אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
קונטרס פותח דברים · הלכות שבת
היה צריך לחזור ולברך דהוי שינוי מקום וכדמפורש בש"ע ובהגה"ה לעיל סימן קע"ח סעיף א' ב' ע"ש, ה"ה דהוי שינוי מקום לענין קידוש וסעודה ונחשב קידוש שלא במקום סעודה ולא הוי קידוש, כי כן מוכחא סוגיין דפ' ע"פ ופשטות דברי כל הפוסקים דדין אחד לשינוי מקום דסעודה ולשינוי מקום דקידוש, וכן השוה הרמב"ם ז"ל בתשובה סי' צ"ח דין ש"מ דברכה לדין ש"מ דקידוש ע"ש ברור, וכן למד הרמ"א לעיל סי' קע"ח סעיף א' דדעתו מהני מחדר לחדר בש"מ דסעודה מדין ש"מ דקידוש, ואדרבה דין ש"מ דקידוש חמיר טובא מדין ש"מ דברכה וכמ"ש הב"י סימן קע"ח בשם הר"ן בדין מפנה לפנה ע"ש, וכ"כ ביתר שאת בספר מאה שערים לרי"צ גיאת ז"ל ה' קידוש צד י' ע"ש, והכי מוכח יותר מדברי הר"ן שבאותו הדיבור שיצא לחלק בין ש"מ דקידוש דהוי גם במפינה לפינה ובין ש"מ דברכה דלא הוי במפינה לפינה, סיים וז"ל שנוי מקום דאמרינן צריך לברך היינו בין שהלך למקום אחר ולא חזר למקומו בין שהלך וחזר למקומו דהא והא שינוי מקום מקרי וצריך לברך והכי מוכח לקמן בסמוך עכ"ל, ואם איתא דדין דחזר למקומו הוי רק בש"ע דברכה ולא בש"מ דקידוש, הו"ל להר"ן ז"ל לפרש דבדין חזר למקומו נהפוך הוא דבברכה הוי ש"מ ובקידוש לא הוי ש"מ כדי שלא נטעה לדון ק"ו דגם בקידוש הוי ש"מ במכש"כ מש"מ דברכה, וכן יש להוכיח ביתר שאת וביתר עוז מדברי הרמב"ם ז"ל בתשובה הנ"ל ע"ש ברור ותראה, ועוד דמאחר דשפתי הר"ן ז"ל ברור מללו דשינוי מקום מקרי וכ"כ עוד שם לקמן סד"ה וטעמא ומהא משמע דאפילו חזר למקומו הראשון שינוי מקום מקרי עכ"ל, וכ"כ הרמב"ם ז"ל הלכות ברכות פ"ד ה"ג דיצא ממקומו וחזר הוי שינוי מקום וכ"כ מרן ז"ל שם בכ"מ, וכך הביא הא דהרמב"ם ז"ל והא דהר"ן ז"ל בב"י סי' קע"ח ע"ש, וכ"כ עוד בח' מהר"ם חלאוה פ' ע"פ ד"ה הא דאמרת כו' מבית לבית כו' ע"ש, א"כ נראה ודאי דלא הוי זה קידוש במקום סעודה ולא יצא, וכ"כ בהדיא המג"א סוף ס"ק ה' אך אם יצא ממקומו בנתים צריך לקדש שנית עכ"ל וכ"כ הרב א"ר סק"ג וכ"כ הרב תוספות שבת סק"ח אך אם יצא ממקומו בנתים כגון שהלך לחדר אחר צריך לחזור ולקדש כיון דמתחלה היה דעתו לאכול כאן עכ"ל, וכ"כ עוד בספר שלחן עצי שטים סימן ו' סקי"ח ובס' חיי אדם הלכות שבת כלל ו' ס"ק כ"א ע"ש ובסידור דרך החיים דיני קידוש על היין ומדברי כולם מוכח דהיינו גם בחוזר למקומו כי כן מורה תיבת בנתים, ועוד דאל"כ מה צורך להשמיענו הרי כבר מבואר בש"ע הנזכר תחלת דברי' אע"כ דר"ל בחוזר למקומו וכ"מ ביותר מדברי שלחן עצי שטים ע"ש, וכן מבואר בהדיא מדברי ש"ע הרב רש"ז ז"ל סעיף ה' ע"ש, ואף דעדיין יד הדוחה נטויה דהיינו רק בשהה דבזה מיירי הרב מג"א והנמשכים אחריו, אבל ז"א כלל דבאמת הרי מקורו מהא דרב הונא וכמ"ש הרב מחה"ש ע"ש, והיינו כנ"ל דבאמת אין חילוק בין חוזר למקומו בין איננו חוזר למקומו, ועכ"פ מבואר הוא דכל האיסור הוא מטעם השינוי מקום אבל השיהוי לית מאן דכר שמיה שיהא זה ריעותא וביטול הקידוש, וא"כ איפוא מפורש יוצא מדברי הרב מג"א וכל הפוסקים הנ"ל דכל שיצא ממקומו בין חזר בין לא חזר בין שהה בין לא שהה לא יצא, וכ"מ ודאי מסתימת דברי אלה הפוסקים שאין דרכם לסתום אלא לפרש והו"ל לפרש דהיינו רק בדשהה, ועוד דכיון דיצא וחזר ועשה עכ"פ איזה דבר חוץ למקומו ממילא הוי שהם קצת ומי הוא שמחלק בין שהה קצת לשהה הרבה ועכ"פ הו"ל לפרש, אלא ודאי פשוט וברור עכ"פ דביצא ממקומו להשתין וכיוצא וחזר וסעד לא יצא בהקידוש:
(ב) ונראה לפע"ד שדין זה מפורש יוצא מהא דשמואל בפ' ע"פ א"ל ר"ע בר תחליפא זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש, וקשה בשלמא בהא דרב הונא נזכר הסיבה שהוכרח לצאת ממקומו קודם הסעודה שלא היה יכול לאכול בחושך, אבל בשמואל שלא נזכר שום סיבה משמע שבלא שום הכרח היה רגיל כל פעם לקדש בעליה ולירד למטה לבית ולחזור ולקדש, וזהו תמוה איך הותר לעשות כן ולגרום ברכה שא"צ ולעשות הקידוש הראשון ברכה לבעלה אבל לפי מ"ש דבקם מדוכתיה אע"ג דחזר למקומו צריך לחזור ולקדש, אפשר לתרץ דמרוב טרדתו תמיד בתורה ובאצטגנינות ובחכמת הרפואה היה רגיל כל פעם לשכוח ולירד מטה בין קידוש לסעודה כרגילתו תמיד כי כן היה דר בבית ובעליה גם יחד, וא"כ אף אם יחזור למקומו לא יועיל עוד, לכן לא חזר עוד למקומו וקידש בארעא, , או י"ל דאה"נ דחזר למקומו ורק כיון שבנתים קם מדוכתיה בשגגה חזר וקידש, והכי ודאי מסתברא בלא"ה דאין דרך אדם נכבד בעל הבית המוציא גם כל ב"ב בקידוש לקדש פעמים בבית פעמים בעליה, אלא מן הסתם יש לו מקום קבוע לקדש בו ולסעוד שם הוא וב"ב, אלא ודאי כמ"ש דהיה רק שכחה או אונס שיצא בין קידוש לסעודה מן העליה להבית ותיכף הים אפילו חוזר להעליה אבל מ"מ כבר נתחייב לחזור ולקדש, וכן יש להוכיח מהא דשמואל בירושלמי פרק כ"מ וכתבו בש"ע הנזכר תחלת דברי' דקשה כנ"ל איך שרינן ליה לחזור ולקדש במקום אחר יאכל במקום שקידש ולא יקדש שנית, ודוחק לומר דהיינו בשיש לו הכרח שאינו יכול לאכול במקום ראשון, דלשון נמלך משמע דרק כן ענה ברצונו בלתי הכרח כלל, ועכ"פ הש"ע הנ"ל לפרש דהיינו דוקא בשאינו יכול לאכול במקום הראשון, אבל לפמ"ש א"ש וה"ק ואח"כ נמלך לאכול במקום אחר וכבר הלך לשם כרצונו צריך לחזור ולקדש שם, , כי אף אם יחזור למקומו כבר נתחייב לחזור ולקדש, וזה ל"ק דהו"ל לפרש דהיינו בשכבר הלך לשם, כי כן מתפרש בפשיטות לשון נמלך לאכול, וזה הדין דבשעדיין לא הלך לשם אסור לילך לשם משום גורם ברכה שא"צ זהו דבר פשוט ולא חש לפרשו כיון שאין שום הוכחה בלשון הש"ע לטעות בזה אלא מתפרש היטב כמ"ש, ואף דאף לפמ"ש עדיין צ"ע קצת בהא דשמואל דבבלי פ' ע"פ ודירו' פ' כ"מ מדוע לא פירשו זה בהדיא אעפ"כ זה ניחא טובא יותר מאם לא נימא הכי, וא"כ ודאי מוכח מהבבלי והירו' כמ"ש, ואצ"ל שכן מוכח ביותר מסתימת דברי הש"ע בזה וכמ"ש, ואף מדברי שאר פוסקים יש להוכיח כן מאיזה לשונות הנמצאים בדבריהם דבשינה מקומו צריך לחזור ולקדש ולא אשתמיט אחד מהם ז"ל לפרש דהיינו רק בשהה הרבה או דהיינו רק בשאי אפשר לו לחזור למקום שקידש ולאכול שם, דדין דגרם ברכה שא"צ אסור מפורש בגמרא יומא ד"ע ובכ"ד וכ"ה דעת כל הפוסקים, ובפרט כאן דהוי גורם גם דהקידוש הראשון יהא ברכה לבטלה, כי כ"ה דעת רוב הפוסקים בכיוצא בזה ודלא כדעת הריטב"א פרק כ"ה דבנטל ידיו ונמלך שלא לאכול לא הוי ברכה לבטלה ע"ש ומה גם בנ"ד דגרע טובא כמבואר לכל מבין עם תלמיד ובודאי גם הריטב"א ז"ל מודה בזה דהוי ב"ל, וא"כ מוכח סתימת כל הפוסקים בזה כמ"ש וא"ש וכנ"ל:
(ג) ולפי קט דעתי דבר זה מפורש בדברי הר' שרירא גאון ז"ל בתשובות הגאונים ד' ליק סי' נ"ה וז"ל וששאלתם שכתוב בהלכות קדש ואשתני ולא טעים ושתי ליה אחרינא כו' ולא צריך אהדורי קדושא כו' הכי סבירא לן דזימנין סגיא בהכי וזימנין לא סגיא, היכי דמי אי במקום סעודה קדישו ושקליה אחרינא לכסא ועדיין הוא יושב במקומו סגיא בהם מברך על כוס אחר בפ"ה ודיו ואי שלא במקום סעודה קדיש או קם מן ההוא דוכתא צריך למיהדר ולקדושי עכ"ל, וכ"ה בתשה"ג כת"י ח"ב סי' ט"ל שהובא בספר איי הים על ספר תשה"ג שערי תשובה סי' כ"א בשמו של הר"ש גאון ז"ל, וכ"כ בשמו בספר מאה שערים לרי"צ גיאת ז"ל הלכות קידוש צד ח' ושם אי' אי קם כו' והוא ט"ס וצ"ל או בוי"ו, וכתב בספר איי הים, שכ"כ גם בספר ארחות חיים ובספר הפרדס לרש"י ע"ש, ואולם בספר הפרדס סי' צ' חסר בזה ע"ש וכ"כ שספר הכלבו הלכות שבת ססי' ל"א בשם הר' אשר ז"ל, ודברי הא"ח הובאו ביתה יוסף ססי' רע"א ד"ה ואם ע"ש:
(ד) והנה צריך טעם על השנות הדבר פעמים שלא במקום סעודה קדיש או קם כו', ולכאורה היה אפשר לפרש דה"ק אי קדיש שלא במ"ס ולא סעד כלל או קם מן המקום ההוא שרצה לסעוד בו למקום אחר צריך לחזור ולקדש, ועיין פרק ע"פ וב"י סוף הסימן, אבל ז"א דא"כ העיקר חסר מן הספר, דלא בלשון שלא במקום סעודה קדיש מוכח שלא סעד כלל, ולא בלשון קם מן ההוא דוכתא מוכח ששם יאכל, ואדרבה לכאורה י"ל איפכא שלא במקום סעודה קדיש אלא במקום אחר ממקום שיסעוד בו, או קם מן המקום ההוא ולא יאכל כלל ואין לומר שבאמת ר"ל כן כי גם זה הוא דברי נביאות כי קרוב גם להתפרש כנ"ל, ודרך הר"ש גאון ז"ל לפרש באר היטב, ובאמת בשני הלשונות אין שום הוכחה לפרש לא כך ולא כך אלא כולל שניהם, ועוד דדוחק גדול בעיני לומר שהר"ש גאון ז"ל מיירי באינו רוצה לסעוד כלל, דאטו בשופטני עסקינן ועוד דא"כ גם בקידושו עתה לא יצא, ועוד דאיך שייך לדון בזה יצא או לא יצא הרי אכתי יכול לאכול עתה והול"ל רק שצריך שיאכל, ואין לדחות שכבר שהה הרבה דאין זה אלא דברי נביאות, ועוד דיגיד עליו רעו בשהריעותא הוא שקידש במקום אחר ממקום הסעודה דמיירי בשעדיין יש שהות לאכול ויצא בזה, וא"כ בודאי לא שייך לומר שלא יצא אלא שייך לומר שצריך שיאכל במקום שקידש:
(ה) אבל האמת יורה דרכו דה"ק אי שלא במקום סעודה קידש אלא במקום אחר ממקום סעודתו שהוא עתה בו ורוצה לסעוד בו כדרכו, או קם ממקום שקידש בו במקום סעודתו ויצא למקום אחר וחזר למקום סעודתו שקידש בו ורוצה לסעוד בו כדרכו, בכל זה לא יצא בקידוש דמעיקרא והוי מעות לא יוכל לתקן וצריך לחזור ולקדש, ואפי' אם הפי' בדברי הרש"ג ז"ל הוא כמ"ש מעיקרא מ"מ עדיין קשה היאך שייך לומר לא יצא בקם ממקומו, הול"ל שצריך לחזור למקומו לאכול שם במקום שקידש, אלא ודאי דבעינן שלא יצא כלל חוץ ממקומו משעת הקידוש עד שעת הסעודה, וכ"מ מלשון ועדיין הוא יושב במקומו ולא קאמר בקיצור והוא יושב במקומו אלא מוכח מזה דר"ל שהוא יושב במקומו משעת הקידוש עד כה, ומה גם דלפע"ד א"א לפרש דברי הרש"ג ז"ל אלא כמ"ש, וא"כ איפוא הן הנה דברי הרש"ג ז"ל ומפירש יוצא מפי גאון גדול דבקם ממקומו וחזר למקומו צריך לחזור ולקדש, וכ"ה דעת כל הפוסקים מביאי דבריו הנ"ל:
(ו) וזהו כוונת ההגה"ה כת"י שהביא בכנה"ג וז"ל כתוב באו"ח בשם הג' דאי קדיש וקם מההוא דוכתא צריך לחזור ולקדש עכ"ל, ונ"ל שר"ל כמ"ש שאם רק קם ממקומו אפילו חוזר למקומו צריך לחזור ולקדש, דדין זה לא בא מפורש בטור ובב"י ובש"ע, ומ"ש זה בשם הג' אף דבכה"ג לא כ"כ כלל, יתכן שלפי שהרש"ג ז"ל ביאר כן על דברי בה"ג, ובהלכות גדולות אין רמז דלא ס"ל כן ובודאי שגם דעת בה"ג כ"ה אלא שלא פירש כל הצורך ורש"ג ז"ל פירשו על נכון, לכן כתבו בשם הג' ואתה תנו להרב שיירי כנה"ג והרב ברכי יוסף כמה נתלבטו בדברי הגה"ה זו, ולפע"ד פשוט דר"ל כמ"ש וכן מ"ש הרי"ל וואלי ז"ל בפירוש הגה"ה זו דר"ל בקידש ע"מ לאכול במקום אחר וקם ממקום הקידוש למקום שהיה בדעתו לאכול שם וכשהגיע לשם נמלך לאכול במקום שקידש וחזר לשם דלא יצא, והרב שיורי ברכה השיגו בזה עי"ש, ולכאורה פשיטא דלא יצא דאי אזלינן בתר דעתו הוי החזרה הפסק ואי לא אזלינן בתר דעתו הוי ההליכה הפסק, אבל באמת ז"א אלא דעתו משוי חד מקום החדר שקידש עם החדר שאכל בו, ולכן פשיטא דיצא דאין כאן שינוי מקום כלל, אלא הוי כמו מזוית לזוית בחדר אחד דאפילו בטרקלין גדול הוי מקום אחד, ולפ"ז למדנו עוד מזה דאפילו אם קידש בחדר אחד על דעת לאכול בחדר שלישי ואח"כ נמלך לאכול בחדר השני, בין יצא לחדר שלישי וחזר לחדר שני בין לא היה כלל בחדר שלישי דג"כ יוצא בהקידוש אף שלא היה דעתו כלל לאכול בחדר השני, דא"א לעשות אחד חדר ראשון עם חדר שלישי אם לא שיעשה אחד גם החדר השני עמם, לכן במחשבתו על השלישי עשה מקום אחד כל שלשת החדרים, ועכ"פ בשני חדרים בודאי משוי להו דעתו כחד מקום פשיטא דיצא, וכן הוא דעת השי"ב ז"ל וכ"כ בפשיטות הרב שיירי כנה"ג ז"ל ע"ש וכ"מ מדברי הרב תוספות שבת הנ"ל:
(ו) אמנם כן הנה בשיירי כנה"ג כתב בהדיא דבקם מדוכתיה וחזר לא הוי כלל שינוי מקום ויוצא בהקידוש, ואולם אפשר לידחק בדבריו דר"ל רק בהיה בדעתו לאכול במקום האחר דבנידון זה הוא דמיירי התם ור"ל כיון דמחשבתו משוי חד מקום לשניהם ואכילתו וקידושו בשניהם לאחד יחשב, א"כ מה חששא איכא במה שקם ממקומו כאן למקומו כאן דשניהם כמקום אחד, אבל באמת מסיום דברי השיירי כנה"ג מבואר דדעתו דאף בלא דעת כלל לא הוי כלל ש"מ לענין קידוש ביצא ממקומו וחזר למקומו, וכן הבין בפשיטות הרב יד מלאכי ז"ל ח"ג סימן צ"ה ע"ש, ואולם הנה אין לו לבעל כנה"ג ז"ל שום הוכחה לזה אלא שלא שמענו זה ע"ש, ואולם הנה נתבאר בעזה"י בכמה הוכחות דהן ש"מ לענין קידוש, אשר ע"כ כן נראה לפע"ד ברור דלא יצא, ודלא כהרב יד מלאכי ז"ל שקבלה בספ"י ובפרט לכתחילה בודאי אין לעשות כן כלל, ואפילו לצורך סעודה צריך ליזהר לכתחילה מלצאת ממקומו ע"מ לחזור למקומו תיכף ובפרט להשתין וכיוצא בודאי אין נכון כלל לצאת בין קידוש לסעודה, ואף דצריך לבדוק נקביו קודם סעודה אבל אין זה צורך כל כך ועוד דעכ"פ לכזית בודאי אין צורך לבדוק נקביו מקודם וא"כ יכול לטעום מקודם כזית ואח"כ יבדוק נקביו לסעודתו הקבועה, ובפרט הנוהגים כן בתמידות בודאי לא טוב עושים כי הרי יכולים לבדוק נקביהם קודם הקידוש, ועוד דלפעמים שוהה קצת ושהיה בצירוף ההליכה והחזרה בודאי הוי הפסק וכמ"ש הרב מג"א ז"ל וכל הפוסקים הנ"ל:
(ח) הגם הלום ראיתי אחרי רואי בתוספות רי"ד פרק ע"פ שפי' גם בדשמואל ואיעקרא ליה שרגא ונחת למיכל בארעא במקום דהוי שרגא ע"ש, ולפע"ד זה דוחק דא"כ הו"ל להש"ס לפרש זה גם בדשמואל כמו שפירשו בדר' הונא ובדרבה, ואין סברא לומר שסמכו מן המוקדם על המאוחר ובפרט בהירושלמי בודאי קשה לפרש כן וכנ"ל, עוד ראיתי בהגהות הגאון ר' אלעזר משה הורויץ שליט"א שכתב וז"ל ונחית מאיגרא לארעא ר"ל שהיה יורד קודם הקידוש דגם דעתו לא מהני עכ"ל, הנה השכיל לפרש סיבת והדר דאין ר"ל וחזר דא"כ הוי ברכה הראשונה לבטלה וכנ"ל אלא ר"ל ואח"כ לאפוקי שלא קידש מקודם באינרא ואח"כ נחית לארעא אלא מקודם נחית לארעא ואח"כ קידש אבל לפע"ד א"א לפרש כן, חדא דא"כ הול"ל העיקר הוי קאים באיגרא ונחית לארעא והדר מקדש, אבל לפי הפשט הפשוט א"ש דזה מובן דמיירי בדין קידש באיגרא ושכן היה דרכו תמיד, ופרט רק החדשות דנחית מאיגרא לארעא קודם סעודה, ועוד דא"כ מנ"ל להוכיח מזה דאין קידוש אלא במ"ס דילמא הוא רק משום שכן הדרך לאכול עם השתיה וכמ"ש הר' יונה ס"פ א"ד ע"ש ואפי' אם ידעינן שעשה כן רק מפני הקידוש דמצותו במקום סעודה, שמא הוא רק למצוה מן המובחר או עכ"פ שמא הוא רק לכתחלה ומנ"ל דאפי' בדיעבד אין קידוש אלא במ"ס, ועוד דבאמת מבית לעליה הוי כמו מחדד לחדר דקיי"ל דמהני דעתו כמבואר בכל הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל, אל פשוט דר"ל כפשוטו שקידש באיגרא וחזר וקידש בארעא מפני ההפסק וכ"כ בהדיא כמה ראשונים ז"ל ובפרט בהירו' בודאי לא יועיל פירושו וע"כ צ"ל כמ"ש בעזה"י:
(ט) הן אמת שגם לענין שינוי מקום דברכה איכא מרבוותא דס"ל שיש חילוק בין שינוי גמור לשינוי החוזר, כי כ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ' ע"פ דר' יוחנן אתותב בלא חזר למקומו ותניא כוותיה בחזר למקומו ע"ש, וכ"כ הראב"ד ז"ל בהגותיו על בעל המאור ע"ש וכ"כ בח' מהר"ם חלאוה שם ע"ש, ואולם אין שפה אחת לכולם וזה החלם לעשות חילוק ביניהם, הראב"ד ז"ל ס"ל דבדברים שטעונים ברכה במקומן גם בשינוי החוזר צריך לברך ובדברים שאין טעונים ברכה במקומן יש חילוק בין שינוי גמור לשינוי החוזר דבזה צריך לברך ובזה א"צ לברך ע"ש, ומהר"ם חלאוה ז"ל ס"ל בהיפוך דבדברים שטעונים בב"מ יש חילוק הנ"ל ובדברים שאין טעונים בב"מ גם בשינוי החוזר צ"ל כי בשגם תניא כוותיה דר' יוחנן בשינוי החוזר גם בדברים שאטבב"מ מ"מ לא קיי"ל הכי אלא קי"ל כר"ח דאמר לא אמרן כו' אבל כו' והיינו בשינוי החוזר ע"ש ד"ה הא דאמרת כו' בדברים כו' וד"ה תניא כוותיה ותראה, והרמב"ן ז"ל מסתם לה סתומי נראה דהחילוק הוא בין בדברים שטבב"מ בין בדברים שאטבב"מ, או אולי י"ל דמדסתם ס"ל דהיינו בדברים שאין טעונים בב"מ דוקא דבזה מיירי ר' יוחנן ור' חסדא וכדעת הראב"ד ז"ל, ואולם באמת היא סברא רחוקה דהכי חזינן בש"ס ובכל הפוסקים דאדרבה דברים שטבב"מ עדיף לענין שינוי מקום שלא יהא צריך לחזור ולברך וצ"ע:
(י) עכ"פ לענין קידוש אין להקל מאומה ע"פ דעת הרמב"ן ז"ל, דהרי הוא ז"ל מסיק דלהלכה גם בשינוי החוזר לא קי"ל כר' יוחנן ע"ש, אך ע"פ דעת הראב"ד ז"ל יש להקל לכאורה ולומר דיין הוי מדברים שאטבב"מ ולכן הא דשינוי מקום בקידוש היינו רק בשינוי גמור שאם ירצה לשתות ע"ד יין צריך לחזור לברך בפה"ג גם ידי הקידוש לא יצא, אבל בשינוי החוזר שאם ירצה לשתות עוד יין אין צריך לברך עוד בפה"ג יצא ידי הקידוש, אבל באמת נראה דאף לדעת הראב"ד ז"ל לא יצא ידי הקידוש גם בחזר למקומו דשינוי מקום דברכה הוי הפסק באמצע דלא הוי הפסק רק בשינוי גמור אבל לענין קידוש הוי כמו הפסק בין הברכה לתחלת האכילה או המצוה דהוי הפסק אף בהפסק כל דהו, ובפרט שדעת הראב"ד ז"ל יחידאה היא שדעת כל הפוסקים כולם דלא קי"ל כר' יוחנן כלל גם בשינוי החוזר, וכן יש לכאורה להקל ע"פ דעת מהר"ם חלואה ז"ל ולומר דיין הוי מדברים שטבב"מ ולכן הא דשינוי מקום דקידוש הוי רק בשינוי גמור דהוי ש"מ לענין ברכת היין ולא בשינוי החוזר דלא הוי ש"מ לענין ברכת היין, אבל באמת נראה דמצד הסברא אין לחלק בקידוש בהכי וכנ"ל, ועוד דבאמת ס"ל למהר"ם חלאוה ז"ל דיין הוי מדברים שאטבב"מ ע"ש ועוד דבאמת אנן נקטינן דאין שום חילוק כלל לענין ברכה בין שינוי גמור לשינוי החוזר ועיין ב"י רסי' קע"ח ומש"ש:
(יא) ואולם אפשר למצוא צד קולא באופן הרגיל שמסובין הרבה בני הבית ביחד וביצא א' מהם נשארים מקצת והוי הניח מקצת חברים לפמ"ש המג"א סי' קע"ח סק"ז דהניח מקצת חברים מהני רק בשינוי החוזר לא בשינוי גמור וא"כ אולי ה"ה לענין קידוש יש לחלק בכך, אבל באמת נראה מדלא אשתמיט שום אחד מהפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל לפרש דין זה דהניח מקצת חברים לענין קידוש בשינוי החוזר דש"מ דלא שייך כלל לענין קידוש והכי ודאי מסתברא וכנ"ל בחות הקודם, ובפרט לדעת או"ז והב"ח והט"ז וש"פ סי' קע"ח דהניח מקצת חברים לא מהני אלא בדברים שטבב"מ ע"ש ובח' ר"ע איגר ז"ל, א"כ לפי מה דקיי"ל כרוב הפוסקים דיין אטבב"מ א"כ גם לענין קידוש לא מהני כלל הניח מקצת חברים ע"כ ואין להקל אפי' בהניח מקצתן וכמ"ש וכ"מ מדלא פי' המג"א וסייעתו הנ"ל אות א' דהא דיצא ממקומו בנתים לא יצא בהקידוש היינו רק בלא הניח מקצת חברים ובפרט לסמוך לכתחילה לצאת על סמך דמניח מקצת חברים בודאי איננו נכון כלל, כי גם לענין ברכה אסור עכ"פ לכתחילה בדברים שאטבב"מ ועי' ש"ע הרב רש"ז ז"ל סי' קע"ח סעיף ה' וסעיף ח', וגם מהא דשמואל הנ"ל דלפי פשוטו היינו שמקום סעודת שמואל וב"ב היה באיגרא ובאיזה פעמים ששכח ונחית אחר הקידוש לארעא קודם שטעם אף שחזר לאיגרא לאכול שם עם ב"ב כדרכו חזר וקידש אף שהניח שם ב"ב, ש"מ דלא מהני בזה הניח כלל, ובזה יתכן לפרש בפשיטות הא דאמר רבם ובקידושא דהכא לא נפקיתו כו', דהיינו לומר אפי' אם יחזרו לרבה וירצו לאכול שם אף שנשארו שם החברים ועיין שם במפרשים:
(א) טור או"ח ה' שבת סימן רצ"ז וכ' הר' אפרים אני איני מברך על הדם שוטה שלבו יבש כו', דברי הר' אפרים ז"ל הם גם במרדכי ר"פ אלו דברים סימן קפ"ח ובאור זרוע ח"ב ה' מוצאי שבת סי' שצ"ב ובתשב"ץ קטן סימן פ"ו ובאבודרהם סדר מוצאי שבת, ובמרדכי סיים תוך דברי הר' אפרים ולאו דוקא הדס הה"נ בשמים ופי' הרב מהר"ם בח' אנשי שם דר"ל דלאו דוקא הדס שאינו מריח אין לברך עליו הה"נ בשמים שאין מריחין אין לברך עליהן, ולכן דברי המרדכי ודברי הטור אינם עולים בקנה אחד עיי"ש, אבל לפענ"ד פשוט דהכי ר"ל לאו דוקא הדס למצוה זו עד שיברכו על הדס אף אם אינו מריח כל כך ה"ה שאר בשמים למצוה זו ולכן אם ההדס אינו מריח כל כך מוטב לברך על בשמים אחרים המריחים היטב, ובא"ז ובתשב"ץ ובאבודרהם מבואר שעל אשר שאלוהו למה מברכין על הדס יותר מבשמים אחרים על זה השיב אני איני מברך על הדס כו', כלומר אה"נ דלאו דוקא הדס ה"ה בשמים אחרים ולכן אני כו' וכנ"ל, והמרדכי שלא העתיק השאלה לכן הוסיף תיבות ול"ד הדס הה"נ בשמים לתוספת מובן כנ"ל. והנה כדברי הר' אפרים מצאתי מפורש בסוף התיקוני זוהר ריש תיקונא שתיתאה ריש ד"ה קם סבא תליתאה כו' הא אנן בעצי בשמים מבדילין כו' ולא עוד אלא כל מיני בשמים אינון טבאן לברכא עלייהו ואנן דעבדין בהדס בגין דאית בי' תלת עלין דאתקריאו סלת הדסים רמיזין לתלת אבהן כו' עכ"ל, וכמדומה שצ"ל בהיפוך רמיזין לתלת אבהן דאתקריאו תלת הדסים כו' וכע"ז כתב בסדר היום בשם ס' ישן קדמון מאד עיי"ש וביוצר ליום ראשון דסוכות אך מש"ש בסדה"י כמ"ש בגמ' ב' בדי הדס להבדלה א' כנגד זכור וא' כנגד שמור עיי"ש, הנה לפנינו בגמ' שבת דל"ג סע"ב אמרו כן רק להריח בהם בשבת עיי"ש וצ"ע ועכ"פ מבואר בתיקוני זוהר דל"ד הדס ה"ה שאר בשמים אלא דנהגין בהדס מטעם הנ"ל, ואולם גם הר' אפרים מודה דיש עדיפות קצת בהדס מטעמים שכ' הפוסקים ושאר ספרים רק שאינו בדוקא ולכן בשמים המריחים ביותר עדיפי והרוקח סס"י שנ"ו כ' דאם אין לו הדס מברך על שאר בשמים עיי"ש, ואולי בכלל זה גם אם יש לו הדס רק שאינו מריח כל כך הוי כאין לו הדס:
(ב) ומה שכתב בטור הדס שוטה שלבו יבש כו', באו"ז ובתשב"ץ ובמרדכי אי' שלכם במקום שלבו, ובטור שעם הב"ח הגירסא שלכם שלבו יבש, ובמהרי"ק שורש מ"א הגירסא שלכם שכלה יבש, ומתיבת שלכם מוכח בהדיא כמו שהבינו המהרי"ק ומרן ב"י ז"ל והדרכי משה דרק להדס יבש קרי הדס שוטה דלא כמ"ש אא"ז הב"ח דלכל הדש קרי הדס שוטה כלפי שאר בשמים המריחים יותר, וכ"ש הר"א מפראג הובא בדרכי משה אות א' ואות ב' עיי"ש, אך מה שתפס המהרי"ק ז"ל דשוטה ר"ל שאינו עבות וכן תפס התה"ד בפסקים וכתבים סי' רנ"ט עיי"ש, לפענ"ד דבכאן ר"ל רק שאינו מריח כראוי בין שהוא עבות בין שאינו עבות וכמו מענין לולב דהוי הדס שוטה אם אינו עבות בין שהוא מריח בין שאינו מריח וכמו בכור שוטה לוף שוטה וכיוצא, וגם נלפע"ד דלא מיירי כלל בהדס שבלולב וטעמא דהמהדרים אחר הדס דוקא הוא כמ"ש הטור בתחלה בפשיטות ע"ש הכתוב שומר שבת דסמיך לתחת הסרפד יעלה הדס, וכ"כ בתשב"ץ ובאבודרהם בשם הר' ברוך ז"ל עיי"ש וכ"כ הרוקח סימן שנ"ו וכ"כ הכלבו ה' מוצאי שבת סימן מ"א ועיי"ש עוד, וע"ע טעם נכון בזה בשיורי ברכה בשם הריטב"א הנה כל הראשונים ז"ל וגם התיקוני זוהר הנ"ל וגם הזוהר פ' ויקהל סוף דף ר"ח אמרו רק שמצוה בהדס מבשאר בשמים, אבל לא הזכירו כלל הדס דלולב דוקא, ואף דבודאי יש להדר גם אחר הדס דלולב מטעם שהזכיר הטור והוא מהגמ' פ' כ"מ סוף דף ל"ט עיי"ש, אבל הראשונים הנ"ל לא מיירי מזה ואולי אדרבה יש להדר אחר הדס אחר הנקצר מקרוב וריחו נודף יותר, ועכ"פ מר' אפרים בודאי אין שום הוכחה דמיירי מהדס שבלולב לפע"ד וכ"מ ממ"ש על דבריו בתשב"ץ ובאבודרהם בשם הר' ברוך עיי"ש, ומעתה אין כאן שום הוכחה כלל מדברי הר' אפרים שהיו נוהגים לברך בחג על הדס שוטה עיין תה"ד ומהרי"ק הנ"ל:
(א) סימן ש"א סעיף כ"ט היוצא בטלית מקופלת על כתפיו כו' חייב חטאת כו' ואפילו אם על כתפיו הוא למעלה מעשרה טפחים, רמב"ם ה"ש פי"ב הי"ב ועיי"ש מ"מ, וה"ה המוציא משאוי על ראשו אפילו למעלה מעשרה טפחים, וה"ה המוציא משאוי בידו למעלה מעשרה טפחים אולם שלשתם הם רק בדבר כבד שהדרך לישא אותו או על כתפיו או על ראשו או בידו למעלה והכל לפי הדרך של רובא דאינשי אבל בדבר קל שהדרך לישאנו למטה פטור בשלשתן, ועיין רמב"ם ומ"מ שם גבי על ראשו וה"ה באינך דמאי שנא:
(ב) ולכאורה היה אפשר לומר דאף דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור, אבל פטור דשלא כדרכו למעלה מעשרה טפחים הוי פטור ומותר ובלבד שלא יטול מרה"ר ויניח ברה"י וכיוצא וכדינא דמקום פטור וכדאיתא בשבת פ"ק ד"ח סע"ב אבל מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל הי"ד הנ"ל אחר דבריו שבריש ה' שבת מבואר בהדיא שגם זה הוי פטור אבל אסור ואין לדחות דהיינו רק למטה מעשרה וכמ"ש הרב המאירי ז"ל פ' המצניע דף צ"ב ע"א בפירושא דהמוציא משאוי על ראשו דהיינו אפילו למטה מעשרה טפחים דמלשון הרמב"ם ז"ל מוכח דהיינו כהא דעל כתפיו דמפרש לה למעלה מעשרה, ועוד דהשתא על כתפיו פירש דסתמי' למעלה מעשרה טפחים כ"ש דעל ראשו הוי למעלה מעשרה טפחים, וכ"ה באמת סתמא דמילתא דאדם בינוני הוי יותר מעשרה טפחים וכדאיתא בכ"ד, וכן מבואר בפ"ק דשבת ד"ח סע"ב דסתם למעלה מראשו הוי למעלה מעשרה לפי פירש"י ז"ל שם והרמב"ם ז"ל בהי"ד הנ"ל, וכן מבואר שם ביתר שאת בדברי הרב המאירי ז"ל שם עיין שם:
(ג) ואולם יש לחקור בעיקר הדין דמוציא משוי למעלה מעשרה כדרכו דחייב אם היינו רק על ההעברה אבל מ"מ בעינן דוקא שיניח למטה מעשרה, וכן מעביר ד"א למעלה מעשרה דחייב היינו רק בשהעקירה וההנחה היה למטה מעשרה, או היינו אפילו בשגם העקירה וההנחה הים למעלה מעשרה, או י"ל דרך אמצעי בזה דהיינו או בשהעקירה וההנחה היו למטה מעשרה, או שלא עקר והניח כלל אלא שהיה בזה עקירת גופו והנחת גופו וכגון שהטעינו חבירו וכיוצא, ולפי מושכל ראשון נראה לכאורה דהיינו רק בשהעקירה וההנחה היו למטה מעשרה דהרי עיקר החידוש דחייב למעלה מעשרה ילפינן רק משום שכן משא בני קהת ובמשא בני קהת היה רק ההעברה למעלה מעשרה אבל העקירה וההנחה הרי היו בודאי בארץ ממש, וכן מבואר בהדיא בגמ' שבת פ"ק ד"ט רע"א לפי פירש"י והרמב"ם והרב המאירי ז"ל והרא"ה ז"ל שהובא בח' המיוחס להר"ן דהא דמעביר ד' אמות ברה"ר למעלה מעשרה חייב היינו רק בדלא נח למעלה מעשרה וע"כ דהא דרבא דשם היינו כגון שהיה החפץ מונח למטה מעשרה ועקרו והגביהו למעלה מעשרה והעבירו ד"א והורידו למטה מעשרה והניחו באופן שהעקירה וההנחה היו ברה"ר למטה מעשרה, וכן דקדק רש"י ז"ל בלשונו דרך עליו שהגביהו למעלה מי' כו' חייב כי הדר אנחי' ואע"ג דדרך מקום פטור אזל עכ"ל הרי שמעיקרא היה מונח למטה מי' והוא הגביהו למעלה מי' ושבסוף הדר אנחי' למטה מי' ורק שבנתים אזל במקום פטור, וכ"מ בפרש"י ד"ה לא נח במ"פ והו"ל עקירה מרה"ר והנחה ברה"ר עכ"ל, וכן מבואר בפרש"י עירובין דצ"ח ע"א ד"ה וכי תימא כו' שעקרו מרה"ר והוליכו דרך למעלה מראשו והניחו לסוף ארבע כו' כיון דלא נח במקום פטור כו' עכ"ל, וכ"ה בהדיא בפרש"י שם ריש דף צ"ט עיי"ש ברור וכן יש להוכיח עוד שכ"ה דעת רש"י והרמב"ם והרב המאירי ז"ל מהא דזירזא דקני דפ"ק דשבת ד"ח ע"ב דמבואר מדבריהם שם דאפילו אם רק ראש החפץ היה למעלה מעשרה בשעת עקירה או בשעת הנחה פטור וכמש"ש בחידושי והתם הוי מעביר דאף דרמא היינו השליכו ובודאי דאין מחזיק בו עד שמגיעו לארץ אלא מניחו מידו ונופל ארצה דהיינו זריקה אבל זקפי' הוי מעביר, ועוד דהא ודאי דהא דחייב בעקר היינו שבשעת עקירתו העביר כך ארבע אמות את כל הזירזא ועיין שם בתוס' ובדף צ"ט ע"ב ד"ה ואמאי, וע"כ שדעת רש"י והרמב"ם והרב המאירי ז"ל שגם מעביר פטור אם היה ראש הזירזא במקום פטור בשעת עקירה או בשעת הנחה וכ"ש באם היתה אז כולה במקום פטור, ולפ"ז כ"ה ג"כ דעת ר"ח והרי"ף והרא"ש ור' ירוחם והכלבו ז"ל שפירשו ג"כ בהא דזירזא כפי' רש"י ז"ל, וכ"ע עוד דעת ר"ח בפ' הזורק בגמ' דצ"ח מ"א עיי"ש והובא קצתו לקמן אות ט"ז, וכ"כ בהדיא התוס' בפ"ק דשבת ד"ו ע"א ד"ה התם כו' ומעביר ד"א ברה"ר דרך למעלה מי' דחייב אע"ג דאי הוי מנח לי' למעלה מי' פטור כו' עכ"ל הרי שפתי התוס' ברור מללו דהא דרבא היינו רק בשהניח למטה מעשרה, וכן בשעקר למטה מעשרה דשניהם דינם למטה מעשרה דוקא אבל אם הניח למעלה מעשרה פטור גם במעביר, וכ"כ בהדיא התוס' בעירובין דף ל"ג ע"א סד"ה והא כו' יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי' דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה היינו דוקא בדלא נח למעלה מעשרה דהכי מוקי לה ההיא דפ"ק דשבת כו' המעביר חפץ כו' ומשני התם לא נח כו' עכ"ל , הרי בהדיא דהא דרבא והא דפ' הזורק היינו דוקא בשהניחו למטה מעשרה, ולא בשהניחו על כתיפו וכיוצא למעלה מי' וכ"ש דלא הוי בשהניחו בצד הכותל למעלה מעשרה וכיוצא ומ"ש התוס' דהכי מוקי לה ההיא כו' עמ"ש בח' עירובין ועכ"פ מבואר שדעתם הוא כמ"ש, ועוד מוכח כן דעת רש"י ז"ל והרב המאירי ז"ל ממ"ש בשבת ד"ז סע"א שאם היה מונח חפץ בפני הכותל למעלה מעשרה בכרמלית מותר להוציאו משם לרה"ר ולרה"י דבזה הוא קל כמו רה"ר, ומבואר שגם ברה"ר כן הוא דמותר להכניסו משם לרה"י וה"ה להעבירו משם ד"א ועכ"פ חיובא ליכא בהא מרה"ר לרה"י וכדמבואר וה"ה בהעבירו ד"א ברה"ר שהרי החיוב דהמוציא משאוי למעלה מעשרה נזכר בגמרא על הוצאה אלא דה"ה להעברה ד"א דמאי שנא. וא"כ מן הנמנע לומר דבהוצאה מרה"ר לרה"י ומרה"י לרה"ר פטור ובהעברה ד"א חייב, גם דעת הרמב"ם ז"ל והתוס' והרב המאירי ז"ל מוכח עוד כן ממ"ש לקמן אות ו' ושכן מוכח ג"כ דעת ר"ת ובעל המאור והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל, וע"ע מ"ש לקמן אות ד' בדעת הרשב"א ז"ל:
(ד) אמנם כן יש להוכיח דעת רש"י ז"ל והרב המאירי ז"ל היפוך מהנ"ל אלא גם אם היה מונח למעלה מעשרה בשעת עקירה ובשעת הנחה חייב שהרי כתב רש"י ז"ל בפ' המצניע דצ"ב ע"א ד"ה המוציא משאוי למעלה מי' מעבירו כו' והא דתנן הזורק ד"א בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר אלמא אין למעלה מעשרה רה"ר דוקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת במשכן עכ"ל וכך הם דברי הרב המאירי ז"ל שם והרי הא דהזורק ד"א בכותל מיירי שנחה בכותל למעלה מעשרה כמבואר מתיבת בכותל וכן מבואר בגמ' שם ובדף ז' ע"ב עיי"ש מכלל דמעביר חייב גם בנח בכותל למעלה מעשרה, וכ"מ עוד בהדיא מדברי הרב המאירי ז"ל בר"פ הזורק ד"ה שם זרק מרה"י לרה"ר דבין בנח למעלה מעשרה ברה"ר בין בלא נח שם זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר פטור ומוציא חייב עיי"ש וה"ה למעביר ד"א דבזה אין חילוק ביניהם, הנה מוכח מדברי רש"י והרב המאירי ז"ל אלה דכמו דמחלקינן בין זורק למושיט בדין מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע בלא נח כלל ברה"ר כן מחלקינן גם בנח ברה"ר למעלה מעשרה בין זורק למעביר, וכן מחלקינן בד"א מרה"ר דרך למעלה מי' בין זורק למעביר בין אם נח בשעת עקירה והנחה למטה מעשרה בין אם נח בשעת עקירה והנחה ג"כ למעלה מעשרה, והנה גם בה"ג בפ"ק דשבת כ' וה"מ בזורק אבל במעביר אפילו למעלה מעשרה חייב דא"ר אלעזר כו', ויש מקום לומר דקאי רק על דסליק מיני' ואם היו רשויות שלו מותר לזרוק למעלה מעשרה טפחים כו', דהיינו מרה"י לרה"י דרך רה"ר וכדאיתא בשבת דל"ז ע"א עיי"ש אבל סתמא דלישנא דה"ג מורה דקאי על כל הנזכרים שם קודם לזה גם על מתני' דהזורק ד"א בכותל ומוכח מזה דמעביר חייב גם בנח בכותל למעלה מעשרה, וגם הרשב"א ז"ל כ' חילוק זה בין זורק למעביר בס' עבודת הקדש שער שלישי רס"י ב' וכ"כ ר' ירוחם בתא"ו ני"ב סמוך לסוף ח"ה:
(ח) והנה חילוק זה מבואר בגמ' פ' הזורק דצ"ז ע"א אלימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מי' לא מיחייב והאר"א המוציא משאוי כו' אלא לאו בזורק ולמטה מעשרה הוא דמיחייב למעלה מעשרה לא מיחייב כו', אבל אפשר לדחות זה דהתם לא הוי כלל זורק ומעביר בענין אחד דאם מיירי בזורק פליגי בקלוטה כמי שהונחה דמי וכדמסיק בגמ', ולכן פטור למעלה מעשרה משום דלא נקלט כלל באויר רה"ר וכמ"ש בפרש"י בפ"ק ד"ד רע"ב אבל אם מיירי במעביר י"ל דפליגי אם ילפינן מעביר ממושיט ומיירי בדיוטא אחת, או י"ל דפליגי בסברא דמאן דמחייב סבר שכן היו מוציאים מעגלה לעגלה דברים שאדם אחד היה יכול לישא כגון יתידות וכלים וכיוצא, ולפ"ז מיירי בין בדיוטא אחת בין בשתי דיוטאות דדברים קלים היו רגילים לטלטל גם מעגלה לעגלה שבצידה, וכ"כ התוס' בעירובין דל"ג ע"א ד"ה והא דמעביר חייב גם בשתי דיוטאות עיי"ש, וגם נראה מדבריהם שם דבמעביר חייב לכ"ע והא דלא מקשה בשבת דצ"ז אלימא במעביר בהא לפטרו רבנן י"ל דחדא מתרי פירכי נקט, וכ"כ הריטב"א בעירובין בשם הר"י בעל התוס' ז"ל מהא דשבת דף צ"ז דמעביר חייב לכ"ע וס"ל שכן היה במשכן, וכדבריו כ"כ גם הרשב"א בשבת דצ"ז בשם התוס' עירובין עיי"ש וכ"כ עוד הרשב"א בפ"ק דשבת ד"ד רע"ב בשם התוס' בשבת עיי"ש, ומסתימת דברי התוס' שהובא בחי' הרשב"א ובחי' הריטב"א אלה ודאי מוכח דהא דמעביר הוי בכל אופן גם בשתי דיוטאות וכדמבואר כן בתוס' שלנו הנ"ל, ועכ"פ הנה לפי דעת התוס' ז"ל י"ל דעד כאן לא מחלקינן בין זורק למעביר אלא במרה"י לרה"י דרך רה"ר דמעביר היה במשכן וכנ"ל אבל זורק לא הוי מפני קדושת הכלים או שלא ישברו אבל מעביר ד"א ברה"ר דהיה רק בעקירה והנחה ברה"ר כנ"ל שמא גם מעביר אינו חייב רק באופן זה, ואף דבפ' הזורק פריך מהא דר' אלעזר על הא דמרה"י לרה"י דרך רה"ר מ"מ י"ל הא כדאיתא והא כדאיתא, הא דר"א היינו בעקירה והנחה כדת והא דמרה"י לרה"י דרך רה"ר היינו בלא נח כלל ברה"ר והחילוק ביניהם הוא מילתא דתלי בטעמא וכנ"ל, ואולם הרשב"א בשבת דצ"ז והריטב"א בעירובין חלקו על התוס' בזה אלא מפרשים לסוגיין דשבת דאם מיירי במעביר פליגי במהלך כעומד דמי עיי"ש, וכן פי' הרמב"ן ז"ל בשבת ולכן לא פריך מ"ט דרבנן דפטרי עיי"ש, וע"ע הגהות הב"ח והגהות הרש"ש ז"ל שם:
(ו) ומעתה מפורש בסוגיא זו דמוציא מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י חייב גם אם בשעת עקירה מרה"ר או הנחה ברה"ר היה ג"כ עליו למעלה מעשרה, וה"ה למעביר ד"א ברה"ר דמאי שנא, ועוד דהרי ילפינן לה מבני קהת והתם מעביר הוי וכנ"ל, אבל אם בשעת עקירה והנחה היה בפני הכותל למעלה מעשרה ליכא למשמע מידי מסוגיא זו, אבל זורק והיה בשעת עקירה והנחה למעלה מעשרה אף אם בנתים הלך ד"א למטה מעשרה וכגון שהרה"ר היה גבוה בנסים וכיוצא בזה, אף דמסוגיא זו לא מוכח מידי בזה, אבל בזה ש"מ ממתני' דהזורק ד"א בכותל דסתמא דמילתא היינו גם בהלכה דרך למטה מי"ט, ומסתמות הדברים נראה ודאי דאפי' הלכה ד"א שלימות למטה מעשרה פטור, ואם בשעת עקירה והנחה היה למטה מעשרה ובנתים היה למעלה מעשרה במעביר חייב כדמבואר בכ"ד הנ"ל, ובזורק צ"ע דלפירש"י בר"פ הזורק דף צ"ו ע"ב גבי זורקין בוכיאר ביריעה בד"ה והא במקום פטור אזלא בין דופני היריעה כו' מבואר מסוגיין דפטור דהרי ודאי זורקין הבוכיאר ביריעה מצד זה לצד זה ולכן הוי זריקה ד"א והרי לא נח הבוכיאר ביריעה אלא ברה"ר מפה ומפה אבל לפי' הרשב"א שם לא מוכח מידי מזה, וע"ש בהגהות הרש"ש שתמה ג"כ על רש"י ז"ל אכן בתוספות ס"פ הזורק פירשו ג"כ כפירש"י ז"ל וכן פי' ר"ח ז"ל והרב המאירי ז"ל ע"ש, ובירושלמי ר"פ הזורק בקרבן העדה ובמראה הפנים סוף ה"א פירשו בפשיטות דחייב ע"ש, אבל אין זה מוכרח ואפשר לפרש דהירושלמי ר"ל רק שאם זרק ב"א עד שנגבהה למעלה מעשרה וב"א אחר שירדה למטה מעשרה מצטרפין ובמרה"ר לרה"ר דרך רה"י ס"ל דאין מצטרפין בכזה ולשון מצטרף בודאי מורה כן ביותר מפירושם, ולשון הירושלמי צ"ע לכל הפירושים דהרי באמת קתני לשון אחד בתרוייהו רואין שאם תפול כו', ועכ"פ אין להוכיח כלום מדברי הירושלמי האלה ולכאורה הנה מבואר בפ"ק ד"ו ע"א דזורק מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור חייב לכולי עלמא ע"ש וכן בפ' הזורק דף צ"ט רע"ב בעי לה ר' מרדכי מרבה בזורק מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור אם חייב או פטור ומסקנא דחייב דהכי ס"ל לכלהו אמוראי שם וכ"ה שם בכל הסוגיא לקמן ע"ש, ולכאורה ודאי ה"ה בזורק ד"א ברה"ר דרך למעלה מעשרה דבכ"ד בש"ס משוי לפטורא דלמעלה מעשרה לשאר מקום פטור ולדין ד"א ברה"ר לשאר הוצאות דשבת, עיין שבת ד"ו, ע"א ודף צ"ב ע"א ודצ"ז ע"א ועירובין דף צ"ח ע"א אבל י"ל דמ"מ בדין ד"א ברה"ר דהחיוב הוא רק זאת ההעברה ד"א לכן צריך דוקא שיהוי ד"א באויר רה"ר דוקא וכ"כ הרא"ה ז"ל הובא בח' שבת המיוחס להר"ן ד"ח סע"ב סברא זו דלענין זה י"ל דד"א ברה"ר גרע מהוצאה מרה"י לרשות הרבים ע"ש, ולפ"ז ודאי מוכח לכאורה דכמו מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור חייב גם בזורק כן גם בד"א ברה"ר חייב גם בזורק, וכן יש להוכיח מסוגין דהזורק דף צ"ט ע"ב דפשיט לאיבעיא דזריקה מהא דמוציא מרה"ר לרה"י, ואם איתא דבד"א ברה"ר יש חילוק ביניהם דמעביר חייב וזורק פטור, א"כ גם בהא יש לחלק ביניהם ולומר דמוציא חייב משום דכעומד ומונח בארץ דמי וזה ילפינן מבני קהת, וזורק פטור דלא שייך סברא זו ולא דמי לדבני קהת והתוספת שם אף שחילקו באמת בזה בין זורק למעביר היינו רק לפי פירושם דהאיבעיא הוא בפסק כחו במקום פטור וזהו הוי בזורק ולא במעביר אבל בלא פסק כחו במקום פטור אדרבה פשוט להתוספת דשוין וכמ"ש בתחלת דבריהם וע"ש בח"ה מהרש"א, וכן מבואר בדברי הר"ת בספר הישר סי' רכ"ג שדין הא דרבא דפ"ק ד"ס שוה עם הא דר' מרדכי דצ"ט ונסתפק רק דאולי יש לחלק בין רשות א' לשתי רשויות אבל זורק ומעביר שוין לדעתו ע"ש, וכן מבואר בס' המאור פרק הזורק בזה דדף צ"ט דזורק ומעביר שוין, וכן מבואר שם מדברי הרמב"ן ז"ל והרב המאירי ז"ל והר"ן ז"ל בח' המיוחס להריטב"א, וכ"ה דעת הרשב"א ז"ל שם, ואף להתוספת שהזכיר שס נראה דלפי האמת שוין הם ע"ש וכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' משנה דהזורק ד"א בכותל ע"ש, ולפ"ז נראה שגם זורק ד"א ברה"ר דרך למעלה מעשרה והעקירה וההנחה היו למטה מעשרה חייב כמו במעביר, וזרק ד"א ברה"ר דרך מקום פטור כגון בוכיאר ביריעה, הנה לדעת רש"י ודעימיה בודאי פטור, ואף שהרשב"א גמגם בפרש"י ז"ל אבל לדינא נראה שמסכים לדעתו מדלא חלק עליו ולסתור פירושו בעבור זה אבל מרה"י לרה"ר דרך מ"פ בודאי חייב וכדאיתא בדף ו' ובדף צ"ט הנ"ל ועיין בהגהות הגאון ר' אלי' גוטמאכער מגריידץ ז"ל ריש דף ט' שלמד זה מסוגיא זו, ואין צורך כי היא גמרא ערוכה בדף צ"ט וכנ"ל, וצריך לחלק כסברת הרא"ה ז"ל הנ"ל ובספר קרבן נתנאל עירובין פ"י סי' ח' אות ט' כתב בפשיטות דזורק מרה"י לרה"ר דרך למעלה מי' פטור ע"ש וז"א וכנ"ל:
(ז) אך הנה רש"י ז"ל והרב המאירי ז"ל ור' ירוחם ז"ל חילקו בין זורק למעביר, והנה כבר נתבאר שדעת רש"י ז"ל והרב המאירי ז"ל ור' ירוחם ז"ל שגם במעביר ד"א ברה"ר למעלה מעשרה פטור אם נח בכותל למעלה מעשרה, וכן הרשב"א ז"ל כתב בפשיטות בח' שבת ריש דף ו' סד"ה ואסיקנא בזה"ל וכן במעביר ד"א למעלה מעשרה או מוציא דרך עליה שהוא למעלה מעשרה לכ"ע אינו חייב אלא בשנח לבסוף ברה"ר עצמה הא לא נח לא עכ"ל ע"ש, והרי זה סתירה גדולה מדברי רש"י והרשב"א והמאירי ור' ירוחם זיל על דבריהם בעצמם וכנ"ל, וקצת הרגיש בזה בהגהות הרש"ש ד"ט ע"ש ובדף צ"ב, וע"ע בח' הרשב"א אודות דבריו בדכ"ב ואכ"מ, ולחומר הנושא צריך לידחק דכוונתם רק על הסיום כזורק באויר דהיינו לומר דלמעלה מעשרה אינו כלל רה"ר, ומסתמות הדברים מוכח דבכל אופן פטור זורק למעלה גם אם העקירה וההנחה היו למטה מעשרה, ובזה מעביר חייב דילפינן מבני קהת וכן דברי בה"ג מתפרשים כן בשיפוי ע"ש, וכן דברי הרב המאירי ז"ל פ' המצניע מתפרשים כן בשיפוי ע"ש, ואף דבריו בר"פ הזורק וכן דברי רש"י ז"ל פרק המצניע וגם דברי הר' ירוחם ז"ל אפשר לפרש כן ע"ש, ואצ"ל שכן אפשר לפרש דברי הרשב"א ז"ל בעבה"ק ע"ש ואיך שיהיה דעתם בזה, עכ"פ צ"ע קצת ממ"ש לעיל בדיבור הקודם דמוכח דעת הרשב"א והרב המאירי ז"ל דזורק ומעביר שווין בכיוצא בו:
(ח) עוד זאת אמרתי לבאר דאף דנתבאר שדעת רש"י ז"ל והרב המאירי ז"ל וש"פ דהא דמעביר ד"א ברה"ר דרך עליה חייב היינו רק בשהעקירה וההנחה היו למטה מעשרה אין הכרח דר"ל דוקא בהנחה ועקירה ממש אלא י"ל דה"ה אם היה טעון החפץ מבעוד יום וכיוצא ולבסוף ג"כ נשאר עומד כך עם המשוי דיש כאן עקירת גופו כעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ וכדאיתא בריש שבת דף ג' סע"א וע"ש בתוספת ובת"י דג"כ חייב משום דחשיב כמונח למטה בארץ, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ה' שבת פי"ג סוף ה"ב וה"ח והא דפירשו בדרבא דוקא בדנח ברה"ר י"ל דהוא לפי שהלשון מורה שרק הדרך שבנתים היה עליה אבל היה כאן עקירה והנחה, לזה פי' דלא מיירי בהניח למעלה מעשרה אלא בהניח למטה מעשרה, אבל לעולם ה"ה באם לא הניח כלל וכנ"ל, וכ"כ בהדיא הרשב"א ז"ל בפ"ק ריש דף ה' דהא דרבא והא דר' אלעזר אם הניחם דוקא בהניחם למטה מעשרה אבל אם עמד כך לפוש חייב משום דגמרי' מבני קהת ע"ש, ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה לומר שכ"ה ג"כ דעת רש"י ז"ל וש"פ הנ"ל, וכן כתב בפשיטות הריטב"א בח' עירובין דל"ג ע"א סד"ה ובמאי בשם הר"מ בר שניאור ז"ל וטעמו ונימוקו עמו דכמונח בארץ דמי והריטב"א ז"ל הסכים ג"כ לדעתו ע"ש, וכ"מ בהדיא בשבת דקנ"ג ע"ב ע"ש ברור לפמ"ש לעיל אות כ' דעל כתפו הוי למעלה מעשרה:
(ט) גם נראה לפע"ד דכיון דאמרינן הנחת גופו כהנחת חפץ בקרקע אף אם החפץ על ראשו וכיוצא שהוא למעלה מעשרה, א"כ איפוא ה"ה אם הניחו על ראש אדם אחר למעלה מעשרה וכן אם עקר מעל ראש אדם אחר הוי הנחה ועקירה ברה"ר וחייב בין בד"א ברה"ר בין בהוצאה לרה"ר או מרה"ר וכ"כ בהדיא בתוספת רי"ד ס"פ הזורק וטעמו ונמוקו עמו ע"ש, וכ"כ הרשב"א ז"ל בח' פ"ק דשבת ריש דף ה' בשם איכא מרוותא אלא שהרשב"א חולק ע"ז ודעתו דלגבי אדם אחר לא ע"ש, ולפעד"נ עיקר דה"ה באדם אחר וכנ"ל דכיון דחשבינן לגבי אדם הנושאו כמונח בארץ ה"ה לגבי חבירו, וכן מבואר בשבת ד"ג ע"ב, דאל"כ אכתי שמא ידו של עני הפשוטה לרה"י הוי רה"ר לגבי עני וידו של בעה"ב הפשוטה לרה"ר הוי כרה"י לגבי בעה"ב, ועוד דלא מסתברא שאם ראובן העביר ד"א ברה"ר למעלה מעשרה ובשעת עקירה והנחה היה ג"כ עליו למעלה מעשרה ובא שמעון ונטלו מעל ראובן ונתנו על לוי ובנתים הוליכו ד"א ברה"ר אפי' למטה מעשרה ולוי הוליכו גם כן ד"א ברה"ר דרך עליה ועמד כך דראובן ולוי חייבין ושמעון שעשה מעשה יתירה פטור, וכן לא יתכן לומר שראובן חשוב החפץ המונח עליו מונח ברה"ר ולשמעון יחשב מונח במקום פטור, וכן שללוי יחשב החפץ הניתן עליו מונח ברה"ר ולשמעון יחשב מונח במקום פטור, גם ה"ה ה"ש פי"ג, ה"ב הביא דברי הרשב"א ז"ל וכתב ויש חולקין עי"ש, והובא במג"א לקמן ססי' שמ"ז ריש סק"ה ע"ש, ומה שהביא הרשב"א ז"ל ראיה שכ"ה בירושלמי העני חייב אר"י בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע ופירש לה ה"ה דהרשב"א מפרש לה דקאי על בעה"ב חייב ודבריו מוכרחין לפי דברי הרשב"א ז"ל דלגבי עצמו חשוב כמונחת ברה"ר למטה ולגבי חבירו חשוב כמונח במ"פ, אבל הנה בירושלמי אמר כן על העני חייב ובעה"ב פטור וכאשר העתיק הרשב"א ז"ל בעצמו, אבל נלפע"ד דלעולם קאי על העני חייב כפשוטו דאינו חייב אלא אם בשעת הנחתו ברה"ר או עקירתו מרה"ר היה עכ"פ ידו למטה מעשרה, ואצ"ל אם היה בארץ ממש, אבל אם היה בידו של עני למעלה מעשרה בשעת עקירה או בשעת הנחה שברה"ר פטור דשמואל לשיטתו בירושלמי פרק הזורק ה"א דפליג עם ר' אלעזר בהא ע"ש, והביאוהו הראשונים וגם הרשב"א ז"ל עצמו בפרק הזורק ע"ש, ואדרבה מוכח מזה דדוקא לשמואל כן הוא אבל לר' אלעזר דנקטינן כוותיה מיירי גם למעלה מעשרה גם בבא דבעה"ב חייב וכנ"ל, ועי' בקובץ על הרמב"ם ז"ל פי"ג ורפס"ו שטרח למצוא חלק על הא דירושלמי שזכר ה"ה ולא זכר שר הא דירושלמי פ' הזורק הנ"ל, וגם מה שמבואר שהבין הגאון בעל הקובץ ז"ל שדברי הרשב"א וה"ה הם גם לגבי האדם עצמו לא כן אבי אלא דבריהם ז"ל הם רק לגבי אדם אחר אבל לגבי האדם עצמו הכל מודים דכמונח בארץ דמי כי כן מבואר בהדיא בדברי הרשב"א ז"ל ע"ש ברור, וכ"מ בהדיא מדברי ה"ה ז"ל בשנותו את טעמו על בעה"ב חייב וכמ"ש לעיל, וכך הבין הרב מג"א ז"ל הנ"ל וכ"כ בהדיא בש"ע הרב רש"ז ז"ל שם סעיף ה' ע"ש, רק מה שציין על דעת הפוטר תוס' דף ה', ונראה דר"ל למש"ש התוספת ע"א ד"ה כאן כו' קשה לר"י כו' דכל למעלה מי' הוי מ"פ ולא מחייב לכ"ע כו' עכ"ל, והבין הרב ז"ל דהקושיא היא על משנתינו דידו של עני שהיא למעלה מי"ט למה חייב הבעה"ב והרי הוי הוי מ"פ אבל הנה מדברי הת"י שם מבואר שהבינו בקושית התוספת על אוקימתא דגמרא בטרסקל שבידו, דגם בלא הא דר"י בר"י ע"כ דהטרסקל למטה מעשרה, דאי למעלה מעשרה אם לא כר"י בר"י ולא הוי רה"י עכ"פ גם רה"ר לא הוי אלא מ"פ, וגם מגוף תירוץ הת"י מוכרח שהבינו כן בקושית התוספת דמאי על הטרסקל, אבל ידו של עני ניחא להו להתוספת דהוי רה"ר כדעת רבוותא ותוספת רי"ד ז"ל, דאל"כ מה הועילו הת"י בתירוצם דהרי ודאי מנ"ל להמקשה לצייר כך אלא ודאי דמפרש כך לסתמא דמילתא דידו של עני למעלה מי' וכמ"ש בח' הרשב"א וא"כ קשה איך הוי ניחא ליה מתניתין מעיקרא קודם האוקימתא דטרסקל, אלא ודאי דהתוספת ס"ל ביד האדם דהוי כרה"ר אף לגבי חבירו וכנ"ל וכ"מ מדברי התוספות שם ע"ב ד"ה אגוז דאם ניתן על אדם כשהוא עומד הוי הנחה ברה"ר וכן מבואר בודאי בגמרא דקנ"ג שהזכירו שם התוספת והרי סתמא דמילתא הוי למעלה מעשרה וכמ"ש לעיל אות ב' ורק על טרסקל קשיא להו וע"ז תירצו הת"י שפיר וכ"ת א"כ דעל האדם ניחא להו דהוי כרה"ר א"כ גם על הטרסקל מאי ק"ל הרי הטרסקל גופיה כמונח ברה"ר דמי, י"ל דהא דאדם הוי כרה"ר חידוש הוא וכמ"ש לקמן אות י"א לכן כלי שעליו לא הוי כרה"ר, ועדיין צל"ע בזה וגם בדברי הת"י על התוספות ד"ה אגוז ע"ש, אבל מ"מ כ"נ לכאורה שדעת התוספות אדרבה כמ"ש ועכ"פ אזדו להו כל דברי ס' קובץ שם ושם ע"ש, ולדינא נראה לפע"ד עיקר כמ"ש:
(י) עכ"פ הנה נתבאר שדעת כל הפוסקים כמעט דהא דרבא והא דר' אלעזר אינם בהניח בפני כותל למעלה מעשרה, גם א"צ דוקא שהניח בארץ למטה מעשרה, אלא סגי גם אם היה כך עליו למעלה מעשרה גם בשעת עקירה והנחה, חוץ מהתוספות עירובין דף נ"ג דס"ל שגם בהיה מונח על ידו או על כתפו למעלה מעשרה פטור אלא בעינן דוקא דנח למטה מעשרה, ואף דשם כ' שעתה יניח על ידו או על כתפו, וא"כ אולי ס"ל רק כנ"ל בדבור הקדום וכמ"ש הרב ז"ל בדעת התוספות, אבל ז"א דמה לי הניח עתה מה לי הניח מקודם כיון דעכ"פ מונח על עצמו, אלא ודאי דאף בנשאר עומד כמקודם לא הוי כמונח בארץ, וחוץ מהראב"ד ז"ל דהא ודאי בנשאר כך עליו חייב כמבואר בדבריו בעירובין שהובא בח' הרשב"א פ"ק דשבת ד' ה' ע"א ד"ה איכפל ע"ש דאין לומר דקאי על זמן ההעברה דמה זה דמיון אדם הולך לעמוד קבוע אלא פשוט דקאי על שעת עקירה והנחה אלא גם אם הניחו בפני כותל וכיוצא למעלה מי"ט נראה דחייב לדעת הראב"ד ז"ל, כי כן מוכח בהדיא ממ"ש בח' עירובין שהובא בח' הרשב"א ובח' הר"ן המיוחס להריטב"א פרק קמא דשבת דף ס' סע"ב דהא דתנן בעירובין עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר היינו רק בלמעלה מעשרה, ואעפ"כ אם הוציא כך ד"א חייב וכדרבא ע"ש, והנה אין לפרשו דר"ל באם היתה ידו פשוטה לרשות הרבים עם חפץ למעלה מעשרה מותר לטלטלה כך פחות מד' אמות ותשאר ידו פשוטה כך, ואם טלטל כך ד"א חייב הואיל שגם בשעת עקירה והנחה היה החפץ על ידו והוי כמונח בארץ וכמ"ש לעיל בדעת הראב"ד ז"ל, דהרי מבואר במשנה ריש שבת ובגמ' שם דף ג' ע"ב ובמפרשים שם דידו הפשוטה לרה"ר אינו כרשות הרבים ע"ש, גם אין לפרשו דר"ל שאם היה החפץ מונח למטה מעשרה מותר להגביהו למעלה מעשרה ולטלטלו כך פחות מד"א ולהורידו למטה ולהניחו, ואם טלטל כך ד"א חייב וכדרבא, דהרי הא דרבא הוי לדעתו במונח עליו גם בשעת עקירה והנחה וכנ"ל א"כ סתמא דמלתא מתפרשת כן גם הא דעירובין, ואם ר"ל באופן אחר מדרבא הו"ל לפרש בהדיא, ובלאו הכי דוחק גדול לפרש דבריו כנ"ל או כנ"ל כיון שסתם דבריו, ואף דרש"י ז"ל פי' דברי הגמרא בהגביה מלמטה לעשרה למעלה מעשרה היינו רק דמדסתם מיירי גם בהא אבל לא לפרש דמיירי רק בהא, ועוד דהראב"ד ז"ל היה צריך לפרש יותר מהגמרא, אבל פשטות הדברים מורין דר"ל שהיה מונח חפץ ברה"ר למעלה מעשרה כגון בפני הכותל וכיוצא, דמותר לטלטלו משום פחות מד"א ולהניחו כך למעלה מעשרה, ואם טלטל כך ד"א חייב וכדרבא, אבל להגביה מלמטה לעשרה למעלה מעשרה קרוב לומר שלא הסתירו להראב"ד ז"ל גם בפחות מד' אמות ועיין שבת דף ג' ע"ב תוספות ד"ה כאן, ועכ"פ מבואר מזה שדעת הראב"ד ז"ל דהא דרבא הוי גם אם גם בשעת עקירה והנחה היה מונח ברה"ר למעלה מעשרה, אבל קשה ע"ז דכיון דהראב"ד מפרש להא דרבא כפירש"י וכדמבואר מדבריו, א"כ הרי מבואר בגמרא פ"ק דשבת דנח למעלה מעשרה פטור וכנ"ל, וצריך לידחק דלעולם מפרש להא דרבא כפי' ר"ח ז"ל אלא דמדמה להו אהדדי. והנה כן פי' בהדיא כפי' ר"ח בהשגותיו על הרמב"ם הלכות שבת פרק י"ב הלכה י"ד ורמזו ג"כ בריש פט"ו ע"ש, ואולם אף כי גם בהשגות פי"ב הט"ו השיג על הא דפחות מד"א מותר דאינו אלא בשעת הדחק וע"ש במ"מ, אבל על הא דרפט"ו דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר פחות מד"א לא השיג לומר דהוי רק למעלה מעשרה, ויתכן דזה בזה תלוי וכמ"ש דבחידושיו פי' כפרש"י ז"ל לכן פי' גם זאת הסוגיא למעלה מעשרה, ומכח הקושיא מהא דפ"ק דשבת ע"כ לידחק בדבריו דר"ל ג"כ בלא נח למעלה מעשרה אבל בחיבורו תפס עיקר לפר"ח ז"ל לכן לא פי' הסוגיא דעירובין למעלה מעשרה כלל, ועכ"פ איך שיהיה הנה מבואר שבחיבורו חזר בו מדבריו שבחידושיו, וגם דבריו שבחידושיו אמנם מבוארים בהדיא דחייב בדנח למעלה מעשרה ברה"ר, ע"כ אין לזוז מדברי כל הפוסקים הנ"ל שכולם כמעט ס"ל בודאי שאם נח ברה"ר למעלה מעשרה פטור, וכן אין להקל כלל ע"פ דעת התוספות דעירובין דף ל"ג שגם בהיה עליה למעלה מעשרה פטור, אלא נקטינן בודאי כדרך המיצוע וכמ"ש:
(יא) ועדיין צריכין אנו למודעי, דלכאורה קשה דכיון דסברא היא הנחת גופו כהנחת חפץ בקרקע דמי, והיא סברא ברורה ומוסכמת כדאיתא בשבת דף ג' סע"א ורע"ב וע"ש בת"י, מאי טעמא דשמואל דפליג על זה, ומה צורך ללמוד זה מבני קהת, וי"ל ע"פ מה שכתב כח' הרשב"א שבת פ"ק ריש דף ה' ד"ה הא דאמרינן כו' דהמוציא למעלה [מעשרה] או המעביר למעלה מעשרה דחייב ע"כ דוקא באדם אחד שעמד לפוש דעקירת גופו והנחת גופו כעקירת והנחת חפץ דמי ומשים דגמרי' לה ממשא בני קהת כו' עכ"ל ע"ש, הרי דאף שכתב הסברא כתב דילפינן כן מבני קהת כי מצד הסברא היה מקום לומר דאדרבה דין אדם כדין עמוד, וכדאשכחן דמחיצה של בני אדם הוי מחיצה, ולכן ברחב ד"ט על ד"ט הוי רה"י ובאין רחב ד"ט על ד"ט הוי מקום פטור, וילפינן מבני קהת דלא אמרינן כן אלא אמרינן דכמונח בארץ דמי, וכ"כ שם בד"ה איפכא בשם הראב"ד ז"ל, ורמז לדבריו הנ"ל ע"ש, ולכן הוצרך ללמוד זה מבני קהת, ושמואל דלא יליף לה מבני קהת לא ס"ל סברא זו בלמעלה מעשרה משום דלמעלה מעשרה רשות אחרת היא לכן לא חשוב כמונח בארץ, אבל קשה דמאי פריך מהא דרבא בשבת סוף דף ח' ובעירובין דף צ"ח, הרי י"ל דשאני הא דרבא דאיכא סברא דכמונח בארץ דמי, משא"כ בהא דשבת ודעירובין דף צ"ח דלא שייך סברא זו, וכן קשה בהא דעירובין דף צ"ט וכמ"ש בדבור הקדום בדבריו פשוטה לרה"ר לא שייך סברא זו ובשלמא ללישנא קמא דהתם ניחא דמייתי סעייתא לרבא במכל שכן אבל ללישנא בתרא דהתם דמתיב לרבא מהא קשה דמאי קושיא הרי בקל נוכל לחלק ביניהם וכן קשה הא דפשיט בפרק הזורק דף צ"ט ע"ב זורק ממוציא וכנ"ל אות ו' אלא צ"ל דהסברא היא רק על העקירה וההנחה שהאדם קבוע במקום אחד וחשוב כמונח החפץ שם בקרקע אבל ההעברה שבנתים מאחר דקיי"ל מהלך לאו כעומד דמי לכן לא הוי כבארץ ואף דודאי נראה לכאורה ההיפוך מזה דכיון דכשעמד הוי כמונח בארץ א"כ כשעקר משם והולך הוי כגוררו בארץ, וכ"מ לכאורה ודאי מדברי התוספת ס"פ הזורק שגם בשעת ההעברה הוי כמונח בארץ ע"ש, אבל מחמת קושיא הנ"ל ע"כ לומר כמ"ש, וי"ל הטעם דלא אמרינן דהוי כמונח בארץ אלא בשקבוע לכן גם לרבא דברכות דף כ"ה ע"א לא שייך סברא זו בהולך ע"ש, אבל קשה דא"כ למה פליג שמואל גם על העקירה והנחה וכמ"ש לעיל אות ט' וצ"ל כתירוצי הנ"ל דשמואל לית ליה כלל לסברא זו למעלה מעשרה אבל עדיין קשה א"כ מאי מקשה מדר' אלעזר בשבת דף צ"ז ע"א, והתם פריך מן העקירה וההנחה וכמ"ש לעיל אות ה' והתם פריך רק מהילפותא דבני קהת דא"א לומר דתנאי פליגי על זה וכמ"ש בפרש"י ובח' הרמב"ן ז"ל ע"ש, והרי לפמ"ש העקירה וההנחה היא מצד הסברא ולא מהילפותא מבני קהת, וי"ל דבאמת גם הסברא דכמונח בארץ דמי היה פשוט להגמרא וכמ"ש בת"י פ"ק דשבת ד"ג ע"א בשם הרשב"א דבהנחה פשיטא ליה עיי"ש, אלא דאף דמהלך כעומד דמי מסתמא אין ר"ל כעומד תמיד, שבכל פסיעה שפוסע ועומד במקום אחד כרגע הוי כעומד אבל בשעה שמנענע רגליו ללכת לא הוי כעומד, וז"ש בירושלמי שבת פרק א' ה"א ע"ד דב"ע כו' כמו שהניחה על כל אמה ואמה ר"ל על כל פסיעה, וא"כ אכתי הוי מרה"י לרה"ר דרך למעלה מעשרה דאז לא שייך לסברא דכמונח בארץ, ויש מקום לומר דפטור בזה ולזאת מביא מהילפותא מבני קהת דחייב, אבל הא דשמואל אין לתרץ בזה דמפני השעה שקודם ההנחה שהיה ג"כ למעלה מעשרה פוטרו משום דלא יליף מבני קהת דמ"מ אין מקום באמת לפוטרו דהא תניא בד"ו דלכ"ע חייב במוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור וכ"ש בדרך למעלה מעשרה, וע"ע שם בדף צ"ט ע"ב ובמפרשים שם אבל בדף צ"ז י"ל כN"ש די"ל דניחא ליה לאתויי מדר"א דמפרש כן בהדיא בלמעלה מעשרה, ועוד דהרי עיקר הקושיא היא רק מסילפותא דבני קהת וכנ"ל, וגם יש מקום לומר שגם דד"ו ודצ"ס עיקר טעמו משום דילפינן לה מהא דר"א מבני קהת, לכן מייתי מעיקר הדבר ויסודו, וע"ע מ"ש לקמן בסוף הקונטרס ראיה למ"ש פה שעל שעת ההליכה לא אמרינן דכמונח בארץ דמי ולכן מושיט חייב אפי' בעומד למעלה מעשרה בשעת הושטה וכמ"ש הרב המאירי ז"ל פרק הזורק דצ"ו סע"א ע"ש:
(יב) אכן נודע הדבר אשר היה קשה בעיני לכאורה אשר מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שמקום פטור דלמעלה מעשרה פטור אבל אסור ודלא כמשפט שאר מקום פטור וכנזכר בפתח דבריי אמנם כן לפמ"ש שכל חיובא דלמעלה מעשרה בכדרכו היינו רק בעקירה והנחה למטה מעשרה, אי בעקירת והנחת חפץ ממש למטה מעשרה אי ע"י עקירת והנחת גופו נמצא דבכהאי גוונא מיירי גם הא דשלא כדרכו פטור אבל אסור, והנה אמת נכון הדבר דזה הוי כהחלפה, דמה לי מרה"י לרה"ר מה לי מרה"ר זה לרה"ר אחר דהיינו העברת ד"א ברה"ר ואה"נ שאם היה מונח בפני הכותל למעלה מעשרה טפחים ברה"ר אפילו בכדרכו פטור ומותר לעקרו משם ולטלטלו ד' אמות ברה"ר ולהניחו למעלה מעשרה ברה"ר וכהלכות כל מקום פטור, וכן מבואר בהדיא מסגנון דברי הרמב"ם ז"ל שבה' שבת פרק י"ד הלכה ז' חשב למעלה מעשרה בין כל מקום פטור, ושם הלכה י"א והלכה י"ב כתב דמותר לטלטל במקום פטור ומותר להכניס ממנו לרה"י ולהוציא ממנו לרה"ר, ומוכח בהדיא מזה דקאי גם על למעלה מעשרה וכ"מ ג"כ מדברי הרע"ב פרק הזורק ע"ש וכ"מ בפרש"י דף ז' סוף ע"א דשרי לכתחילה ע"ש, ואף עפ"כ ראוי להחמיר בכדרכו הואיל שאינו מפורש בהדיא בשום מקום דפטור ומותר ודעת הראב"ד ז"ל דחייב חטאת וכנ"ל אות י', אבל בשלא כדרכו דבכל גווני אינו אלא שבות יש לסמוך על זה להתיר לכתחילה וכמ"ש:
(יג) וכן לענין טלטול מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים למעלה מעשרה, נ"ל לכאורה דמותר לכתחילה, דהא ודאי דהחלפה אין כאן דהרי מרשות היחיד לרה"י קא מפיק, וקיי"ל מהלך לאו כעומד דמי, ומ"ש הרב המאירי ז"ל פרק הזורק דף צ"ז סוף ע"ב גבי רשויות מצטרפות וז"ל ומעתה אין צורך בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שאם היה ברשות הרבים שבאמצע ד' אמות חייב עכ"ל, לפי ע"ד אין כן דעת כל הפוסקים, ובאמת לא קרב זה אל זה כלל, דהתם במרה"ר לרה"ד ורה"י באמצע איכא עקירה ברשות הרבים והנחה ברה"ר וגם איכא העברת ד' אמות ברה"ר ע"י צירוף סמוך לעקירה וסמוך להנחה משא"כ בנ"ד דליכא כלל עקירה ברשות הרבים והנחה ברה"ר, והרי דין עקירה והנחה עיקר גדול בחיובי הוצאה, וכן מבואר בכל הסוגיא שם לעיל גבי מרשות היחיד לרה"ר ועבר ד"א ברשות הרבים דמשום ד"א ברשות הרבים לא מחייב כלל אם לא חשבינן הנחה ועקירה ברה"ר, וכן מבואר בכל הסוגיא דריש פרק הזורק ובדף צ"ז ע"א דבפרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אין חיוב כלל משום ד"א ברשות הרבים אם ליכא עקירה ברשות הרבים והנחה ברשות הרבים, ולדברי הרב המאירי ז"ל צריך לדחוק לפרש כל זה באם אין ד"א ברחב הרה"ר שבנתים וכגון שמפולש לרה"ר וזה דוחק גדול מאד, ובפרט ר"ח ורש"י ז"ל וכל המפרשים מדלא פירשו דבר בזה בודאי לא ס"ל כוותיה, וכ"מ ודאי מדברי הרשב"א והריטב"א הנ"ל אות ה' כי התוס' הזכירו בלשונם דאיכא ד"א ברה"ר שביניהם ע"ש. ואעפ"כ חלקו ע"ז הרשב"א והריטב"א ז"ל, מלבד מה, שסתימות דבריהם בודאי מורה כן דגם ברחב ד"א אין כאן חיוב כלל משום ד"א ברה"ר וכ"מ ודאי מסתימת הרמב"ם ז"ל ה"ש פי"ג הט"ז והי"ט, ע"כ נלפע"ד דאין לחוש כלל לדעת הרב המאירי ז"ל בזה:
(יד) ואף גם זאת שדעת התוס' בעירובין דמעביר מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע חייב חטאת, וכן משמע מדברי בה"ג הנ"ל אות ד' בין אם קאי על מאי דסליק מיניה בין אם קאי על כל הקדום שם, ואולם הנה הרשב"א והריטב"א הנ"ל אות ה' פליגי וס"ל דאין שום חיוב בזה, וכ"ה דעת הרמב"ן ז"ל הנזכר שם וכ"ה ודאי פשטא דסוגיין דפ' הזורק דלרבנן אין שים חיוב בזה וע"ש בהגהות הב"ח והרש"ש ז"ל הנ"ל, וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל דאם איתא שדעתו כדעת התוס' הו"ל להביא בה"ש פי"ג דין מעביר שהוא חלוקם שלישית דאפי' בב' דיוטאות חייב, ועוד דהנה לדעת התוס' ע"כ אין הטעם בזה משום שכן היה עבודת הלוים דא"כ אין לחייב אלא בדיוטא אחת כמו שהיה במשכן וכמ"ש במשנתינו לענין מושיט אע"כ דהטעם בזה דהוצאה מרשות לרשות דרך רשות אחרת חשוב הוצאה מרשות לרשות והוא תולדה א' מתולדות המוציא מרל"ר וא"כ בודאי נראה דה"ה המעביר מרה"ר לרה"ר דרך רה"י חייב, ואילו הרמב"ם ז"ל כ' בה"ש פי"ג הי"ז המעביר ד"א ברה"ר זו עם רה"ר השניה חייב מפני שד"א בב' רה"ר מצטרפין כו', מבואר בהדיא דבדליכא ד"א ע"י צירוף פטור וע"כ דלא ס"ל כלל כדעת התוס' בזה.
(טו) יתר ע"כ נלפע"ד דמעביר עוד קיל ממושיט אלא דינו כזורק דאפי' בדיוטא אחת פטור, דהנה מצד הסברא היה גם מושיט פטור דמאי קא עביד מרה"י לרה"י קא מפיק ולכן מרה"י לרה"ר דרך מ"פ חייב לכ"ע אם לא חשיב הנחה במ"פ וכנ"ל אלא דילפינן מעבודת הלוים דמלאכה היא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ פ' הזורק ע"ש ולכן אינו חייב, אלא באופן שהיה אז ממש ופטור בזורק ופטור בב' דיוטאות, א"כ איפוא גם מעביר אפי' אם הוי יתר מלאכה ממושיט מ"מ מאחר דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו וכנ"ל ומהיכי תיתי לחייב כנגד הסברא בדבר שלא היה כן במשכן ורואה אנכי שהדברים ק"ו השתא בין מושיט לזורק מחלקינן אף דבשניהם עומד האדם במקומו ומגיע בכחו החפץ למקום אחר כ"ש דיש לחלק בין מושיט למעביר דבמעביר הרי משונה הרבה שהאדם משנה מקומו בדרך העברתו, וכן השתא בין דיוטא אחת ובין ב' דיוטאות מחלקינן אף דמצד הסברא בודאי שווים דבאמת אין שום חילוק בין אורך רה"ר לרוחב רה"ר כ"ש דיש לחלק בין מושיט למעביר שזה חילוק בגוף המלאכה ובפרט מדברי הרמב"ם ז"ל בודאי יש לדקדק כן, דמדהשמיט דין מעביר ע"כ שהוא או בכלל זורק שבהלכה ט"ז או שהוא בכלל מושיט שבה' י"ח י"ט ועתה נחזה אנן במאי נכלל בזורק או במושיט, והנה מאחר דהא דזורק הוא מצד הסברא והא דמושיט חידוש הוא אפי' אם מעביר דומה יותר למושיט מלזורק מאחר דבשניהם החפץ בידו מתחלה ועד סוף משא"כ בזורק מ"מ מאחר שיש מקום ג"כ לומר דמעביר דומה יותר לזורק מלמושיט דבשניהם נעשה המלאכה בלתי פרסום כ"כ משא"כ במושיט לחבירו וכמ"ש התוס' בריש שבת ד"ג ע"א ד"ה בעשותה בשם הירושלמי א"כ מה זו סמיכה ומה זו שתיקה ממעביר כיון שיש לטעות שהוא בכלל זורק ובלא"ה מה לי שאין מעביר דומה לזורק מ"מ כיון שגם למושיט אינו דומה מהיכי תיתי לחייבו' מאחר דמושיט חידוש הוא ולא מחייבינן אלא בדדמי ליה ממש וכנ"ל אע"כ שדעת הרמב"ם ז"ל שמעביר בכלל זורק ולא חש לפרשו משום שגם במעביר שייך הסברא לפטור וס"ל להרמב"ם ז"ל דאין שום חילוק בין זורק למעביר ולכן לא חש לפרש גם מעביר מאחר דהכל א', וכן מבואר מהא דנקט בהלכה י"ז המעביר ד"א ברה"ר אף דבגמ' אי' דין זה בזורק ואין מדרך הרמב"ם ז"ל לשנות מלשון הגמ' וכידוע, וכבר הרגיש בזה בס' יד אפרים סי' שמ"ז ע"ש, ובס' קובץ על הרמב"ם אע"כ כמ"ש דהכל א' ואין בזה שינוי לשון כלל דהיינו הך וכ"מ מדבריו בפה"מ וכמ"ש לעיל סוף אות ו', ובפרט אם נימא דמעביר חמור מזורק כ"ש דקשה טפי דהחיוב ע"י הצטרפות כ' במעביר והפטור בלא הצטרפות כ' בזורק אדרבה החיוב הול"ל בזורק לרבותא והפטור במעביר לרבותא, אע"כ כמ"ש שדעתו דהכל א' ואין בזה רבותא על זה כלל וכ"מ מסתימות דברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הנ"ל סוף אות ה' דלרבנן פטור מעביר אפי' בדיוטא אחת, ולכן לא פירשו לסוגיא דשבת בדיוטא אחת ופליגי אם זה הוי מלאכה אם לא וכן מבואר שם בדברי הריטב"א בהדיא דמעביר אינו כלל כמו מושיט ואין בו שום חיוב במרה"י לרה"י דרך רה"ר ע"ש ברור בכל דבריו:
(טז) ולא אכחד כי לכאורה מצאתי היפוך זה בפר"ח ובסמ"ג ובעבודת הקודש להרשב"א ז"ל עצמו אבל אחר העיון נלפע"ד דאין להוכיח כן מדבריהם ז"ל וז"ל פר"ח פ' הזורק בד' ווילנא דצ"ח ע"א על הא דדף צ"ז ע"א ולא מתוקמא במעביר כגון מוציא ומושיט דהני אפי' למעלה מי' חייב אלא לאו בזורק ולמטה מי' [הוא] דחייב ר"ע כו' עכ"ל הנה לכאורה משמע מלשונו דבמעביר חייב לכ"ע וגם לכאורה מבואר מדבריו דמעביר ומושיע שווין, גם הנה לכאורה מבואר בדבריו דלא ס"ל כהרמב"ן ז"ל וסייעתו דבמהלך כעומד דמי פליגי דהרי במושיט לא שייך סברא זו וא"כ דעתו מבוארת דמעביר כמושיט דבדיוטא א' חייב לכ"ע ובב' דיוטאות פטור לכ"ע ובזורק פליגי דלר"ע חייב ולחכמים פטור אבל נלפע"ד דר"ל רק דלר"ע דמחייב למטה מי' והיינו במעביר מטעם מהלך כעומד דמי ובמושיט שכן היה עבודת הלוים א"כ ה"ה למעלה מי' ואף דהא דמושיט היינו גם לרבנן מ"מ ר"ח ז"ל לא מיירי השתא לרבנן אלא קאי על הברייתא והגמ' דשו"ט על דברי ר"ע או אולי ס"ל לר"ח ז"ל דלס"ד דגמ' דמיירי מתניתא במעביר ובמושיט אתיא מתני' דכיצד ב' גזוזטראות רק לר"ע ועיין במפרשים, ואתין מוציא ומושיט רק לר"ע וכ"ת אם איתא כמ"ש דמעביר היינו משום מהלך כעומד ומושיט מטעם עבודת הלוים א"כ מה לו לר"ח ז"ל לדבר כאן ממושיט כלל כיון שבגמ' הזכירו רק מעביר י"ל דקשיא ליה לר"ח ז"ל מדוע לא פירשוה בגמ' במושיט לכן פי' אגב אורחיה יישוב קושיא זו ג"כ והא דנקטי בגמ' אלימא במעביר ולא נקטי אלימא במושיט י"ל דהיינו משום שכן מוכח לשון ועובר ברה"ר, ועוד דהרי ר"ח ז"ל פי' לשון הגמ' במעביר גם על מושיט גם י"ל דס"ל לר"ח ז"ל דלס"ד דגמ' דמיירי במעביר ס"ל דמעביר ומושיט שווין בחיוב זה לר"ע וכמו דלפי' הרמב"ן ז"ל וסייעתו אין הכרח לפי המסקנא שדעת ר"ע מהלך כעומד דמי כן לפי' ר"ח ז"ל אין הכרח דמעביר כמושיט דמי לפי המסקנא והרי עיקר כל הקושיא דגמרא הוא רק דכל דלמטה מי' חייב בזה ה"ה למעלה מי' ולפ"ז אין שום דוחק כלל בסגנון דברי פר"ח ז"ל, גם מש"ש בפר"ח לעיל וז"ל הזורק מרה"י לרה"י כו' פשיטא לן דמושיט למעלה מי' ברה"ר ונח ברה"ר חייב וכן מושיט מרה"י לרה"ר והיינו מעביר ד"א ברה"ר כו' אלא מיהו מושיט מרה"י לרה"ר אע"פ שלא הגיע ברה"ר עד ד"א חייב כו' אבל המגביה חפץ ברה"ר והעבירו ברה"ר כו' אם העבירו ד"א חייב ואם לאו פטור עכ"ל, והנה מ"ש והיינו מעביר כו' נראה דחוזר לדלעיל דמושיט למעלה מי' כו' וסגנון דבריו כך הוא הא פשיטא לן דמעביר ברה"ר דרך למעלה מעשרה חייב וכן דמוציא מרה"י לרה"ר דרך למעלה מי' חייב אלא דבהא יש חילוק בין מעביר למוציא בין בלמעלה מי' בין בלמטה מי' דעעביר בעינן דוקא שיהא ד"א בהעברתו ברה"ר ומוציא לא בעינן שיהא ד"א בהעברתו ברה"ר ועכ"פ הנה נקט מושיט על העברה ד"א ברה"ר ועל הוצאה מרה"י לרה"ר וכ"ה ל' הסמ"ג בה' שבת מל"ת ס"ה ד"ה והמוציא כו' הזורק מרשות לרשות או המומיט מרל"ר ה"ז תולדות המוציא וחייב וכן הזורק או המושיט מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר ה"ז תולדות המוציא וחייב עכ"ל, והנה זה א"צ לפנים דמיירי במרה"י לרה"ר או במרה"ר לרה"י מדחייב גם בזורק, אבל עכ"פ הנה משמע מדברי פר"ח והסמ"ג אלה דמושיט ומעביר שווין, ועוד דהא גופא תקשי מנ"ל לפר"ח ולהסמ"ג דמושיט חייב בהוצאה לרה"ר ובהעברת ד"א ברה"ר אע"כ דס"ל דאין שום חילוק כלל בין מושיט למעביר והכל א' וא"כ ה"ה במרה"י לרה"ר דרך רה"ר שנשנה לענין מושיט דה"ה לענין מעביר, אבל אין זה כלום כי י"ל דר"ל רק לענין הוצאה והעברה בלבד ומקורם ממשנתינו דריש שבת לענין הוצאה ומהברייתא דשם ד"ו ע"א ומהא דרבא ד"ט רע"א ודעירובין דצ"ט רע"א לענין העברה אבל לענין מרה"י לרה"י דרך רה"ר ליכא למשמע מידי מדברי פר"ח ז"ל והסמ"ג ז"ל, גם הנה מדברי הרשב"א ז"ל בעבודת הקודש שער שלישי סי' ה' נראה לכאורה שדין מעביר כדין מושיט גם לענין מרה"י לרה"ר דרך רה"ר ע"ש, אבל נלפע"ד דכל לשון הוצאה דשם ר"ל הושטה ומיירי במושיע ממש ע"ש דיש סמוכין שם לפי' זה בדבריו ז"ל, עכ"פ הנה זהו מוכרח מדברי פר"ח והסמ"ג והרשב"א ז"ל דאין מעביר חמיר ממושיט לחייב גם בב' דיוטאות אם אף נפרש דבריה' כנ"ל, אבל המחוור בעיני שאין להוכיח כלל מדבריהם ז"ל ולכן נקטינן כאשר הוכחתי לעיל דמעביר כזורק דאפילו בדיוטא אחת פטור:
(יז) ואפי' אם נימא דמעביר כמושיט דבדיוטא אחת חייב מ"מ נראה דהיינו דוקא בדדמי מיהת קצת למושיט, דמה מצינו במושיט שהאדם עומד ברשות אחת ובמקום א' ומושיט החפץ למקום אחר ברשות אחרת כן גם במעביר נהי דלא משכחת לה שיעמוד במקום א' דא"כ אין זה מעביר אבל משכחת לה עכ"פ שיעמוד האדם ברשות אחת דהיינו בעומד ברה"ר ופושט ידו לרה"ר ועוקר משם חפץ ומעבירו ברה"ר ופושט ידו לרה"י אחר ומניחו שם אבל בעומד ברה"י ועוקר חפץ ממנו ויוצא לרה"ר ומעבירו ברה"ר ונכנס לרה"י אחר ומניחו שם זהו ודאי לא דמי למושיט, ובפרט אם עוקר חפץ מרה"י זה ויוצא לרה"ר ומעבירו ברה"ר עד שמגיע למבוי אחר ונכנס לרה"י שבו ומניחו שם אפי' אם כל סדר הליכתו היה דרך דיוטא אחת דלא דמי לב' דיוטאות מ"מ אין שום מקום לחייב בזה כנגד הסברא רק משום שכן היה במשכן מאחר דלא דמי כלל לדיוטא אחת ממש כאשר היו עגלות המשכן סמוכות זו אחר זו בלתי הפסק רוחב רה"ר ביניהם, ואפילו לר"מ בב"ק דכ"ד רע"א דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש אין לחייב בנ"ד מק"ו השתא מקרוב חייב מרחוק לא כ"ש כי בנ"ד יש ג"כ סברא לומר איפכא דמושיט בקרוב הוי יותר מלאכה חשובם ונכרת לכל, ועוד דהכא שאני דחידוש הוא ולכן אין לחייב רק בדדמי ליה ממש וכנ"ל וכעין שאמרו בנזיר ס"פ כ"ג אין דנין ק"ו מהלכה ע"ש ובפרט למ"ש בפר"ח פ' הזורק בפירושא דדיוטא אחת בודאי מוכח דבאם היו הב' רה"י רחוקות זו מזו וא"א לעשותן אחת פטור ע"ש וכ"כ ר' האי גאון שם ושמח על פירוש זה כעל כל הון והביאו בח' הרשב"א ז"ל שם דצ"ט וקבלו בספ"י ע"ש :
(יח) הן אמת כי לדעת התוס' ובה"ג דמעביר חייב גם בב' דיוטאות בודאי ה"ה בכל גווני הנ"ל חייב וכמ"ש לעיל אות י"ד וזה א"צ לפנים דהיינו גם בלמעלה מי' כמבואר מדבריהם אבל להלכה ודאי נקטינן דעת רוב הפוסקים דאין שום חיוב במעביר אפי' בדיוטא אחת וכ"ש בב' דיוטאות ובגווני הנ"ל ואף דעת בה"ג אינו מוכרח כהתוס' כי י"ל דר"ל רק על ד"א ברה"ר וכמ"ש לעיל אות ז' ובפרט למעלה מי' ודאי נראה לפטור כל דלא דמי ממש לעגלות שבמשכן וכמ"ש הרב המאירי ז"ל ר"פ הזורק ד"ה ויש שואלים כו' שמאחר שמן הדין היה לנו לפטור אחר שהוא למעלה מי' ואין אנו (חייבים) [מחייבים] אלא מצד שהיה במשכן דיינו אם מחייבן אותו על הדרך שהיה במשכן עכ"ל ע"ש וקצת צ"ע דא"כ למטה מי' מיהא יהא חייב גם בב ' דיוטאות וע"ש לפנים ולאחור ואכמ"ל ועי' פרמ"ג במשבצות דס"י שמ"ו ועכ"פ הא ודאי דלמעלה מי' דהוא חידוש בתוך חידוש דאין לנו לחייב אלא בדדמי ממש לעגלות המשכן ולכן אין לחייב במעביר אפי' בדיוטא אחת ואצ"ל בב' דיוטאות וכגווני הנ"ל דפטור:
(יט) אבל הנה כל הנ"ל הוא רק לענין חיוב חטאת אבל איסורא איכא גם בב' דיוטאות, וכמ"ש הרב המאירי ז"ל ר"פ הזורק דצ"ו סע"א וכ"כ בפר"ח בגמרא דצ"ט רע"ב וכ"ה דברי הרשב"א ז"ל בעה"ק הנ"ל סוף אות ט"ז, וכ"כ ר' ירוחם ני"ב סמוך לסוף ח"ו ע"ש, וכן בזורק אסור לכתחלה אפי' בב' דיוטאות וזרק למטה מי' כמבואר בדברי הרב המאירי ופר"ח ור' ירוחם ז"ל וההיתר דזריקה בב' רשויות שלו שבגמ' פ' הזורק דצ"ז ובטוש"ע רסי' שנ"ג היינו דוקא דרך למעלה מי' כמו שפירשו כמה ראשונים וכמה אחרונים ז"ל ואף האלי' רבה שנסתפק בזה מ"מ מסיק דמהר' יונתן והכלבו משמע קצת דאסור ע"ש אבל לפע"ד אין להסתפק בזה כלל כי כן מבואר כמעט מדברי כל הראשונים דהיינו דוקא זרק למעלה מי' אבל למטה מי' אסור ואף בדברי הר' ירוחם מבואר כן דבהיתר פי' דהיינו זרק למעלה מי' ורק בפטור אבל אסור פי' דאפי' למטה מי' פטור, וכן מבואר בה"ג הנ"ל א"ד דהיינו דוקא זרק למעלה מי' וכן מבואר בפר"ח בהדיא וכן מבואר בדברי הרב המאירי ז"ל פ' הזורק דצ"ז ע"א ע"ש, וקצת אחרונים שלא פירשו זה י"ל דהטעם דסתמא דמלתא כ"ה דהיינו שזורק מעל גג בית זה על גג בית חבירו או מגזוזטראות היוצאות לרה"ר מזל"ז דסתמייהו גבוהים שיוכלו לעבור תחתיהם וכ"ש דבמושיט ומעביר אסור לכתחילה אפי' בב' דיוטאות וכנ"ל, ונרא' ודאי דה"ה בגווני הנ"ל אסור לכתחל' וכ"מ מדברי הרשב"א בעה"ק שם ע"ש וכ"ז א"צ לפני':
(כ) ברם צריך לחקור אם ההיתר דזורק למעלה מי' הוי גם במושיט או הוא דוקא בזורק אבל מושיט אסור אפי' למעלה מעשרה שבעה"ק הנ"ל סוף אות ט"ז מבואר בהדיא דבמושיט אסור ע"ש ברור בכל דבריו וכ"מ דעת הרב המאירי ז"ל ר"פ הזורק דצ"ו סע"א וצ"ל שם ויש צדדים בזריק' שהוא פטור [ומותר] ובגמ' כו' וכ"מ בדבריו דצ"ז ע"א וצ"ל שם בסוף דבריו ובמושיט מיהו "אסור" ולא ככתוב לפנינו ובמושיט מיהו "חייב", דהרי מיירי התם בב' דיוטאות כמבואר וכ"כ הרב המאירי ז"ל בעצמו בתחלת דבריו מרה"י לרה"י "שכנגדו" ורה"ר באמצע כו', אבל בפר"ח בגמ' דצ"ט רע"ב כ' בפשיטות בהדיא דמושיט כזורק לענין היתר זה ורק מש"ש שכ"פ למעלה הנה שם לעיל בגמרא דצ"ח ע"א כ"כ רק בזורק ע"ש וצ"ל שזה היה פשוט בעיניו דלמסקנת הגמ' נקטינן דלענין זה אין חילוק כלל בין זורק למושיט וכוונתו רק על עיקר הדין דמותר לזרוק וממילא דה"ה להושיט, ונלפע"ד ראיה לפר"ח להיתרא ממ"ש בעירובין דצ"ט ע"ב וטעמא דאיכא חוליא י' הא ליכא חוליא י' קא מטלטל מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהיינו בפשוטו דהוי טלטול ממש מרה"י לרה"י דרך רה"ר דאסור לכתחי' אפי' באופן זה דהוי כב' דיוטאו' כסתמא דמלתא דבור אצל חלון ברה"ר אבל דרך למעלה מי' דהוי דמ"פ שרי לכתחלה וכן פרש"י ור"ח והרי"ף והרמב"ם והרא"ש וא"ז ח"ב סי' ר"ה ע"ש, וכ"כ מרן ב"י ז"ל בסי' שנ"ד סד"ה בור בכוונת פרש"י ז והרשב"א ז"ל אזיל לשיטתו בעה"ק שער ג' ססי' ה' דפי' לה דמשום אגודו בידו לא הוי כלל טלטול מרה"י לרה"י דרך רה"ר ולכן אפי' דרך למטה מי' מותר ע"ש ולכן מהא ליכא למשמע מידי ואולם הנה פשטא דסגנון וכן כל הראשוני' ז"ל שפה א' לכלם כנ"ל, ואף הרשב"א ז"ל ביטל דעתו שם מפני דעת כל הראשוני' ז"ל ומוכח בהדיא מלשון כל הראשונים ז"ל דלא מקילינן בזה כלל משום אגודו בידו ועי' ח' הריטב"א ובס' גאון יעקב ובאחרונים בש"ע, אלא ודאי דכל שדרך למעלה מי' שרי לכתחילה במושיט כמו בזורק וכן מבואר מדברי המג"א ז"ל סי' שנ"ד סק"ג ושאר אחרונים שם ודלא כמ"ש הרב א"ר שם סק"ד ע"ש, וע"ע מ"ש לקמן בדיבור הסמוך:
(כא) ולפי מה שנתבאר דמעביר קיל ממושיט דאפילו בדיוטא א' פטור כמו זורק ה"ה לענין לכתחלה דרך למעלה מי' שרי להעביר לכתחלה ק"ו ממושיט וכ"מ מהא דעירובין דצ"ט ע"ב לפמ"ש הריטב"א עירובין דל"ג דמושיט הוי רק במושיט מרשות לרשות אחרת אבל במביא מרשות אחרת לרשותו לא הוי מושיט אלא מעביר עיי"ש, וכן בגמ' וכל הראשונים ז"ל קראו להא דעירובין דצ"ט טלטול ומשמע דהיינו מעביר שמביא המים אליו א"כ איפוא מבואר מזה שגם מעביר שרי לכתחלה, אלא דמ"מ יש לחלק דמעביר דהתם ליכא למגזר מידי שמא יניח הדלי ברה"ר שביניהם לפוש ממשאו ונמצא שיביא מרה"י לרה"י דמה קולא היא זה לשלשל דלי י' טפחים ולחזור ולהגביהו י' טפחים הרי נוח יותר למושכו תיכף לרה"י אבל במעביר ממש ברגליו הרי יש לחוש שישכח ויעמוד ברה"ר לפוש וכיוצא כי זה דרך כל האדם, ואז יהא הנחת גופו כהנחת חפץ דאפי' למעלה מי' חייב וכנ"ל וכדאמרי' בשבת דקנ"ג ע"ב היתה חבילתו מונחת לו על כתפו כו' דוקא רץ כו' מ"ט כיון דלית לי' היכרא אתי למיעבד עקירה והנחה עיי"ש, ואולם הנה נתבאר לעיל אות י"ב דשרי לטלטל דרך למעלה מי' ואפי' טובא כמבואר מדברי הרמב"ם והרע"ב ז"ל ולא חיישינן שיבוא לעשות עקירה והנחה ע"י עמידה לפוש, ואין לומר דהתם שאני דבעמידה פעם אחת עדיין לא אתי לידי חיוב חטאת ולעמידה ב"פ אולי לא חיישינן וכעין שאמרו ריש מס' יומא למיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן משא"כ בנ"ד דבעמידה פעם א' אתי לידי חיוב חטאת שאח"כ יעשה עקירה ברה"ר והנחה ברה"י דהרי התם בשבת חיישינן לעמידה ב"פ דהרי התם מכניסו לרה"י כלאחר יד, אלא נראה לחלק באופן אחר דהתם בשבת מיירי שנושא משאוי והנה אין מן הדרך לשכוח שנושא משאוי אלא מן הדרך לשכוח שהוא שבת ויעמוד לפוש כדרך הנושאים משאוי ויחזור ללכת כדרכו ואתי לידי חיוב חטאת, ואע"פ שהוא על כתפו למעלה מי' וכמ"ש בפתח דברי אות ב' אעפ"כ אתי לידי חיוב חטאת דהנחת גופו כהנחת חפץ למטה דמי וכנ"ל, אבל בנ"ד שמתחיל לישא בשבת ונושא איזה דבר קל שהדרך לשכוח שנושא אותו א"כ אף אם יעמוד אכתי לא אתי לידי חיוב חטאת וכמ"ש התוס' בשבת די"א ע"א ד"ה שמא עיי"ש ושמא ישכח שהוא שבת ויזכור שנושא אותו שאין כן הדרך לא חיישינן ואולם בש"ע הרב רש"ז ז"ל סס"י שמ"ז הנה כ' ג"כ דמושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר בב' דיוטאות למעלה מי' שרי לכתחלה כמו זורק וכמו שנתבאר לעיל ואעפ"כ במעביר כ' שם לעיל סעיף ט' דלכתחלה אסור שמא יעמוד עיי"ש, אך מה שציין שם המקור לזה שבת דצ"ז אינו מובן כלל דשם בגמ' הרי אמרו דמעביר חייב חטאת ומדוע כ' דאסור רק מד"ס, ואולם הנה ככר נתבאר לעיל אות ה' דהא דדצ"ז אינא אלא לר"ע ומניין לי' להרב רש"ז ז"ל דלרבנן אסור מד"ס דשם בגמ' אין שום רמז רמיזה מזה, ואם ר"ל ממה דאי' שם בזורק דבאינם שוים אסור דגזרינן דילמא נפיל ואתי לאתויי כן גם במעביר גזרי' שמא יעמוד א"כ יותר הו"ל להביא מהא דדף קנ"ג ששוין יותר הגזרות להדדי מלהא דגבי זורק ואולם באמת אף מהא דדף קנ"ג אין הכרח דגזרי' בנ"ד וכנ"ל, והנה כן גם בהא דעירובין דצ"ט הנ"ל יש מקום לגזור דילמא נפיל ואתי לאתויי וכמ"ש האחרונים בסי' שנ"ד וכן בהא דזורק גם בשוין יש מקום לגזור דילמא נפיל כי דבר רגיל הוא אצל זריקה אפי' בשווין ליפול לפעמים קודם לקוטב המקום שזורק לשם אם אינו מכוון כחו כשיעור הנדרש לזה, ואעפ"כ אמרו רז"ל דלא גזרי' בהו א"כ איפוא אין לדמות גזרות רז"ל זה לזה ואנחנו לא נוכל לגזור מעצמנו גזרות חדשות אשר לא נזכרו בפירוש בדברי רז"ל גם מש"ש בציונא דמ"ש במושיט דאפילו לכתחלה מותר וז"ל באות כ"ר לבוש מ"א סי' שנ"ד דלא כט"ז שם ע"ש דלק"מ דהא תנן בהזורק בהדיא מושיט ואין האיסור אלא משום עירוב כדקתני בברייתא שם עכ"ל, והנה מ"ש דלא כע"ז שם הוא ע"ס וצ"ל דלא "כא"ז" שם ור"ל להאלי' זוטא שם סק"ב ואולם דברי הא"ז נאמנו מאד כי כן מבואר בעה"ק דאפילו בב' דיוטאות למעלה מי"ט אסור לכתחלה וכנ"ל ואשר הביא הרב דהא תנן בהזורק בהדיא מושיט הנה במשנה נשנה רק לענין חיובא ופטורא, אבל בברייתא הרי קאי על פלוגתת ר"ע ורבנן והיינו רק בזורק כמבואר במשנה ובגמ' ואין שום ראיה מהגמ' על מושיט להתירא זה ונמצא דבין מ"ש הר"ב דמושיט שרי לכתחלה בין מ"ש דמעביר אסור לכתחלה אין ראיותיו מוכרחין כלל ואעפ"כ הנה בהא דמושיט שרי לכתחלה כ"נ לפע"ד עיקר וכנ"ל, אבל במעביר אסור לכתחלה לפע"ד לולי דמסתפינא הייתי אומר דשרי לכתחלה וכנ"ל אבל בטלה דעתי מפני דעתו ז"ל וכי באמת יש מקום לומר ג"כ דגזכא בהא כבהא דדקנ"ג וכנ"ל, ובפרט שזהו דבר הרגיל הרבה לעמוד בדרך לפעמים או לפוש או להשתין או לראות איזה דבר או לדבר עם איזה אדם וכיוצא וא"כ קרוב לומר דגזרי' פן לפעמים באחת מאלה יזכור שהוא נושא החפץ וישכח שהוא שבת ואתי לידי חיוב חטאת, וגם יש לצרף ב' חששות דחיוב חטאת, א' שמא הוא כקצת פוסקים דקיי"ל מהלך כעומד דמי עמ"ש הר' ירוחם ני"ב סמוך לריש ח"ס וב"י סי' שמ"ו ד"ה ומ"ש וכן העומד, ב' שפא ה' כהתוס' עירובין דבמעביר חייב בכל גווני, וגם קרוב שכ"ה ג"כ דעת בה"ג וכנ"ל, לכן כן נקטינן דמעביר אסור לכתחלה בכל גווני הנ"ל אפילו דרך למעלה מעשרה: