: ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע, וזרח בחשך אורך, ואפלתך בצהרים, ונחך ה׳ תמיד, והשביע בצחצחות נפשך; ועצמותיך יחליץ, והיית כגן רוה, וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו; ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ, משובב נתיבות לשבת. וכל הנותן צדקה לעני צריך לפייסו בדברים וליתן לו בסתר, מפני שגדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו ע״ה, שהרי במשה כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה, ובנותן צדקה לעני בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף, ואין אף של כאן אלא מלאך המות, שכן מצינו בבנימין הצדיק שבכל עת היה נותן צדקה בסתר ונתרפא מחליו, שכפה את מלאך המות בצדקותיו. ואף מלאך המות הלך מביתו שלא יכול לשלוט עליו, והוסיפו לו על שנותיו עשרים ושתים שנים, מפני שבנימין הצדיק היה ממונה על קופה של צדקה ובאתה אליו אשה אחת ושבעה בניה ואמרה לו רבי פרנסני (בתלמוד אמרה לרבי פרנסני, חגיגה ט״ו: כתובות ס״ו: ב״ב ח'.), אמר אין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו ואם אין אתה מפרנסני הרי אני ובני מתים. מיד עמד ופרנסה משלו בסתר, לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע אתה אמרת שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים כל העולם כלו, וזה בנימין הצדיק החיה האלמנה ושבעה בניה ונתן להם צדקה בסתר הרי הוא מצטער בצער מיתה, בקשו עליו רחמים מלאכי השרת וקרעו גזר דינו של מיתה והוסיפו על שנותיו שתים ועשרים שנה), ולפיכך אל תמנע ידך מליתן צדקה, ומי שאין בידו לתת לו כלום צריך לפייסו בדברים ולנחמו מעניותו ויאמר לו המקום ירחם עליך. וכל מי שיש בידו ליתן ונותן לו ומפייסו בדברים מתברך בשלש עשרה ברכות (כדלעיל), ומאריכין לו חייו ומוסיפין לו על שנותיו (עי׳ שבת קנ״ו: ב״ב י׳: ירוש׳ שבת פ״ו ט') ונצל ממיתה משונה ומדינה של גיהנם, והויין לו בנים זכרים שנותנין צדקה ובעלי חכמה ובעלי עצה ובעלי תורה ובעלי מדות טובות, ומקיימין כל המצות שבעולם, וניצל מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקים ומכל מיני משחית. שפעם אחת היו יוצאין יוסף ועוזיאל בדרך וראו שני עניים באים מן ההר ועצים על ראשם, אמר לו יוסף לעוזיאל אני רואה בכאן נער ועצים על ראשו ובתוך העצים עקרב ולא היה רשות לעקרב לנשוך אותו, קרא לנער ואמר לו יש לך בזו הדרך שום צדקה, אמר לו נער אחד הלך עמי לבית הכנסת והיה יתום ולא היה לו לאכול ומפתי נתתי לו ואכל עמי ביחד, אמרו לו אשריך שנצלת מן המיתה, והיינו דאמר בן סירא, ידך מן טיבותא לא תמנע.

כ׳) כלתא עלתא לגיננא ולא ידעה מאי מטי לה.

לעולם אל יאמר אדם שום דבר אלא בגוזר השם *(כמו אם ירצה השם) ההוא אדם שהיה אומר למחר אשב עם ארוסתי בחופה ואדבק עמה, אמרו לו אמור אם גוזר השם, אמר להם אם יגזור אם לא יגזור אני אשב עם ארוסתי למחר בחופתי. וכך עשה נכנס עם ארוסתו לחופה וישב עמה כל היום, ובלילה עלו שניהם למטה וקודם שיזקק עם ארוסתו מתו שניהם, למחר מצאו אותם מתים זה עם זה. אמרו קושטא אמר בן סירא, כלתה עלתא לגיננא (אפריון) ולא ידעה מאי מטי לה, מכאן אמרו כל הרוצה לעשות שום דבר יאמר אם גוזר השם, ואם אינו אומר כך לא יצלח לעולם.

ושוב מעשה באדם אחד שהיה עשיר גדול והיו לו קרקעות הרבה ולא היו לו שוורים לחרוש אותם, מה עשה אותו האיש נטל כיס של מעות שהיו בה מאה דינרין והלך לעיר אחת לקנות שוורים או פרות לחרוש קרקעותיו, וכשהיה הולך בדרך פגש בו אליהו ז״ל, אמר לו להיכן תלך, אמר לכפר לקנות שוורים או פרות, אמר לו אמור אם יגזור השם, אמר אם יגזור או לא יגזור הרי מעותי בידי ואעשה צרכי, א"ל ולא בהצלחה, הלך לאותו דרך לעשות צרכו ונפל לו כיסו, וכיון שהלך לכפר השוורים לעשות סחורתו שלח ידו ליקח הכיס לתת המעות ולא מצא כלום, מיד חזר לביתו במר נפש ונטל ממון אחר שנית והלך לכפר אחר כדי שלא יפגע בו אליהו, וכשהיה מהלך בדרך פגע בו אליהו ז״ל ונזדמן לו כזקן אחד ואמר לו להיכן תלך, אמר לו לקנות שוורים, א״ל אמור אם גוזר השם, אמר לו אם יגזור או לא יגזור הרי מעותי בידי ואיני מתירא מכלום, מיד הלך האיש לדרכו וכשהיה הולך בדרך נתן לו אליהו שינה ושכב בדרך ויישן ונטל אליהו אותו הכיס מידו, וכשהקיץ משנתו לא מצא כלום, וחזר לביתו בפחי נפש ונטל ממון שלישי והלך לו, פגע בו אליהו ז״ל אמר לו להיכן אתה הולך, א"ל לקנות שוורים אם יגזור השם, אמר לו לך לשלום ובהצלחה. מיד החזיר לו אליהו ז"ל כל מעותיו והכניסם לכיסו והוא לא ידע מאומה ממעותיו, ומיד הלך לקנות שוורים ומצא שם שתי פרות אדומות שלא היה בהם שום מום, ואמר לבעליהן בכמה הפרות האלו אמרו לו במאה דינרין, אמר אין עמי מאה דינרין, מיד הכניס ידו לתוך כיסו ומצא שם שלש מאות דינרין, ומיד קנה אותם הפרות ועשה כל צרכיו וקנה שוורים.

לחרוש קרקעותיו, ואח״כ מכר הפרות למלך באלף דינרין של זהב. ולפיכך כל אדם שרוצה לעשות שום דבר צריך לומר אם גוזר השם, שאינו יודע מה שיהיה ממנו בעולם הזה מערב עד בקר, שכך אמר בן סירא מצפרא ועד רמשא מתחרב עלמא, ואדם נכנס לחופה ואינו יודע מה יבא עליו קודם שיכנס (שיצא), והיינו דאמר בן סירא כלתא עלתא לגיננא ולא ידעת מאי מטי לה.

ל׳) לחכימא ברמיזא ולשטיא בכרמזא (מקל. משלי כ׳׳ב ט״ו).

לעולם לא יעשה אדם כלום עם שוטה, שאם נפל בידו כלום *(איזה דבר שהוא שלך) כתוב אותו בקרן הצבי שלא תראינו לעולם, ואם יש לך כלום אצל השוטה לא תפייס אותו ולא תדבר לו בלשון רכה אלא בחזקה, במקל דבר לו ובמקל תטול ממנו כל מה שיש לך אצלו, ואל תאמר לו כלום ברמז שלא ישמע אליך, שכך מצינו ביהוא בן נמשי מלך ישראל שהיה שוטה ביותר, וכיון ששלח אלישע ע״ה את יונה בן אמיתי למשוח את יהוא למלך לא בא אליו אלא ברמז, וכיון שהלך יונה ומצאו שהיה יושב במסיבה עמד לפתח הבית רמז לו ולא הבין, והיה מדבר לו ולא היה שומע, ואשר יושבין סביביו היו שומעים והוא לא שמע מאומה עד שנטל מקל וקלע אחריו, מיד שמע ולא יצא מפניו שהיה עצל, אלא אמר לו אל מי מכולנו, ויאמר אליך השר, ומנין שהיה משוגע שנאמר והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי כי בשגעון ינהג. והחכם ברמז ידע כל מה שבלבך, ולפיכך לא תעשה לשוטה רמז אלא במקל, שכך אמר בן סירא, לחכימא ברמזא ולשטיא בכרמזא.

מ׳) מוקיר מבסרוהי דאמי לחמרא.

לעולם אל תכבד את הרשעים ואל תכבד את מי שמבזה אותך, שהרי אחאב בן עמרי הלך וכבד את בן הדד מלך ארם הרשע (ודומה), אמר לו הנביא לך והרוג את בן הדד, והלך אליו ולא רצה להרגו אלא החייהו וכבדו ביותר, ומרוב האהבה שאהב אותו כרת עמו ברית ונתן לו עיירות כל ראמות גלעד והשיבן למלכותו, והוא היה רשע גמור שמבזה את מי שמכבד אותו, ולימים חשב בלבו ואמר מפני מה מכבד אותי אחאב בן עמרי אלא מפני שהוא ירא ממני, והפר את הברית אשר כרת עמו ולא זכר אותו רשע את הטובות שגמל לו ואת אהבתו ושהיה מכבדו ביותר ומרד בו, ומיד יצא עליו למלחמה. ולא עוד אלא שצוה לשרי הרכב לא תלחמו את קטן ואת גדול עד שנהרג המלך, וכן עשו עבדיו והרגו את אחאב בן עמרי ושלם לו רעות תחת טובות. ועל כן אמרו המושלים, כל המכבד את אויבו לימים מת על ידו, ולזה אירע כן. ואף שאול מלך ישראל כשחמל על אגג והחיה אותו וכבדו ביותר על כן יצא ממנו המן הרשע שבקש להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ולא חמל עליהם ולא זכר רחמי שאול שחמל על אגג זקנו.

ועוד מעשה באדם אחד עשיר גדול ולא היה לו מי שיירש אותו, והיה יתום אחד שכנו והיה גוי, ונתיעץ בלבו ואמר אטול זה היתום ואגדלנו עמי ויהיה לי זכות ממנו, מיד עשה כן וישב אותו יתום עמו כשלש שנים ועמד בכל צרכיו, וכיון שראה אותו יתום כל נכסיו וכל עושר ביתו אמר עתה ימות זה ואירש כל נכסיו, יום אחד חשב בלבו מחשבה רעה ואמר אהרוג אותו ואת אשתו וישאר הכל בידי, והיו מתקנין קדרה אחת לסעודה ונתן לתוכה סם המות ואכלו ממנה הוא ואשתו ומתו שניהם, והוא לא ריחם עליהם כמו שרחמו הם עליו ולא זכר החסד שעשו עמו, ולא תאמר שזה הגוי עשה כך ולא אחר, אלא אף מישראל עשה כך, שהרי יואש מלך ישראל עשה כך ליהוידע הכהן, נטל ונשא עמו כל הכתוב עליו בעונינו והרג את זכריה בנו ולא זכר חסד אביו, ולפיכך אמר בן סירא, מוקיר מבסרוהי דאמי (דומה) לחמרא, ואין מבסרוהי אלא בוזים אותו, שכן תרגום כי דבר ה' בזה, ארי פתגמא דה׳ בסר.

נ׳) נור דליק (נ"א נור קליל=אש קטנה ומעטה) מוקיד גדישין סגיאין.

לעולם אל תלשין את חבירך, שכל המלשין את חבירו אין לו תקנה, שאש מעט שורפת גדישין הרבה, שאין מחריב את העולם אלא לשון הרע, שלשון הרע מעט הורגת אנשים צדיקים וחסידים רבים, שבשביל לשון הרע שעשה דואג האדומי על דוד ונהרגו צדיקים וחסידים רבים והם שמונים וששה איש ונשיהם ובניהם וטפם וכל בהמתם, כל נוב עיר הכהנים, ולא נהרגו כל אלו בשביל שום חטא שהיה בהם, לא גלוי עריות ולא שפיכות דמים אלא בשביל לשון הרע. [כי היו צדיקים] שנתנו צדקה לדוד, ולא לדוד בלבד נתנו אלא לכל אנשי גבעון היו מתפרנסין, ובשביל שראה דואג שנתן אחימלך מזון לדוד הלך והלשינו למלך, והוסיף על מה שראה שנאמר וישאל לו בה׳, ולמה נקרא שמו דואג שלא היה בעולם יותר רשע ממנו. ולא עוד אלא בשביל לשון הרע שעשה ציבא לאדוניו נחרב בית המקדש, בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה (יומא כ״ב:), ובשביל שקבלו דוד חרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ובשביל לשון הרע אמר בן סירא, נור דליק מוקיר גדישין סגיאין.

ס׳) סבא בביתא סימנא טבא בביתא.

לעולם הוי מכבד את הזקנים ואל תבזם, שכל מי שמכבד את הזקנים אם הוא רשע נעשה ירא שמים שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה', מכאן אמרו כל המכבד את הזקן כאלו מכבד את הקב"ה, שאלמלא הזקנים אין העולם מתקיים, ואם יאמרו לך הזקנים סתור ביתך ועשה אשפה סתור כעצת הזקנים, ואם יאמרו לך הבחורים בנה אשפה זו ועשה שם בית תבזם ולא תבנה כעצת הבחורים, שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה, ולא תעשה כרחבעם בן שלמה ששמע לעצת הילדים ועזב עצת הזקנים וסתר המלכות וירד ממנו, שאין העולם מתקיים אלא בשביל הזקנים ובשביל תינוקות של בית רבן שלא חטאו, וכל מדינה שאין בה זקן ראויה היא ליחרב, ואם תראה שהזקנים ספו תמו מן העיר רעה באה לעיר, שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק, ואם תתמה מדבר זה לך והסתכל בלוט, שכל זמן שהיה לוט בסדום לא נהפכה ולא נשרפה העיר עד שיצא ממנה, ומנין שכך היה, שאותו היום שהלכו המלאכים לסדום היו רוצים לאבדה ולהשחיתה, מיד כשסגרו המלאכים הבית רצו להשחיתה ולכן התחילו להכותם בסנורים, שנאמר וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו, ומיד הכו לאנשי העיר שנאמר ואת האנשים אשר פתח הבית הבו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח, ובשביל שהיה לוט זקן וצדיק נתעכבו המלאכים מלהשחיתה אותו יום ואותו לילה עד למחר שיצא ממנה, שנאמר וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו׳. וכמו שהוא עכב יציאתו מן העיר כך עכבו המלאכים להשחיתה, שאינן יכולין לעשות דבר, שנאמר מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר, ומיד שיצא ממנה כשלש פסיעות התחילו להשחיתה. ומנין שזקן היה לוט שנאמר ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן, ואף בימי דור המבול לא בא המבול על הארץ עד שנפטר מתושלח לבית עולמו, שכל זמן שמתושלח קיים עיכב הקב״ה להביא מבול לעולם (אדר״נ פל״ב, סנהדרין ק"ח:), שכן מצינו בנח שמאחר שנכנס לתיבה עמד בה ולא בא המבול, אמר נח לפני הקב״ה, רבש״ע מפני מה הכנסתני בתיבה להמית או להחיות, אמר לו להחיות, אמר לפניו אם כן אנו יושבין בתיבה ואין המבול יורד לעולם טוב לנו שנשב בארץ (ביבשה), השיבו הקב״ה ואמר לו, זקן אחד יש לי בארץ וצדיק גמור הוא ואין לי רשות להוריד מבול לעולם עד שיפטר מן העולם. אמר לפניו רבש"ע ומי הוא הצדיק, אמר לו מתושלח זקנך, א"ל אם כן הכנס אותו עמנו וירד מבול לעולם כמו שאמרת, א"ל אינו מתקיים בעולם אלא שבוע אחד ואח"כ יפטר לבית עולמו וירד מבול לעולם, שנאמר כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ, וכיון שעברו שבעת ימים נפטר מתושלח ובא המבול. מכאן אמרו שבשביל זקן אחד שיהיה בארץ והוא צדיק גמור אין הקב״ה מביא רעה לעולם, שכן מצינו שבשביל מתושלח נתעכב המבול ולא בא לעולם ואחר שמת מיד בא המבול, שנאמר ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ואם תאמר נח צדיק היה ובא המבול לעולם ולא נתעכב בשבילו מאומה, יש אומרים שצדיק היה נח בדורותיו ולא בדור אחר, שכך אמר לו הקב״ה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, בדור הזה אתה צדיק אבל לא בדור אחר. ולא עוד אלא שלא היה זקן, שבשביל הזקנים טובה באה לעולם ובאסיפתם רעה באה לעולם, שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, וכל השומע לעצתו של זקן ניצל מכל צרה, כדאמר בן סירא סבא בביתא סימנא טבא בביתא (עי׳ רש״י ויקרא כ״ז ז׳).

ע׳) ערבא טבא מאה צפרין ובישא אלף אלפין.

לעולם אל יתערב אדם לא מעשיר הרבה ולא מעני הרבה (לא יפקיד ממונו אצל עשיר גדול ולא אצל עני ביותר, כי להוציא ממונו מערב טוב (עשיר) עליו להשכים לפתחו מאה פעמים, ומערב רע (עני) לא יוכל להוציא אפילו אחרי אלף אלפים פעמים) אלא מבינוני בחסידות ובינוני בעשירות, ולא מצדיק בן רשע ולא מרשע בן צדיק אלא טוב בן צדיק, כגון יהודה בן יעקב. והלא יהודה בן יעקב צדיק גמור היה, אלא מפני שמכר ליוסף אחיו וגרם לאביו שחטף ממנו הנבואה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו׳, ולא עוד אלא ששכב עם תמר כלתו לפיכך לא נקרא צדיק גמור אלא טוב בן צדיק. לפיכך אם תתערב מעשיר גדול לא תוכל עמו, שאין אתה רשאי לכוף אותו מרוב עשרו, ואם תתערב מעני הרבה שלא יש לו מאומה מה יתן לך, שאינו לא בין החיים ולא בין המתים.

מעשה באדם אחד שרצה להתערב ממונו בכולם, בא עליו אדם טוב ועשיר גדול, אמר לו תתערב בי, אמר לו כן ועשה וערב בו, לימים כיון שבא הזמן אמר לו תן לי שערבתי ממך, אמר לו בא למחר, הלך אליו למחר ולא נתן לו כלום, אמר לו בא אצלי לשבוע אחרת ואתן לך ממונך, וכן עשה, הלך אליו ולא נתן לו כלום עד שהלך אליו מחדש לחדש ומשבוע לשבוע ומיום ליום, בין כך השכים לפתחו יותר ממאה פעמים ולא נתן לו כלום עד שאמר לו, והלא אמר הכתוב אל תאמר לרעך לך ושוב ולמחר אתן ויש לך, א"ל מתלמידים (ת״ח) אתה, מיד נתן לו ממונו והלך לו. לשנה אחרת אמר אתערב מעני ואראה מה יהיה אחרית הדבר וכן עשה, כיון שבא הזמן הלך אליו ואמר לו אין לי מאומה ליתן לך, השכים לשבוע אחרת אמר אין לי מאומה ליתן לך, וכן כל יום ויום עד שהלך אליו יותר מאלף פעמים ולא נתן לו כלום, עד שאמר אין ערבות טובה לעולם לא מעשיר ולא מעני, והיינו דאמר בן סירא, ערבא טבא מאה צפרין, ובישא אלף אלפין.

פ׳) פתור פתורא פריש פלוגתא (ערוך השלחן ותסתלק המחלוקת).

לעולם ימנע אדם מביתו מחלוקת, כשיראה שמריבין זה עם זה אנשי ביתו יפרוס שולחנו וימנע המחלוקת מתוך ביתו, שאפילו עובד ע"ז ואין בביתו מחלוקת טוב לו, ואם הוא מתעסק ביראת האל על אחת כו״כ שיהיה טוב לו, שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, ונאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו. ומנין שאפילו עובד ע״ז שטוב לו שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו וכתיב בתריה חלק לבם עתה יאשמו (ד״א זוטא פ״ט), ואיך ימנע אדם מחלוקת מתוך ביתו? יפרוס שולחנו מהרה ותסתלק המריבה, שכן מצינו באיש בשת בן שאול כיון שהיתה מחלוקת בביתו שמריבין זה עם זה היה ציבא נערו פורס שולחנו ומיד נפסקה המריבה, ואם היה רואה שעדיין מריבין מוסיף להם יין כדי לשמחם, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, ובשביל שהיה ציבא מבטל המחלוקת מבית אדוניו זכה לבנים ולבנות ולעבדים ולשפחות ואף לנכסים רבים וזכה לירש בית אדוניו, ולפיכך כשיראה אדם מריבה בביתו יפרוס שולחנו ויפסיק המריבה מביתו, והיינו דאמר בן סירא, פתור פתורא פריש פלוגתא.

צ׳) צריך את למיסב ולמיתן, יהא חולקך עם בר טביין.

לעולם כשתרצה לישא וליתן השתדל עם אדם שהשעה משחקת לו, ואם אין אתה מוצא אדם שהשעה משחקת לו השתדל אם אדם עני וצדיק ולא תשתתף עם עם הארץ ועשיר. ולעולם יהא אדם נאמן במשאו ומתנו ואל יתחבר עם מי שאינו הגון לו, שהרי פירש הכתוב דבר זה ואמר: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, שכן מצינו באלישע ששימש לאליהו ויצק מים על ידיו נעשה כמותו. ואל יתחבר עם אדם שהוא רשע שמביאו לידי חשד, כמו שאמר שלמה המלך ע״ה ורועה כסילים ירוע, כמו שמצינו ביהושפט שהתחבר ליהורם בן אחאב מלך ישראל והלך עמו אל רמות גלעד למלחמה, אמר לו הנביא ע"ה הלרשע תעזור ושונא ה׳ תאהב, ולכן עליך קצף מלפני ה׳. ולפיכך יבקש אדם ריע טוב ונאמן ויתחבר אליו ואל יתחבר לרשעים שכן מצינו שאמר דוד ע״ה אל תתחר במרעים כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולו. ומעשה היה באדם אחד שנשתתף עם ע״ה והלכו שניהם לסחורה למדינת הים, כשהיו מהלכים בדרך נשא עיניו וראה לאותו ע״ה בקמיצה בעין רעה, והיינו דאמר בן סירא, אי צריך את למיסב ולמיתן יהא חולקך עם בר טביין.

ק׳) קריבא סחורתא אכלתיה מאריה, ורחיקא אכלה למאריה.

לעולם יתן אדם צרכי חיותו וסחורתו בארצו ואל יהי עיניו משוטטת בקצה הארץ ללכת, ואל יהרהר בלבו שאם לא ירחיק (מנותו) [אחרי סחורתו] לא יזדמן לו כלום, שהרי שלמה אמר במשליו, ועיני כסיל בקצה הארץ, וזהו שאמר בן סירא קריבא סחורתא אכלתיה מאריה, ופי׳ של דבר זה, אם האדם עושה מלאכתו או סחורתו במקומו האל ירויח לו ואוכל שמן ובריא, ואע״פ שהוא עמל ויגע בה שוקט יהיה לאחר כך, וזה שאמר דוד המלך ע״ה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ורחיקא אכלה למאריה, ואע״פ שהוא משוטט ועושה סחורות יפות מאכלו מהם במר נפש, והולך בדוחק גם ביום ובלילה שינה בעיניו אינו רואה, ומתירא מיושבים על הדרכים ומלסטים הלוקחים יגיעו ועמלו, ולא עוד אלא שמבקשים את נפשו וגם קבורה לא היתה לו, וזהו שאמר שלמה ע״ה טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל. לפיכך צריך האדם להקדים כל מלאכה או סחורה שתהיה בביתו ובארצו, והקב״ה ירויח לו ויפסוק שכרו ויצליח במעשיו, אם בתמים ובאמת הוא עושה מעשיו, והיינו דאמר בן סירא, קריבא סחורתא אכלתיה מאריה, רחיקא אכלה למאריה.

ר׳) רחימא קדמאה לית את כפר ביה (אל תעזוב אוהב ישן).

לעולם אל ישכח אדם אהבה הנקדמת בין אדם לחבירו, וצריך שיהיה לו בלבו, ואל יצריכו לאחרים, שהרי כן מצינו בדוד מלך ישראל עם יהונתן בן שאול שאהבת נפשו אהבו, ולא עוד אלא שכרת עמו ברית והשביעו שלא יניח אהבתו, שנאמר ויכרת יהונתן את דוד ברית, וכן עשה דוד עם בניו לאחר שנפטר יהונתן, שנאמר ויחמול דוד על מפיבשת בן יהונתן בן שאול על שבועת ה׳ אשר היה בינותם, והקב״ה זכר לישראל אהבת נעורים וברית קדמונים, שנאמר וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך וגו׳. וצריך שלא יעציבו על דבר ושירויח לו אם היה מצטרך לו ואל יצריכו לאחרים, ושיהיה לו נאמן רוח ומכסה דבריו ופשעיו, שכן אמר שלמה ע״ה, מכסה פשע מבקש אהבה ושונה בדבר מפריד אלוף, ולא עוד אלא ששומר לבניו אהבת אביהם לאחר שנפטר. וכן מצינו שכל המכבד את הבנים לאחר פטירת אביהם ויזכור אהבתו הקודמת עמו ייטב בעיני אנשי הזמן מאד, והוא פליאה בעיניהם מרוב שכרו (פעולתו) אשר יזכור לאוהביו, ויותר, שיש דברים הרבה כדאמר בן סירא, רחימא קדמאה, וכן היתה אהבה נקדמת לשניה מתאחדת, ואם היתה מוחזקת בלב שוה יותר ממשקלי זהב וכסף. ואין חטא גדול יותר מהפרת ברית נעורים ואהבת קדמונים, וכופר בהם הוא כמתהפך לשונא, וכך אמר איוב תתהפך לאכזר לי בעוצם ידך תשטמני, והיינו דאמר בן סירא, רחימא קדמאה לית את כפר ביה.

ש׳) שיתין מלכין יהון לך, ומליכות נפשך לא תשבוק.

לעולם כשירצה האדם לעשות דבר יהיה לו יועצים הרבה לעשות דבר, ויהיה לו יועצים הרבה שיגלו על סודו. אל יבזה עצתם ואל ירחיקנה, שהרי כן אמר שלמה ע״ה, לב יודע מרת נפשו, ואעפ״י שהוא יודע עצתו לטובה, צריך שישקול דבריו עם דבריהם ויראה את דבריו ויכריע את כלם ועושה עצתו ומרחיק מעצתם, וגולל את לבו ומעשיו ליוצרו שהוא גדול העצה ורב העליליה. וכך אמר שלמה, גול אל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך, ועוד אמר דוד ע״ה, ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל, והיינו דאמר בן סירא, שיתין מלכין יהון לך ומליכות נפשך לא תשבוק עלך, ופירוש מלכין יועצין כמו להן מלכא מלכי ישפר עלך, ותרגום לכה איעצך אמלכינך.

ת׳) תתיהב לך יד כי הות שביעאה, ולא דהות כפינאה.

לעולם ישים אדם את נפשו כאלו כל מעדני עולם אצלו ואל יצטרך לבריות, ויראה את נפשו לפני אוהביו ואויביו כמראה עשיר נפש, שכן אמר שלמה ע״ה, יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב, ואם ירויח לו המקום לאחר כך אל יראה את עצמו כרעב ששבע אלא כל ימיו יהיה שמח, שמא יבזוהו בני עולמו ויאמרו עליו דברים שאינם הגונים, וכן יאמרו המושלים במשליהם לא פקיר אפקיר מן גני לא ישבע, ופירוש זה המשל הערבי, אין בכל העולם עני שיהיה עני מדולדל כמו עשיר גדול ואינו שובע מעשרו, והיינו דאמר בן סירא, תתיהב לך יד כי הות שביעאה ולא דהות כפינאה.

אלפא ביתא אחרת לבן סירא

כתיב עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא וראה כמה גדולים מעשיו של הקב״ה. אם נאמר עושה גדולות עד אין חקר למה נאמר ונפלאות עד אין מספר, ואם נאמר ונפלאות עד אין מספר למה נאמר עושה גדולות עד אין חקר? כיצד פירשו חז״ל עושה גדולות עד אין חקר כנגד כל יצירות שבעולם, ונפלאות עד אין מספר כנגד שלשה שנולדו בלא שכיבת הורתן עם אדם, ואלו הם בן סירא ורב פפא ורבי זירא (היוחסין מביא המעשה בערך אבוה בשם ר׳ יהודה החסיד, ועי' צמח דוד ח"א ג״א תמ״ח), וכלם צדיקים גמורים היו וחכמים גדולים בתורה, ואמרו עליהם על רבי זירא ועל רב פפא שמימיהם לא שחו שיחת חולין, ולא ישנו בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא קידמן אדם לבית המדרש, ולא מצאן אדם יושבין ושותקין אלא יושבין ושונין, ולא בטלו מקדוש היום, ולא כנו שם רע לחביריהם, ולא נתכבדו בקלון חביריהם, ולא עלתה קללת חביריהם על מטתם, ולא נסתכלו בצלם דמות רשע, ולא קבלו מתנות, ותרנין היו לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (בתלמוד רשומות המדות האלה על חכמים שונים, עי׳ מגילה כ״ז: כ״ח.). והאיך ילדתן אמן בלא בעל? אמרו פעם אחת הלכו לבית המרחץ ונכנס לה בקובתן זרע מישראל ונתעברו וילדו מהם ולא היו יודעים מי היה אביהם, אבל בן סירא נודע לו מי היה אביו והאיך ילדתו אמו בלא בעילת בעל. אמרו עליה כי בת ירמיהו היתה, פעם אחת הלך ירמיה לבית המרחץ ומצא שם רשעים משבט אפרים וראה כי כלם מוציאין שכבת זרע לבטלה, לפי שכל שבט אפרים באותו הדור רשעים היו, שכן כתיב בו ויעש הרע בעיני ה', וכיון שראה אותם התחיל להוכיחם מיד קמו עליו ואמרו מפני מה הוכחתני חי דרך באר שבע שלא תזוז מכאן עד שתעשה כמונו. אמר להם הניחו לי ואשבע לכם שלא אגלה דבר זה לעולם, אמרו לו והלא צדקיהו ראה לנבוכדנצר אוכל ארנבת חיה ונשבע לו בגזירת השם שלא יגלה עליו ובטל שבועתו (נדרים ס״ה: איכה רבה פ׳ ישבו לארץ), וכן תעשה גם אתה, ועתה אם תעשה כמונו הרי טוב ואם לאו נעשה בך מעשה סדום כשם שעשו אבותינו בע״ז שלהם, ואם בע״ז היו עושין כך אנו בך על אחת כמה וכמה, מיד עשה כן מרוב הפחד והיראה מהם, וכמו שיצא משם התחיל לקלל יומו שנאמר ארור היום אשר יולדתי בו, ויצא והתענה על דבר זה רמ״ח תעניות כנגד כל איברים שבאדם, ושמורה היתה טיפה של אותו צדיק עד שבאתה בתו של אותו צדיק לבית המרחץ ונכנסה בקובתה, ולשבעה חדשים ילדה בן בשינים ובדיבור, וכיון שילדה היתה מתביישת מבני אדם שהיו אומרים מזנות ילדה, ופתח פיו הנער ואמר לאמו, על מה מתביישת מבני אדם כי בן סירא אני, אמרה לו סירא זה מי הוא? אמר לה ירמיהו, ולמה נקרא סירא שהוא שר על כל השרים והוא עתיד ליתן שם לכל שר ומלך, וכשתחשוב סירא וירמיהו בגימטריא שוין. אמרה לו בני אם כן היה לך לומר בן ירמיהו אני, אמר לה וכן הייתי רוצה לומר אלא שגנאי הדבר לומר ירמיהו בא על בתו, אמרה לו בני והא כתיב מה שהיה הוא שיהיה ומי ראה בת יולדת מאביה, אמר לה אמי אין כל חדש תחת השמש, מה לוט צדיק גמור אף אבי צדיק גמור, מה ללוט נעשה באונס אף לאבי נעשה באונס, אמרה לו תומהת אני ממך איך תדע דברים הללו, אמר לה אל תתמהי ממני שאין כל חדש תחת השמש, והרי ירמיהו אבי כך עשה בשעה שהיתה אמו כורעת לילד פתח פיו וקרא אבי ממעי אמו, ואמר לא אצא עד שתאמרו לי שמי, פתח אביו פיו ואמר צא ויקרא שמך אברהם, אמר לא כן שמי, אמר לו יקרא שמך יצחק יעקב וכן כל השבטים וכל אנשי הדור ההוא, ואמר לא כן שמי, עד שנזדמן שם אליהו ז״ל ואמר יקרא שמך ירמיה, שבימיך יקים הקב״ה אויב שירם ידו על ירושלם. [אמר לו כך שמי] ואתה שאמרת [לי שמי] יקרא שמי על שמך יהא לי משמך "יהו" ויקרא שמי ירמ-יהו, מה הוא יצא בדיבור אף אני יצאתי בדיבור, מה הוא יצא בנבואה ממעי אמו שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' אף אני יצאתי בנבואה, מה הוא יצא בשמו ממעי אמו אף אני יצאתי בשמי ממעי אמי, מה הוא עשה ספר באלפא ביתא (איכה) אף אני אעשה ספר באלפא ביתא, ועכשיו אל תתמהי מדברי. אמרה לו בני אל תדבר שלא ישלוט בך עין הרע, אמר לה אין עין הרע רשאה לשלטאה בי, ועתה אל תרבי [לדבר] עלי שאני עושה מה שעשה אבי, ועלי נאמר רחילא בתר רחילא אזלא וברא בתר עובדיה דאבוהי. אמרה לו בני מפני מה אתה מונע אותי מדיבור, אמר לה מפני שאת יודעת שאני רעב ואינך נותנת לי לאכול כלום, אמרה לו והרי לך דדים אכול מאכלך ושתה משתך, אמר לה אין לי חפץ בדדיך אלא לכי ובררי קמח כתרנגולא ולושי לחם נקי ובשר שמן ויין ישן ותאכלי עמי ביחד, אמרה לו ומהיכן אקנה דברים אלו, אמר לה עשי בגדים ומכרי ויתקיים בך הפסוק סדין עשתה ותמכור, ואם את מפרנסת אותי יתקיים בך הפסוק רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. התחילה לעשות בגדים ומוכרת, ומביאה לו לחם ובשר שמן ויין ישן וכלכלתו שנה אחת, ולאחר השנה אמר לה הוליכני לבית הכנסת, והוליכה אותו לבית מלמד אחד שהיו לו שבע בנות, ישב בצדו ואמר לו רבי למדני תורה, אמר לו עדיין אין אתה בר לימוד כי קטון אתה, ואמרו חז״ל בן חמש שנים למקרא. אמר לו בן סירא ולא למדת היום קצר והמלאכה מרובה, ואתה אומר לי שב ולא תלמוד עדיין כי קטון אתה, ואני רואה בבית הקברות קטנים ממנו מתים, ומי יודע מה יהיה אם אחיה ואם אמות. אמר לו המלמד מפני מה אתה מורני ואמרו חז״ל כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, אמר לו עד כאן אינך רבי ועד כאן לא למדתי ממך כלום, אמר לו המלמד לבן סירא אמור אל״ף, השיב לו ואמר:

א׳) אל תתן דאגה בלבך כי רבים הרגה הדאגה.

מיד נבהל המלמד ואמר, אין לי דאגה בעולם אלא בשביל אשתי שהיא מכוערת. אמר לו אמור בי״ת, אמר לו:

ב׳) בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה. אמר לו בשביל שגליתי לך סודי ואמרתי לך שאשתי מכוערת, אתה אומר לי כך, שמא הרע לך שאמרתי לך סודי. אמר לו אמור גימ״ל, אמר לו:

ג) גלה סודך לאחד מני אלף, ואם (אף אם) רבים דורשי שלומך. חזר ואמר לו לך גלית סודי ולא לאחר. אמר לו יעצני ממה שאומר לך, כי אני רוצה לגרש את אשתי, בשביל שיש בחצרי אשה יפה ביותר. אמר לו אמור דל״ת, אמר לו:

ד) דל בשרך מאשת חן, כנגד שלהבת של גחלת. אמר לו ומה אעשה שכל שעה ושעה שאני נכנס לבית היא משתטחת לפני ואני נותן בה עיני שישרה בעיני. אמר לו אמור ה״א, אמר לו:

ה׳) העלם עינך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אמר לו המלמד בני באיזה מצודה אלכד, אם בשביל כשפים שתעשה לי אני יודע שלא תעשה לי כשפים מעולם, מפני שבעלה הראשון זלדקן ואני עבדקן (עי' סנהדרין ק׳: זלדקן מי שזקנו דקה וחלושה עבדקן מי שזקנו עבה, רש״י שם). אמר לו אמור וא"ו, אמר לו:

ו׳) ווי למי שהולך אחר עיניו וידע כי בני זנונים המה ואין לו כלום בהם. אמר לו אמור זיי״ן, אמר לו:

ז׳) זלדקן ועבדקן אל תהי [תלעג] מהם כי לא תדע מה נגזר עליך. אמר לו איני רוצה ליטול עצתך לפי שאני מחשב לישא אותה. ויש לי שבע בנות ולה אחת ויהיו בביתי ויכלכלו אותי בכבוד, אמר לו אמור חי״ת, אמר לו:

ח׳) חביבין לכל אדם הזכרים ואוי לאבי הנקבות. אמר לו והלא שבע בנות יש לי וטוות ועושות כל מלאכת ביתי והן בביתי כזית רענן וכגנה יפה, והאיך אתה אומר לי אוי לאבי הנקבות, ואם אין נקבות זכרים מהיכן באים. אמר לו בן סירא עני! תנחומים של הבל אתה מתנחם, שכך אמרו חז"ל אשרי מי שבניו זכרים ואוי לאבי הנקבות (פסחים ס"ה.), לפיכך אני אמרתי לך. ועוד בשעה שהבת יוצאת ממעי אמה לאויר העולם שמים וארץ וכוכבים ומזלות וכל מה שנברא בעולם מתאבלים עליה, וכשיצא הבן לאויר העולם כל העולם שמחים, ואם נולד בת לאדם ואתה שואל מה ילדה אשת פלוני הוא משיבך בשפה רפה ובכובד ראש ועיניו כלפי מטה "בת ילדה", ואם זכר הוא משיבך בצחצחות "בן ילדה" בלשון יפה ובמיטב הגיון ועיניו כלפי מעלה, אמר לו אמור טי״ת, אמר לו:

ט׳) טמונת שוא בת לאביה, מפחדה לא יישן בלילה. אמר לו אמור יו״ד, אמר לו:

י׳) יישן לא יישן שומר, קטנה שמא תתפתה בנערותיה או תאנס, בגרה שמא תזנה (עי׳ סנהדרין ק׳:). אמר לו כל מה שאמרת אמת אמרת. אמר לו אמור כ״ף, אמר לו:

כ׳) כשתנשא הבת אתה מצטער עליה ביותר שמא לא יהיו לה בנים וכשתזקין שמא תעשה כשפים. אמר לו אמור למ״ד, אמר לו:

ל׳) לא תישן בנערותך, ובזקנותך לא תשא אשה זקנה, שאשה זקנה מתשת כחך אע״פ שאתה בחור, ואשה בתולה מוספת לך כח וגבורה. אמר לו אמור מ"ם, אמר לו:

מ') מימי אשה בתולה מתוקים ומוסיפים כח, ומימי אשה זקנה מרים כלענה ומתישים כח, כבור שהיה בו מים ושאבם הרוח. אמר לו אמור נו״ן, אמר לו:

נ׳) נער עצמך מאשה רעה ושולטת עליך בלשונה, כי אשה רעה ככלבים מבולבלים (שוטים) ועליה דלתים סגורות, והיא רבים תתן בפיה במענה. (ר״ל אע״פ שהיא סגורה בבית יש בפיה מענה לדברים רבים). אמר לו אמור סמ״ך, אמר לו;

ס׳) סופר ומלמד ישא אשה בתולה ואל ישא בעולה, כי מימי הבתולה יהיו לך לבדך, ומימי הבעולה כבר שאבם זר בלעדך. אמר לו אמור עי״ן, אמר לו:

ע׳) עינך העלם מאשה אלמנה ואל תחמוד יפיה בלבבך, כי בניה בני זנונים. אמר לו אמור פ״א, אמר לו:

פ') פניך כבוש מחבירים רעים, אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מהם פן תלכד במצודתם. אמר לו אמור צד״י אמר לו:

צ׳) צפון בני ממונך בחייך וטמנהו, וליורשיך עד יום מותך אל תתנהו. אמר לו אמור קו״ף, אמר לו:

ק') קנה לך ממון ואשה טובה יראת ה׳ והרבה לך בנים ואפילו הם מאה. אמר לו אמור רי"ש, אמר לו:

ר׳) רחוק משכן רע ואל תמנה בחברתם, כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם, וכמו כן רחם [על] שכניך ואפילו הם רעים, תן להם ממאכלך, כי בעת עמדך לדין יעידו עליך. אמר לו אמור שי״ן, אמר לו:

ש') שמע אדוני אל אמרי והט אזנך אל דברי,

שב לך אדוני מעשות מריבה עם שכניך, ואם ראית בחביריך דבר רע אל תוציא דבתן על לשונך. אמר לו אמור תא״ו, אמר לו:

ת׳) תקנה לך זהובים וכל ממון, ואל תגיד לאשתך אנה הוא הממון, ואפילו היא טובה.

אמר לו המלמד עליך נשתנו סדרי בראשית, אמר לו אין כל חדש תחת השמש שהרי ירמיהו כך למד לברוך בן נריה ולא נשתנו סדרי בראשית, שאמר לו אמור אל״ף והוא אומר איכה ישבה בדד העיד, ואמר לו אמור בי״ת ואמר בכה תבכה בלילה, וכן כל האלפא ביתא שיש במגילת איכה, ואמרו על בן סירא שלמר ספר ויקרא ביום אחד, ואמר לו המלמד עליך נשתנו סדרי בראשית, אמר לו בן סירא אין כל חדש תחת השמש, שהרי ירמיהו למדו, ועוד כתיב ובניהו בן יהוידע בן איש חי, חי כתיב וקרינן חיל, וכי כל העולם מתים והוא חי, אלא שהיה חי בתורה שלמד ספר תורת כהנים ביום אחד.

ואמרו עליו על בן סירא שאותה שנה למד ספר תורה כלה, לשנה שנית למד מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, לשנה שלישית למד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, לשנה רביעית למד קלות וחמורות תקופות וגימטריאות, לשנה חמישית למד שיחת דקלים שיחת מלאכי השרת שיחת שדים ומשלות שועלים, לשנה ששית למד ספרא וספרי ותנא דבי אליהו, לשנה שביעית לא הניח דבר גדול ולא קטון שלא למד.

בא וראה כמה היתה חכמתו של בן סירא, שהיו מביאין לו סאה של חטים והיה אומר להם חשבו חטים של סאה זו ותמצאו בו כך וכך גרגרים בחשבון, עד שיצא שמו בכל העולם, עד ששמע נבוכדנצר מלך בבל חכמתו, וממי שמע מחכמיו, וכששמעו חכמיו חכמתו אמרו אוי לנו ווי לנו שעכשיו יאבדנו נבוכדנצר, אלא נלשינהו למלך וישלח אחריו ונשאלהו דבר קשה מדעתינו שלא מדעתו, ואם לא ישיב לנו תשובה ונהרגהו. וכן עשו הגידו למלך ושלח אחריו, אמר להם ומה אתם רוצים לשואלו, ואמרו לו מה הוא "אוי ונהי", אם ידע מוטב ואם לאו נהרגהו, הלכו אחריו אלף רוכבי סוסים כולם מקוטעי אצבע ועוקרי אילנות, אמרו כולם פה אחד למלך: אדונינו אם תרצה לשגרנו בכל העולם נלך ואל תשלחנו לאחד מחכמי ישראל, שלא יעשנו כמו שעשה אלישע לגדודי ארם, כתב להם "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו״ (ירמיה כ״ז ז׳, שבת קכ"ט:) כאשר יאמר לכם, אתם לכו אמרו לו סימן זה שהבטיחני אלהיו ויבא עמכם, וכתב להם באגרת. כשבאו אליו והראוהו האגרת אמר להם בן סירא, לא שיגר אתכם בשבילי אלא בשביל ארנבת אחת שיש לי, מיד נטל ארנבת וכתב על ראשה הרי זו מחית השדה ויעבוד לך, אמר האיך שער זה מגולח כקלף, אמר אין זה בברזל או בדבר אחר, אני רואה בשרו בתוכו וקלף לא יתכן שיהיה בשרו בתוכו, ולא היה יודע איך הוא עשוי, מיד שיגר אחריו גדוד אחר ושלח לו בכתב אם לא תרצה שתבא בכבודי בוא לכבוד הארנבת שלך, מיד נתרכך ונתרצה בדבר והלך אצלו. וכשבא אליו אז היה בן שבע שנים, מיד נקבצו כל חכמיו של נבוכדנצר אליו התחילו שואלין אותו, אמרו לו מהו אוי ונהי? אמר להם כששמעתם עלי הרי לכם אוי ועתה אם אהרוג אתכם הרי לכם נהי, אמרו לו פרוש לנו בטוב מהו נהי ומהו ווי, אמר שני ווין בו ופירושן כשילך אדם ויגע בכלב ויחזיק באזנו ווי לו בודאי, ועד שלא ינצל מנחש אם יבוא עליו אריה אז הרי אוי ונהי, כשמעם פחדו והעבירו הדברים ואמרו אין אנו יודעים מה תאמר, הראינו ווי ונהי בעינינו, מיד הלך ונטל קרסטל (קנה חלול) שהיה לו שני פיות והלך ותפש שלשה נחשים ושלשה עקרבים ושם העקרבים בפי התחתון והנחשים בפי העליון וסתם הקרסטל ובא לפני המלך, ואמרו לו חכמיו מה יש בקרסטל, אמר להם ראו, מיד שם אחד מהם ידו בקרסטל בפי הראשון ומשש נחשים אמר ווי מה זה, שם ידו בפי התחתון והכהו עקרב אמר ווי ונהי. אמר להם בן סירא הרי ידעתם ווי ונהי וראיתם אותם. בראותם כן מיד פחדו וזעו ורעדו ונפלו על פניהם, אמר להם המלך התניתם עמי שאם לא ידע ווי ונהי תהרגוהו הרי ידע ווי ונהי, המשפט אשר שפטתם עליו שיהרג עתה חייבים אתם בהריגה, אמרו לו יעשה המלך לעבדיו מה שירצה, מיד מסרם לבן סירא אמר להם והלא אתם הבאתם אותי בשביל ווי ונהי, מיד נטלם וזרקם בגוב אריות ומתו בווי ונהי. אז נטל המלך לבן סירא והושיבו בכסא זהב וקבע כתר בראשו, אמר לו המלך אני אמליכך שאתה ראוי למלכות, אמר לו אדוני איני רוצה, שאני קטון ולא ראוי לי שאמלוך על ישראל שאיני מזרע דוד, אמר לו יואש בן שבע שנים מלך, א"ל הוא היה מזרע המלוכה, א"ל הואיל ולא תרצה שב עמי במלכותי, שאני רוצה לשאלך כל דבר שיש בלבי שאני רואה בעולם ואיני יודע, אמר לו אדוני כל מה שאתה רוצה שאל ואני אפרש לך כל מה שתאמר. אז שאלו שתים ועשרים שאלות (כמנין א״ב) וחזר לו (והשיבו על) שאלותיו, ואלו הן:

א׳) בתחלה אמר לו בעד הארנבת איך גלחת ראשה? אמר לו בנסיוב של סיד, א״ל מה טיבו? א״ל תגלחת מגלחת השער. אמר לו ומה שמו? א״ל תגלחת נסיוב סיד והוא סיד וזרניך (ארזניך), וזה הדבר בימי אמך ברא אותו שלמה מלבו בחכמתו, כשבאה אמך מלכת שבא אל שלמה והביאה לו דורון לראות חכמתו ישרה בעיניו ובקש לשכב עמה, ומצאה כולה שער והביא סיד וזרניך ופרר במרגזייה ביד (בכף) רגלא ושחק הזרניך וערבם במים ונעשה נסיוב סיד תגלחת, ומשחה ורחצה ונשר שערה ובא עליה באותו שעה. אמר לו לא האמנתי לדברים עד שראיתים בעיני. אמר לו מאין תדע, א״ל נביא אני והקב״ה מגלה לי כל סתום, א"ל אם כן אמת מה שאמרת לי.

ב׳) ספר אילנות שבגני, אמר לו שלשים מיני אילנות הם בגנך, עשרה מהם נאכלין כמו שהם ואלו הן: תפוחים תאנים שקמים אתרוגין ענבים ספרגלים (בערך ע׳ פריש אומר: בן סירא קראן ספרגלין, גם ר' חיים ויטאל מונה שלשים מיני פירות, עי' הקדמת ס׳ פרי עץ הדר ואוצר ישראל ע׳ שבט) אנסים בטנים פלפלין ולימוניא היא לשון ישמעאל שעושין מלוחין, ועשרה מהם נאכלין מה שבפנים ומה שבחוץ נשלכין ואלו הן: רמונים אגוזים שקדים פסתקין סנובדין מורלין קטפילין [קלפילין] גונזרין קרומין. ושמם בלשון ערב גוז לוז פיסתק בנדוק שהבלוט דומן צנובר בלוט [...], עשרה מהם נאכלין מה שבחוץ ואלו הן: תמרים זיתים חרובים פירסקין עזרדין שזופים אחוניות גדגדניות חרותים עלוסים. אמר לו ומי נטעם? א״ל אדם הראשון לקחם מגן עדן ולא יצא עד שלקחם משם ברשות הקב״ה. גם לקח עמהם כל מיני בשמים ומיני רפואות אחרים שלשים מינים.

ג׳) אמר לו ראית אותם בגני או הוגד לך, אמר לו סתום עיני אם תרצה וצא עם חיילותיך ועשה לך גדודים ואגיד לך באיזה גדוד אתה, ועשה כן, סתם עיניו ושם איש נאמן עמו, עבר גדוד ברעש ובקולות עד שהיתה הארץ מרעשת, אמר לו אותו נאמן שעמו המלך בזה הגדוד הוא ? אמר לו לאו (בתלמוד מסופר זאת על רב ששת, ברכות נ"ה.), עבר גדוד אחר ברוב קולות ובו פרשים רצין מכל צדדים, אמר האיש הנאמן המלך בזה הגדוד? אמר לו לאו, עבר גדוד שלישי בהלולים ובכל מיני זמר, אמר לו יש כאן המלך? אמר לו לאו, עבר גדוד רביעי בשתיקה ואפילו קול רגלי סוסים לא נשמעו אלא דממה דקה, אמר לו יש כאן ? אמר לו הין [והרי הוא נגדי, מיד פתחו עיניו וראה אותו עומד עליו], אמר לו המלך הודיעני מאין תדע זה סוד גדול, אמר לו אתה נתגיאת במלכותך כל כך ודמית עצמך להקב״ה שנאמר והנה ה' עובר בקול דממה דקה, שם נראה מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונשא, אמר לו תשויני לאלהיך! אמר לו אינך שוה לו אבל מגאותך ורוב זדונך דמית למלכות הקב״ה ולכך יש עליך חרונו, אמר לו ואם חרונו עלי איך נשאני וגדלני בעולם ומסר הכל תחת ידי, א״ל הקב״ה אם רוצה להשפיל אדם קודם יעלהו ואח"כ ישפילהו שנאמר אם תגביה כנשר וגו׳. מיד אמר לו אם תהיה לי חתן ותקח את בתי לאשה אמליכך במקומי, אמר לו אני בן אדם ואינו יכול לישא בהמה שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וגו׳. כששמע המלך שהיה מקלל ומחרף ומגדף לאומות העולם חרה לו מאד, אמר לחכמיו הגידו לי דבר שנאכילהו לו בסתר וימות, אמרו לו אין אנו יודעין, מיד הרגן ואמר לבן סירא.

ד׳) אשאלך דבר והודיעני ואתן משקל ראם כסף וזהב עד לאין חקר, יש לי אהוב ואני שונאו והוא אוהבני וארצה להרגו בדבר שאינו יודע בו, במאכל יאכלהו וימות. מיד הבין בן סירא שהוא רוצה להרגו, אמר לו אמשול לך משל, היה סוס נאה לנמרוד עד לאין די, אמרו לו הסוסים תן לנו ראשך לחתכו ונתן לך בית מלא תבן ושעורים, ידע הסוס מה שהם מבקשים לעשות לו שהיה פקח, אמר להם שוטים! אם אתן את ראשי לכם לחתכו מי יאכל התבן והשעורים, כך אתה מבקש להרגני ואם תהרגני מי יטול משקל ראם כסף וזהב ומי יאכלם. אמר לו חי כמוש לא אהרגך, אמר לו אני מספר (אגיד) לך, אמר לו תן לו עשרה ימים ויאכל חלמוני ביצים בלא מלח וימות, אמר המלך בלבו שקר ידבר, הביא אדם והאכילהו ומת, אמר לו המלך אכול לפני כך ואניחך, א״ל כל מה שתעשה בידך איני יכול לאוכלו, אעשה אני ואוכלם, מה עשה שם מלח בסתר והיה אוכל חדש ימים, אמר לו למה שקרתני, א״ל עשיתי מהם קלשיאות שחקתים מעט ושמתי בהם דבר, מיד הלך המלך ועשה כן וחלה, א"ל רפאני, כתב לו קמיע ונתרפא, א״ל למה בקשת להרגני, א״ל כך אמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, אקדים קטול למאן דבעי למקטלך (הבא להרגך השכם להורגו). מיד חלה בנו הקטון אמר לו המלך רפא לבני ואם לאו אהרוג אותך, מיד ישב וכתב לו קמיע בשם מהרה, וכתב שם המלאכים הממונים לרפואה בשמותם ותבניתם ודמותם וכנפיהם וידיהם ורגליהם, וכשראה נבוכדנצר בקמיע אמר לו מה אלו.

ה׳) א״ל המלאכים הממונים לרפואה סנוי סנסנוי סמנגלוף (11). כשברא הקב״ה אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית, מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה, ולא היו שומעין זה לזה, כיון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באויר העולם, עמד אדם בתפלה לפני קונו ואמר, רבש״ע אשה שנתת לי ברחה ממני, מיד שגר הקב״ה שלשה מלאכים הללו אחריה להחזירה, אמר לו הקב״ה אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים, עזבו אותה והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים לטבוע בו וספרוה דבר ה' ולא רצתה לחזור, אמרו לה אנו נטביעך בים, אמרה להם הניחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים מיום שיולד אשלוט בו אם הוא זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום. וכששמעו דבריה הפצירו לקחתה, נשבעת להם בשם אל חי וקיים שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק, וקבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד. לאחר ימים אמר לו המלך יש לי בת אחת ומתעטשת בכל שעה אלף עיטושים רפא אותה, אמר לו שגרה לי בבקר עם סריסיה וארפאנה, בבקר באה אליו עם סריסיה, כשראה אותה התחיל לכעוס, אמרה לו למה כעסת, אמר לה אביך גזר עלי שאעטוש אלף עטושים לפניו למחר ומחרתים ואפחד שמא ימיתני, והמתין עלי שלשה ימים ולא אדע מה אעשה, אמרה לו אל תדאג בזה אני אלך במקומך ואעטוש לפניו אלף עטושים בשבילך ובשבילי, אמר לה הואיל וכך הדבר שבי עמי שלשה ימים ואל תעטוש בהם ויהיו מוכנים ליום השלישי, מיד כל שעה שבא לה העיטוש היתה עומדת ברגלה ומרחבת בין עיניה כאשר אמר לה וסובלת עצמה וסוגרת את פיה מעט מעט ונפסק ממנה העיטוש כלל. לאחר שלשה ימים לא יצא מפיה עיטוש, ליום השלישי לקחה לאביה ואמר לה לכי עטשי לאביך אלפים עטושים, באה לפניו ולא יכולה לעטוש אפילו פעם אחת, מיד עמד ונשקו. התחיל לשואלו שאלות, אמר לו:

ו') למה נבראו עטושים? אמר לו אלולי עטושים היה אדם נתרז בבגדיו וכשידע אדם שעטושים באים עליו ילך ויעשה צרכיו שלא יבא לידי בושה וישב בבגדיו מטונפים.

