אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן ס

סימן נט

שאלה להפוסקים דסברי אודיתא הוי קנין גמור ולא נופל מכל הקנינים הכתובים בתורה, איך הוא הדין בשתיקה המורה על אודיתא אם זהו ג"כ קנין או שתיקה לא הוי כאודיתא:

תשובה בעז"ה, תחלה נבאר אם אודיתא הוי קנין מן התורה, או דזהו קנין מדרבנן, והנה הקצה"ח סימן קצ"ד האריך בזה דאודיתא הוי קנין גמור ולא נופל מכל הקנינים ומשמעות דבריו דהוי קנין דרבנן ע"ש בקצה"ח סימן הנ"ל ד"ה והנה עד סוף דבריו שם וע"ש מה שכתבתי בסימן מ' עכ"ל הקצה"ח נראה משם דאודיתא אמת דהוי קנין אבל אינו אלא מדרבנן ומדברי הב"ח המובא בט"ז הלכות ריבית סימן קס"ח עי' ט"ז שם ס"ק י"ד באמס"ד ועיין מ"ש המרדכי כו' ומו"ח כתב דאפשר ליישב דהכי קאמר שיהיה זוכה בו העכו"ם כגון באודיתא שמודה שהוא של עכו"ם כההיא דפרק מי שמת בעובדא דאיסור גיורא כו' נראה דאודיתא הוי קנין מדאורייתא ולהכי מועיל אודיתא אף לענין איסור שהוא מודה שהחפץ של עכו"ם הוא דאי לא הוי אלא מדרבנן היה נראה לומר דלטובת עכו"ם בימים הקדמונים לא תקנו כמ"ש בסמ"ע סימן ס"ו דנ"מ במכירות שטרות דאורייתא או דרבנן נ"מ לענין זה דאם מכירות שטרות דאורייתא אף עכו"ם קונה שטרות ואם אינו אלא מדרבנן עכו"ם אינו קונה שטרות אף בכתיבה ומסירה משום דבעכו"ם לא תקנו וכן אם היה הבית חדש דעתו דאודיתא אינו אלא מדרבנן למה עכו"ם קונה באודיתא, מוכח דדעת הב"ח דאודיתא הוי קנין מדאורייתא, והט"ז דפליג על הב"ח משום דהודאה לא מהני רק בדבר שבממון ודאי ע"כ דעתו כהקצה"ח דאינו אלא מדרבנן דאם היה דעתו דהוי קנין מדאורייתא איך נוכל לחלק בין איסורא לממונא בדבר שהוא מן התורה אין חילוק בין איסור לממון, ולפ"ז אם אודיתא לא הוי אלא מדרבנן נראה פשוט לענין שאלותינו דבשתיקה המורה על אודיתא ודאי לא הוי בזה קנין דכיון דלא הוי אלא מדרבנן מצינו לומר דלא תקנו רק באודיתא שהודה בפירוש ולא תקנו בשתיקה אף באומדנא דמוכח ששתק מחמת שהודה לו שזהו שלו מ"מ הא חז"ל לא תקנו בזה ואיך יוכל להיות קנין בדבר שלא תקנו, זהו כמעט מילתא דפשיטא אשר אי אפשר להסתפק בזה כלל אבל לענ"ד נראה דהוי קנין מדאורייתא, והטעם דהנה זה שמועיל אודיתא להיות קנין הוא מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והודאת בע"ד דהוי כמאה עדים זהו מוכח מן הפסוק דאשר יאמר כי הוא זה וכבר ביאר הקצה"ח בעצמו מדברי רש"י קידושין דף ס"ה ע"ב דזהו מן הפסוק הנ"ל וכיון דאודיתא הוי קנין מן התורה א"כ שפיר יש לנו להסתפק אם שתיקה המורה על ההודאה אם הוי קנין או לא, איברא דאפשר לומר דמן הפסוק אשר יאמר כו' לא משתמע כלל דאודיתא הוי קנין דהפסוק בא להשמיענו דאדם יוכל להתחייב על עצמו אבל אינו מוכח מן הפסוק דחבירו שכנגדו זוכה ונ"מ לענין חפץ שמודה שהוא של פלוני וגופו אינו משתעבד וא"כ אם אודיתא אינה עושה קנין אין החפץ של חבירו ויוכל לחזור בו ולא ליתן את החפץ שהודה עליו ועוד יש נ"מ וא"כ לא מוכח כלל מן הפסוק דאודיתא עושה קנין:

אמנם מדברי הטור יו"ד סימן רס"ז בשם הרמ"ה והובא בקצה"ח שם דכתב דאפילו בבריא אם אמר דרך הודאה גמורה מהני בעבד למיקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין נראה ברור דדעתו דאודיתא הוי קנין מן התורה דאם אינו אלא מדרבנן בודאי לא תקנו שיועיל בעבד דאיכא איסור לשחררו מטעם דהמשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ איך יתקנו חז"ל שיועיל בזה אודיתא וא"כ ברור דסבר הרמ"ה דאודיתא הוי קנין מן התורה והכי אמרה תורה דכל אדם המעיד על עצמו והודה שהחפץ של פלוני קונה אותו זה שכנגדו בהא איכא לאיסתפוקי אי שתיקה נמי כהודאה הוי לענין קנין או לא:

שוב ראיתי דגם מהרמ"ה הנ"ל אין ראיה דאודיתא הוי קנין מה"ת דהרי מצינו דמצוה לקיים דברי המת נמי אינו אלא מדרבנן ואמרו בפירוש במסכת גיטין דף מ' כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח וכתב רש"י ואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור ישחררוה הרי מפורש דאף במה שעשו חז"ל נמי משחררינן וא"כ אפשר באודיתא נמי דאינו אלא מדרבנן מ"מ מועיל לשחרורי אברא דיש לחלק דידוע דהר"נ הביא בשם הרמב"ן דהטעם דאסור לשחרר עבד הוא משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם והיכא דאינו בחנם אין שום איסור א"כ אין ראיה מהא דיעשו לה קורת רוח דהתם הרי אמר שהשפחה עשתה לו קורת רוח וכיון דעשתה לו קורת רוח א"כ לאו בחנם הוא ולית כאן איסור להכי כופין היורשים לשחררה אם לא נתקרר רוחה אלא בשחרור מטעם מצוה לקדה"מ ולא שייך לומר באיסורא לא תקנו דאין כאן איסור, אבל בדין הרמ"ה לא חזינן דקיבל טובה מהעבד א"כ אפשר לומר באיסורא לא תקנו אבל באמת אינו כן דידוע דאמרינן בב"מ ובדוכתי טובא דמקבל מתנה אי לאו דמקבל טובה מיניה לא הוה יהיב ליה וא"כ בכל שחרור נמי אמרינן דאינו משחררו בחינם דאי לאו דמקבל הנאה מן העבד לא היה משחררו, וא"כ אין כאן איסור בשחרור. אבל באמת מצאתי בתוספת שם דף ל"ח ד"ה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שהקשו באמת למה כופין את היורשים לשחרר מטעם מצוה לקיים דברי המת וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה דאורייתא ועיין ברשב"א מפורש יותר ותירצו דכיון דאמר שחררו נעשית תיכף משוחררת והכפיה אינו אלא על השטר ובשטרא ליכא עשה וע"ש בשם ירושלמי ולפ"ז ברור דעתם דלא סבירא להו סברת הרמב"ן דאיסור לשחרר עבד הוא משום לא תחנם וכיון דאסור מן התורה, א"כ שפיר מוכח לן מדברי הטור בשם הרמ"ה והובא דין זה גם בש"ע דאודיתא מועיל לשחרור עכ"פ הוכחנו שפיר דהרמ"ה ס"ל דאודיתא הוי קנין מן התורה, ואין סברא לומר דהרמ"ה סבר כהרמב"ן דהאיסור לשחרר עבד כנעני הוא משום לא תחנם וכיון דמשחררו ודאי קיבל הרב טובה ממנו וליכא איסור בשחרורו כדפירשנו, זה לא אפשר לומר דהנה באמת גוף דברי הרמב"ן תמוהים מאד כאשר תמה עליו הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ל"ח וגם במ"א או"ח סימן צ' ס"ק ל' אף דקושית המ"א ישבתי במקצת וכבר ראיתי לגדולי ישראל בחיבוריהם דחקו ליישב הקושיא, מ"מ אחרי כל התירוצים קושית הרשב"א שהקשה מסוגיא ערוכה בע"ז ועוד בכמה דוכתי דפליגי ר' מאיר ור' יהודה דאמרינן מתנת חנם תנאי היא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין ת"ל ואכלה או מכור לנכרי דברי ר' מאיר וכש"כ לעבד כנעני דמצווים להחיותו וא"כ דדברי הרמב"ן מוקשים מכל צד ולא די שאנו מצטערים על הישנים נגלגל עלינו את החדשים ולומר דהרמ"ה נמי בשיטה זו קאי זהו לא אפשר בשום אופן ובפרט דדברי הרמ"ה מוסכמים להלכה בש"ע יו"ד יעו"ש ודברי הרמב"ן לא הובא בש"ע וא"כ שפיר הוכחנו דלהרמ"ה אודיתא הוי קנין מדאורייתא.

ומעתה נשאר הספק איך הוא הדין בשתיקה המוכחת שהודה אם גם זה הוי קנין או לא, ועלה על רוחי לפשוט ספק שלנו מדברי רש"י ב"מ דף ו' ע"ב ונעתיק לזה דברי הש"ס שם דף ו' בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו ומסיק הש"ס דבעיא שלו הוא בשתיק מעיקרא והדר צווח ונסתפק ר' זירא אם אמרינן מדשתיק אודויי אודי ליה או דילמא כיון דצווח לבסוף איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא קא חש ליה רבנן וע"ש בסוף הסוגיא אמרינן הכי את"ל תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישם בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי או דילמא השתא מיהא הא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלא ברשותו, וע"ש בתוספת ד"ה הקדישה בלא תקפה מהו דמפרשים דהנך איבעיא הכל בשתק ולבסוף צווח וכן פירשו המפרשים דזה שיטת רש"י כדמוכח מסוף הסוגיא שם ברש"י ד"ה המוציא מחבירו יעו"ש ולפ"ז תמוה מאד שם מאי דפשיט על זה רב המנונא ממתני' דספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המוציא מחבירו עליו הראיה, ותני עלה אסורין בגיזה ועבודה ופשיט והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה וכי לא תקפו אסורין בגיזה ועבודה, וש"מ דאת"ל תקפה אין מוציאין אותו מידו הקדישה מקודשת ולשיטתם דמיירי האיבעיא בשתק והדר צווח אין התחלה לפשוט ספק זה מספק בכור דהרי בבכור לא שייך לומר מדשתק אודויי אודי ליה דאיך מודה שזהו של כהן דהרי ספק הוא לכל העולם ומטעם זה הוא אסור בגיזה ועבודה, ורש"י הקדוש כתב מפורש דמיירי ששתק ישראל והדר צווח וזהו קשה להלום איך שייך כאן שתיק והדר צווח ואודויי אודי ליה דהרי אינו יודע להודות והכהן בעצמו יודע כי הישראל אינו יודע אם הוא בכור או לא ואיך מודה בשתיקתו שזהו של כהן וכבר תמהו על זה כל גדולי המחברים האו"ת בס' תקפו כהן והפ"י בחידושיו ועי' דבריהם בישוב דברי רש"י כי אחרי הישוב נשאר הקושיא כבתחילה, ולכן רצוני לומר דבר חדש דרש"י ותוספת יפרשו דמאי דאמרינן בסוגיא מדשתיק אודויי אודי ליה הכוונה דמקנים לו בהודאה זו וההודאה אינו שמודה לו שחבירו שתפס הגביה אותו רק אמרינן אף לא הגביה קנה אותו בהודאתו והספק הוא אם זהו ששתק הוי הודאה או לא, ומעתה מיושב נמי בבכור דאמת הוא שהוא ספק לכל העולם ואף לישראל זה ג"כ ספק, אבל מודה לו בהודאה לקנות השתא ואך הספק אם זהו הודאה או לא ומיושב בזה כל הסוגיא בלי שום דוחק כלל, ולפ"ז עלה בידינו לפשוט שאלתינו דשתיקה המורה על אודיתא נמי מועיל לדעת הרמ"ה וסייעתו ודווקא הכא מסתפק הש"ס משום דלאו הוכחה גמורה שהקנה לו בהודאתו דדילמא שתק משום דחזו ליה רבנן או שארי אנשים כמו בבכור, אבל היכא דמוכח משתיקתו שהודה בהודאה גמורה ודאי הוי קנין ועדיין צ"ע, והאל הטוב יאיר עינינו במאור תורתו לכוון האמת:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה