אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן סו

סימן סה

באור דברי הרא"ש פרק קמא דחולין סי' כ"ג:

במסכת חולין דף י"ז בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וקאי בתיקו פירש רש"י דרוש וקבל שכר הוא דצריכין לעמוד על האמת אע"פ שכבר עברו, וכתב ע"ז הרא"ש ולא נהירא לי דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר אבל לקבוע בעי' בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן והביא הרא"ש ראיה לזה ושוב כתב הרא"ש וז"ל ונ"ל דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לו לאכול מה שנתותר בידו, אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחר כמו שאסרו גבינות העכו"ם ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל ע"כ לשון רבינו הרא"ש. ועמדתי משתומם על דברי הרא"ש כמה זמנים דמאי שייטא אברי בשר נחירה לנדרים דהרי בנדרים אמרינן הלך אחר לשון בני אדם ותלוי הדבר אם אסור מאותו המין או לא בלשון בני אדם, אם לשון בני האדם בזה האופן לאסור גם מה שנתותר בידם ודאי אסור ואם בלשון בני אדם בזה האופן דמה שיש בידו מזמן הקדום לא אסר על עצמו רק מה שיגיע לידו מזמן שאסר על עצמו ודאי מותר אף אם נאמר דאברי בשר נחירה אסורים גם במה שיש בידם ממה שהכניסו לארץ ישראל דלא שייך איסורי תורה לאיסורי נדרים שאדם מקבל על עצמו, ואף אם אינו ידוע דעת בני אדם בזה היה לנו לילך לחומרא דסתם נדרים להחמיר:

ובש"ך יו"ד סימן רי"ח סק"ג הביא בשם היש"ש דמשיג על הרא"ש מכח קושייתינו וכתב היש"ש דנראה לו עיקר כתירוץ השני של הרא"ש דנ"מ לענין ב"ד שרצו לאסור דבר אחד ובש"ך כתב דהשגת היש"ש אינה כלום משום דהרא"ש מיירי במקום או בזמן שאין לשון בני אדם כן יעו"ש, ולעני בדעת כמוני נעלם כוונתו אם כוונתו במקום זה שאין לשון בני אדם כן היינו שאינו מבורר איך הוא לשון בני אדם ובזה ילפינן מלשון התורה אכתי צ"ע למה ילפינן מלשון התורה אף במקום שאינו מבורר לשון בני אדם כיון דלשונות ב"א רחוקים מלשונות התורה היה לנו לומר דניזול לחומרא מטעם דספק נדרים להחמיר ואף אם אברי בשר נחירה מותר ממה שיש בידם מקודם התם רחמנא שריה, ואף אם נאמר דכוונת הש"ך הוא דהרא"ש מיירי במקום דלשון בני אדם מבורר להיפך שלא לאסור עליהם מה שיש בידם מקודם ולמדין מבשר נחירה לאסור ודאי קשה למה למדין מבשר נחירה כיון דידוע לשון ב"א איך הוא ובנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם:

ומצאתי בתוספת במסכת עכו"ם (דף כ"ז) ד"ה אלמא דבמקום דאינו מבורר לשון בני אדם למדין מן הפסוק יעו"ש בתוס' ד"ה אלמא הקשו התוס' תימא מאי קא פריך מנדרים למ"ד המול ימול דילמא שאני נדרים דהלך אחר לשון ב"א כו' וי"ל דהתם מפיק ליה מקרא כי לא נתברר לנו לשון בני אדם אם לא מן הפסוק וכיוצא בזה איכא בפ"ק דפסחים והא קמ"ל דאור כוכבים אור הוא ונ"מ לנודר וכן איתא עוד בתוספת יבמות דף ע"א תד"ה והני מולין נינהו ע"ש כל הדיבור מבואר משני דיבורי התוספת דאם אינו מבורר לשון ב"א למדין מן הפסוק וזה אפשר להעמיס בכוונת הש"ך אף שלא סמך דבריו על התוס' אבל אכתי טעמא בעי כיון דלשון בני אדם בכ"מ משונה מהפסוק א"כ היה לנו לומר אף במקום שאינו מבורר לשון בני אדם איך היא דלא אפשר ללמוד מהפסוק עכ"ז היה לנו לילך לחומרא מטעם סתם נדרים להחמיר ודבר זה צריך ע"ג:

ונראה לענ"ד בטעם הדבר דבמקום דאינו מבורר לשון ב"א דפסקו התוספת ללמוד מהתורה גם בנדרים נ"ל משום דאמרינן כוונת הנודר הוא על כוונת התורה, דאם לשון ב"א מבורר הרי ידוע כוונת הנודר ואם אינו מבורר ניחא ליה להנודר במאי דאסרתו תורה ולזה היה כוונתו בשעת הנדר דאם בזה האופן בדבר שאסרתו תורה אסור מה שנותר בידו מזמן הקדום כן גם האיש הנודר אסר ע"ע מה שנתותר בידו מזמן הקדום, והשתא מיושב שפיר דעת הרא"ש שכתב ונ"ל דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך ודעת ב"א שם אינו מבורר איך דעתם ולכן אם באיסורי תורה אסור מה שנתותר בידו כן גם הנודר דעתו להכי ואם באיסורי תורה מותר גם הנודר לא אסר א"ע באופן זה מזה שנתותר בידו מזמן הקדום:

ולכאורה יש לי ראיה עצומה מתלמוד ערוך שבועות (דף כ"א ע"ב) דאף בידוע דעת ב"א בנודר ג"כ אזלינן בתר כוונת התורה וע"כ הטעם דאמרינן כוונת הנודר על דעת התורה והכי איתא במסכת שבועות שם איבעיא להו ר"ע דאמר במתניתין שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב בכל התורה כולה כר' שמעון סבירא ליה דמחייב במשהו דתנן ר"ש אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן ובדין הוא דבעיא אפלוגי בעלמא והאי דקא מיפלגא הכא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דאיכא למימר הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב קמ"ל דפטרי או דלמא בעלמא כרבנן ס"ל והכא היינו טעמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב, ופירש"י סתם נמי חייב שיש לומר שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בני אדם ובכ"ש נתכוון לאסור עצמו, ומוכח מהסוגיא דר"ע סבר דחייב בכ"ש משום דאדם כשנשבע דעתו אחר לשון ב"א ורבנן דאמרו שבועה שלא אוכל בעינן כזית סברי דאדם שנשבע דעתו לאסור עצמו בשיעור התורה ובאיסורי תורה השיעור בכזית כן האיש הנשבע דעתו דווקא על כזית, ופשטינן שם בגמרא דר"ע בעלמא לא סבר כר' שמעון, וא"כ טעמא דר' עקיבא דמחייב בכ"ש הוא משום דכוונת הנודר אין דעתו לאסור א"ע כשיעור שאסרתו התורה, ורבנן סברי, דדעת הנודר על שיעורי התורה, וזה דבר פשוט דבני אדם לאכילה פחות מכזית נמי קורין בלשון אכיל א"כ ידוע לשון בני אדם בלשון שאוכל או שלא אוכל ומ"מ אמרו רבנן דלא אוסר על עצמו בשבועה רק בכזית א"כ יש לנו סוגיא ערוכה דאף בידוע דעת ב"א איך נודרים ומ"מ אמרינן דהנודר דעתו על כוונת התורה, עוד קשה לי בהאי סוגיא למה אמרו רבנן דדעת הנודר דווקא על כזית הא חצי שיעור נמי אסור מן התורה ואף בשבועות ונדרים נמי פסקו הרמב"ם פרק ד' מהלכות שבועות ובטור ובש"ע סימן רל"ח דחצי שיעור אסור מן התורה א"כ יוכל להיות דעת הנודר על פחות מכזית וגם זהו כדעת של תורה אך זה אפשר לתרץ דכוונת הנודר על מאי דמפורש להדיא בתורה ולא מה שאסרתו תורה מצד הסברא, ואך הקושיא הראשונה היא כחומה בצורה דמוכח מהאי סוגיא דאף בידוע לשון ב"א נמי אמרינן כוונת הנודר על דעת של תורה ואנן קי"ל בנדרים דהולכין אחר לשון בני אדם כמפורש בש"ס וכל הראשונים ועיין ש"ע יו"ד סימן רי"ז סעיף ל"ב:

ועיינתי בדבר ומצאתי דעמד בזה המל"מ פ"ד מהלכות שבועות ותירוצו אינו מבורר וע"ש שהאריך בזה ואשר נלענ"ד בזה נראה דודאי במקום שמבורר דעת בני אדם אין הולכין בתר כוונת התורה והא דאמרו רבנן דשבועה שאוכל או לא אוכל הוא דווקא בכזית אף דבלשון ב"א גם על פחות מכזית קורין בלשון אכילה נ"ל הן אמת דגם על פחות מכזית קורין ב"א לשון אכילה, אבל הדבר ידוע דרוב ב"א ורוב פעמים כשמדברים מעניני אכילה הוא הכל על אכילה חשובה שאינו פחותה מכזית ואכילה פחות מכזית הוא דבר שאינו מצוי כלל וא"כ כל אדם שמזכיר לשון אכילה או שלא לאכול ברור כוונתו על אכילת כזית כי אכילת פחות מכזית מזה אינם רגילים לדבר כלל ואזלינן בתר הלשון המצוי ורגיל, וא"כ דעת ב"א ודעת התורה שוים ואין סתירה מלשון ב"א ללשון התורה ואין להקשות לפ"ז למה צריכינן לומר לרבנן דכוונת הנודר על שיעורי תורה כיון דגם ב"א אמרינן כן עפ"י רוב, זה לא קשיא מידי משום דהן אמת דרוב ב"א לא רגיל על לשונם כלל לשון אכילה על פחות מכזית והכל מכוונים לאכילת כזית אבל בני אדם אין מדקדקין דווקא על כזית מצומצם ואף יחסר משהו מכזית ג"כ קורין ורגילין לומר אכילה, ואנן באיסורין צריכים שיעור מצומצם ולכן אמרינן דדעתו על שיעור התורה שזהו שיעור מצומצם אבל אין סתירה לזה מלשון ב"א דאין דעת הנודרים על לשון שאינו רגיל ומצוי כלל וז"ב והשתא מתורץ הרא"ש וגם הסוגיא דשבועות מתישב היטב ואך עדיין קשה לפי המתבאר מהסוגיא דשבועות סבר ר"ע דכוונת הנודר לא על דעת התורה ובחולין בהאיבעיא דבעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו עמהן לא"י פירש"י דהאיבעיא היא אליבא דר"ע ומוכרח רש"י לפרש כן משום דלר' ישמעאל הלא לא אשתרי בשר נחירה כלל, ולפי הסוגיא דשבועות לר"ע ליתא לבעיא דר' ירמיה לשיטת הרא"ש שפירש דנ"מ לנודר מזמן ידוע ואילך ובארנו טעמו משום דהנודר דעתו על דעת התורה ור"ע לא סבר הכי ואך אפשר לתרץ לפי מאי דראיתי בנוב"י מהדו"ת חלק יו"ד סימן ס"ד מקשה על רש"י למה ליה לפרש דאיבעיא אליבא דר"ע הלא זה פשוט דא"א להיות האיבעיא אליבא דר' ישמעאל ועוד מקשה שם הנוב"י דאיבעיא יכול להיות בשארי איסורי תורה כמו חלב וחדש ועוד כהנה, ולדברינו אתיא שפיר דבמכוון פירש"י דאליבא דר"ע איסתפק ליה לאפוקי מדעת הרא"ש דנ"מ בהאיבעיא דר' ירמיה לענין דינא ולנדרים אבל רש"י לשיטתו שפירש שאין שום נ"מ לדינא דרוש וקבל שכר ולהכי פירש"י אליבא דר' עקיבא לאשמועינן גם זה דהרי לר"ע לא אפשר בשום אופן שיהיה נ"מ לדינא דהרי ר"ע סבר דאין דעת הנודר על דעת התורה ועיין בר"נ נדרים פרק קונם יין דף ס' ע"ב סוף דבריו במאמר המתחיל ומה שנהגו, ע"ש עד סוף הענין וז"ל ומהאי טעמא נמי המקבל עליו להתענות יום א' בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ"ד שעות דודאי לתענית שאמרו חכמים נתכוין ולדברינו לכאורה קשיא היה לנו לומר דדעתו על כוונת התורה ובתורה יום אחד כוונתו מעל"ע שלם והוא כ"ד שעות, אך האמת נראה דשם ברור דזה כוונתו כמו שאמרו חכמים כמה יתענה והולכין בתר כוונת הנודר כידוע ועיין עוד בר"נ במשנה שם דף ס"ג קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה ושם צ"ע קצת אין כ"מ להאריך בזה:

ובהאי סברא שכתבנו לעיל דכל נודר דעתו על זה שב"א רגילין בלשון הזה ואין דעתו על זה שאינו מצוי לדבר אתיא שפיר דלא תקשה עלן מסוגיא דנדרים ראש פרק הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ותניא בברייתא דר' יאשיה אוסר ומתחילה רצה הש"ס שם לומר דטעמא דר' יאשיה משום דהולכין אחר לשון תורה ולבסוף מסיק שם דכ"ע דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ובאתריה דר' יאשיה אפילו צלי קרי מבושל ולכאורה קשיא מהכא דבעינן דווקא משום דבאתריה דר' יאשיה קורין למבושל צלי אבל אלולי האי סברא דקורין כן באתריה לא היה אוסר אף דבפסוק קורא לצלי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח ולפי האי סוגיא דשבועות היה לן לילך אחר לשון תורה אבל בסברותינו דדעת הנודר על הרגיל לאינשי לאישתעי כן התם ג"כ ניחא משום דהעולם רובא אינם נוהגים לקרוא לצלי בישול ולכן ודאי לא היה דעת הנודר כן, אכן קשה מהסוגיא דנזיר (דף ג' ע"א) הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר ופריך הגמרא ממאי דהדין שילוח רבויא היא דכתיב שלחיך פרדס רמונים אימא מידי דעיבורא כדכתיב ושולח מים על פני חוצות ומשני דתנא פרע פרע יליף פירוש בנזיר כתיב גדל פרע ובכהן כתיב ופרע לא ישלחו מה פרע דכתיב גבי כהן לישנא דריבוי הוא אף פרע האמור בנזיר גידול שער הוא, ואב"ע האי שולח מים נמי רבויא הוא דכד משקין ליה מיא לפירי ורבי ובתוס' שם ד"ה משקין כתבו וקשה דאשכחן הרבה שילוח דאינו לשון גידול אלא לשון העברה כמו שלח תשלח (דברים כ"ב) וישלח יעקב מלאכים (בראשית ל"ב) ותירצו התוס' דאי מותבינן מהנך קראי הוה משינן תנא פרע פרע יליף וכתבו התוס' ע"ז דזה דוחק דהרי השתא מוכח הג"ש מכל וכל ומסקו התוס' דמתחלה לא הוי חושש רק שימצא לו פסוק אחד דמשמע לשון רבויא וקא מייתי ליה מהך דשלחיך פרדס רמונים ודחי ליה הש"ס דילמא ההוא גופא לשון העברה כמו ושולח מים וליכא אפילו חד קרא דלשתמע לשון רבויא ואהא משני ואב"ע האי שולח מים נמי לשון רבויא ואיכא למילף מיניה או מקרא דשלחיך ואע"ג דקראי טובא לשון העברה שפיר ילפינן מחד קרא דהוי לשון רבויא דמסתברא דעתו אנזירות הוא ע"כ לשון התוס' והנה כאשר הוכחנו דכל נודר דעתו על לשון המצוי ויותר רגיל וא"כ אף דדעתו על לשון התורה, הרי בתורה מוזכר יותר שילוח על לשון העברה וא"כ לא היה דעתו לנזירות ואם נאמר דדעתו לנזירות משום דלשון בני אדם כן הוא לומר שילוח על ריבוי שער א"כ אין אנו צריכים להפסוק אלא ברור דהעיקר דדעתו על לשון התורה וא"כ קשה בתורה מוזכר יותר לשון שילוח על העברה ולא על גידול שער:

וניחא לי בזה שהקשיתי דברי הרמב"ם פרק א' מהל' נזירות הל' ו' וכן אם אחז בשערו ואמר אהא נאה או אהא מכלכל או מסלסל או שאמר הריני מסלסל או הריני מכלכל או הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר ומבואר דעת הרמב"ם דאף באמר הרי עלי לשלח פרע בעינן שיהי' תפוס בשערו ואם לא תפס בשערו אינו נזיר ובגמרא לא משמע הכי דהרי באינך שאמר אהא נאה מקשה הש"ס ודילמא אנאה לפניו במצות ואמר שמואל שתפס בשערו וכן בהריני מסלסל מוקי שמואל בתפס בשערו וכן במכלכל אוקי שמואל בתפס בשערו ובאמר הרי עלי לשלח פרע לא הביא הש"ס מימרא דשמואל דמיירי בתפוס בשערו וא"כ לכאורה קשיא על הרמב"ם דמפרש על הרי עלי לשלח פרע דמיירי בתפוס בשערו מנא ליה לפרש כן, ומצאתי שתמה בזה הלח"מ שם ואך אפשר לומר דהרמב"ם מפרש כן דמיירי בתפוס בשערו גם באמר הרי עלי לשלח פרע מחמת אלו הקושיות שהקשינו דאיך אפשר לומר דדעתו על נזירות בזה שאמר הרי עלי לשלח פרע דהרי רוב פעמים בתורה כתיב שילוח על העברה ולכן בעינן שיהיה תפוס בשערו ואיכא הוכחה ברורה דכוונתו לגידול שער ולא להעברה והא דלא הביא הש"ס לדשמואל על אמר הרי עלי לשלח פרע נראה לי דהרמב"ם מפרש דלרוב פשיטותו הכא דתפוס בשערו לא צריך להביא לדשמואל דהתם באינך במסלסל ובמכלכל יש שום סברא לומר דכוונתו לנזירות אף בלא תפוס בשערו הוצרך הש"ס לאשמועינן דבעינן תפס בשערו אבל הכא בהרי עלי לשלח פרע הדבר מובן מאליו דבלא תפס בשערו אין שום סברא לומר דתועיל לנזירות דהרי שילוח משמע העברה ולהכי ממילא מוכח דבעינן תפוס בשערו כנלענ"ד וברוך החונן לאדם דעת:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה