פרק ב' - שלום בית · פתיחה
כָּתַב מוֹרֵנוּ הָרַב הַקָדוֹשׁ רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זִיעָ''א, תַּלְמִיד מוֹרֵנוּ הָאֲרִיזַ''ל, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ בְּסִפְרוֹ ''שַׁעֲרֵי קְדֻשָׁה'':. יֶשְׁנָם בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר מֵיטִיבִים עִם זוּלָתָם וְעוֹשִׂים חֶסֶד עִם אֲחֵרִים, אוּלָם עִם נְשׁוֹתֵיהֶם וּבְנֵי בֵּיתָם אֻינָם מֵיטִיבִים, וְשׂוֹחֲקִים לְיוֹם אַחֲרוֹן לֵאמֹר, שֶׁבְּבוֹאָם לְבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה יִפָּתְחוּ לָהֶם שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן - אֲבָל אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם, כִּי לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ שֶׁכָּל מַעֲשֵׂי הַחֶסֶד שֶׁלָהֶם הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. כִּי בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה יֵשׁ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וַעֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִים (בבא מציעא עא, ע''ש). וְרַק אָז יֵחָשֵׁב לוֹ הַחֶסֶד אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה עִם אֲחֵרִים. וְאַשְׁרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר תָּמִיד דָּן אֶת אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ לְכַף זְכוּת, שֶׁבָּזֶה זוֹכֶה שֶׁתָּמִיד יִשְׂרֹר הַשָׁלוֹם וְהַשַׁלְוָה בְּבֵיתוֹ, וְטוֹב לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא. עַד כָּאן. חֶסֶד בַּבַּיִת זֶהוּ חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, חֶסֶד שֶׁאֵין אָדָם מְצַפֶּה לִגְמוּל עֲבוּרוֹ, וְלָכֵן דַּוְקָא בְּבֵיתוֹ יִוָּדַע הַאִם אָכֵן הָאָדָם הִנוֹ בַּעַל חֶסֶד אֲמִתִּי.
וְנָבִיא לְכָךְ סִפּוּר מְפֻרְסָם מִמָרָן הֶ''חָפֵץ חַיִּים'':
בְּבֵיתוֹ שֶׁל הֶ''חָפֵץ חַיִּים'' נָהֲגוּ לְהַעֲמִיד אֶת הַסֻכָּה בְּצַד מְסֻיָּם בֶּחָצֵר, וּכְשֶׁהִתְחַתֵּן פַעַם שְׁנִיָּה, הִבִּיעָה הָאִשָׁה אֶת דַּעְתָּהּ, שֶׁעָדִיף לְהַעֲמִיד אֶת הַסֻכָּה בְּצַד אַחֵר. הַכּל יוֹדְעִים, שֶׁשִׁנוּי טִבְעוֹ שֶׁל אָדָם זָקֵן הוּא מִן הַדְּבָרִים הַקָשִׁים, הֲגַם שֶׁהֶ''חָפֵץ חַיִּים'' הָיָה ''מַלְאָךְ'' זָקֵן. בְּלִי אֹמֶר וּדְבָרִים סָתַר הַסָבָא קַדִּישָׁא מֵרָאדִין אֶת סֻכָּתוֹ וְהֶעֱמִידָהּ בַּצַד הַהוּא, כְּפִי שֶׁהִצִיעָה אִשְׁתּוֹ.
לְאַחַר מִסְפַּר דַּקוֹת הֶחְלִיפָה הָאִשָׁה אֶת דַּעְתָּהּ, וְאָמְרָה שֶׁצְרִיכִים לְהַעֲמִיד אֶת הַסְכָּה דַּוְקָא בַּצַד הַשֵׁנִי. שׁוּב, בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָה מִפִיו, סָתַר הֶ''חָפֵץ חַיִּים'' אֶת הַסֻכָּה וְהֶעֱמִידָהּ בַּמָקוֹם שֶׁבִּקְשָׁה עֲקֶרֶת הַבַּיִת. חוֹלְפוֹת עוֹד מִסְפַּר דַּקוֹת - וְשׁוּב מְשַׁנָה הָאִשָׁה אֶת דַּעְתָּהּ, וְחָזְרָה וְהִצְבִּיעָה עַל הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ הָיְתָה הַסֻכָּה בַּתְּחִלָה.
אֵיךְ הָיָה מֵגִיב אָדָם מִן הַשׁוּרָה בְּמִקְרֶה שֶׁכָּזֶה?
בַּמִקְרֶה הַטּוֹב, אִם לֹא הָיָה מִתְרַגֵז בְּמַהֲלַךְ כָּל הַ'סִבּוּבִים', הָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: ''אַתְּ רוֹאָה?! לֹא הָיִית צְרִיכָה לְבַצֵעַ אֶת כָּל הַשִׁנוּיִים הַלָלוּ... ''
הֶ''חָפֵץ חַיִּים'' לֹא רַק שֶׁלֹא הֵגִיב כָּךְ, אֶלָא עָשָׂה כָּל שֶׁבִּקְשָׁה אִשְׁתּוֹ, וְגַם לְבַסוֹף, כְּשֶׁהַסֻכָּה חָזְרָה אֶל מְקוֹמָהּ הָרִאשׁוֹן, נָתַן לָהּ לְהַרְגִישׁ שֶׁהִיא צוֹדֶקֶת.
אָדָם הַיּוֹדֵעַ לְהָאִיר פָּנִים רַק מִחוּץ לְבֵיתוֹ, שָׁם הוּא גוֹמֵל חֶסֶד לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, אֲבָל בְּשׁוּבוֹ לִמְעוֹנוֹ הוּא סָר וְזָעֵף, צוֹעֵק עַל כָּל דָּבָר וְאֵינוֹ מוּכָן לְוַתֵּר, אֵינוֹ רָאוּי לְהִקָרֵא אִישׁ חֶסֶד גַם אִם פְּעִילוּת הַחֶסֶד שֶׁלוֹ מִחוּץ לַבַּיִת מַקִיפָה עוֹלָם וּמְלֹאוֹ. כָּךְ לִמְדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי הַמוּסָר.
עַל אִישׁ כָּזֶה קָרָא שְׁלֹמֹה הַמֶלֶךְ ע''ה (משלי יב, י): ''וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים - אַכְזָרִי''.