ז') אמר לו למה בכל גופו של אדם בכל גומא שתי שערות ובראשו בכל גומא שער אחת, אמר לו ברא הקב״ה בראש כל גומא שער אחת ואם ברא שתים בכל גומא שתי עיניו היו מחשיכות (ב״ב ט״ז.), וכך העולם אם היה יורד שני טיפין במטר בגומא אחת נחרב העולם והיה יותר מהמבול, ובמקום שברא הקב״ה נגע ברא אצלו רפואתו, אמר לו אשריך בני שגילה לך הקב״ה כל כך.

ח׳) אמר לו מפני מה נבראו יתושין בעולם שאינן מתקיימין בעולם אלא יום אחד בלבד ויאבדו ויבראו אחרים? אמר לו בזכות יתוש אחד שעתיד ליפרע מן טיטוס הרשע, והנשארים להחיות בהם בני העורבים כשיצאו מן הבצים יצאו לקינם ויברחו אבותיהם ויניחום ויקראו אליו, שנאמר לבני עורב אשר יקראו, ויביא להם יתושים בפיהם ויאכלו ויחיו בהם שלשה ימים, ולאחר שלשה ימים ישחירו ויחזרו אבותיהם להם והקב״ה מקדים רפואה למכה.

ט׳) אמר לו מפני מה הקב״ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה? אמר לו פעם אחת היה דוד מלך ישראל ע״ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם, אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב״ה דוד! מלעיג אתה על הבריות תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו. וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב״ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו, בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה ברוך בוראיך וברוכה את, רבש"ע מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך שכל מעשיך נאים. ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת, כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא חסר משוגעים אני. מיד הניחוהו וברח והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה. ובזמן שמצא דוד לשאול שוכב בצהרים והיה אבנר שוכב בפתח ראשו בפתח אחד ורגליו זקופות בא ונכנס מבין רגליו ונטל צפחת המים, וכשבא לצאת מבין רגליו פשט אבנר רגליו וכסהו בם והיו עליו כשני עמודים גדולים ובקש רחמים מה' ואמר אלי אלי למה עזבתני, באותה שעה עשה לו נס ושלח לו צירעה ונשכה רגלי אבנר וזקפן ויצא דוד ושבח להקב״ה, ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה האל.

י׳) אמר נבוכדנצר לבן סירא השור מפני מה אין לו שער בחוטמו ? אמר לו כשהיו ישראל ויהושע סובבין ליריחו להפילה היה יהושע בריא, הביאו לו סוס וחמור ופרד לרכוב ומתו כולם תחתיו, והביאו לו שור וסבל אותו, וכשראה כן נשקו בחוטמו ולפיכך אין לו שער.

י״א) אמר לו מפני מה חתול אוכל העכבר יותר מכל השרצים? אמר לו בתחלה חתול ועכבר חברים היו, פעם אחת הלך העכבר והלשין לחתול להקב"ה, אמר לו רבש"ע אני וחתול נשתתפנו ואין לנו מה לאכול, אמר לו אתה הלשנת את חבירך כדי שתאכלנו עתה הוא יאכל אותך ואתה תהיה לו מזונות, אמר לו רבש"ע ומה עשיתי, אמר לו אי שרץ טמא! והלא למדת משמש וירח שהיו שוין בקומה ובתואר ועל שהלשינה הלבנה לשמש חסרתי ממאורת והוספתי לשמש, כן גם אתה הלשנת על חבירך שתאכלנו לפיכך הוא יאכל אותך, אמר לו רבש״ע אם כן נאבד אני וזרעי, אמר לו אני אשאיר לך פליט כמו שעשיתי לירח, מיד הלך העכבר ונשך החתול בראשו וקפץ החתול והשלך העכבר בארץ ונשכו ומת, באותה שעה נפל אימת חתול בעכבר ולפיכך יאכלנו.

י״ב) אמר לו מפני מה ישתין החמור בהשתנת חבירו ומריח צואתו, אמר לו כשברא הקב״ה כל בריה אמר חמור לסוס ופרד כל בריה יש לה ריוח ואנו עמלין לדורי דורים ואין לנו ריוח, נתפלל לקוננו שיתן לנו ריוח ואם לא נבטל לזרעינו, התפללו ולא נענו, אבל אמר להם כשיהיו מימי רגלים שלכם נהרות וטוחנים בהם ריחים וריח צאתכם כריח בשמים אז אתן לכם שכרכם, ולכך הם מריחים ומשתינים (כנ״ל).

י״ג) אמר לו ולמה יש שנאה בין כלב לחתול ? אמר לו כשנברא החתול הלך ונשתתף עם הכלב והיו שניהם צדין ואוכלין, בא להם יום אחד ושני ושלישי ולא מצאו כלום לאכול, אז אמר הכלב לחתול עד מתי אנו יושבין רעבים לך אתה אצל אדם הראשון ושב עמו בביתו ותאכל ותשבע ואני אלך אצל שקצים ורמשים ונמצא כלום ונאכל ונחיה, אמר חתול לכלב נשבע שנינו שלא נלך לאדון אחד, אמר לו בטוב אמרת, מיד נשבעו שניהם והלך חתול לבית אדם הראשון ומצא עכברים ואכל ושבע והנשארים ברחו מלפניו, כשראה כן אדם אמר רפואה גדולה שלח לי הקב״ה, מיד הושיבו בביתו והאכילהו לחם והשקהו מים, אז מה עשה הכלב הלך אצל זאב אמר לו אלך עמך הלילה ואלין, אמר לו הין, הלכו במערה שניהם ושכבו, שמע הכלב קול צעקת רגלים של חיות, מיד הקיץ לזאב ואמר לו שמועת לסטין אני שומע, אמר לו צא אתה לגרשם, עמדו עליו להרגו, ברח והלך אצל הקוף וגרשו והלך אצל הכבש וקבלו ושכב עמו, שמע שמועת רגלים. אמר הכלב לכבש שמועת לסטים אני שומע, אמר לו צא אתה ויצא הכלב והיה נובח, אמרו הזאבים כבש לשם, הלכו ומצאוהו ואכלוהו, וברח הכלב ממלון למלון ולא מצא מנוחה כלל, מיד הלך לאדם הראשון קבלו ושכב עמו במלון, ובחצי הלילה אמר הכלב לאדם קול רגלים אני שומע, מיד עמד אדם ונטל הרומח והלך עם הכלב ורדפו לחיות עד שהבריחום מלפניהם וחזרו שניהם ביחד. אמר אדם לכלב בוא עמי לבית ותדור עמי ותאכל ממאכלי ותשתה ממשתיי, והלך עמו. כששמע חתול קולו של כלב יצא לקראתו אמר לו מפני מה באת עמי, אמר לו אדם הביאני, התחילו לעשות מריבה, אמר אדם לחתול למה תריב עמו אני הבאתיו שראיתיו ערום כלו לב (ערום=חכם, כלו לב= קיצור מן כלב, ר״ל שהוא נאמן לאדונו בכל לבו). אמר לו (האדם לחתול) אל תדאג היה גם אתה עמי כמנהגך, אמר לו אדוני גנב הוא, יפה לדור עם גנב? אמר חתול לכלב למה הפרת שבועתך? אמר לו לדירתך לא אבוא, לא אוכל מה שיש לך, אני לא אזיק לך כלום. לא שמע ממנו, אז התחילו מריבין, כשראה הכלב כן מיד ברח לביתו של שת וישב עמו, והיה הכלב מבקש לעשות שלום עם החתול ולא רצה החתול, ומאותו העת עד היום הזה הם במריבה, וכמעשה אבות יעשו בנים, בין חיות בין בהמות בין אדם. ועליהם מושלים: רחילא בתר רחילא אזלא.

י"ד) אמר לו מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר? אמר לו כל מי שיאכל ממה שאכל העכבר שוכח תלמודו (הוריות י"ג.), חתול שאוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה שאינו מכיר את קונו.

ט״ו) אמר לו מפני מה תפירה בפי העכבר? אמר לו בימי המבול נכנסו בתיבה שקצים ורמשים זכר ונקבה, פעם אחת ישב עכבר עם נקבתו אצל חתול, אמר חתול זוכר אני שאבי אכלו ואת זרעו מותר לי שאכלנו, מיד הלך לאוכלו, ברח העכבר והיה מבקש נקב להחבא ולא מצא, מיד נעשה לו נס ומצא נקב ונכנס שם, בא חתול אל הנקב ורצה ליכנס אחריו ולא היה יכול לפי שהנקב קטון, הכניס ידו להוציאו, פתח פיו העכבר ומשך לחייו בצפרניו ונקרע מפיו למטה כחצי זרת, כשהלך חתול יצא העכבר מן הנקב והלך לנח ואמר לו, איש צדיק עשה עמי צדקה ותפור לחיי שקרע לי חתול אויבי, אמר לו לך הביא לי שער מזנב החזיר [והלך אצל החזיר ומצאו ישן וגנב משער זנבו], והלך לנח ותפר, ועד עתה נראית התפירה.

ט"ז), אמר לו מפני מה העורב הולך ברקידה ? אמר לו פעם אחת ראה עורב ליונה הולך בטוב הליכה יפה יותר מכל העופות, ישר בעיניו הליכת יונה, אמר בלבו אלך גם אני כמותה, והיה משבר עצמו בהליכה, והיו העופות משחקין בו, נתבייש העורב ואמר אחזור להליכתי הראשונה, בא לחזור ולא היה יכול כי שכח הליכתו הראשונה והיה כמרקד ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה, ועליו נמשל המשל, המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט, כך הוא לא נשאר בידו כלום.

י״ז) אמר לו ומפני מה העורב מזריע מפיו? אמר לו נחלקו בו חכמי ישראל, יש אומרים מפני ששימש בתיבה נעשה משונה (וכן הכלב נגזר שיהא נקשר בשמושו), ויש מי שאומר מפני שהוא רשע וגנב ומזיק לפיכך נשתנה מכל הבריות. בא חכם אחד ואמר לחכמים שנחלקו אני אקיים לדבריכם, אמר בתיבה כשרצה נח לשלחו לראות הקלו המים, הבריח עצמו מלפני נח ונכנס תחת כנף הנשר שלא ישלחנו נח, בקשו אחריו ומצאוהו תחת כנף הנשר, אמר לו נח רשע צא מן התיבה וראה אם נתמעטו המים מעל הארץ, אמר לו מכל העופות לא מצאת אלא אותי?! אמר לו אין לי רשות לשלח אלא שנים שתחלת שמם ע' י' =עורב יונה, אמר לו ולמה עורב ולא נשר ויונה ? אמר לו מפני שיש עיר אחת ושמה עי ועתידין יושביה להרוג יאיר שאסר עורב והתיר יונה, אמר עורב לנח בעזות מצח לא תשלחני אלא להרגני ולבוא על אשתי, ובעבור זה כל מה שהכנסת בתיבה שנים שנים ואני זוג. מיד קללו נח ואמר לו בדבר שאתה מוציא שם רע עלי תקולל, כי לעולם לא תבא על נקבתך אלא בפיך, וענו כל החיות שבתיבה ואמרו אמן. אמר לו עורב למה קללתני, דין יש לי עליך! אמר לו מפני שאתה זונה ושוטה וחושד כשרים, אמר לו רשע עם אשתי שהיא בדמותי בצלמי ומותרת עלי לא אזקק לה ועם נקבתך שאינה בדמותי אדרבה גם אסורה לי איך אזקק! אמר לו ולמה אמרת לי זונה אתה, א"ל בודאי זונה אתה כדבריך ולא הוצאתי עליך שם רע. ומאותו העת העורב שמש בפיו לפי שקללו נח.

י״ט) אמר לו מפני מה כל דמיות שבעולם בים חוץ מדמות שועל [וחולדה] שאינו בים ? אמר לו מפני שהשועל פקח וכשיצר הקב״ה מלאך המות וראה הבריות אמר לו רבש"ע תן לי רשות להרגם, אמר לו יש לך רשות על כל הבריות וזרעם חוץ מזרעו של מלחס העוף (הוא עוף הגדיי כמו חול, עי׳ אוצר ישראל בערכו, לדעת פרופ׳ קספר לויהס, הנוסחא מלחם במ״ם נכונה, והוראתו מלח המעמיד ומקיים הדבר בטעמו שלא יסריח, ואם מלחס בסמ״ך הוראתו בערבית עשוי לבלי חת, בלתי מתירא, מר ליבאוויטש בספרו "פניאל" נויארק תרע"ד) שלא יטעמו טעם מות [ולפיכך נקרא מלחס העוף שחס על נפשו להמלט מן החטא]. אמר לו רבש"ע הפרידם שהם צדיקים שלא ילמדו מנהג הבריות ויחטאו לפניך ולא יטעמו טעם חטא. מיד נתן לו רשות ובנה להם עיר גדולה והכניסם לשם וחתם בדלתה של אותה העיר ואמר גזירה נגזר שלא ימשול בכם חרבי ולא חרב אחר ולא תטעמו טעם מות עד סוף כל הדורות. אח״כ חזר לפני הקב״ה אמר לו השלך בים מכל הבריות זוג זוג והנשאר תמשול בהן. מיד עשה כן והיה משליך בים מכל מין זוג והשקיע בים. כשראה כן השועל מה עשה, מיד עמד והיה בוכה, אמר לו מלאך המות למה תבכה? אמר לו על חבירי שהשלכת בים, אמר לו והיכן חבריך? מיד עמד השועל על שפת הים וראה מלאך המות צלו של שועל בים וחשב שהשליך זוג חוץ ממנו וא"ל לך מהנה, מיד ברח השועל ונמלט. פגע בו החולדה וספר לו מה שנהיה ומה שעשה, הלך גם החולדה ועשה כן ונמלט. לאחר שנה קבץ לויתן כל הבריות שבים ונחסרו השועל והחולדה שלא נכנסו בים, שלח בעדם וספרו לו מה עשה השועל ונמלט הוא והחולד בחכמתם, ואמרו לו שהוא חכם ביותר, וכששמע לויתן בעדו (אודותו) שהוא דעתן (מלא דעה) קינא בשבילו ושלח אחריו דגים גדולים וציוום לגנוב דעתו ולהביאו אליו, הלכו ומצאוהו מטייל על שפת הים, בראות השועל הדגים שמשחקים בשפת הים תמה ונכנס ביניהם, כשראוהו שאלוהו מי אתה? א״ל אני שועל, אמרו לו והלא לא תדע שכבוד גדול בא לך ובעדך באנו, אמר להם ומהו? אמרו לו לויתן חולה ונטה למות וצוה שלא ימלוך במקומו אלא שועל לפי ששמע שאתה חכם ומבין יותר מכל הבריות, ובוא עמנו שאנו שלוחים ובאנו לכבודך, אמר להם ואיך אוכל ליכנס בים ולא אמות, אמרו לו תרכב על אחד ממנו ויוליך אותך למעלה מן הים ולא יגע בך הים אפילו בקצה רגלך אפילו טיפה אחת עד שתגיע למלכות ונורידך ולא תבין [איך] ותמלוך בכולם, ותהיה מלך ותשמח כל ימיך, ולא תצטרך עוד לבקש מאכל ויפגעו בך חיות רעות גדולים ממך ואכלוך. כששמע דבריהם האמין להם ורכב על אחד מהם והלכו בו בים, כיון שבאו עליו גלים התחיל להצטער, הלך דעתו ממנו ואמר אוי לי מה עשיתי, שחקו עלי הדגים כנגד כל השחיקות ששחקתי אני על הבריות, ועתה נפלתי בידם ואיך אנצל מידם. אמר להם מעתה באתי עמכם וברשותכם אני, אמרו לי האמת למה אתם רוצים אותי, אמרו לו נאמר לך האמת, לויתן שמע שמועתך שאתה חכם ביותר ואמר אקרע בטנו ואוכל את לבו ואחכם, אמר להם ולמה לא הגדתם לי האמת והייתי מביא עמי את לבי והייתי נותנו למלך לויתן והיה מכבדני ועתה ברע אתם הולכים. אמרו לו לבך אינו עמך? אמר להם לאו, שכך מנהגנו שנניח לבנו במקומנו ואנו נלך מכאן ומכאן, ואם נצטרך לו נקחנו ואם לאו יהיה במקומנו. אמרו לו ומעתה מה נעשה, אמר להם מקומי ומלוני על שפת הים אם תרצו תחזירוני למקום שלקחתם אותי ואקח את לבי ואבוא עמכם ואתן אותו ללויתן ויכבדני ולכם יכבד, ואם תוליכוני כך בלא לב יכעוס עליכם ויאכל אתכם ואני לא אפחוד כי אומר לו אדוני הם לא ספרו לי מקודם וכאשר ספרו עליך אמרתי להם חזרו עמי ואקח את לבי ולא רצו, מיד אמרו הדגים בטוב הוא אומר, אז חזרו עד המקום שלקחוהו משם לשפת הים, וירד מעל הדג והיה מרקד ומשליך עצמו בחול ומשחק, אמרו לו במהרה קח את לבך ונלך, אמר להם שוטים, לכו! אם לא היה לבי עמי לא נכנסתי עמכם לים, או יש לך בריה שמהלך ולבו אין עמו, אמרו לו שחקת בנו, אמר להם אי שוטים אני למלאך המות שחקתי כל שכן אתכם. מיד חזרו בבושה וספרו לו, אמר להם באמת הוא ערום ואתם פתאים ועליכם נאמר כי משובת פתאים תהרגם, ואכלם. ומאותו העת כל מין מכל הבריות אפילו מאדם ואשתו יש בים חוץ מן השועל וחולדה שאינם בים.

תוכן העניינים

אוצר מדרשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה