אוהב משפט חלק א· רבי פראג'י אלוש
סימן טו
שאלה מעשה באשה אחת שהשכימה ביום ש"ק לראות התבשיל של דייסא שעל האש המונח לסעודת היום ומצאה שהגחלים בוערות כלפידים והגיסה התבשיל בכף כדי שלא יקדיח התבשיל מרוב האש ושוב נודע לה שיש איסור בהגסה שהיא מצרכי הבשול ולשאול הגיעה אם יש למצא לה זכות לפטר' מהעונש וחקרתי ממנ' לאיזה צורך הגיסה בתבשיל ומה לה לקרב בשולו האם צריכה לתבשיל באותה שעה ואמרה שת"ו לא נתכוונה כלל לקרב בישולו וכונתה רק שלא יחרך התבשיל כי חשבה שאין איסור בדבר ומע"ש הכינה הכף לצורך זה. ואמרתי לברר מה דינה של אשה זו
תשובה תחלה צריך לברר אם יש חיוב חטאת מן הדין בהגסה זו או ליכא רק אסור בעלמא ולכאו' יש מקום לומר דליכא חיוב חטאת בנ"ד עפ"ד הה"מ פ"ט מה"ש ה"ד (ופ"ג הי"א) די"מ שכתב שאין חיוב בהגסה אלא בהגסה הראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו אבל משהגיס פעם א' דבלא הגסה זו מתבשל המגיס פטור דמאי עבד ולזה נוטה דעת הרמב"ן והרשב"א ע"ש וא"ך בנ"ד שכבר מע"ש הגיסה פעמים שלש אין בהגסה זו לצורך לבשול ופטורה מחטאת וליכא אלא איסור בעלמא אמנם כבר סיים הה"מ וז"ל ובודאי לד"ה כל שאין בבטולו חיוב אין חיוב בהגסתו ר"ל שאין חיוב בהגסת מבושל כ"ץ לדעת רבינו ולא בהגסת מבושל כמב"ד לדעת אחרים ע"ש משמע מדבריו דהרמב"ם ואחרים חולקים על י"מ שכ' הנ' ולדעת הרמב"ם כל היכא שלא נתבשל כ"ץ יש חיוב חטאת בהגסתו ולא סגי בנתבשל כמב"ד וא"ך בנ"ד אף שנר' שכבר הגיע לנוב"ד שהרי הדרך הוא לטגן הדייסא בשמן עם בשר ותבלין ומגיסים בה הרבה ושוב ממלאין את הקדרה מים ומרתיחים אותה וכבר נעשה ריחה נודף בשעה שהגיסה בכף ומסתברא שכבר הגיעה למב"ד מ"מ לדעת הרמב"ם אי"ז מספיק ובעי' שנתבשל כ"ץ והוא ממ"ש שם ה"ג המבשל על האור דבר שהיה מבושל כ"ץ וכו' פטור וכמו שדקדק מרן בכ"מ שם מדבריו דאף שהגיע למב"ד שייך בו בשול וחיובי מחייב ע"ש:
ומ"מ נר' דאף דדעת הרמב"ם דבעי' שנתבשל כ"ץ מ"מ הרי כ' מרן בכ"מ שם דהרמ"ך הק' על רבינו והוכיח דכל שנתבשל כמב"ד אם מבשלו יותר אין בו משום מבשל מדשרי להשהות ע"ג כירה גרופה וקטומה מה שצריך לו לאכול בלילה ול"ח דילמא מגיס כדאמרי' בצמר ליורה וגו' וכ"נ דעת הרא"ש הביאו מרן בב"י סי' שי"ח דבהגיע למב"ד אין בו בישול וא"ח חטאת משום מבשל ואף דלדעת הב"י הטור חלוק על אביו הרא"ש כבר תמהו עליו הפרישה והב"ח והשוו דעתו לדעת הרא"ש ולדברי שניהם דעת הרא"ש דבנתבשל כמב"ד ליכא חיוב חטאת אלא איסור בעלמא וא"ך גם משום מגיס לית ביה ואין לחייבו וכ"ה ג"ך דעת הר"ן הובא בב"י ס"ס הנז' באלפס והקדירה שהעבירן מרותחין שכל שלא נתבשל כמב"ד אין מוציאין בכף מהם דנמצא מגיסן ואיכא משום מבשל אבל כל שנתבשל כמב"ד תו ליכא למיחש להכי ע"ש מבו' דכיון שהגיע למב"ד תו ליכא חיוב משום מבשל ולכך שרי להוציא בכף וזהו ע"ד מ"ש ה"ה פ"ג הי"א והביאו הב"י שם ע"ש וכיון דכל הני רבוותא הכי ס"ל כדעת אחרים שכ' ה"ה הנז' הכי נקטי' וא"ך בנ"ד דכבר הגיע למש"ד וכמ"ש יש לפטרה מחטאת ובפרט לדעת היש מי שאומר והרמב"ן והרשב"א שכ' ה"ה דדוקא בהגסה הראשונה וכנז':
עוד יש מקום פטור לאשה זו עפ"מ שנתבאר בשאלה שאמרה שלא נתכוונה כלל לשם בשול אלא שלא יקדיח והוא דהנה מרן בכ"מ פ"ג הי"א כ' בשם הרמ"ך שהק' לדעת רבינו דע"י ההגסה מקרב הבשול היאך התירו לסמוך קדירה חיתא ולא גזרו דילמא מגיס ותי' דכיון דהקדירה חיתא מסיח דעתיה ולא מגיס ע"ש והיינו דכמו דל"ג שמא יחתה מט' דכיון דאינו צריך לסעודת הלילה ובאורך הלילה היא מתבשלת בלא חיתוי אינו מחתה מינה נמי דלא מגיס וע' בתוס' שבת דצ"ד ע"א בד"ה ר"ש פוטר שכ' דכבוי שלא יקדיחו הסממנים לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי ע"ש וכן צ"ל לדעת הרמב"ם שכ' הה"מ דכל שנתבשל כ"ץ אין חיוב בהגסתו דקשה דילמא מגיס שלא יקדיח א"ו דמגיס שלא יקדיח פטור דלא היה במשכן וא"ך בנ"ד שא"ץ בהגסה זו לקרב הבשול דבאורך הלילה הוא מתבשל בלא הגסה ומסתמא דמסחא דעתה מלהגיס לצורך הבשול וכמו שכן היא אומרת בהדיא שלא לקרב הבשול נתכוונה אלא שלא יקדיח פטורה ויש לדמות זה למ"ש הרדב"ז בחדשות סי' תרפ"ו ע"מ שנשאל בסוחט אשכול לתוך הקדירה שאין בה לא אוכל ולא משקה והוא אומר לאוכל אני צריך ואח"ך אתן אותו לאוכל אם הוא חייב או לא והשיב דמל' רש"י שכ' דלתוך הקערה זמנין דלמשקה קאי ואע"ג דבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור משמע דמן הסתם נמי ליכא אלא איסור בעלמא ואפי' את"ל דל"ד איסור קאמר מ"מ כשמפ' דלאוכל בעי ליה ל"ש קרבן דאין חיוב קרבן אלא לשוגג גמור וכאן אינו שוגג ומ"ש הרמב"ם בסחט לכלי שאין בו אוכל' דחייב איירי שסחט לתוך הכוס ורגלים לדבר דלשתות בעי ליה ואפי' יאמר אח"כ דכוונתו לאוכל לאו כמיניה א"נ בשסחט לקדירה בסתם אבל אם פירש דלאוכל בעי ליה דליכא הוכחה פטור וכן דעתי נוטה ע"ש וה"נ אין מעשיה מוכיחין דלקרב הבטול מתכונת דאדרבא מסתמא מסיחה דעתה מהבשול כיון דבאורך הלילה מתבשל מאליו ואף דאם הגיסה בסתם מתחייבת כמו בחולב לקדירה בסתם מ"מ כאן שאמרה דנתכוונה שלא יחרך המאכל פטורה
ועוד יש לפוטרה משום דהוי מלאכה שא"ץ לגופה וכדעת ר"ח והראב"ד ש דפטור וכ' הה"מ פ"א ה"ז דדעת האחרונים כן וכ"ד הרמב"ן והרשב"א ע"ש ועי' למרן בב"י סי' רע"ח וס"ס של"ד ע"ש וכ"נ דעת הטור ומרן בש"ע שם וא"כ מאחר דכונתה בהגסה רק שלא יקדיח התבשיל שהרי באורך הלילה היה מתבשל בלא הגסה וכמו שכן אמרה בפירוש ועיקר חיוב ההגסה הוא מפני שהיא מצרכי הבשול אבל שלא יקדיח לא היה במשכן וכנז' א"כ הו"ל מלאכה שאצל"ג כמו במכבה את הנר מפני שחם על השמן או על הנר והפתילה דחשיב מלאכה שאצל"ג. והגם דהרמב"ם ס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב אנן נקטי' כדעת רוה"פ וכמו שנר' מדברי מרן וכנז' ואף דמרן בסי' של"ד הזכיר דעת הרמב"ם מ"מ דעתו להלכה כסתם. ובלא"ה כ' ה' חכמת שלמה הנד"מ בש"ע דפוס באלאבאן בסי' רע"ח ס"א וז"ל והנה בדין משאצל"ג עמ"ש בה' לולב סי' תרנ"א די"ל דבשוגג גם הרמב"ם מודה דמלאכה שאצל"ג פטור ע"ש ואף כי לא נמצא שם בסי' תרנ"א גילוי מזה מ"מ דעת ה' ז"ל דמידה הרמב"ם במלאכה שאצל"ג בשוגג דפטור ובנ"ד נמי אין לך שוגג גדול מזה דחשבה דמותר להגיס שלא יקדיח ומע"ש הכינה הכף בשביל זה וא"כ גם הרמב"ם ז"ל מודה דפטורה מחיוב חטאת וליכא אלא איסור דרבנן:
והגם דהר"ן ז"ל הובא בב"י ס"ס שי"ח כ' דה"מ בקדירה הוא דבנתבשל כמב"ד מותר להוציא בכף ואין לחוש משום מגיס אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו דאע"פ שקלטו את העין דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו וה"מ בירושלמי ע"ש ומשמע דס"ל דיש חיוב במגיס בסממנים כדי שלא יחרכו וא"כ אף אין כונתה בהגסה זו אלא כדי שלא יחרך ה"ל כמגיס בצמר שביורה דלעולם חייב מ"מ נר' דע"כ צ"ל גם לדעת הר"ן דהגסה שלא יחרכו הסממנים מחום האש לא היה במשכן דאל"כ ק' איך התיר להוציא מהקדרה כשנתבשל כמב"ד ה"ל לאסור משום מגיס דגורם שלא יחרך המאכל ואין לומר דמה"ט דקדק הר"ן וכ' שהעבירם מרותחין מעל האור דכל שאינה על האור ליכא למיחש לשמא יחרך וליכא אלא משום מבשל אבל בעודם על האש אפי' נתבשל כמב"ד אסור להגיס וכמ"ש דהא ליתא דכבר כ' הה"מ הביאו הב"י דלמ"ד דבנתבשל ליכא משום מבשל אף בעודו על האש דהעבירה מרותחת על האש קרי לה ע"ש והר"ן דנקיט העבירן מרותחין משום רבותא דסיפא דצמר ליורה וא"כ הדק"ל א"ו דמגיס שלא יקדיח תבשילו ה"ל מלאכה שאצל"ג ופטור דהקדחת התבשיל בא מרבוי האש ובמשכן זהירים שלא להרבות אש ועצים וכמ"ש התוס' גבי כבוי וכמש"ל ומ"מ בצמר ליורה אסר להגיס לעולם דדרך הצבעין תמיד להגיס שלא יחרכו ולאו משום רבוי האש אלא שזה טבעם שבלא הגסה תמיד הם מקדיחים:
נמצא דמכל הני טעמי תריצי דכתיבנא פטורה אשה זו מחטאת ואין עליה כ"א איסור דרבנן ול"ד למ"ש בהגה בס"ס של"ד דהמחלל שבת צריך להתענות מ' יום בו"ה ולא ישתה יין ולא יאכל בשר ויתן לצדקה דמי חטאת ע"ש מאחר דליכא הכא רק איסור דרבנן וגם הוא ובשוגג בעלמא וכמ"ש וע' להברכ"י בסי' של"ד הביאו הזכ"ל ח"א מע' ש' ה' שבת אות ב' שכ' בשם הא"ח סוף ה' שבת במי שכיבה הנר בשבת בשוגג דיתענה בו"ה ויתן לצדקה שיעיר דמי חטאת ע"ש ונר' דחש לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאצל"ג ולכך הצריך ליתן דמי חטאת ולא ס"ל כמש"ל בשם החכ"ש דמודה הרמב"ם בעשה בשוגג ומ"מ לענין תענית לא כ' רק בו"ה דוקא ולכן השבתי ג"כ לאשה זו שתתענה בו"ה ואירע סמוך להם יו"ד בטבת) ובפרט כי הן בעין גברה החולשה אמנם לענין דמי חטאת נר' דפטורה וכדכתיבנא ולכשיבנה בהמ"ק בב"א אם היא בת חיובא תביא חטאת שמנה) והוא רחום יכפר [א"ה מ"ש ה"ה ז"ל לפטרה מחטאת לדעת הרמ"ך והרא"ש והר"ן דכל שנתבשל כמב"ד תו ליכא משום מבשל (וכ"ה דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בח' לשבת דח"י ע"ש) אי"ן כן דעת מר"ן ז"ל סי' שי"ח דבב"י פי' דברי הטור דאם לא נתבשל אלא כמב"ד חייב מדאורייתא משום מבשל וכדעת הרמב"ם ורש"י ובש"ע ס"ד העתיק ל' הטור משמע דכונתו לפסוק כהטור וכפ"מ שפי' דבריו בב"י דאיכא איסור דאורייתא וכ"כ המט"י שם סק"ב וה' כף החיים הנד"מ למוהרי"ע נר"ו אות ח"ן ע"ש וע' להדרישה מ"ש בדעת הרמב"ם ז"ל דכי נתבשל כמב"ד תו לית ביה איסורא דאורייתא אלא מדרבנן וכבר השיגו ה' מאמ"ר בסוף הסי' ע"ש וכן הבין מרן בכ"מ ובב"י והרמ"ך ז"ל בדעת הרמב"ם דחיובא איכא מדאורייתא אולם מ"ש ה"ה ז"ל עפ"ד הה"מ בשם י"מ שכ' דאינו חייב אלא בהגסה א' ושלזה נוטה דעת הרמב"ן והרשב"א הוא טעם נכון וכ"ה בחי' הרשב"א והרמב"ן למס' שבת די"ח וכ"כ המאירי בחי' שם וע' למר"ן בב"י סי' שי"ח שה"ד הה"מ הללו ול"כ עליהם כלום ומ"ש המ"א סקמ"ב דמרן בב"י סי' רנ"ג ה"ד הכלבו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כ"ץ כ"ז שהיא על האש ע"ש אשר מזה נר' דאין איסור הגסה תלוי במה שאין מתבשל מהרה אלא ע"י הגסה זו כמ"ש ה"ה ז"ל אלא אפי' כבר נתבשל כ"ץ חייב גם ה' תוספת שבת סקנ"ו נמשך אחר דברי המ"א ז"ל דהכלבו חולק ע"ד הה"מ בשם י"מ שכ' הנז"ל כבר הא"ר סקל"ט תמה על המ"א שהעתיק בל' הכלבו כ"ץ דליתא שם וכ"ה בב"י סי' רנ"ג ולפ"ז י"ל דגם הכלבו מודה לס' הה"מ בשם ימ"ש ומיירי שלא הגיסה כבר אלא בפעם הזאת גם הא"ח אות נ"ב כ' ואסור להכניס מגרפה בקדרה להוציא הבשר ממנה בעודה על האש משום מגיס ודעת הרמב"ם (נר' דצ"ל הרמב"ן) ז"ל שאין במגיס משום מבשל מהגסה ראשונה ואילך א"נ כל שהגיע למב"ד והגיס בו אין בו משום מבשל וכו' ע"ש ומ"ש ה' המחבר זצ"ל לדחות זה דמשמע מדברי הה"מ דהרמב"ם ואחרים חולקים על י"מ שכ' הנז' והבין דמ"ש הה"מ ובודאי לד"ה וכו' ר"ל דבנתבשל מודו מיהת כ"ע דאינו חייב בהגסה אף אותם החולקים בהגסה שנייה והם הרמב"ם ואחרים דלא פטרי אלא בנתבשל כ"ץ או בנתבשל כמב"ד למר כדא"ל ולמר כדא"ל לע"ד א"ז מוכרח די"ל דהרמב"ם ואחרים היינו בשלא הגיס מקודם עד שנתבשל ולעולם גם הנהו מודו לפטור בהגסה שניה ומדוקדק הטוב לשון לד"ה וכן מבואר יוצא מדברי הא"ח הנז"ל דהרמב"ן סובר דאין במגיס משום מבשל מהגסה א' ואילך וכן כל שהגיע למב"ד וכו' וכן הרשב"א שזכר הה"מ ז"ל ס"ל דמשנתבשל כמב"ד אין בו משום מגיס והוא מן החולקים על הרמב"ם ז"ל ושני דינים אלו צדקו יחדיו וכ"מ מדברי הב"י סי' שי"ח שה"ד הה"מ ז"ל ולא הביא חולקים ע"ז והגם דהה"מ ז"ל בפ"ג כ"כ בשם קצת מהמפ' אין ראיה מזה דיש חולקים וע' להכנה"ג רס"י רנ"ג הגהב"י בשם ש"ג ואכמ"ל באופן דהט' שדחה ההמ"ח ז"ל חוזר ונראה דלכ"ע כיון דכבר הגיסה מבע"י אין חיוב בהגסה שניה דל"ח מקרב בשולו אבל הך ט' שכ' ה"ה ז"ל דכבר נתבשל כמב"ד א"ז מספיק לד' מרן וכנז"ל ומ"מ כיון דכל הנהו רבוותא הרמ"ך והרא"ש והר"ן והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ס"ל דבנתבשל כמב"ד אין חיוב בהגסה יש לסמוך עליהם לפטור אשה זו מחטאת וכה"ג כ' השו"ג סי' תרי"ג אות כ"ז גבי טבילה ביה"כ לבעל קרי דאף דנקטי' כדעת מרן לאסור מ"מ אם קפץ וטבל אין קונסי' אותו כיון שיש לו על מי שיסמוך וכ"כ הגאון מרה"י חיים בשו"ת ר"ף ח"ב סי' ס"א בשם ה' קמח סולת והסכים עמו ע"ש:
אמנם מה שכ' עוד ה"ה ז"ל לפטור מט' שאמרה שלא נתכוונה לשם בשול ולמד כן מדברי הרדב"ז נר' בכונתו דכי היכי דבאומר שכונתו לאוכל הגם דלדינא גם בכה"ג חייב כיון דהקדירה לית בה אוכל מ"מ א"ז חשוב שוגג וכמ"ש הרדב"ז וע"כ הט' דכיון דסבור דכה"ג שרי עדיף מטועה בדין שכ' העה"ש סי' שי"ח אות ג' בשם הרדב"ז גופיה דחשיב מזיד ולהחולקי' עכ"פ מקרי שוגג ע"ש דהכא טעה במה שיש לו לטעות ולו' דכיון דלאוכל מותר סגי בכונתו ה"נ בנ"ד כיון דאין חיוב בהגסת מבושל כ"ץ אף דבנ"ד עדין לא נתבשל לגמרי מ"מ יכול להיות שטעתה לומר דבכונתה תליא מילתא והרי כונתה שלא יקדיח אלא דלפ"ז טפי הו"ל לה"ה ז"ל לו' דאפי' לא אמרה בפי' י"ל דפטורה דמל' הרדב'"ז שכ' דמן הסתם וכו' ואפי' את"ל וכו' נר' דמספק"ל מילתא בעשתה בסתם ומ"ש אח"ך ע"ד רש"י א"נ בשסחט לקדירה בסתם הוא לחד צד וכ"ש הכא דמסתמא הכי הוא כיון דבאורך הלילה היא' מתבשלת וא"ץ לסייע בבישולו. אמנם לע"ד כי דייקת א"ז ענין כלל לדברי הרדב"ז לאהמח"ר כיון דעכ"פ נעשית המלאכה שהיא הבשול ומה יתן אם אינו מתכוין הלא ה"ל פסיק רישיה ול"כ הרדב"ז אלא בסוחט דבכונתו תליא מילתא דבסוחט לאוכל ה"ל משקה הבא לאוכל דכאוכל דמי וכ"כ רש"י בהדיא והביאו הרדב"ז גופיה דמוכחה מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל וא"ז דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל וכו' ע"ש ובל"ז מה יוסיף כונתו דאכתי מפרק הוא ואף שאינו מתכוין מ"מ כיון דפ"ר הוא אסור מדאורייתא וכמבו' בשבת דקל"ג ע"א דפ"ר לר"ש אסור מדאורייתא ואמאי מפטר ואף שהוא חושב דבכה"ג שרי ה"ל ככל שאר שוגג דעלמא דחייב חטאת ומה גם דאף במגיס שלא יקדיח אחר שכבר נתבשל משמע דאיסורא מיהא איכא והגם דכ' הרשב"א והביאו הב"י ס"ס שט"ז דבצריך לנעול לשמור ביתו אע"פ שהצבי נצוד ממילא מותר כיון שאינו מתכוין לצבי וס"ל דבנתכוון לדבר היתר אע"ג דעשה עמו איסור אף דפ"ר הוא מותר ע"ש וה"ה הכא שאינו מתכוין אלא שלא יקדיח מ"מ כבר חלק עליו הר"ן ז"ל וגם הה"מ ז"ל כ' עליו שאין להקל כ"כ והביאם הב"י שם גם העה"ש שם אות ב' תמה ע"ד הרשב"א מכ"ד בש"ס דאפי' לא נתכוון אלא לדבר היתר אלא דנעשה האיסור ממילא ופ"ר הוא אסור ואף דה' רב פעלים ח"א סי' כ"ג כ' ליישב דבריו מ"מ להל' מסיק לחומרא כדעת הר"ן וגם למ"ש שם לחלק בד' הרשב"א דל"כ אלא בנעילת הבית שעשוי לכך לשמירת הבית ולא מינכרא הצידה ע"ש גם הרשב"א מודה בנ"ד דיש לאסור משום פסיק רישיה. ומיהו לד' הערוך שהביאו התוס' בשבת דק"ג ובסוכה דל"ג ע"ב ד"ה מודה ובכתובות ד"ו ד"ה האי דבפ"ר דלא ניח"ל שרי ר"ש ניחא דה"נ כיון דבאורך הלילה הוא מתבשל וא"ץ כלל לאותה הגסה בשביל הבשול חשיב פ"ר דלא נית"ל ושם בכתובות כ"כ גם משם ר"ת ואף להתוס' שחלקו שם מ"מ נר' מדבריהם להדיא דמודו דכה"ג שרי מה"ת ע"ש היטיב וכ"כ מהר"ם ב"ח בס' כפו"ת בסוכה שם (סד"ה אמנם רש"י) ע"ש ואין לחלק ולומר דהכא כיון דני"חל בבישול אף שא"ץ להגסה זו דבל"ז מתבשל חשיב פ"ר דניח"ל דז"א וכמבו' מדברי התוס' בשבת דמ"א ע"ב סד"ה מיחם גבי חיתה דאף כה"ג מיקרי לא ניח"ל כיון שאינו נהנה ע"ש ומיהו מדבריהם שם שכ' ואע"ג דהוי פ"ר פטר ר"ש משום דהוי מלאכה שאצל"ג וכו' וכן בכריתות ד"כ בד"ה ס"ל כ' וא"ת א"כ אפי' ר"ש מודה וכו' וי"ל דהכא הוי ט' דמלאכה שאצל"ג וכו' ע"ש משמע דבפ"ר דלא ניח"ל איכא חיובא דאורייתא דהא חותה מיקרי לא ניח"ל וכנז' ואפ' שזהו מה שחידשו בתירוצם דפ"ר דלא ניח"ל מיקרי מלאכה שאצל"ג ופטור מדאורייתא:
ואף דלמ"ש דעיקר הפטור בפ"ר דלא ניח"ל הוא משום משאצל"ג א"כ אתאן לט' ב' שכ' ה"ה ז"ל מ"מ נ"מ דמב' פנים חשיב הכא משאצל"ג הא' כמ"ש דמלאכת הבשול שנעשית מאליה א"ץ לה וה"ל פ"ר דלא ניח"ל ולהאוסרי' אינו רק מלאכה שאצל"ג והב' כמ"ש ה"ה ז"ל שהוא כמכבה מפני שחס על השמן והוא בין לרש"י בשבת דצ"ג ע"ב דמשאצל"ג היינו שא"ץ לעיקר המלאכה אלא לסלקה מעליו דברצונו לא באה לו ומגיס שלא יקדיח נמי א"ץ לעיקר ההגסה דאם לא היה האש בוער כ"כ הוה ניח"ל טפי ואינו מגיס אלא למנוע ההקדחה ובין להתוס' שם בדצ"ד דכל שנעשה לצורך שאינו כמו שהיה במשכן מקרי אצל"ג וה"נ לא היה במשכן הגסה שלא יקדיח:
איברא דהב"מ פ"א מה"ש כ' בשם הר"א החסיד בשם אביו דל"ח מלאכה שאצל"ג אלא במתכוין למלאכה ואינו מכוין לתכליתה דומיא דכבוי בשביל שחס על השמן שמתכוין לכבוי עצמו ולא לתכליתו שהוא לעשות פחמין והביאו המ"א בסי' רע"ח וכן הביא הכנה"ג רס"י של"ז ממהר"ם אלשקר משם הר"א בנו של הרמב"ם בשם אביו וכ"כ בריש ס' מעשה רוקח ע"ש ומזה נראה שלא כדעת ה"ה ז"ל דהגסה מיקריא מלאכה שאצל"ג שהרי היא בעצמה אינה מלאכה אלא אם תהיה לצורך הבשול וא"כ כשאינו מכוין לבשול ל"מ מלאכה שאצל"ג אלא דבר שא"מ דאסור היכא דהוי פ"ר ואפ' דס"ל דכיון דבהגסתו עושה ב' דברים בב"א שמונע ההקדחה וגורם הבשול וזהו ע"י שמעלה התחתון שקרוב לשלוט בו האש ומשפיל העליון סמוך לאש א"כ הו"ל ההגסה עצמה בכלל מלאכת הבשול וכשמתכוין להגיס שלא יקדיח חשיב אצל"ג. אמנם הפר"ח במים חיים ריש ה' שבת כ' בכונת המ"ך (ע"ש שט"ס נפל בדבריו וצ"ל ופי' המ"ך וכו' וכמו שנר' מל' הוא זה שכ' וכן ממה שלא הזכיר הכ"מ דברי הרמ"ך בזה כדרכו) דפ"ר אע"פ שאינו מתכוין למלאכה מ"מ כונתו לעשות אותה פעולה שהמלאכה נעשית בהכרח כמו צידה וגרירה ומלאכה שאצל"ג הוא כמו בכבוי שנמשך לו ממנו הנאת השמן ובשבילו מכבה נמצא דפ"ר הוא עושה מלאכה ומכוין לענין אחר שאינו מלאכה ומשאצל"ג מכוין לעשות המלאכה ממש לתכלית הנמשך ממנה שהוא הנאת השמן עש"ב וא"כ נר' פשוט דה"ה במגיס שמתכוין להגיס שלא יקדיח והבשול נעשה ממילא הוי כמו גרירה והגם דכ' התוס' בשבת ובכריתות הנז"ל ובסוכה דל"ג ע"ב ד"ה מודה דחותה גחלים כדי לכבות העליונות והובערו התחתונות דפטור לר"ש משום מלאכה שאצל"ג ע"ש וחותה הוי ממש כמו מגיס היינו משום דכיון דהוי פ"ר דלא ניח"ל הוי בכלל מלאכה שאצל"ג וכמבו' שם בדבריהם אבל ודאי עיקר מלאכה שאצל"ג אינו אלא כשעושה מלאכה ומתכוין לד"א הנמשך ממנה וע' לה' תוספת שבת סי' רע"ח אות ב' שהשיג על ה' אור יקרות מדברי הר"א שהביא הכ"מ ע"ש ולפ"ד הפר"ח ל"ק גם עפ"ד הפר"ח ניחא מאי דלכאו' ק"ט ע"ד הכ"מ בשם הר"א דאיך יתכן דכשאינו מתכוין למלאכה כלל חייב וכשמכוין למלאכה ולא לתכליתה פטור וכן הק' הכפו"ת בחי' לסוכ' דל"ג ע"ב ד"ה כ' מרן ע"ש ולדברי הפר"ח ניח' דכ"ר הוא נהנה מן הפעולה עצמה שנעשית ממנה המלאכה בהכרח ל"כ מלאכה שאצל"ג שאינו נהנה מפעולת המלאכה אלא מן התכלי' שהוא התר ועוי"ל דכשאינו מתכוין למלאכ' כלל והוא יודע בודאי שהמלאכ' נעשית אע"פ שאינו נעשה בשביל אותה כונה הרי הוא כאלו בא זה בכלל כונתו אבל כשמתכוין למלאכה ועוקר ממחשבתו צד האיסור ומתכוין לצד ההיתר פטור וכ"ר להמחה"ש ע"ד המ"א שכ"כ. גם משה"ק הכפו"ת מחותך ראש עוף לצחק בו הקטן שכ' הרמב"ם דהוי פ"ר והתם מכוין לגוף המלאכה דהיינו הריגת העוף אלא שא"מ לתכליתה להרוג העוף ליטול נשמתו מא לצחוק הקטן בראשו ע"ש כבר הרגיש בזה הפר"ח וחילק לפי דרכו דבמלאכה שאצל"ג היינו כמו בכבוי שא"ץ לכבוי ואינו נהנה ממנו לאפוקי חתיכת ראש צפור לקטן לצחוק בו שמכוין לנטילת נשמה ונהנה מחתיכה במה שנתנו לקטן לצחוק בו ע"ש ודבריו סתומים דהא התם נמי נתינה לקטן אינו גוף החתיכה אלא נמשך ממנה ואפ' דחתיכה ונתינה נחשבים ענין א' דשניהם נעשו בראש זה ודמי לצידה וגרירה ול"ד לכבוי דהשמן והכבוי הם ענינים נפרדים לגמרי ואינם דבר א' א"נ י"ל דחותך ראש צפור ליתנו לקטן הנאת הנתינה מתיחסת אל החתיכה שא"א לעולם ליתן ראש צפור לקטן בלתי חתיכה ונטילת נשמה ולכן נקראים ענין א' ל"כ הנאת השמן אינה מתיחסת לכבוי שרוב הנאת שמן בלא כבוי והם ב' ענינים כנ"ל בכונת הפר"ח וניחא בזה משה"ק הכפו"ת שם (בד"ה והרמב"ם) ע"ד הרמב"ם שכ' שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד וכו' דמשמע שמכוין גם להריגה ולמה הוצרך לזה כיון דפ"ר ע"ש דהוצרך לזה לו' דל"ה מלאכה שאצל"ג דכיון דהנתינה א"א בלתי חתיכה נקראים ענין א' והוי מתכוין נמי לחתיכת הראש שהוא כדי שיצחוק בו ול"ד כ' הרמב"ם שמכוין להריגה דהיינו לנטילת נשמה אלא ר"ל לחתיכה אבל אין לפ' דהרמב"ם מיירי שנתכוון ממש לשניהם כמו שהבין הכפו"ת והוצרך לזה דאל"כ הוי מלאכה שאצל"ג דא"כ אמאי ל"כ הרמב"ם בה' שאח"ז דמשאצ"ל הוא שנתכוון שיצחוק בו הקטן דוקא ואע"ג דבלא"ה כ' שם אופנים אחרים מ"מ אמאי נייד מהא א"ו כדכתיבנא דאף שא"מ אלא ליתנו לקטן מקרי מתכוין לחתיכה וכ"ר להרדב"ז בל' הרמב"ם סי' קמ"ט שכ' דחתיכת ראש הצפור אע"פ שא"מ למלאכה מ"מ לראש הצפור נתכוון והרי נעשה ע"ש משמע דר"ל כמ"ש. ומ"ש הכפו"ת דההפרש הוא דדשא"מ מכוין לעשות המלאכה ברצונו לשום צורך אבל לא לתכלית המלאכה וכו' ע"ש לע"ד א"ז במשמעות דשא"מ דמשמע שא"מ לאותה מלאכה עצמה וכן יש להוכיח כפי' הר"א מדברי הרשב"א בחי' לשבת דקל"ג גבי מילה בצרעת שהק' איך חשיב ליה דשא"מ והלא מכוין לקציצה אלא שא"מ לטהר ותי' דאי כתיב השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ אבל כונת הפ' שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן ואנן הוא דאמרי' שלא יקוץ דבזה מיטהר ולכך כשקוצץ לשם מילה דשא"מ הוא אצל טהרה ע"ש משמע דכיון שאינו מכוין לגוף המלאכה מיקרי דשא"מ אבל אם נתכוון לגוף המלאכה מיקרי שאצל"ג ולפ"ד הכפו"ת אף אי כתיב לא תקוץ מ"מ מקרי דשא"מ כיון דמתכוין לצורך אחר אע"פ שמתכוין למלאכה עצמה והנה דברי הר"א הנז' הביאום האחרונים ונר' דהכי ס"ל וכ"נ ד' הרדב"ז שם בראש הסי' ומ"מ בנ"ד דהוי פ"ר דלא ניח"ל כמ"ש י"ל דגם לד' הר"א לא הוי אלא איסור דרבנן כד' התוס' שהבאנו לעיל:
ומה שרצה ה"ה ז"ל להוכיח מדברי הר"ן דיש חיוב במגים שלא יקדיח לכאו' ילד"ח ולו' דכונתי איסור בעלמא דגזרי' אטו קודם שקלט כיון דאורחיה בכך להגיס תמיד ואתי למטעי אבל במשכן היו בקיאים ולא היו צריכים להגיס וגבי תבשיל כיון דהגסה עצמה גזירה ל"ג בהוצאת הכף שמא יגיס או דבאמת גם בהגסה עצמה ל"ג כיון דאין דרך להגיס וד"ז מחלוקת הפוס' עי' בד"מ והגה ס"ס שי"ח ובאחרונים שם. אבל ז"א דמסתמיות דברי הר"ן נר' דביורה קודם קליטה ואחר קליטה שוים וט' א' לשניהם וכי היכי דקודם קליטה אסור מדאי' ה"ה אח"כ וכ"נ מדברי הרמב"ן והרשב"א והמאירי בחי' לשבת די"ח דגם בשקלט אסור מדאו' דדרך להגיס שלא יקלוט הרבה או כדי שיקלוט כ"כ ע"ש הטוב וע"כ היינו כמ"ש ה"ה ז"ל:
ולענין כפרת האשה שכ' ה"ה ז"ל דמ"ש ההגה בסי' של"ד אינו ענין לנ"ד שהוא מדרבנן ובשוגג היינו כמ"ש הרמב"ם פ"א ה"ג דבמקום דפטור אבל אסור איסורו מד"ס וכ"כ התיס' בביצה דכ"ד בד"ה ותניא וע' להזש"א בחי' שם בד"ח תוס' ד"ה ואינו ועי' לה"ה נר"ו בס' זרע ברוך שם וכ"נ מדברי הרדב"ז בחדשות סי' תרפ"ו אמנם ע' להמ"א שם ס"ק ל"ג שכ' דמ"ש ההגה הוא אפי' באיסור תחומין דרבנן ומשמע דבשוגג איירי דבהכי מיירי ההגה מדכ' דיתן דמי חטאת ואין חטאת באה אלא על השוגג וכ"כ ה' אשל אברהם למהרא"ד הנד"מ וכ"כ ה' זרע אמת א"ח סי' מ"ג דאפי' באיסור דרבנן ובשוגג אמרי' הכי והוכיח מדין פורש מן הנדה באבר חי בי"ד ס"ס קפ"ה ע"ש ומ"מ נר' ברור דכ"ז אינו אלא לענין תקנתא דמ' תעניות ואהא קאי המ"א והזר"א דהדין שוה אבל לענין תקנת' דיתן דמי חטאת הא ודאי דאינו ענין למידי דרבנן דל"ש חטאת אלא באי' דאו' ודכוותה בזה"ז יתן דמי חטאת משא"כ מדרבנן וכ"מ מדברי ה' אשל אברהם שכ' לגבי מ"י וכן מדוקדק ל' הזר"א דלא נקט כ"א תקנתא דתענית וכ"מ בפסקי מהרא"י דבסי' נ"ה לא נקט אלא תענית מ"י וכ"כ בשם פסקי רמ"מ ובסי' ס' כ' גם תקנה דדמי חטאת וע"כ הט' דבסי' נ"ה איירי רק באיסור דרבנן דל"ש דמי חטאת משא"כ בסי' ס' כמו שיראה הרואה ע"ש ואף דבסי' נ"ה כ' בשם רמ"מ דאפי' חללה שבת כה"ג אפי' בהבערה דהוי איסור דאורייתא די היה בכך וכו' ע"ש התם קאי אשיעור דמ' תעניות וה"ק דא"ץ יותר מצד התענית ולעולם צריך עוד תקנה אחרת דדמי חטאת ולא קאי עליה התם ומכאן יש לתמוה על הב"ד סי' קי"ג במי שכיבה את הנר שכ' דחייב חטאת ויקרא פ' חטאת וכו' ע"ש דהא קי"ל במשאצ"ל דפטור עליה כד' רוה"פ שהביא מרן הב"י סי' רע"ח וכ"מ בש"ע ס"ס של"ד וסי' רע"ח וכמ"ש ה"ה ז"ל וכ"פ מרן בסי' שט"ז ס"ח בסתם ע"ש וע' להמט"י סי' רע"ח ולה' כף החיים הי"ו הנד"מ שם ובסי' שט"ז אות ע' ומסתמות דברי הב"ד ז"ל משמע דמיירי גם בכבוי שאצל"ג דסתם כבוי ל"מ צל"ג אלא בכיבוי להבהב הפתילה או לעשות פחמים כמ"ש האחרונים סי' רע'"ח ע"ש וא"כ איך כ' דחייב חטאת כיון דאיסורו מדרבנן גם יש להעיר מזה על ה' חיי אדם סוף כלל ט' דנר' מלשונו דגם בדרבנן צריך דמי חטאת וצ"ע. וע' להא"ח סוף ה' שבת דנ"ח ע"ד שכ' בשם הר"מ ז"ל דמי שחלל שבת בהוצאת חפץ לרה"ר או בנגיעת אש וכיוצא בדברים אלו יש לו ליתן ה' דינ' הליי"ש לצדקה ובזה יתכפר לו כי בזמן שהיה הבית קיים היה מקריב חטאת וחטאת בת דנקא וכו' גם טוב להתענות בו"ה ונהגו להתענות אחר השבת ע"כ וה"ד הברכ"י סי' של"ד אות ו' ע"ש ונר' דהאי נגיעת אש דקאמר היינו שנגע בנר דלוק והטהו ונמצא מבעיר מדאו' וחייב חטאת כדאית' בגמ' דשבת די"ב ע"ב גבי רי"ש שכ' על פנקסו קריתי והטיתי וכו' אביא חטאת שמינה דאם נגיעה ממש בלא הטיה אין בו איסור עי' בהגה סי' רע"ז ס"ג וע' בסי' ש"ח סמ"ב דדבר שהוא מוקצה מותר ליגע בו ובלבד שלא יהיה מנענע אפי' מקצתו ואף דבסי' ש"י ס"ו פ' מרן דמוקצה אסור ליגע בו הנה ל"מ למ"ש הה"מ והביאוהו האחרונים ז"ל דדוקא בביצה שהיא מתגלגלת מעט ע"י נגיעה אבל בשאר מוקצה מותר אלא אפי' להתה"ד דהיכא שהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה אסור מ"מ אין איסורו אלא מדרבנן ול"ש ביה חטאת ואיך כ' הא"ח דבזמן הבית היה מקריב חטאת אע"כ צ"ל כדכתיבנא וכן מ"ש וכיוצא בדברים אלו היינו נמי שאיסורם דאורייתא ומ"מ דעת הא"ח בשם הר"מ דלא יתענה רק בו"ה דלא כמור"ם והתה"ד וש"פ דיתענה מ"י וממה שהביא הברכ"י דברי הא"ח אין ללמוד דהכי ס"ל דאין כונתו במה שהביא דבריו אלא עמ"ש דיתענ' בחול ולא בשבת שזה מבו' בא"ח ותדע דהא הברכ"י ה"ד הא"ח הנז' ע"ד הב"ד במי שכיבה הנר ע"ש וכבר נתבאר דהא"ח לא קאי במילי דרבנן אלא באיסור דאורייתא אע"כ דלא נחית רק עמ"ש דיתענה בחול ולא בשבת דלענין זה אין נפקותא ש האיסור הוא דאורייתא הוא דרבנן דאדרב' ק"ו הוא אלא דבדרך אגב הזכיר כל דבריו גם ענין דמי חטאת והיינו שלא כ' בשמו במי שכיבה הנר ע"ש וא"ך אין ראיה דס"ל כותיה לענין מספר התעניות שא"ץ אלא בו"ה לכן נר' להחמיר כדעת ההגה והאחרונים דיתענה מ"י אפי' באיסור דרבנן ובשוגג אמנם בצירוף כמה צדדי קולות שיש בנ"ד ובפרט בזה"ז דגברה החולשה נר' דיש להורות שתתענה רק בו"ה וכמ"ש ה"ה ז"ל וכה"ג כ' הזר"א ז"ל בנדונו וע' לה' רב פעלים ח"ג א"ח סי' י"ט וח"ד סי' יו"ד ומשם באר'ה וע' לה' חתם סופר ז"ל חיו"ד סס"י קפ"ח ויש לעיין בדבריו ואכמ"ל):