אור ברסלב

אוהב משפט חלק א· רבי פראג'י אלוש

סימן י

סימן ט

נשאלתי מהחה"ש והכו' כמה"ר ר' חיים חורי נר"ו הנז' במי שרוצה לאכול ירקות שנתבשלו עם בשר והם אכלו עיקר ואוכל עמהם בשר או להפך שדעתו עיקר על הבשר ואוכל עמו מעט ירקות אם מברך על שניהם או דלמא דמברך על מה שהוא אצלו עיקר:

תשובה לכאורה ה"ז דומה למ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' רי"ב ס"א כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וה"נ מברך על מה שהוא עיקר אצלו שרוצה לאכול. אמנם לכי דייקת אין הנדון דומה לראיה דלא אמרו דמברך על העיקר וגו' אלא כגון שאוכל דג מליח ופת עמו שלא יזיקנו בגרונו או שאוכל פת עם בשר ודגים והם באים ללפת אבל בנ"ד שרוצה לאכלן בזאח"ז שאין שום א' מהם בא למתק המאכל השני שלא יזיק ולא ללפת רק למלאת כריסו א"כ שניהם עיקר וצריך לברך על כאו"א כנ"ל כעת וצריך חיפוש בספרי דבי רב. ואם נימא דאף כה"ג יש לו דין עיקר וטפל נראה לו' דהירקות הוו עיקר דמסתמא הם הרוב וכמ"ש המ"א סק"א דכל שהוא הרוב היא עיקר ע"ש ואף שאין דעת האוכל כן בטלה דעתו ומברך בפה"א על הירקות ופוטר הבשר מיהו כ' בהגה די"א דאם הטפל חביב עליו מברך עליו תחלה ע"ש ולפ'"ז מברך על הבשר שהיא חביב (תחלה) ומ"מ נ"ל כמ"ש דהכא שניהם עיקר וצי"ב [א'"ה דברי ה"ה ז"ל נראים נכונים דדוקא כשהאחד בא בשביל השני אם ללפת או למתק מדהוצרך מרן לו' דפת טפל כגון שאוכל דג מליח וגו' וא"א בפשי' משכח"ל שדעתו לעשות עיקר מהמליח והפת טפל שאין הפת עיקר אכילתו וכן בגמ' דפריך ומי איכא מידי דמליח עיקר וגו' וא"א דתלי בדעת האוכל איזה מהם אוכלו לעיקר מאי קו' וכ"מ נמי מדברי רש"י בדמ"א בד"ה כשהצנון עיקר שכ' שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון וגו' ע"ש ומדהוצרך לו' שלא אכל וגו' משמע דעיקר וטפל היינו שהא' טפל לב' שבשבילו הוא בא ואינו לו' שבדעת האדם הוא עיקר האכילה ואין סתירה לזה ממ"ש המ"א שהביא ה"ה זצ"ל דכל שהוא הרוב הוא עיקר ד דהתם מיירי בדברים מעורבים ביחד דעלה קאי אם ע"י בישול וכיוצא שאין ברור איזה מהם נעשה טפל לשני ונתערב עמו לצרכו אלא ע"י שהאחד רוב יותר מהב' דמסתמא המיעוט נתערב לצורך הרוב ועיקר חפצו לאכול הרוב וע' לה' כף החיים למהרי"ע נר"ו סי' ר"ד אות ס' בשם הח"ח וקש"ע והבא"ח ע"ש וע' להעה"ש אות ב' מה שתמה על הרדב "ז סי' תרמ"ג דמה שייך כל שהוא עיקר וגו' לדין החביב דהתם אין לו חפץ באכילת פת מחמת עצמו אלא כדי שלא יזיקנו דג מליח וגו' ע"ש וה"נ כיון שיש לו חפץ לאכול כאו"א מחמת עצמו א"כ מה מעושה עיקר הא' על הש' אף שאין שום א' בא בשביל הב' אין זה רק מצד חשיבות וא"ז ענין לעיקר וטפל כלל וכ"מ ריהטת הפוסקים דעיקר וטפל הוא כמ"ש אבל הכא שניהם היו עיקר. וכ"ר לה' תוספת חיים על חיי אדם כלל נ"ו בשם משיבת נפש באוכל פת אחר מליח וצנון ובצל דדוקא שאינו האב לפת כלל אבל אם שותה י"ש ואוכל אחריו פת למתק שתייתו אם כונתו לסעוד הלב מסתמא תאב לאכול פת וצריך לברך על הפת ע"ש ועמ"ש מרן ס' רי"א ס"ל דבפה"א ישתכל בפה"א קודמת וכ' הפוסקי' דאף שהדבר שברכתו שהכל הוא החביב ודון מינה בנ"ד לענין קדימה מברך בפה"א על הירקות ואח"ך שהכל על הבשר וה"ה ז"ל שכ' דמברך על הבשר שהוא החביב עדמ"ש ההגה היינו למ"ש דהירקות עיקר וא"כ כשמברך על הירקות נפטר הבשר ואינו בדין שיהיה החשוב טפל לשאינו חביב ונפטר בברכתו לכן מברך תחילה על החביב ואח"ך על העיקר דאין לפטור העיקר בברכת הטפל ואף שבירך עליו שהכל. וכ"מ מסתמות דברי ההגה דאף שהעיקר ברכתו בפה"א מברך על החביב שהכל תחילה מט' הנז' אמנם למ"ש שהוא מברך אשניהם דתרוייהו עיקר נראה שיש לברך בפה"א על הירקות תחילה וכמ"ש. וגם בעיקר דינו של ההגה הנז' המ"א חולק בדבר וכן הא"ר כ' דמשום ס' ברכות מברך לעולם על העיקר ע"ש ואפ' דע"כ כ' ההגה בלשון י"א משום דמשמ"ל מסתמות דברי מרן דאין חילוק ולעולם מברך על העיקר

תוכן העניינים

אוהב משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה