אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן עח

סימן עז

בב"ק דף ס"ו ע"א בתוס' ד"ה כיון דבאיסורא אתא לידיה כתבו התוס' דמכאן משמע שיאוש אינה כהפקר גמור דא"כ אף בתר דאתיא לידו באיסורא יוכל לקנות מהפקר, ומשמעות דבריהם דמסתפק בהכי אם יאוש הוי כהפקר או לא, ולי הבזוי והשפל מעם ה' נראה לי להוכיח מדברי רבה גופא דסבר דיאוש הוי הפקר גמור, דהנה איתא במסכת ראש השנה (ד' ט"ו ע"א) אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, פירש דחנטה בששית ולקיטתו הי' בשביעית, פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור ובת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור אמר ליה אביי בשלמא סיפא לחומרא, ופירש"י בשלמא סיפא דקא אמרת בת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה מן המעשר אלמא נהגה בה קדושת שביעית ומחייב לאפקורה והפקר פטור מן המעשר דמשמע דאזלת בתר חנטה לענין הפקר שביעית ולענין ביעור נמי כדקאמרת חייבין בביעור כל הך סיפא אע"ג דסתרה לה לרישא דקאמרת בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר דהפקר הוא משום שביעית אלמא בתר לקיטא אזלת בה לענין שביעית דאי לאו דשביעית נהגה בה לא הוה מפטרא דהפקרא דשביעית פטר לה ממעשר כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור הא לא הוה קשיא לי דאמינא ספוקא מספקא לך אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין שביעית או בתר לקיטה כמו במעשר ואזלת לחומרא דשביעית דאורייתא היא וספיקא דאורייתא לחומרא, אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה אי הכי תחייב במעשר, אמר ליה יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תחייב במעשר, ופירש"י שם יד הכל ממשמשין בה נהי דלא מחייב לאפקורי דלא נהגה בה שביעית מיהו כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית ואין אתרוג זה נשאר בה לבדו ועל כרחו הכל ממשמשין בו והפקר פטור מן המעשר, ורב המנונא אמר בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית וחייב במעשר ופירש"י דכיון דשביעית לא נהגה בה ולאו הפקרא דמלכא הוא משמוש יד הכל שבה אינה אלא גזל ואין הפקר כזה פוטרה מן המעשר ע"כ, ונראה ברור דהפקר לרבה שהוא מטעם יד הכל ממשמשין בה הוא דומה ליאוש דיאוש נעשה ההפקר בע"כ של בעל דבר שאינו יודע היכן מונחת אבידתו ומוכרח הוא להתיאש מזה והכא אם יש לו אתרוג של ששית בשדה בשנת השביעית ג"כ מוכרח הוא להפקירו וא"כ שני הדברים הללו שוים ואם נאמר דביד הכל ממשמשין נקרא הפקר ופטור מן המעשר כן ביאוש שנעשה ג"כ שלא ברצון הבעלים ג"כ הדין דהוי הפקר ופטור מן המעשר וממילא מוכח דלרבה יאוש הוי הפקר גמור ואמנם רב המנונא פליג ע"ז אע"ג דעל דין יאוש לא נמצא מי שיחלוק על רבה וכו"ע מודו דיאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעינן אי מדאורייתא אי מדרבנן ויאוש מפקיע נמי ממעשר כאשר בארו התוס' שם בב"ק (דף ע"ט) ד"ה כל שלקטו דדוקא במקום שלא יוכל אחר ליטלה משום שצריך לגזלן לפטור א"ע בה זהו מחויב במעשר אבל היכא דרשאי ליטלה פטור ממעשר וכיון דביד הכל ממשמשין הוי הפקר פשיטא ביאוש הוי הפקר דיאוש עדיף מהפקר כזה שיד הכל ממשמשין בו, והראיה דע"ז שיד הכל ממשמשין פליג רב המנונא וסבר דאין זה הפקר וביאוש גם רב המנונא מודה:

ובטו"א הקשה למה לי' להמכילתא שהובא ברש"י הלימוד לפטור שביעית ממעשר מן הפסוק דויתרם תאכל חית השדה תיפוק ליה דשביעית הוא הפקר והפקר דפטור מן המעשר למדנו מן הפסוק דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו יצא בהפקר שידך וידו שוין והיא קושיית התוס' בנדרים (דף מ"ו), ואפשר לישב דהלימוד מן ויתרם תאכל חית השדה בעינן לרבה דסבר אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטור מן המעשר ובאמת לאו הפקר הוא דבתר חנטה אזלינן ולא אפשר ללמוד מהפסוק ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך דהכא נמי מצד הדין אין לו חלק ונחלה בהאי דהרי גדלו בששית ואך פוטרין אותו מן המעשר מחמת פסוק זה דויתרם תאכל חית השדה דהנה יד הכל ממשמשין והחיה ג"כ אוכלת משדה בשביעית דאינו משומר ואינו רשאי לשומרו ולהכי פטור מן המעשר ולא קשיא מזה על רב המנונא דבלאו הכי אמרינן שם בסוגיין דתנאי פליגי בדרב המנונא ורב המנונא סבר כר' יוסי בן אבטולמוס בשם הזקנים, או אפשר דמוקמינן הפסוק דויתרם לרבה על אתרוג שחנעתו היה בששית ולקיטתו בשביעית מטעם אם אינו ענין לשביעית דילפינן מן הפסוק שנאמר ובא הלוי כו' לכן מוקמינן להא ומתורץ הקושיא בטוב טעם, ואפשר דמשום הכי האריך רש"י כאן להביא המכילתא שלמדו מהפסוק דואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה משום דכ"ז אינו אלא לרבה וכדפירשנו, ולהכי הביא רש"י על מימרא דרבה הלימוד מהמכילתא:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה