פרק נ - הלכות חלה
מבוא
"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה" [במדבר טו, יט].
הנה בטעם מצות חלה, מצינו שני יסודות המבוארים בספר החינוך (מצוה שפה), האחד: שהעיסה תהיה מזון לגוף ומזון לנפש, אחר שנעשית מצוה בעיסה. ויסוד שני: שיבוא למשרתי ה׳ לחם מבלי צער. וז"ל החינוך: [נצטוינו] להפריש חלה מכל עיסה וליתן אותה לכהן, שנאמר: ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, ודרשו רבותינו בגמרא (עירובין פג.) ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם, ועיסת המדבר היתה עומר, והעומר עשירית האיפה (שמות טז, לו), והאיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, וקב ארבע לוגין, ולוג שש ביצים. נמצאת האיפה ארבע מאות שלשים ושתים ביצים, עשיריתה ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, וזהו שיעור עיסה המחוייבת בחלה. ומשרשי המצוה לפי שחיותו של אדם מן המזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותינו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה, ונקבל בה זכות בנפשינו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש. וגם למען יחיו בו משרתי ה׳, העוסקים תמיד בעבודתו, והם הכהנים ובלי יגיעה כלל. שאילו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, וכאן יבוא חוקם להם בלי צער של כלום. ע"כ.
ועוד אמרו במדרש (שיר השירים רבה א, מג): ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, על שלא שמרתי חלה אחת כתיקנה בארץ ישראל, הריני משמרת שתי חלות בסוריא, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת.
ועוד אמרו במדרש (ויקרא רבה טו, ו) אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה, לומר לך, שכל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה. וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים עבודה זרה.
ובמעיינה של תורה כתב בשם המפרשים, דמה שהמקיים מצות הפרשת חלה הוי כאילו כופר בעבודה זרה ומבטל אותה, הוא מפני שאם קיים מצות חלה הרי שהוא מאמין שהכל ניתן לו מאתו יתברך, ולפיכך מחוייב הוא להפריש לו את ראשית רכושו לאות תודה. הרי דבר זה גופו מהווה כפירה מובהקת ביותר בעבודה זרה, באשליית השוא של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהיא בעצם העבודה זרה הגרועה ביותר, ככתוב (תהלים קטו, ד) עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. אליליותם מתבטאת בזה שהכסף והזהב נחשבים בעיניהם למעשי ידי אדם. ע"ש.
ובגמ׳ שבת (לב.) אמרו, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית [חלה, ראשית עריסותיכם] הזהרתי אתכם. אם אתם זהירים בהם מוטב, ואם לאו אני נוטל את נשמתכם. ושם (לב:) רבי אלעזר בר׳ יהודה אמר, בעוון חלה אין ברכה במכונס [בבית], ומארה משתלחת בשערים, וזורעים זרעים ואחרים אוכלים, שנאמר: אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויבכם, אל תיקרי בהלה אלא בחלה.
ובמשנה מס׳ אבות (פרק ח׳ משנה ח׳) שנינו: ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה באה. וכתב בתוס׳ יום טוב שם, שלפיכך העונש הוא כה חמור, משום שהרי היתה אפשרות ללוש את העיסה קימעא קימעא, בכמויות שאין בהם שיעור של הפרשת חלה, ואם אין עושים כך הרי זה כאילו מבטלים את המצוה להכעיס. ולעצמו של דבר, כיצד זה אדם מגיע לידי כך, שבמקום לנהוג בהיתר הוא נוהג באיסור ולש דוקא עיסה גדולה החייבת בחלה, ברם, זו היא תוצאה מחפזון ובהלה, שאין שעתו של האדם פנויה ללוש הרבה עיסות קטנות, והוא לש איפוא עיסה אחת גדולה בבת אחת, כדי לחסוך לו זמן. יוצא איפוא, שבעטיה של הבהלה עובר אדם על הפרשת חלה" לפיכך שפיר מתאים כאן הרמז: בהלה - חלה. [הדרש והעיון].
ומבואר במדרש בראשית רבה (א. ו), דמצות חלה היא מצוה גדולה, שבזכות ג׳ דברים נברא העולם, בזכות חלה, מעשרות וביכורים. ואמרו שם, ומה טעם, בראשית ברא אלוקים, ואין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו, כ), ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח, ד) ראשית דגנך. ואין ראשית אלא ביכורים, שנאמר (שמות כג, יט) ראשית ביכורי אדמתך. והובא בכה"ח (או"ח סי׳ תנז אות יג). והביא שם דחלה רומזת בשם הפנימי דחכמה דמלכות דז"א כנז' בדרוש שמות הספירות. [עץ חיים שער מד פ"ד]. והוא שם יו"ד ק"י ו"ו ק"י העולה גימטריה מ"ח, ולכן שיעור חלה הוא אחד ממ"ח חלקים, אף שבזמן הזה החלה נשרפת. [ואמנם מנהגינו להפריש חלה כל שהוא כאשר יבואר].
ועוד אמרו במדרש רבה (פרשה יז ה"ב): פתח רבי חנינא (קהלת ט׳) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך מהו, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך, אכול בשמחה לחמך זו הפרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, מהו כי כבר רצה וגו׳ זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו׳.
ובתוספת ביאור על חומר מצות הפרשת חלה והעונש הכרוך בה, יש לציין מה שכתב בנפש החיים (שער ב ו): כי חיבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה, ובילתם תפרד מהגוף. וככתוב כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם (איכה א יט). ולכן נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה) כלומר כוונת הצדיק באכילה היא לקיום הנפש בגוף בכוח האכילה. וכבר אמרה התורה: (ויקרא יא. מד): אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו׳ כי אני ה׳ אלקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים. ונאמר עוד (דברים יד, כא): כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו. וכתב הרמב"ם (בפתיחה למשנה תורה, ספר קדושה) לפי שבשני ענינים קדשנו המקום והבדילנו מן הגויים, בעריות ובמאכלות אסורות וכו׳. ע"ש. ומבואר, דהבדלת עם ישראל מן העמים וקדושתם תלויה בעניני מאכלות. וכח חיות הנפש קשור לחיות הגוף. והנה נודע מה שכתב הרמב"ן על התורה (ויקרא יא, ט) כי רוב המצוות המקדשות את האכילה נאמרו בבשר, ומטרתן שלא יזון האדם בבשר בעלי חיים המוליד בלב מידות פחותות. ע"ש. גם הלחם הוא עיקר מזונו של האדם, וכמו שנאמר (תהלים קד, טו) ולחם לבב אנוש יסעד. וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק כ׳ הלכה א׳). ובגמרא ברכות (מ.) אמרו, אין התינוק יודע לקרוא אבא אמא עד שטועם טעם דגן.
ובעצם, מעלה מיוחדת יש ללחם, שאינו מגיע אל האדם כמות שהוא, אלא מתחדש במעשה ידי האדם, וכמו שאמרו בברכות (נח.) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע, וקצר ועמר, ודש וזרה, וברר וטחן והרקיד, ולש ואפה, ואחר כך אכל. ע"כ. ובמשנה (שבת עג.) מנו י"א מלאכות הקשורות לעשיית הלחם, מתוך ל"ט מלאכות שבת. וכמו שאמרו בגמרא שם (עד:) תנא סידורא דפת קא נקיט. וכיון שעשיית הלחם קשורה בעשיית האדם, לפיכך נצטוינו להפריש חלה מהלחם, מלשון "חל", חלות במציאות של הלחם, חלות של קדושה לקדש את החומר במזונו העיקרי של האדם. וכיוצא בזה כתב המהר"ל (חידושי אגדות ח"א כג, א), כי המצוה הזאת היא על ידי מעשה האדם, שהוא מגלגל את העיסה, ולכן בעוון חלה אין ברכה במכונס, שזהו מעשה ידיו. ובדרך חיים (רמג ע"ב) כתב, הטעם שמתברך המפריש את החלה, כי החלה היא מצוה שהיא בשביל הבית, דהיינו לפרנסת הבית, ולא כן התרומה.
ובמדרש רבה (יד, א) אמרו: ואיש תרומות יהרסנה, זה אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, ונקראת חלה תרומה. אמר רבי יוסי בן קצרתה, כאשה הזאת שהיא משקשקת עיסתה במים, והגבהת חלתה מבינתיים [מבין המים והקמח], כך בתחלה ואד יעלה מן הארץ, ואחר כך וייצא ה׳ אלוקים. ע"כ. ורש"י על התורה (בראשית ב, ו) כותב: ואד יעלה מן הארץ, לענין ברייתו של אדם, העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר, ונברא אדם. בגבל זה, שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, כך והשקה, ואח"כ וייצר. ע"כ. נמצא שישנה השוואה בין אופי בריאת האדם, לאופן יצירת מזונו. האדם הוא עירוב וגיבול של עפר במים, כעיסה הנוצרת מעירוב קמח ומים. וזהו שאמרו חז"ל: ראשית קראתי אתכם, כלומר ישראל הם ההמשך לאדם הראשון.
ונודע, שמצות חלה הוטלה לכתחלה על האשה, ולכן אמרו (פ"ב דשבת) על שלשה דברים הנשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר. ועוד אמרו ביבמות (סג.) אשכחיה [מצאו] רבי יוסי לאליהו, אמר לו: כתיב אעשה לו עזר כנגדו, במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לו, אדם מביא חיטים, חיטים כוסס, פשתן, פשתן לובש, לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. וכיוצא בזה אמרו במדרש רבה (פרק ט׳), ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אמר החכמים לאליהו, תן טעם לדבריך. אמרתי להן, אני נותן טעם לדברי, ואמרתי להן, רבותי, חיטים ושעורים עד שלא נעשו ולא נטחנו בריחים הא אינן כלום, אלא עצים בלבד, ואמר לי הן. ואמרתי להם, אם נותן אדם אותם לאשתו, ותקנתן ועשאתן וטחנתן בריחים והוציאה מהן את הפת יפה. או שהיא עשתה לו מבשר שמן או מחלב שמן אכילות טובות שבעולם, והוא אוכל. ע"כ. וכיון שהכנת המזון תלויה ביד האשה, לפיכך הוטלה מצוה זו של הפרשת חלה על האשה.
הלכות חלה - סימן שכב - חלת ארץ ישראל וחלת חו"ל
א. נאמר בתורה (במדבר טו, יט): והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה. ולפיכך מצות עשה להפריש חלה מן העיסה, וליתנה לכהן. [ובזמנינו שורפין את החלה, כאשר יבואר]. א)
ב. יש אומרים שמצות חלה אינה מצוה חיובית על האדם, אלא הרי היא מצוה קיומית, שאם רוצה לאכול מעיסתו מצוה עליו להפריש חלה, ולתקן את עיסתו בהפרשת חלה. ויש אומרים שהיא מצוה חיובית על האדם. ב)
ג. לא חייבה התורה להפריש חלה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר, והיה באכלכם מלחם הארץ. [ראה להלן סעיף ו׳]. וגם בארץ ישראל אין החיוב אלא בזמן שכל ישראל שם, שנאמר בבואכם בביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה בארץ ישראל [שאין רוב היהודים נמצאים בארץ ישראל], אינה אלא מדרבנן, ובכל ספק בזמן הזה אזלינן לקולא. ג)
ד. אפילו לאחר ההפרשה וקריאת שם, אין החלה אלא מדרבנן. וגם בזה במקום ספק אמרינן ספק דרבנן לקולא. ד)
ה. יש מי שאומר שאשה שנסתפקה אם הפרישה חלה או לא, יש לילך בזה להקל, ככל ספק דרבנן דנקטינן לקולא, ואף שהעיסה בחזקת איסור, וגם חשיבא כדבר שיש לו מתירין, שיכול להתירה על ידי הפרשה [בלי ברכה], אפילו הכי אזלינן בזה להקל. וטוב להחמיר ולהפריש בלא ברכה. ה)
ו. מפרישין חלה בחוץ לארץ [בכל הארצות] מדברי סופרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ומברכים על הפרשת חלה כמו שמברכים בארץ ישראל. ו)
ז. מה שנאמר בתורה ראשית עריסותיכם, מדין תורה אין לזה שיעור, ואפילו אם הפריש כל שהוא, פטר את העיסה. רק שלא יעשה כל עיסתו חלה, אלא ישייר ממנה מעט. אבל מדברי סופרים מפרישין כמות של חלק אחד מעשרים וארבעה בעיסה. ומאפייה העושה למכור מפרישין חלה בכמות של חלק אחד מארבעים ושמונה בעיסה. ואולם בזמן הזה שהחלה אסורה באכילה לכהנים מפני הטומאה, והחלה בלאו הכי נשרפת, נוטלים חלה כל שהוא, ואין צריך להחמיר ליטול אחד ממ"ח בעיסה. וכן כיום אין מפרישין ב׳ חלות, אלא די בחלה אחת שאותה שורפין באש. ויש מהאשכנזים שנוהגים להפריש שיעור כזית. ז)
ח. אחר ההפרשה שורפין את החלה באש, ולכתחלה אין לזרוק את החלה לאשפה ולזלזל בקדושת חלה. [ראה להלן סימן שכח סעיף ח׳]. ויש אומרים שלא ישרפו את החלה עם היסק התנור, אלא ישרפו החלה בפני עצמה, כדי שלא ליהנות ממנה. ולכן נוהגים להשליך את החלה לתנור קודם שאופים בה. ויש מתירין, ונוהגים להקל בזה. ח)
ט. אולם אם אי אפשר לשרוף את החלה שהפרישו, מכל סיבה שהיא, יש לעטוף אותה בנייר היטב, ולזורקה לאשפה. וכן לאחר ששרף את החלה מותר לו לזורקה לאשפה, כיון שכבר נעשתה מצוותה, ואין בזה משום זלזול במצוה. ט)
י. אשה שהפרישה חלה ולא הספיקה לשורפה, והחלה נאבדה, או שתינוק או עוף אכלה, אינה צריכה להפריש חלה אחרת, שכבר נתקיימה המצוה והעיסה נפטרה בעצם ההפרשה. י)
סימן שכג - אם חלה נאכלת, ודין תערובת חלה
א. בזמן שהיו דיני טומאה וטהרה, והיו הכהנים טהורים, היו נותנים להם לאכול את החלה, והיו אוכלים אותה בטהרה, בין זכרים ובין נקבות. אך כיום שאין נוהגים דיני טומאה וטהרה, וכולנו טמאי מתים, אסור לכהנים לאכול את החלה שהופרשה. וגם החלה שהפרישו אותה מן העיסה, היא טמאה, עקב המגע הידני של העוסקים בעיסה, והם עצמם הרי הם טמאי מתים. ולכן החלה בימינו אינה ניתנת לכהנים, אלא שורפים אותה. א)
ב. חלה שהופרשה מהעיסה, ונתערבה שוב בעיסה קודם שהספיקו לשורפה, אם יש בעיסה אחד ומאה כנגד החלה, הרי היא מתבטלת והעיסה מותרת באכילה וחוזר להפריש שוב. ואם אין בעיסה שיעור ק"א כדי לבטלה, ילך לחכם ויתיר לו את נדר ההפרשה. ואף על פי שבשעת הפרשת החלה בירך על הפרשת חלה, והרי החכם עוקר את הנדר מעיקרו, אפילו הכי אין בזה חשש ברכה לבטלה. אולם כשחוזר להפריש חלה אחרת, אין צריך לחזור ולברך. ואין חילוק בין אם נתערבה באותה עיסה, לבין אם נתערבה בעיסה אחרת. ב)
ג. אם הפרישו חלה בערב שבת, והחלה שהפרישו אותה נפלה לתוך תבשיל בשבת, מותר לחכם להפר את הנדר בשבת, דהוי כנדרים שמפירים אותם לצורך השבת. ג)
סימן שכד - שיעור חיוב חלה ומינים המצטרפים
א. נאמר בתורה: "באכלכם מלחם הארץ", ואין קרוי לחם אלא הנעשה מחמשת מיני דגן שהם: חטים ושעורים, כוסמין [אין זו הכוסמת המצויה הקרויה כיום כוסמת], שבולת שועל, ושיפון. ולפיכך אין חיוב להפריש חלה אלא בעיסה העשויה מקמח של אחד מחמשת מיני דגן הנ"ל. א)
ב. עיסה שנילושה מקמח אורז, דוחן, וכל מיני קטניות, אינה חייבת בחלה כלל, אפילו אם אפו אותה בתנור. וכן עיסה העשויה מכל מיני קטניות, פטורה מחלה. ב)
ג. עיסה שהיא מעורבת מקמח חטה וקמח אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אף על פי שרובה קמח אורז, כל שהיא בדרך אפייה. ואפילו אם אין שיעור חלה בקמח החיטים. אבל אם עירב שאר מיני קטניות שנילושו עם קמח חטה, אף שטעם החטה ניכר, מכל מקום אם אין רוב קמח חטה, אין העיסה חייבת בחלה. ג)
ד. חמשת מיני תבואה מצטרפין לחייב בחלה, דהיינו עיסה שיש בה תערובת מקמח של מיני דגן שונים, ואין בקמח שיעור המחייב להפריש חלה רק בצירוף שאר המינים, כל המינים מצטרפים להשלמת שיעור חלה וחייבת בהפרשת חלה. במה דברים אמורים כשעירבן קמח, אבל אם לש כל אחד לבדו ואין בו כשיעור, ומדבקו למין אחר, אין מצטרפין אלא באופנים מסויימים כמבואר בהערה. ואם עירב את כל העיסות עד שנעשו לעיסה אחת, חייבת בחלה בלא ברכה. [ואם לש כל מין ומין לבדו, ויש בו כשיעור ורוצה להפריש ממין זה על זה, אין מפרישין אלא על מינו, כמבואר בשלחן ערוך]. ד)
ה. אם עשה עיסה מחיטים, ועוד עיסה משעורים, ובכל עיסה אין שיעור החייב בחלה, ועירב את העיסות עד שנעשו גוף אחד של בצק, יש אומרים שהן מצטרפות, והעיסה המעורבת חייבת בהפרשת חלה [בלי ברכה]. ה)
שיעור חיוב הפרשה חלה
ו. שיעור הפרשת חלה בברכה הוא כשיש בקמח שיעור של קילו חמש מאות וששים גרם [1.560 גר׳], שהוא תק"כ דרהם. וממדת חסידות טוב להפריש חלה בלי ברכה משיעור קילו וחצי לערך, [דשמא הקמחים של ימינו קלים יותר]. ו)
ז. אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע מעצמו חיוב חלה. ודוקא במתכוץ להפקיע עצמו מהחיוב, אבל אם אין לו אלא עיסה קטנה, או שלש עיסה קטנה בערב פסח כדי שלא תחמיץ, אין בזה איסור שמפקיע עצמו מהמצוה. ז)
סימן שכה \ שכ"ו - דין ב' עיסות שאין בהם שיעור
א. אם לשו עיסה ואין בה כדי שיעור חיוב חלה, ואחר כך לשו עוד עיסה וגם בה אין שיעור המחייב הפרשת חלה, והבעלים מקפידים שהעיסות לא יתערבו זו בזו, [וכגון בשני סוגי בצקים שהאחד מלוח והשני מתוק, או בשתי עיסות השייכות לשתי נשים], אין העיסות מצטרפות, ופטור מהפרשת חלה. אבל אם אין בעלי העיסה מקפידים בזה, והעיסות נוגעות זו בזו עד שנדבקות מעט [בשיעור שכאשר יפרידו אותן תולשות בצק אחת מהשניה] מצטרפות, באופן שהן עיסות ממין הראוי לצרף כמבואר לעיל. ואם אין העיסות נדבקות זו בזו אין נגיעה לבד מחייבת בחלה. א)
ב. אם לשו עיסות קטנות שאין בכל אחת שיעור חלה, או שלשו עיסה שיעור חלה ולא הפרישו חלה בעודה עיסה, ועברו ואפו קודם הפרשת חלה, אם נתן את הלחמים בתוך סל, הסל מצרפן לחיוב חלה. והוא שלא יצא ככר שלם, או עוגה שלימה מחוץ לדופני הסל. אבל אם נתן את הלחמים אחר האפייה על גבי קרקע, או על גבי מגש שאין לו דפנות, או טבלא שאין לה לבזבז [שוליים גבוהים קצת] מסביב, ואין בכל לחם בפני עצמו שיעור חלה, אינן מצטרפים. ואם לאחר שהוציא את הפת מהתנור הניח את הפת על לוח או על הקרקע, או בכל דבר שאין לו תוך, ולאחר מכן הניח אותו בסל, עם כל זה הסל מצרפן, ואין צורך ליתן הפת מהתנור לסל באופן ישיר. ובמקום שהסל מצרפן אין צריך שהפת יגעו זו בזו. ויש שהחמירו שגם בסל צריך שהעיסות יגעו זו בזו. ב)
ג. אם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו, בזה אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו. ג)
ד. גם אם שתי העיסות עשויות מב׳ טעמים שונים, וכגון עיסה אחת מלוחה והשניה מתוקה, ומקפיד עליהם שלא יתערבו זו בזו, מכל מקום כל שיש בכל עיסה שיעור המחייב להפריש חלה, הרי הוא מפריש מאחת על חבירתה, ואפילו אינן נוגעות זו בזו, ובתנאי שהן מן המוקף. וטוב שיקרב את העיסות שיגעו זו בזו, או שיצרפן על ידי סל. ד)
ה. אם כיסה את העיסות או את ככרות הלחם [שאין בכל אחת שיעור הפרשת חלה] במפה, הרי זה מועיל לצרפן לשיעור חלה. ויש אומרים שיש לכסות את העיסות או הלחמים גם מלמטה במפה, והעיקר כדעה ראשונה, אך במקום שאפשר בנקל להחמיר ולהניח מפה גם מלמטה, טוב ונכון לנהוג כן. ה)
ו. מאפיה שאופים בה עוגות מעיסות שיש בהם פחות משיעור חלה, ואינם מפרישין מהם חלה, ואחר כך מניחים את העוגות כשהם גלויים בתוך מכונית, אינם מצטרפים לחייבם בחלה. ו)
ז. האופים לחמים או עוגות ומניחים אותם בפריזר, ואופים אותם בתבניות נפרדות, ובכל תבנית אין שיעור של חיוב חלה, אין המקרר מצרף אותם לשיעור חיוב חלה, [ובפרט בעוגות שיש ספק אם חייבות בחלה או לא]. וכן אם הניחו את הלחמים בתבנית בתוך תנור שבזמנינו, או בתוך ארונות סגורים, אינן מצטרפים לשיעור חלה על ידי התנור או הארון. ולפיכך כשבא להפריש מהם חלה יצרף את העוגות על ידי סל או מפה, ויפריש מהם חלה כדין. [ראה להלן בדין עוגה]. ז)
ח. וכן המאחסן עוגות בתא הקפאה אחד, אם כל אחת מפרוסות העוגה בתוך שקית נפרדת אין הן מצטרפות לשיעור להתחייב בחלה. ח)
ט. שתי עיסות ממין אחד, ואחת מהן נילושה מקמח של שנה זו והשניה מקמח של השנה שעברה, ואין בכל אחת מהן כשיעור חלה, אינן מצטרפות יחד להתחייב בחלה. ואפילו אם יש בכל עיסה שיעור המחייב להפריש חלה, אין מפרישין מעיסה זו על עיסה זו, שאין תורמין מן החדש על הישן ולהיפך. ט)
סימן שכו - עירוב עיסות
א. כבר נתבאר דשתי עיסות ממין אחד שאין בכל אחת מהן כשיעור חלה, והם של ב׳ אנשים שאינם שותפים, אינן מצטרפות לחיוב חלה אפילו אם נוגעות אחת בשניה, כיון שסתם בני אדם מקפידים שלא יתערבו עיסותיהם. ואם ידוע שאינם מקפידים על עירוב העיסות, הרי אלו מצטרפות. א)
ב. מה שנהגו הנשים בזמנינו ללוש עיסה גדולה בערב שבת, ומפרישין ממנה חלה, אף על פי שאחר כך מחלקים את העיסה לחתיכות קטנות כדי לעשות כמה לחמים עבור "לחם משנה", יש"להם על מה לסמוך, ויכולים שפיר לברך על הפרשת החלה ואין בזה חשש. ב)
ג. עיסה שיש בה שיעור כדי הפרשת חלה, וברצון האשה לחלק את העיסה בעודה בצק ולעשות חלק אחד בבצק מתוק, וחלק שני לעשותו עם תבלינים חריפים, עיסה זו פטורה מהפרשת חלה, דעיסה העשויה ליחלק לטעמים שונים פטורה מחלה. ומכל מקום נכון לחוש לדעת ר"ת ולהפריש חלה כל שהוא בלי ברכה. ג)
הפרשת חלה ממצה
א. אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה, שהיא מ"ג ביצים וחומש ביצה בינונית, תק"כ דרהם, שהוא 1.560 גרם, ואפילו במקום שיש הרבה עוזרים ומסייעים, אין להקל בזה, וכמו שאמרו בפסחים (מח סע"א), "קבא מלוגנאה לפיסחא, וכן לחלה" [והיינו כשיעור תק"כ דרהם]. ולכן כאשר שני בני אדם לשו עיסה כל אחד מחצית המדה הנז', יקרבו את העיסות יחד בשעת הפרשת החלה, באופן שישקו זו בזו, וביחד יהיה שיעור בקמח של 1.560 גרם, ואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישו החלה אחר האפייה מיד, באופן שיתן כל המצות בסל אחד, והסל מצרפן לחלה. וזוהי הדרך היותר נכונה. או שיתן את כל המצות במפה ויכסה המפה עליהם. ויש להקפיד כשיצרפם בכלי, שלא יצא אף אחד מהככרות למעלה מדופנות הכלי. [ויש אומרים שבתנורים גדולים שלנו יש להקל ללוש עיסה יותר מכשיעור, וכן במאפיות גדולות, שהרי יש מקום בתנור גם לעיסה גדולה. ומכל מקום היכא דאפשר יש ליזהר לכתחלה ללוש עיסה פחות מכשיעור, וכנזכר, וכן המנהג ללוש כל עיסה כק"ג אחד. ובדיעבד אם לש יותר משיעור זה מותר]. א)
ב. לכתחלה גם באפיית מצות מן הראוי לכתחלה להפריש חלה מהעיסה עצמה, [באופן הנ"ל], ולא ימתינו עד אחר האפייה, שהרי נאמר בתורה "ראשית עריסותיכם" והיינו בשעה שהיא עיסה. אך אם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות ומחשש חימוץ, כבר נתבאר לעיל שיפריש חלה אחר האפייה. ואם בשעת הלישה לא היו בעיסות כשיעור חלה, יכניס את כל המצות לתוך סל, והסל מצרפן לחיוב חלה, וזהו הדרך הנכונה ביותר. ואם בשעת הלישה היה בעיסה שיעור הפרשת חלה, ובא להפריש חלה, אין צריך צירוף סל, אלא כל שהמצות נמצאות לפניו מן המוקף, מפריש מהם חלה. ב)
ג. כשאופים מצות לפסח, ואחר האפייה נותנים את המצות על לוח כדי לצננם, טוב שקצת מן המצות שיש בהם שיעור חלה יתנם תיכף בעת הוצאתם מהתנור לתוך סל, ושוב יניח את כל המצות אצלם ויכסה את כולם תחת מפה ויברך ברכת החלה על החיוב, ויכוין לפטור השאר. ג)
ד. אם אפו מצות ובכל עיסה לא היה שיעור חלה, והניחם בתוך תיבה גדולה המחזקת יותר ממ"ס, הכל מצטרף לשיעור חלה. ד)
ה. אם אפו מצה מעיסה שהיה בה כשיעור חלה, ושכחו להפריש חלה בעודה עיסה, יפרישו לאחר האפייה, ובזה אין צורך בצירוף סל, וכן אין צורך שהמצות יגעו אחת בשניה, בין שהן מונחות בסל ובין שהן מונחות בבית, כי הבית מצרפן, ודוקא שהמצות מונחות בלי כלים, אבל אם המצות מונחות בכלים, כגון בתיבות וקופסאות, צריך לקרב את הכלים זה לזה כשהם פתוחים והמצות נראות מלמעלה. ה)
ו. אם כבר ארזו את המצות בנייר וסגרו הנייר, ובכל חבילה אין שיעור חלה, וקשה לפתוח את כל החבילות כדי להפריש חלה, אפשר להפריש חלה כשהמצות נמצאות בסל גדול, כשהחבילות נוגעות זו בזו, שהסל מצרפן. ועל כל פנים טוב לפתוח את כל החבילות למעלה. ו)
ז. כבר נתבאר שכאשר מפריש חלה מהמצוות אחר האפייה, ונותן כל המצות בסל אחד, יש להקפיד כשמצרפם בכלי, שלא יצא אף אחד מהככרות למעלה מדפנות הכלי. ואם נתנם אחר הרדייה מן התנור, על גבי טבלא שאין לה שפה, אינם מצטרפים בזה. ואם אחר כך חזר ונתנם לתוך סל לצרפם, חייב להפריש חלה בברכה. ואם המצות נתונות בחבילות של קרטון, ובכל חבילה אין שיעור חלה, ונתנו אותם בסל גדול, והחבילות נוגעות זו בזו, כבר נתבאר לעיל שהסל מצרפם, ועל כל פנים טוב לפתוח את כל החבילות למעלה. ז)
ח. יש נוהגים שכל מי שקונה מצות מפריש חלה בביתו, והנכון הוא שהקונה יכוין בפירוש שלא לפטור בחלה אלא רק את מה שלפניו. ח)
ט. כשמפרישים חלה מן המצות, יש אומרים שמצוה להפריש חלה ממצה יפה ואפויה היטב. אך לדינא נראה שאין צריך להפריש בדוקא מן היפה, ואם יש לו מצה שלא נאפתה היטב, יכול להפריש ממנה. אולם אין להפריש ממצה שרופה לגמרי שאינה נאכלת לרוב בני אדם, כיון שהיא לא נקראת פת ולא מתחייבת בחלה. ט)
י. מי ששכח להפריש חלה ממצות שמורות שלו מערב פסח, ונזכר בליל פסח, אם הוא בחוץ לארץ אוכל והולך ואחר החג מפריש. ואם הוא בארץ ישראל, יקח מצות משכנו, או שיקח מצה שמורה של מכונה. וכן הדין גבי כזית לחם בליל א׳ דסוכות. אולם אם אין לו שום אפשרות לקחת מצות מאחרים, ואין לו מצות שמורות של מכונה, יש אומרים שמותר להפריש חלה בליל יום טוב, כדי לקיים מצות אכילת מצה בליל פסח. [דבלאו הכי יש מתירים להפריש חלה ביום טוב שלא חל בשבת כשאין לו לחם אחר לאכול]. ויש אומרים שיתן מצה אחת לצורכו של קטן בן י"ב שנה, ואותו קטן יפריש בשביל עצמו וגם עבור שאר כל המצות. [ובשאר ימים טובים ראה להלן]. י)
יא. אשה שהדליקה נרות וקיבלה עליה שבת [ולדעת מרן הש"ע צריך לומר שקיבלה עליה את השבת בפירוש, שהרי לדעתו אין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות], ושוב נזכרה ששכחה להפריש חלה, או לעשר פירות וירקות, ולהתפלל מנחה של ערב שבת, וטרם שקעה השמש, רשאית להפריש חלה ולעשר פירות וירקות, ולהתפלל מנחה של ערב שבת, אפילו אם היא רגילה לקבל עליה שבת בהדלקה. ואיש שהדליק נרות שבת, הדבר פשוט שאין מנהג האנשים לקבל עליהם שבת בהדלקת הנרות, ומותר לו להתפלל מנחה של ערב שבת, או להפריש תרומות ומעשרות וכיוצא בזה אחר הדלקת הנרות.
יב. מי שאפה מצות גם לאחרים, ובליל פסח אחר צאת הכוכבים נזכר ששכח להפריש מכל המצות חלה, ואין לו שום אפשרות להודיע לכל אלה שקנו אצלו מצות שלא לאכול ממצות אלו אחר שלא הפרישו מהם חלה, וגם בעת שקנו את המצות סמכו עליו לכל עניני הכשרות של המצות, יש להתיר לו בדיעבד להפריש חלה ביום טוב על כל המצות שאפה, דאף שאין כל המצות מצויות אצלו ונמצא מפריש שלא מן המוקף, בדיעבד יש להקל בזה, כדי להצילם מאכילת מצת מצוה שלא הופרש ממנה חלה. יב)
יג. אף על פי שבשאר ימות השנה מצות הפרשת החלה מוטלת בעיקר על האשה, מכל מקום הפרשת חלה ממצות לפסח נהגו שהבעל הוא המפריש חלה ולא האשה, כיון שיש בזה פרטי דינים, ובפרט כשמפריש אחר האפייה. יג)
סימן שכז - מתי חל חיוב הפרשת חלה על העיסה
א. המפריש חלתו קמח אינה חלה, וחייב לחזור ולהפריש. ודוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח, אבל המפריש קמח ואומר כשתיעשה עיסה יחול עליה שם חלה, דבריו קיימים. א)
ב. לכתחלה טוב להמתין מלהפריש חלה עד לאחר גמר הלישה, כשהעיסה תיעשה גוף אחד, ולא יפריש קודם. ב)
ג. לכתחלה יש להפריש את החלה לאחר גמר הלישה קודם האפייה, אולם אם שכחו ולא הפרישו חלה מהעיסה וכבר אפו את הלחם, מפרישין מן הפת לאחר האפייה, שנאמר, באכלכם מ"לחם" הארץ. ויכניס כל הלחמים לתוך סל, או כלי עם דפנות מעל לגובה המוכנס לתוכו, או יכסם במפה, ויפריש עם ברכה. ג)
ד. משגיח כשרות העובד במאפייה, ומפריש חלה, יכול גם לברך על הפרשת החלה, שבודאי בעל הבית נותן לו רשות לכך. ואם המשגיח יוצא ונכנס בתדירות, ואי אפשר שיהיה שם בכל לישה ואפייה, ויש לחוש שמא בינתיים לשו עיסה ואפו אותה ונתערב עם שאר הלחמים, או שנמכרו בפני עצמם, יש שיעצו שיצוה לפועלים [יהודים] להפריש מכל עיסה ועיסה ולהניח בצד, וכשיחזור יפריש על כולן. ויש שיעצו שהמשגיח יפריש חלה מהעיסה הראשונה שלשו בבוקר, [כשיעור חיוב הפרשת חלה], ויאמר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידי לשם חלה. או שמתנה שתחול החלה אף על הקמח שיתערב אחר כך בשעת עריכה. וצריך ליזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה. [ולש שיעצו שהמשגיח יאמר בכל הפרשת חלה: הריני מפריש חלה זו על כל מה שיש כאן, ועל כל מה שכבר נילוש ונאפה אצל זה הנחתום, ולא הפרישו ממנו חלה, בין על מה שעדיין בעץ, בכל מקום שהוא, בין על כל מה שכבר נאכל]. ד)
ה. משגיח כשרות העובד בהשגחה במאפיית לחם, ומפריש חלה מכמה עיסות, לכתחלה לא יפסיק בדיבור שאינו מצורך הענין, כדי שברכתו תחול על כל ההפרשות שעושה, ואם סח בדברים בטלים שלא לצורך ההפרשה, בין ההפרשות, משום ספק ברכות אינו חוזר לברך. אולם אם עשה הפסק גדול, וכגון שסיים את משמרת הבוקר, ושב לביתו, ושוב בא אחר הצהרים להמשיך בעבודתו, צריך לחזור ולברך על ההפרשה. ה)
סימן שכח - דין ברכת החלה ומי ראוי להפרישה
א. יש נשים שנוהגות לתת כמה פרוטות לצדקה קודם הפרשת חלה, וקודם הדלקת הנר בערב שבת, וקודם טבילת מצוה, וסימנם חנ"ה, חלה נדה הדלקת הנר. א)
ב. לפני שמפרישים חלה מברכים : "ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה תרומה". ב)
ג. אף על פי שברכות המצות מברכים מעומד, אפשר לברך ברכת החלה בין מיושב בין מעומד, מפני שהחלה באה להכשיר למאכל, ודמי לשחיטה. ג)
ד. מי שאינו לבוש בבגדים כל גופו, אין לו לברך ולהפריש חלה, אף על פי שהוא יושב. שאין לברך ולהזכיר דברים שבקדושה במי שהוא ערום. אבל אשה מותרת, והוא שיהיו פניה של מטה טוחות בקרקע. ד)
ה. הנמצא במקום מטונף שיש בו ריח רע, וכגון בבית האסורים וכדומה, ולש שם עיסה, ואין לו אפשרות לצאת למקום אחר, אין לו לברך על הפרשת החלה, שאין מברכים במקום מטונף. אולם רשאי לקיים את מצות ההפרשה, ולהפריש חלה על ידי שיקח משהו מהעיסה, ויאמר הרי זו חלה, אך לא יברך. [ואין הברכה מעכבת את ההפרשה]. ה)
ו. מיד לאחר הברכה נוטלים כמות של כל שהוא מהעיסה, ומפרישה, ומנהגינו לומר: "הרי זו חלה". ומכל מקום אם הפריש חלה ולא קרא לה שם, הפרשתו מועילה. ובפרט היכא שבירך, דהברכה הויא כמו קריאת שם. וגם אם לא בירך מהני במחשבה. ו)
ז. לאחר ההפרשה נוטלים את החלק המופרש, ושורפים אותו באש, או על הגאז. ויש לפרסם הדבר שגם כיום לכתחלה מצוה לשרוף את החלה, ולא להסתפק בעטיפתה בנייר וזריקתה לפח אשפה. ז)
ח. כבר ביארנו לעיל [סימן שכב סעיף ח׳] שלכתחלה טוב ליזהר שלא ליהנות מהשריפה בעקיפין, כגון להניח החלה תחת קדרה שהאש תחתיה דולקת, שהרי מוסיף אש לתבשיל שיתבשל מהר יותר. אולם עכשיו אין הכל נזהרין בזה, דלפי גודל התנור וגודל ההיסק של התנור לא חשיב הנאה כלל. ואם אין אפשרות לשרוף החלה, יש לכורכה בנייר ולהניחה באשפה. ח)
ט. יש נוהגים שלאחר הפרשת החלה אומרים פרק כ"ה בתהלים, לדוד אליך ה׳ נפשי אשא, ופרק ל"ד בתהלים, לדוד בשנותו. ט)
י. יש נוהגים ללוש עיסה בערב שבת כדי שיעור חלה, לעשות לחמים לבצוע עליהם בשבת, [ולקיים מצות הפרשת חלה], והוא מכבוד שבת ויום טוב. ואמנם בזמן הזה שיש חלות המיוחדות לשבת, רבים אין מקפידים לאפות פת בכל ערב שבת, ומכל מקום אם יש אפשרות לאפות פת בכל ערב שבת, כדי לקיים מצות חלה, טוב ונכון לנהוג כן גם בזמן הזה. י)
יא. מצות הפרשת חלה היא חיוב על בעל העיסה האופה, הן אם הוא האיש והן אם היא אשה. אלא כיון שהאשה מצויה יותר בבית, ועליה מוטלת מלאכת האפייה לבעלה, לפיכך לכתחלה הטילו מצוה זו על האשה והיא קודמת לבעלה לקיום מצוה זו, ועוד, מפני שאיבדה חלתו של עולם. יא)
יב. גם אשה שאינה נוהגת לאפות פת בכל ערב שבת, תשתדל אחת בשנה לקיים מצות הפרשת חלה. ולכל הפחות בעשרת ימי תשובה, כדי להרבות זכויות בימים אלה. יב)
יג. אף על פי שאמרו שמצות חלה לכתחלה מוטלת על האשה, מכל מקום נכון שגם האיש ישתדל לפחות פעם אחת להפריש חלה בעצמו, ודבר בעתו מה טוב להפריש חלה בעשרת ימי תשובה, להוסיף זכות על זכויותיו קודם יום הכפורים. יג)
יד. יש מי שאומר שאם קדם הבעל וחטף מאשתו מצות הפרשת חלה, ובירך והפריש את החלה, מחוייב לשלם לאשתו כדין החוטף מצוה מחבית. ויש חולקים. וכן עיקר. יד)
טו. אין מפרישין חלה בלי רשות בעל העיסה. אבל האשה אינה צריכה לבקש רשות בעלה להפריש עיסה, אחר שהיא קודמת לו במצוה זו. טו)
טז. אם הבעלים מינו שליח להפריש חלה במקומם, מועיל בזה שליחות, אבל אין ממנים חרש שוטה וקטן וגוי לשליחות זו. ומכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו, ולכן היכא דאפשר טוב שהאשה תפריש חלה ולא תמנה את המשרתת שלה להפריש חלה במקומה. [וברור שמשרתת שאינה יהודיה אינה יכולה להיות שליח להפריש חלה]. טז)
יז. יש אומרים שאם העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלי רשות בעל העיסה, דזכין לאדם שלא בפניו. וכן משרתת שבבית יכולה להפריש וליטול חלה בלי רשות בעל הבית, כיון שהיא רגילה לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות. ויש חולקים ואומרים שאין למשרתת להפריש בלי רשות הבעלים, שהרי אפשר להפריש אחר אפייה. והנכון לנהוג להפריש אחר אפייה. יז)
יח. קטן או קטנה שעברו והפרישו חלה, אם הבן הוא מעל לגיל י"ב שנה ויום אחד, והבת למעלה מי"א שנה ויום אחד, הפרשתם מועילה בדיעבד. אבל אם הפרישו קודם גיל זה אין הפרשתם מועילה אף בדיעבד. יח)
יט. אשה מפרישה חלה אף בלי רשות בעלה, והאשה אף יכולה למנות שליח להפריש חלה, שיש לה דין בעלים על העיסה. יט)
כ. אשה שאינה טהורה מפרישה חלה ומברכת, ואינה צריכה ליתן את מצות הפרשת חלה לבעלה. וכן נערה רווקה מפרישה חלה ומברכת. כ)
כא. אשה המפרישה חלה פעם ראשונה בחייה, אין לה לברך "שהחיינו". וכן הדין בהפרשת תרומות ומעשרות. כא)
כב. כשממנים שליח להפריש חלה, השליח הוא זה שמברך על הפרשת החלה, ולא המשלח. וכן נהגו כיום במאפיות הציבוריות, שהמשגיח על הכשרות הוא המברך על הפרשת חלה, או אחד הפועלים, ואין בזה חשש, אחר שקיבל רשות לכך, והוי כשליח. כב)
כג. אשה שיש לה בת קטנה פחות מי"ב שנה ויום אחד, ורוצה לחנכה למצות הפרשה, אין לה ליתן לה להפריש חלה, דחלה ותרומה דינן שוה בכל בתורה, [דהא תרומה קראה הכתוב], וכמו שאין הקטן יכול לתרום, כך אינו יכול להפריש חלה. ואמנם קטן שהגיע לעונת נדרים אף שלא הביא ב׳ שערות, אם תרם תרומתו תרומה, אך לכתחלה אינו יכול לתרום. כג)
סימן שכט - איזה פת חייבת בחלה
א. נאמר בתורה (במדבר טו, יט): והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. ולמדו מכאן שאין חיוב חלה אלא בעיסה הראויה לבוא לידי לחם. [ובעוגה ראה סעיף טז]. לפיכך הסופגנין, שהיא עיסה העשויה כמו ספוג, פטורים מן החלה. א)
ב. אין חיוב להפריש חלה אלא מעיסה העומדת לאפייה, אבל עיסה שבלילתה עבה, אך מיועדת לטיגון בשמן, כסופגניות וכדומה, או מיועדת לבישול במים, כמו איטריות, מעיקר הדין פטורה מהפרשת חלה. אולם יש אומרים שמאחר ועיסה זו בלילתה עבה, הרי היא חייבת בהפרשת חלה, ועל כן יש להחמיר ולהפריש חלה מעיסה זו בלא ברכה. ואם רוצים לאפות חלק מהעיסה מפרישין ממנה חלה בברכה. ב)
ג. עיסה שבלילתה עבה ונילושה על מנת לאפות ממנה לחם, וחזר בו ורוצה לטגנה או לבשלה, חייבת בהפרשת חלה בברכה, כיון שכוונתו בשעת הלישה היא המחייבת בחלה. ג)
ד. עיסה שבלילתה רכה ודלילה ונוזלית, כגון עיסה המיועדת לאפיית הבלינצ׳ס והלחו"ח, וכאשר שופכים את העיסה לתוך המחבת ללא משקה, היא מתפשטת ונאפית, יש אומרים שחובת הפרשת חלה ממנה תלוי בעובי המתקבל לאחר האפייה, אם המאפה שנאפה דק מאד, כגון הבלינצ׳ס, וכן הבצק של הוופל, והלחו"ח, פטורה מהפרשת חלה. ואם המאפה הוא עבה כ- 8 מ"מ, כמו במינים מסויימים של הלחו"ח, חייבת בהפרשת חלה. וההפרשה תיעשה לאחר האפייה, ויקח את כל הלחוח שיש בהם שיעור קילו חמש מאות וששים, וישימם בסל אחד או שיכסם במפה ויפריש חלה בברכה. ויש אומרים שהדבר תלוי אם העיסה בלילתה רכה והיא נוזלית כמים, ושופכים אותה על מחבת חם, ומיד היא מתפשטת ונאפית, פטורה מהפרשת חלה, וכגון הבלינצ׳ס שזמן אפייתו על המחבת הוא כ- 30 שניות. אבל אם לוקחים עיסה דלילה זו, ואופים אותה בתנור או על המחבת, ומאפה זה זקוק לזמן אפייה, ואינו נאפה מיד, חייב בהפרשת חלה, וכגון עוגת טורט או הלחוח המצוי כיום [שזמן אפייתו על המחבת הוא כ- 5-4 דקות], ואת החלה יפריש לאחר האפייה. ואם הלחוח דק שמיד עם התפשטותו על המחבת הוא נאפה, דינו כדין הבלינצ׳ס שפטור מהפרשת חלה. ד)
ה. עוגות הנקראות לאקאך, שבלילתן רכה מאד, יש להפריש מהם חלה לאחר האפייה, ויכניסו אותן לכלי שיש לו תוך כדי שיצטרפו לשיעור חלה, כיון שבכל עוגה בפני עצמה אין שיעור לחיוב חלה. ועיסת הכובאנה, יש להפריש ממנה חלה בלי ברכה. ה)
ו. אם לש את העיסה עם אחד משבעת משקין המכשירים לקבל טומאה, שבכללם: יין, דבש [דבורים], שמן, חלב, טל, ומים, העיסה חייבת בחלה בברכה. ולכתחלה יש ליזהר שלא ללוש עיסה בביצים בלבד בלא מים. ובדיעבד אם לשו עיסה עם ביצים ואין בה מים כלל, מפרישין ממנה חלה בלי ברכה. ו)
ז. לכתחלה אין ללוש עיסה עם מי פירות שאינם משבעה משקין המכשירים לקבל טומאה, כגון מיץ תפוזים בלא מים, וכדומה. אך בדיעבד עיסה שנילושה עם מי ביצים בלבד בלא מים, או עם מי פירות שאינם מז׳ משקין, כמו תפוזים וכדומה, בלא מים כלל, ויש בה שיעור המחייב הפרשת חלה, יפריש חלה בלי ברכה. או שיעשו עיסה פחות מכשיעור. וטוב שיערב בעיסה מעט מים בעיסה, כדי שתתחייב בחלה. [והטעם שאין ללוש עיסה עם מי פירות, הוא משום שאסור לשרוף חלה טהורה, ולאוכלה גם אי אפשר, כי אנו בחזקת טמאי מתים, וטמא אסור לו לאכול תרומה. ולכן לכתחלה יש לערב אחד משבעת המשקין הנ"ל בעיסה, כדי שיוכל להפריש חלה בברכה ולשרוף אותה]. ז)
ח. לפיכך הלש עיסה עם חלב, בלא מים, חייב להפריש חלה בברכה. אלא שיש לעשות סימן שלא יבואו לאוכלה עם בשר. ויעשה סימן לאפותה במשולש, שידעו הכל שיש גבינה במאפה זה. ויש אומרים שכל זה באופה לעצמו אבל למכירה אין להתיר על ידי סימן והיכר, מפני האורחים הבאים ממקום אחר. ומכל מקום בדבר שכבר דשו בו רבים במקומות רבים, כמו בבורקס, אין לאסור לעשותם עם גבינה. וכן אם נותן בעיסה סוכר או דבר באופן שהמתיקות ניכרת במאפה, אפשר להקל ללוש עם גבינה, כיון שאין דרך לאכול עוגה עם בשר. [וראה עוד בספר איסור והיתר מהדורת תשמ"ז עמוד קנה מה שכתבנו בזה]. ח)
ט. הלש עיסה לעוגה עם מים ותערובת דבש, לכולי עלמא חייב להפריש חלה בברכה, כשיש בה שיעור חלה. ובתנאי שהוא אופה אותה מעשה אופה, מה שאין כן אם מטגן את העיסה בדבש, או בשמן כמו סופגניות, שאז פטורה מן החלה. אך גם בזה מפרישין חלה בלי ברכה. ט)
סימן של - דין עיסת עכו"ם ושותפין והפקר
א. עיסת עובד כוכבים פטורה מחלה, אפילו לש אותה פועל ישראל. שהרי נאמר בתורה: ראשית עריסותכם, ולמדו חכמים עיסתכם ולא עיסת גוי. ואם הפרישו ממנה חלה, אין לה קדושת חלה, ומותר באכילה לזרים, כיון שהעיסה לא נתחייבה בחלה. א)
ב. עובד כוכבים שהפריש חלה מעיסה של ישראל, לא עשה ולא כלום, וחלה זו מותרת באכילה לזרים. וצריך לחזור ולהפריש חלה מהעיסה. ב)
ג. עיסת ישראל שלש אותה הגוי, חייבת בחלה, שאין הדבר תלוי במי שלש את העיסה, אלא בבעלים של העיסה. ולכן הנותנים קמח שיש בו שיעור חלה לגוי לעשות להם ממנו עיסה, חייבים להפריש חלה. ג)
ד. ישראל שנתן לגוי קמח כדי שיאפה פת בשביל הישראל, והגוי עירב בעיסה קמח משלו, אם היה שיעור חלה בקמח של הישראל, חייב בהפרשת חלה. ד)
ה. אם הגוי נתן עיסה במתנה לישראל, אם עד שלא גלגלה נתנה לו חייבת בחלה, ואם לאחר שגלגלה נתנה לו במתנה, פטורה. כיון שבשעה שבאה לידי חיוב היתה ביד הגוי. ה)
ו. עיסה השייכת לשותפין, חייבת בחלה. אבל שתי עיסות של שני בני אדם שאינם שותפין, ואין בכל אחת שיעור המחייב הפרשת חלה, אף שעירבו את שתיהן ויש בעיסה שיעור חלה, עיסה זו פטורה מחלה. ואם ידוע שאינם מקפידים על עירוב העיסות, הרי אלו מצטרפות, והעיסה חייבת בחלה. ו)
ז. העושה עיסה לבהמה ולחיה, פטור מלהפריש חלה. ועיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת, ואם לאו פטורה, והוא דוקא כשניכר בזה שהיא לכלבים. ז)
דין הפרשת חלה בשבת וביום טוב
א. אין להפריש חלה בשבת, לא מיבעיא מעיסה, [שהיא בלאו הכי מוקצה בשבת] אלא אפילו מפת שנאפתה מערב שבת ולא הפרישו ממנה חלה, אסור מדרבנן להפריש חלה בשבת, משום שהדבר נראה כמתקן בשבת. [וראה עוד בסעיפים הבאים].
ב. כיון שאסור להפריש חלה בשבת וביום טוב [בעיסה שנילושה מערב יום טוב], לפיכך תיקנו חכמים שישאל אדם לבני ביתו בערב שבת ובערב יום טוב סמוך לחשכה, קודם השקיעה, אם הפרישו חלה ממיני מאפה, ואם לא הפרישו אומר להם שיפרישו החלה קודם כניסת השבת. ובפרט יש לשאול על כך בערב פסח, שלא ישכחו להפריש חלה מן המצות שאפו עבור ליל פסח. וצריך לומר את הדברים בלשון רכה, כדי שיקבלו ממנו. ואמנם מי שאינו רגיל לאפות לחם או שאר מיני מאפה בביתו, אין צריך שישאל בערב שבת על הפרשת חלה. וכן במקומות שרגילים לקנות פירות וירקות ממקומות שיש להם הכשר כדת שכבר הפרישו מהם תרומות ומעשרות, אין צריך לשאול עשרתם. ורק יאמר לבני ביתו להדליק את הנר, ולהזהירם סמוך לחשכה שיפסיקו לעשות מלאכה. ב)
ג. אשה ששכחה להפריש חלה בערב שבת, ואפתה את החלות לשבת, והגיע זמן בין השמשות, שהוא תוך י"ג דקות וחצי אחר השקיעה [בשעות זמניות], מותר לה להפריש חלה בבין השמשות, כל שהיא מפרישה חלה לצורך שבת, או לצורך מצות "לחם משנה". [וכל שהוא צורך השבת, אף שאפשר לו בלעדם, וכגון שיש לו לחם אחר, חשיב צורך מצוה, בפרט אם יתווסף לו בכך עונג שבת]. אבל שלא לצורך שבת, אין להפריש חלה בבין השמשות. [ואין לצרף כאן סברת רבנו תם לספק ספיקא, אחר שהמנהג פשוט כהגאונים, לפיכך יש להחמיר בבין השמשות שלנו]. ואמנם בחוץ לארץ יש להחמיר ולא להפריש חלה בבין השמשות, שהרי חלת חוץ לארץ יכול לאכול בלא הפרשת חלה, על ידי שישייר מעט עד אחר השבת, ובמוצאי שבת יפריש מן המשוייר. ג)
ד. אם עבר זמן בין השמשות וכבר הגיע צאת הכוכבים של שבת, ואז נזכר שלא הפריש חלה מהחלות של הלחם משנה, בארץ ישראל אסור לאכול מפת זו בכל אופן טרם שהפריש, וגם אין לו תקנה להפריש במחשבה, [אבל אם אכל מהפת בטעות, לאחר השבת יפריש על מה שאכל בטעות]. אך בחוץ לארץ בכל אופן יכול לאכול מהלחם, ולשייר מעט, ולאחר השבת יפריש מן המשוייר. וכשמפריש חלה במוצאי שבת, יפריש בלי ברכה. אבל בשבת עצמה אין להפריש חלה גם בחוץ לארץ, אף אם יש שם כהן שטבל לקריו, או קטן, ורוצה ליתן להם החלה. ד)
ה. כבר נתבאר לעיל [סימן שכו סעיף יא] שאשה שהדליקה נרות וקיבלה עליה שבת בפירוש, ונזכרה אחר כך ששכחה להפריש חלה, או לעשר את הפירות והירקות, רשאית להפריש, כל עוד שלא שקעה החמה, דהוי שבות במקום מצוה. ואף על פי שלא עשתה שום תנאי בהדלקת הנרות של שבת, וקיבלה שבת בהדלקת הנרות. ה)
ו. אשה שקיבלה עליה שבת מבעוד יום, ונזכרה שלא הפרישה חלה מהפת או מהעוגות, יכולה לצוות לאחר שיפריש חלה. ו)
ז. יש אומרים שאם לא הפרישו חלה מערב שבת ונזכרו בשבת, שיכול ליתן פת לקטן בן י"ב שנה ויום אחד, והקטן יפריש משלו על כל שאר הפת, ואז יהיה מותר לאכול מפת זו בשבת. ויש אומרים שאין להקל בזה אלא בספק, כמו ספק אם הפרישו תרומות ומעשרות, אבל בדבר שבודאי לא הפרישו ממנו, אין להקל בזה, שאין נותנים לקטן בידים אפילו איסור דרבנן לעבור עליו. וכן עיקר. [אך במקום מצוה, כגון בליל פסח, אפשר לסמוך להקל, וכמבואר לעיל]. ז)
ח. ערב פסח שחל בשבת שמכינים מזון לב׳ סעודות בלבד, ואפו לחם לצורך השבת ושכחו להפריש ממנה חלה, אף על פי שבחוץ לארץ כתבנו שבכל שבת אוכל והולך מהפת ומשייר מעט למוצאי שבת, מכל מקום כאן הרי אינו יכול לשייר למוצאי שבת משום איסור חמץ, ממילא אם נזכרו בדבר בבין השמשות יפריש מיד חלה, גם בחוץ לארץ. ואם נזכרו בלילה, אין שום היתר שיאכל מלחם זה, אפילו בחוץ לארץ, וכל שכן בארץ ישראל. אלא יתן לעכו"ם במתנה ויחזור ויתנו לו אחר הפסח, ויפריש חלה. ויש אומרים שיתן הפת לקטן בן י"ב שנה ויום אחד, והקטן יפריש משלו על כל שאר הפת, ואז יהיה מותר לאכול מפת זו בשבת. ח)
ט. הלש עיסה ביום טוב, יכול להפריש ממנה חלה בברכה, כשיש בעיסה שיעור חיוב חלה. ט)
י. עיסה שנילושה בערב יום טוב ולא הפרישו ממנה חלה, אין מפרישין עליה חלה ביום טוב, הואיל ואפשר היה ליטול החלה מערב יום טוב, ומשום שנחשב כמתקן. וכל זה כשגמר את כל הלישה בערב יום טוב, שכבר נתחייב בהפרשת חלה מערב יום טוב. אבל אם היה לו לעסוק ביום טוב בגמר לישתה, אם כן מערב יום טוב לא נתחייב עדיין בחלה, ונחשב כמו שהתחיל ללוש ביום טוב, ואז מפריש חלה ביום טוב. י)
יא. אם העיסה נילושה מערב יום טוב ולא היה בה שיעור המחייב להפריש חלה, וביום טוב צירף את העיסה לעיסה אחרת עד שנעשה שיעור החייב בחלה, והחיוב בא ביום טוב, בדיעבד יש להקל ולהתיר להפריש ממנה חלה ביום טוב. יא)
יב. כשלשין עיסה ביום טוב ומפרישין חלה, בזמן הזה אסור לשורפה ביום טוב, אלא יניחנה עד מוצאי יום טוב, וישרפנה במוצאי יום טוב. ומותר לטלטלה ולהניחה במקום מוצנע. אבל אחרי שהניחה מידו, אסורה החלה בטלטול משום מוקצה. יב)
יג. פת שלא הפרישו ממנה חלה בערב שבת, ועברו והפרישו ממנה חלה בשבת בשוגג, מותר לאכול מפת זו בשבת, דאף שאסור להפריש חלה בשבת מפני שנראה כמתקן את הפת ומתירה לאכילה, כיון שאין האיסור אלא מדרבנן בדיעבד מותר לאכול מפת זו בשבת. אבל אם עברו והפרישו חלה במזיד אסור ליהנות מפת זו עד למוצאי שבת. יג)
יד. אשה שעברה והפרישה חלה ביום טוב, למרות שבעלה הזכיר לה את האיסור להפריש חלה ביום טוב מעיסה שנילושה מערב יום טוב, ההפרשה מועילה, ומותר לאכול מהפת ביום טוב. יד)
טו. מי שאירע לו ששכח להפריש חלה מערב יום טוב, מעיסה שנילושה בערב יום טוב, יש עצה שילוש עיסה נוספת ביום טוב, ויצרף עיסה זו עם מה שנילוש בערב יום טוב, ויפריש חלה על הכל על ידי צירוף כמבואר לעיל. ודוקא שהוא צריך לעיסה נוספת זו, שאם אין צריך לה ועושה כן רק כדי להפריש חלה על העיסה שנילושה בערב יום טוב, הרי זה אסור, אלא אם כן אוכלה כולה ביום טוב. טו)
טז. יש אומרים שאם שכח להפריש חלה מערב יום טוב, ואין לו לחם אחר לאכול ביום טוב, וגם לא יכול לשאול לחם מאחרים, מותר לו להפריש חלה ביום טוב. טז)
יז. לחם ושאר מוצרי מאפה קפואים, שעדיין לא הופרש מהן חלה, יכול להפריש מהם חלה אף בעודם קפואים, מאחר ששם לחם עליהם. יז)
יח. יש אומרים שאפשר לצרף ללחם משנה, לחם ששכחו להפריש ממנו חלה, ואינו ראוי לאכילה בשבת באר"י, וכן הדין בערב פסח שחל בשבת, שמותר לצרף ללחם משנה מצה שמורה המוכנה לערב, ויטלטל אותה על ידי שיתן עליה חזרת. יח)
יט. חיטים שגדלו בעציץ שאינו נקוב, ועשו מהם קמח ולשו עיסה, מפרישין מעיסה זו חלה. [ומברכים על פת העשויה מחטים אלה ברכת המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון]. יט)