פרק נ - הלכות חלה · מבוא
"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה" [במדבר טו, יט].
הנה בטעם מצות חלה, מצינו שני יסודות המבוארים בספר החינוך (מצוה שפה), האחד: שהעיסה תהיה מזון לגוף ומזון לנפש, אחר שנעשית מצוה בעיסה. ויסוד שני: שיבוא למשרתי ה׳ לחם מבלי צער. וז"ל החינוך: [נצטוינו] להפריש חלה מכל עיסה וליתן אותה לכהן, שנאמר: ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, ודרשו רבותינו בגמרא (עירובין פג.) ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם, ועיסת המדבר היתה עומר, והעומר עשירית האיפה (שמות טז, לו), והאיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, וקב ארבע לוגין, ולוג שש ביצים. נמצאת האיפה ארבע מאות שלשים ושתים ביצים, עשיריתה ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, וזהו שיעור עיסה המחוייבת בחלה. ומשרשי המצוה לפי שחיותו של אדם מן המזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותינו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה, ונקבל בה זכות בנפשינו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש. וגם למען יחיו בו משרתי ה׳, העוסקים תמיד בעבודתו, והם הכהנים ובלי יגיעה כלל. שאילו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, וכאן יבוא חוקם להם בלי צער של כלום. ע"כ.
ועוד אמרו במדרש (שיר השירים רבה א, מג): ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, על שלא שמרתי חלה אחת כתיקנה בארץ ישראל, הריני משמרת שתי חלות בסוריא, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת.
ועוד אמרו במדרש (ויקרא רבה טו, ו) אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה, לומר לך, שכל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה. וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים עבודה זרה.
ובמעיינה של תורה כתב בשם המפרשים, דמה שהמקיים מצות הפרשת חלה הוי כאילו כופר בעבודה זרה ומבטל אותה, הוא מפני שאם קיים מצות חלה הרי שהוא מאמין שהכל ניתן לו מאתו יתברך, ולפיכך מחוייב הוא להפריש לו את ראשית רכושו לאות תודה. הרי דבר זה גופו מהווה כפירה מובהקת ביותר בעבודה זרה, באשליית השוא של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהיא בעצם העבודה זרה הגרועה ביותר, ככתוב (תהלים קטו, ד) עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. אליליותם מתבטאת בזה שהכסף והזהב נחשבים בעיניהם למעשי ידי אדם. ע"ש.
ובגמ׳ שבת (לב.) אמרו, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית [חלה, ראשית עריסותיכם] הזהרתי אתכם. אם אתם זהירים בהם מוטב, ואם לאו אני נוטל את נשמתכם. ושם (לב:) רבי אלעזר בר׳ יהודה אמר, בעוון חלה אין ברכה במכונס [בבית], ומארה משתלחת בשערים, וזורעים זרעים ואחרים אוכלים, שנאמר: אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויבכם, אל תיקרי בהלה אלא בחלה.
ובמשנה מס׳ אבות (פרק ח׳ משנה ח׳) שנינו: ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה באה. וכתב בתוס׳ יום טוב שם, שלפיכך העונש הוא כה חמור, משום שהרי היתה אפשרות ללוש את העיסה קימעא קימעא, בכמויות שאין בהם שיעור של הפרשת חלה, ואם אין עושים כך הרי זה כאילו מבטלים את המצוה להכעיס. ולעצמו של דבר, כיצד זה אדם מגיע לידי כך, שבמקום לנהוג בהיתר הוא נוהג באיסור ולש דוקא עיסה גדולה החייבת בחלה, ברם, זו היא תוצאה מחפזון ובהלה, שאין שעתו של האדם פנויה ללוש הרבה עיסות קטנות, והוא לש איפוא עיסה אחת גדולה בבת אחת, כדי לחסוך לו זמן. יוצא איפוא, שבעטיה של הבהלה עובר אדם על הפרשת חלה" לפיכך שפיר מתאים כאן הרמז: בהלה - חלה. [הדרש והעיון].
ומבואר במדרש בראשית רבה (א. ו), דמצות חלה היא מצוה גדולה, שבזכות ג׳ דברים נברא העולם, בזכות חלה, מעשרות וביכורים. ואמרו שם, ומה טעם, בראשית ברא אלוקים, ואין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו, כ), ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח, ד) ראשית דגנך. ואין ראשית אלא ביכורים, שנאמר (שמות כג, יט) ראשית ביכורי אדמתך. והובא בכה"ח (או"ח סי׳ תנז אות יג). והביא שם דחלה רומזת בשם הפנימי דחכמה דמלכות דז"א כנז' בדרוש שמות הספירות. [עץ חיים שער מד פ"ד]. והוא שם יו"ד ק"י ו"ו ק"י העולה גימטריה מ"ח, ולכן שיעור חלה הוא אחד ממ"ח חלקים, אף שבזמן הזה החלה נשרפת. [ואמנם מנהגינו להפריש חלה כל שהוא כאשר יבואר].
ועוד אמרו במדרש רבה (פרשה יז ה"ב): פתח רבי חנינא (קהלת ט׳) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך מהו, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך, אכול בשמחה לחמך זו הפרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, מהו כי כבר רצה וגו׳ זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו׳.
ובתוספת ביאור על חומר מצות הפרשת חלה והעונש הכרוך בה, יש לציין מה שכתב בנפש החיים (שער ב ו): כי חיבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה, ובילתם תפרד מהגוף. וככתוב כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם (איכה א יט). ולכן נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה) כלומר כוונת הצדיק באכילה היא לקיום הנפש בגוף בכוח האכילה. וכבר אמרה התורה: (ויקרא יא. מד): אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו׳ כי אני ה׳ אלקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים. ונאמר עוד (דברים יד, כא): כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו. וכתב הרמב"ם (בפתיחה למשנה תורה, ספר קדושה) לפי שבשני ענינים קדשנו המקום והבדילנו מן הגויים, בעריות ובמאכלות אסורות וכו׳. ע"ש. ומבואר, דהבדלת עם ישראל מן העמים וקדושתם תלויה בעניני מאכלות. וכח חיות הנפש קשור לחיות הגוף. והנה נודע מה שכתב הרמב"ן על התורה (ויקרא יא, ט) כי רוב המצוות המקדשות את האכילה נאמרו בבשר, ומטרתן שלא יזון האדם בבשר בעלי חיים המוליד בלב מידות פחותות. ע"ש. גם הלחם הוא עיקר מזונו של האדם, וכמו שנאמר (תהלים קד, טו) ולחם לבב אנוש יסעד. וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק כ׳ הלכה א׳). ובגמרא ברכות (מ.) אמרו, אין התינוק יודע לקרוא אבא אמא עד שטועם טעם דגן.
ובעצם, מעלה מיוחדת יש ללחם, שאינו מגיע אל האדם כמות שהוא, אלא מתחדש במעשה ידי האדם, וכמו שאמרו בברכות (נח.) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע, וקצר ועמר, ודש וזרה, וברר וטחן והרקיד, ולש ואפה, ואחר כך אכל. ע"כ. ובמשנה (שבת עג.) מנו י"א מלאכות הקשורות לעשיית הלחם, מתוך ל"ט מלאכות שבת. וכמו שאמרו בגמרא שם (עד:) תנא סידורא דפת קא נקיט. וכיון שעשיית הלחם קשורה בעשיית האדם, לפיכך נצטוינו להפריש חלה מהלחם, מלשון "חל", חלות במציאות של הלחם, חלות של קדושה לקדש את החומר במזונו העיקרי של האדם. וכיוצא בזה כתב המהר"ל (חידושי אגדות ח"א כג, א), כי המצוה הזאת היא על ידי מעשה האדם, שהוא מגלגל את העיסה, ולכן בעוון חלה אין ברכה במכונס, שזהו מעשה ידיו. ובדרך חיים (רמג ע"ב) כתב, הטעם שמתברך המפריש את החלה, כי החלה היא מצוה שהיא בשביל הבית, דהיינו לפרנסת הבית, ולא כן התרומה.
ובמדרש רבה (יד, א) אמרו: ואיש תרומות יהרסנה, זה אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, ונקראת חלה תרומה. אמר רבי יוסי בן קצרתה, כאשה הזאת שהיא משקשקת עיסתה במים, והגבהת חלתה מבינתיים [מבין המים והקמח], כך בתחלה ואד יעלה מן הארץ, ואחר כך וייצא ה׳ אלוקים. ע"כ. ורש"י על התורה (בראשית ב, ו) כותב: ואד יעלה מן הארץ, לענין ברייתו של אדם, העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר, ונברא אדם. בגבל זה, שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, כך והשקה, ואח"כ וייצר. ע"כ. נמצא שישנה השוואה בין אופי בריאת האדם, לאופן יצירת מזונו. האדם הוא עירוב וגיבול של עפר במים, כעיסה הנוצרת מעירוב קמח ומים. וזהו שאמרו חז"ל: ראשית קראתי אתכם, כלומר ישראל הם ההמשך לאדם הראשון.
ונודע, שמצות חלה הוטלה לכתחלה על האשה, ולכן אמרו (פ"ב דשבת) על שלשה דברים הנשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר. ועוד אמרו ביבמות (סג.) אשכחיה [מצאו] רבי יוסי לאליהו, אמר לו: כתיב אעשה לו עזר כנגדו, במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לו, אדם מביא חיטים, חיטים כוסס, פשתן, פשתן לובש, לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. וכיוצא בזה אמרו במדרש רבה (פרק ט׳), ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אמר החכמים לאליהו, תן טעם לדבריך. אמרתי להן, אני נותן טעם לדברי, ואמרתי להן, רבותי, חיטים ושעורים עד שלא נעשו ולא נטחנו בריחים הא אינן כלום, אלא עצים בלבד, ואמר לי הן. ואמרתי להם, אם נותן אדם אותם לאשתו, ותקנתן ועשאתן וטחנתן בריחים והוציאה מהן את הפת יפה. או שהיא עשתה לו מבשר שמן או מחלב שמן אכילות טובות שבעולם, והוא אוכל. ע"כ. וכיון שהכנת המזון תלויה ביד האשה, לפיכך הוטלה מצוה זו של הפרשת חלה על האשה.