אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן נו

סימן נה

שאלה בהמה שנמכרה בכסף לא"י להפקיע ולדה מבכורה אם מועיל קנין כסף בלא משיכה או לא:.

תשובה בעז"ה לברר דין זה אף כי רבותינו האחרונים כבר האריכו בזה בכל הצדדים ולא הניחו אפילו פרט או עוללות לחדש בזה כי כל מה שאפשר לחדש בזה הכל פירשו ובארו רבותינו האחרונים ז"ל ואך עכ"ז בעיוני בשאלה זו עלה על רוחי לבאר עיקרי דיני הקנינים מן התורה ומה שתקנו רבנן שמועיל לקנין, ומתוך זה יבואר שאלותינו בטוב טעם והכל בעזר הצור ואל יציל מפינו דבר אמת:

והנה יש לחקור מאי דמצינו בכמה מקומות בש"ס כההיא הנאה דקא סמך עליו גמר ומקני איזה קנין הוא אם הוא קנין דאורייתא או דרבנן ואם הוא קנין דאורייתא מאיזה מקום נובע הקנין הזה אם מטעם כסף או קנין אחר ועיין ב"מ (דף ט"ז) מתקיף לה רמי בר חמא מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר ליה רבא תהא במאמינו בהאי הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה טרח ומייתי ליה גמר ומקני ליה, ולא ידענא במאי מקנה לו אם הנאה זו חשובה כסף או קנין חליפין ועיינתי בדברי הראשונים ומצאתי שפירשו בשטמ"ק ובריטב"א ובנימוקי יוסף בשם הריטב"א דהאי הנאה דומה לכסף וכמו דאמרינן בקידושין (דף ז') באדם חשוב מקודשת אפילו אם נתנה היא והתם ע"כ דמקודשת דהנאה שמקבל ממנה דומה כאלו נתן לה פרוטה וכמו כן הכא הנאה שיש למוכר מזה שסמך עליו דומה כאלו נתן לו הלוקח כסף דמי מכירה זו:

ועדיין צריך ביאור, דהנה לפי דבריהם דזהו מטעם כסף א"כ בעינן שהנאה זו יעלה לפרוטה דלקנין שדה בעינן שוה פרוטה כמפורש במסכת קידושין שם (דף י"ד) כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך קרקע אינו נקנה בפחות משו"פ וכ"ה בש"ע חו"מ סימן ק"ץ סעיף י"ב דבעינן שו"פ, ובקדושי אשה שם אמרינן דדוקא באדם חשוב מקודשת אבל אם נתנה היא לאיש דעלמא שאינו חשוב אינה מקודשת אף דיש לה הנאה מקבלתו אבל אין הנאתו עולה לפרוטה כן מפרש בר"נ וא"כ הכא בקנין אמת דיש לו הנאה שסמך עליו אבל מי יודע אם הנאה זו עולה לשוה פרוטה, ואפשר שכוונת הריטב"א הכא שפירשו מטעם כסף כוונתם קנין חליפין שקנין חליפין נמי מטעם כסף הוא כמפורש בתוספת קידושין (דף ג') ד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה ובקדושי אשה לא אפשר לפרש מטעם חליפין דאשה לא מקניא בחליפין כמפורש שם (דף ג') מנינא למעוטי חליפין דאינה נקנית האשה לבעלה בחליפין ואפי' מתנה ע"מ להחזיר אינה מקודשת מטעם שדומה לחליפין ע"ש (דף ו' ע"ב) בכולהו קני לבר מאשה ובתוספות שם ד"ה לבר כו' אבל בקרקע שנקנית בחליפין היה אפשר לפרש דהנאה דקא סמיך עליו גמר ומקני מטעם חליפין הוא וחליפין איתא בפחות משו"פ וממילא מועיל אף אם לאו אדם חשוב הוא כמפורש בר"נ קידושין דבלאו אדם חשוב הנאה איתא אך אינן עולה שו"פ, אבל משמעות דברי הראשונים אינו נראה שיהיה מועיל הנאה דקא סמיך מטעם חליפין, וא"כ צריך טעם למה מועיל אף אם אינו אדם חשוב, ואפשר לפרש לפי דבריהם דלהכי מהני אף אם אינו אדם חשוב וגם כי כאן לא שייך כלל טעמא דאדם חשוב אך דלהכי מהני טעם דקא סמיך עליו משום דאמדוהו חז"ל דההיא הנאה שוה הרבה להמוכר שראוי לו בזה להקנות לו שדהו:

ואמנם לכאורה עדיין אינו מספיק תירוצו דהריטב"א ז"ל, דהנה כאן מיירי באתרא דקני בשטרא וכמפורש בתוספת שם ד"ה האי שטרא חספא כו' וגם משמעות הסוגיא מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, א"כ נראה דקנינין דהאי אתרא בשטרא היא והאי הנאה דקא סמיך עליו אי מטעם כסף הוא א"כ לא ליהני האי קנין הכא דהרי הכא אתרא דקנו בשטרא היא:

והנה לפ"ז דהאי אתרא דקנו בשטרא הוא היה ניחא לכאורה מאי דקשיא לן על הש"ס דתמה הש"ס מכדי במאי קני לוקח האי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, והוה קשיא לן איך תמה הש"ס בפשיטות דמאי דקני לוקח השדה הוא בשטרא דילמא מיירי שנתן לו הלוקח כסף תחילה לקנין וכסף זה מועיל לקנות לו השדה אף לאח"ז שקונה הגזלן השדה מבעלים הראשונים כדאמרינן בש"ס קידושין (דף נ"ט ע"א) רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מאי טעמא הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו כו' הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה, וה"ה לענין קניות שדה נמי קונה אף לאח"ז כיון שהמעות נתנו בתחילה לקנין אף אם נתאכלו המעות וכן מפורש בש"ע חו"מ סימן קצ"א סעיף ד' בהג"ה שם ועי' שם בסמ"ע וט"ז וש"ך והגר"א שחולקים על הרמ"א דס"ל דדוקא במעכשיו קונה בכסף אלא אפילו בלא א"ל מעכשיו נמי קונה בכסף אף לאח"ז וא"כ מאי פריך הגמרא מכדי במאי קני לוקח האי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא הוא מנא ליה להש"ס דקנינו בשטרא דילמא קנה בכסף וקנינו של כסף אף אם בתחלה לא היה קנין מחמת כי השדה לא היה שלו מ"מ אחר שקנה השדה מבעלים הראשונים וניחא ליה דליקו בהימנותיה ממילא קונה הלוקח מחמת הכסף שנתן לו תחילה לשם קנין, וע"כ דלהכי פריך הש"ס מכדי כו' האי שטרא חספא בעלמא הוא משום דהסוגיא מיירי באתרא דקני בשטרא ולהכי לא מהני שום קנין כסף, וא"כ עדיין אינו מספיק תירוצו דהריטב"א דתירוצו דהריטב"א הוא דהקנין בההיא הנאה דסמך עליו הוא מטעם כסף וכסף אינו מועיל הכא:

ואמנם באור דעת הריטב"א דבההיא הנאה דסמיך עליו גמר ומקני וכאלו התנה בפירוש בכספא אקני וכמפורש בש"ע סימן ק"ץ סעיף ח' ואף דדבר זה צריך תנאי וכדאמרינן בש"ס קידושין כ"ו ע"א ואי פריש פריש וגם לשון השו"ע התנה הלוקח הרי בעינן שהתנה אמנם אומדנא דמוכח כהאי הוי כאילו פריש זהו באור שיטת הריטב"א, ואנכי כשלמדתי הסוגיא אמרתי דאפשר לפרש מאי דאמרו בההיא הנאה גמר ומקני פירושו דנעשה שלוחו לקנות מהנגזל והגזלן קנאה השדה בשליחותו אבל מצאתי שקדמוני בהאי פירושא השטמ"ק וגם ראיתי במח"א הלכות מכירה שפירש כן:

ואכתי לענ"ד צריך באור האי סוגיא דמפרשינן לדעת הריטב"א דבההיא הנאה כו' הוה קנין מטעם כסף וכאלו פירש שמקנה לו בכסף לחודא לדעתי צריך באור עצם הדבר שהורו לנו חז"ל דיוכל להתנות ולומר אי בעינא בכספא אקני ואי בעינא בשטרא אקני למה משפטי הקנינים מסורים לקונה והמוכר שיקנו באיזה קנין שירצו. הן אמת דבדבר שבממון כל שבני אדם מתנים קיימים, אבל א"כ להני תנאי בני אדם אם יתנו שמקנים זה לזה בלי שום קנין כן בדיבורא בעלמא נמי תיהני תנאיהם ולא מצינו כזה ואף דאמרינן סטומתא קני ודבר זה אינו מרומז בתורה כלל וכמפורש בש"ע חו"מ סימן ר"א, אמנם כבר האריכו בזה רבותינו האחרונים וכל אחד אומר דעתו יש מהן שאומרים דזהו רק מדרבנן ומטעם הפקר ב"ד ורבינו הגדול בעל הב"ח דעתו דבקרקע לא מהני קנין סטומתא וצ"ע למה על מטלטלין בכחם להתנות שיועיל קנין סטומתא ולא על קרקע, וגם הא גופא טעמא בעי שרבנן חידשו קנינים מחודשים אחרי כי בתורה כתובים דיני הקנינים כסף ומשיכה במטלטלין ואמת שראו חז"ל להפקיע קנין כסף מטעם שיאמר לו נשרפו חיטך בעליה אבל מהיכא תיתי שיתחדש קנינים מחודשים, ועוד כמה נתחבטו רז"ל להעמיד קנינים הכתובים בתורה דהרי אפילו במקום שהפקיעו חז"ל לקנין כסף מ"מ אם עלייתו מושכרת כיד מוכר נשארה על ד"ת שקונה בכסף לבד וא"כ נראה שאין תורת כל אחד בידו וא"כ למה מסרו רז"ל תורת כל אחד בידו לבחור לו איזה קנין שירצה ואפילו מה שאינו מרומז כלל בתורה ודאי הדבר צריך טעם:

ועלה על דעתי דעצם הקנינים מהתורה אינו תלוי בכסף ומשיכה או חזקה וכדומה רק התורה הורה לנו שאם המוכר והלוקח סמכו דעתם זע"ז וגמרו והקנו זה לזה בלב שלם ובנפש חפיצה באמת אינו צריך שום קנין ואך גבולים נתנה לנו התורה לדעת אימתי יודעים שסמכו דעתם זע"ז וגמרו והקנו בלב שלם, זהו ידעינן אם נתן הלוקח להמוכר כסף או שמשך ממנו והקרקעות אם נתן כסף או שטר אז ידעינן בבירור שסמכו דעתם וגמרו להקנות בלב שלם, והסבר הדבר כי ירדה התורה לסוף דעת בני אדם שרצונם להקנות בקנינים הללו וכמבואר להלן סוף הסימן, וזה שרצונו כעת לחזור מקנינו זהו עתה נשתנה דעתו מכפי שהיה תחילה בדעתו ולכן אינו רשאי לחזור אבל אם לא נתן כסף או לא משך במטלטלין או בקרקעות שטר או חזקה או כסף לא היה אחד מאל השלשה מהיכא ידעינן דסמכו דעתם זע"ז להקנות ולכן רמזה לנו התורה הדברים הצריכים לזה לדעת שסמכו דעתם זע"ז, וא"כ כאשר חז"ל ראו הקפדת התורה העיקר על סמיכת דעת, וא"כ אם הסוחרים סומכים דעתם להקנות בזה שרשם על המקח זהו ג"כ קנין גמור מהתורה או איזה קנין שהסכימו עליו בני המדינה וסומכים דעתם אחרי פעולתם להקנות זהו קנין מהתורה ולפי דברינו יתחדש לן כמה דינים במשפטי הקנינים:

ואמנם חלילה לנו לחדש דין כזה מסברא בעלמא בלי ראיות מש"ס וראשונים ועיינינו בזה ובעז"ה יתעלה ויתנשא מצאנו ראיות לדברינו מש"ס בבלי וירושלמי ומדברי רבותינו הראשונים נ"נ וכאשר יבואר לפנינו

הנה הרמב"ם פי"א הלכה ט"ו מהלכות מכירה כתב המחייב עצמו בממון לאחד בלי תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב והובא דבר זה בש"ע חו"מ סימן מ' יעו"ש כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה או שאמר לו בפ"ע הריני חייב לך מנה בשטר אף ע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב, ולכאורה דבריו תמוהים דאיך אפשר להתחייב בדבריהם בעלמא בלא קנין וכבר תמה בזה הר"נ בראש פרק הנושא וכ"ה שיטת הרי"ף נמי שם בראש פרק הנושא כהרמב"ם וכבר העירו בזה כל חכמי ישראל והכ"מ הראה מקור נאמן להרמב"ם מסוגיא דב"ב קמ"ט אדהכי נפק אודיתא מבי איסור גיורא דמוכח מזה דאדם יוכל להקנות חפץ בדברים בעלמא לפני עדים ועיין קצה"ח והגר"א בש"ע חו"מ סימן מ' כולם הסכימו כי מאודיתא למד הרמב"ם דינו, ואף דהגאון בעל משכנות יעקב משיג על אותן פוסקים שאמרו דהרמב"ם למד דינו מאודיתא מ"מ הא הכ"מ והגר"א והקצה"ח המה רוב נגד הגאון הנ"ל והלכה כרבים נגד יחיד::

ואומר אני העני בדעת דודאי כן הוא כדבריהם כי הרמב"ם למד דינו מאודיתא אבל טעמיה דהרמב"ם הוא משום דמן התורה אדם מתחייב וגם יוכל להקנות הכל בדברים ורק בעינן שיסמכו דעת המתחייב ומי שאליו ההתחייבות סומכים ע"ז נגמר בזה עצם חיובו ואך בעינן עדים שיאמר אתם עדי דבלא אתם עדי אין להם סמיכות דעת והוה כמו משטה בו וא"כ לא קשה מזה שהקשה הר"נ בראש פרק הנושא דלא מצינו שיתחייב אדם בדברים בעלמא בלא קנין והביא ראיות כמפורש למעיין שם ולדברינו לא קשה מידי דזה שאמרו בכ"מ דבעי קנין זהו אינו משום דהקנין גורם שיתחייב או שיהיה החפץ שלו אלא עצם ההתחייבות נעשה בדיבורו ורק הקנין סימנא הוא שדיבורו היה בלב שלם וגמר והקנה או גמר והתחייב וכדפרשנו לעיל דזהו שכתבה התורה לנו הקנינים זהו גבולים שגבלה לנו התוה"ק כי אם עשה פעולה זו שנתן כסף או משיכה סימנא היא שגמר ומקנה לו בלב שלם ונ"מ מזה במקום שמובן מתוך הענין כגון שהקנה בהמה לאינו יהודי לאפקועי מבכורה בכסף לבדו אף שהפוסקים הצריכו כסף ומשיכה בעכו"ם כמפורש בש"ע יו"ד, אבל לדברינו אף בכסף לחודא הוי קנין גמור דהכא אומדנא דמוכח דגמר להקנות בלב שלם או מכר חמצו לנכרי בכסף לבד ג"כ לדברינו סגי בכסף לחודא וכאשר יבואר לפנינו עוד בעזה"י:

וראיתי בר"נ פרק הנושא מביא ראיה שאינו משתעבד בדברים מהסוגיא דב"מ (דף נ"ח) וזה לשונו דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה ובפרק הזהב נמי גבי שומר קרקעות אמרינן הבמ"ע בשקנו מידו ובפרק השוכר נמי גבי מתנה ש"ח להיות כשואל אקשינן במאי בדברים ואצרכינן לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה ובעי משיכה, והנה ראייתו מערב כבר השיג עליו הש"ך חו"מ סימן מ' ולדברינו ודאי ניחא איך אפשר שהתחייב א"ע בלב שלם במקום שלא נהנה כלל ולכן בעינן קנין או מחמת שחבירו הוציא מעות על פיו ובההיא הנאה והראיה שהביא הר"נ מפרק הזהב לכאורה תמוה, דהנה בתוספת שם הקשו למה בעינן הכא קנין הא שם א"ר יוחנן אפילו תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וי"ל דהכא דפטור אפילו משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין עכ"ל התוספת, והנה לענ"ד הסבר דברי התוספת כך הוא דהיכא דיש עליו דין השומרין וא"כ מוטל עליו שלש מיני שבועות כמפורש בש"ס ב"ק ק"ז ע"ב ובמסכת ב"מ ד"ו ובש"ע ולכן ניחא ליה בנפש חפיצה להתחייב כשואל וממילא אינו מוטל עליו השבועות ולכן אמרי' דבדיבורא ומשתעבד דעפ"י רוב שואל משלם ולא בא לידי שבועה, אבל מי שאינו עליו דין שומר כלל ואף משבועה הוא פטור ואם מתחייב א"ע בדיבורו להתחייב אמרינן דשיחק בהם ולא גמר נפשיה באמת להתחייב כלל, וזהו פשט אמיתי בתוספת וא"כ ראיית הר"נ אזדא לגמרי מכאן דלהכי בעינן הכא שקנו מידו אחרי דאין עליו דין שומר כלל ואם לא יקנה ממנו מאן מוכח לן שהתחייב א"ע באמת לשלם להקדש ואמנם בש"ך חו"מ סימן ס"ו לא הבין כן הפי' בתוספת הנ"ל ע"ש סע"ק קכ"ט אבל עכ"פ לדברינו יש לנו ראיה מהתוספת לשיטתנו דעצם הקנין מן התורה הוא בדברים בעלמא ולא די שלא קשה עלן אלא ראיה מסוגיא זו לדברינו [ומ"ש שם בר"נ גבי שומר קרקעות ט"ס הוא וצריך להיות גבי שומר הקדשות]:

ועכ"פ מוכח מהרמב"ם הנ"ל דההתחייבות מן התורה היא בדברים בעלמא ולא צריכינן שום קנין זולת אמירתו לפני עדים ושיטת הרי"ף נמי כהרמב"ם שם בפרק הנושא כאשר הכריח הר"נ שדעת הרי"ף כהרמב"ם שם ועי' בר"נ מה שהשיג על הרמב"ן, ולדעתי נראה מוכח כן מהתוספות שם ד"ה אליבא וע"ש שיטת הר"ת דכולה סוגיא מיירי בלא הודאה שמחויב לו מכבר רק בבא עתה להתחייב וכתבו התוספת שם וזה לשונם ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר די"ל דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים הרי מפורש בתוספת דהשטר אינו לראיה שגמר ומשעבבד נפשיה ולא שהשטר עושה הקנין דהרי למטלטלין לא מהני שטרא לקנין, וכפי שהארכנו עד כה יש לפרש הסוגיא דב"מ (דף ט"ז) שהארכנו לעיל לדבר מסוגיא זו, ע"ד הפשוט מה שאמרו בההיא הנאה דלא קאמר ליה מידי קא סמיך עליו דאין הטעם דהנאתו דומה כאילו קיבל כסף ממנו ופירש שיועילו לו הקנין כסף כאשר הארכנו לעיל, אבל לדברינו אין אנו צריכים לזה רק בפשיטות ניחא בההיא הנאה דקא סמיך עליו גמר ומשעבד נפשיה ומקנה לו בלב שלם וזהו בעצמו קנין גמור בלא כסף ובלא שטר:

וגם אין סתירה מר' יוחנן אר' יוחנן דאמר בפ' הזהב לענין השוכר את הפועל לשמור את הזרעים בשקנו מידו ובפרק הפועלים א"ר יוחנן דמשעבד עצמו בדברים בעלמא, ולפי דברינו ניחא בפשיטות וכמו שפרשנו בכוונת התוספת דהתם בהפועלים דאם לא מקבל ע"ע דין שואל ודאי מוטל עליו דיני השומרים לשבועה שישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד וכדי לסלק מעליו דיני השומרים שלא יצטרך לשבע גמר ומקני נפשיה להיות שואל ושואל חייב בתשלומין וא"צ שום קנין אבל בשמירת הזרעים ושמירת הפרה שאין עליו חיוב שבועה ודאי כ"ז שלא קנה בקנין כד"ת אף אם יאמר שמקבל ע"ע לשלם אמרינן להשטות כוונתו ואף אם יאמר בפ"ע ואתם עדי זהו מהני כמו קנין והא דלא משני ר' יוחנן דהשתעבד עצמו בדברים ואך בפ"ע ואמר אתם עדי נראה לענ"ד דזהו דבר פשוט ולא צריך לאשמועינן והדברים נכונים בעז"ה, ולפ"ז אפשר לתרץ קושית הקצה"ח סימן ש"א סעיף ד' דהקשה למה בעינן קנין בהקדש הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וא"כ די באמירה, ולדברינו ניחא דנראה דאפילו להקדש לא אפשר לחייב א"ע בדברים לחודא כמו דתנינא רשות הגבוה בכסף, ואף דהתוספת שם הקשו דהרי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש בתוספת קידושין כ"ט ע"א תוספת ד"ה משכו וא"ת תיפוק ליה מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דמשכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים ואינו יכול לחזור בו וי"ל דבטעות היה כמו הכא דלא היה סבור שישתנה השער לא הוי כמסירה להדיוט ולכאורה דברי התוספת תמוהים איך קוראים לזה שנשתנה השער טעות ולפ"ז אם זה נקרא טעות א"כ אף בהדיוט יוכל לחזור דהרי קימ"ל דכל קנין בטעות חוזר ועוד אם זה שנשתנה השער הוי טעות ולא שייך בזה לומר אמירה לגבורה כמסירה להדיוט א"כ בשור זה עולה בית זה הקדש אם נתיקרו קודם שמסרן לגבאי נימא דלא הקדיש היתרון זה שנתייקרו ולא אשתמיט שום פוסק לומר הכי וע"כ דברשות הקדש נתייקר ולמה לא אמרינן כן באמירתו לגבוה שאמר ליתן מאתים ומשכו באופן זה ולבסוף זיל הרי ברשותו הוזל, והנראה דסברת התוספת כך הוא דבמסירה להקדש לא נימא סברות כאלו או אם נתן כסף להקדש ונשתנה השער ודאי לא יעלה על הדעת לומר אדעתא דהכי לא קניתי דכיון שעשה מעשה כזה שמסר להקדש או נתן כסף או משך מיד הקדש ודאי סמך דעתו וגמר והקנה בלב שלם ונפיק מרשותיה לגמרי ואך באמירה שלא עשה מעשה המועיל אמרינן אם נשתנה אומדנא דמוכח דאדעתא דהא לא אמר ולהכי במשכו במאתים אמרינן מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ופירושו מחמת המעשה שעשה גמר והקנה וזה, פשוט וברור בכוונת התוספת וא"כ סרה קושית הקצה"ח שם בסימן ש"א שהקשה למה צריך קנין בהקדש ולישתעביד באמירה, ואין זו קושיא כלל דהכי נמי למאי נשתעבד, הרי נשתעבד אם יאבד או יארע אונס ולזה באמירה גרידא לא משתעבד ודמי לזה שאמרו בתוספת הנ"ל דבטעות היה שלא היה סבור שיאבד ממנו ועדיפא מהתם דהתם בדין התוספת יותר מצוי ורגיל שישתנה מהכא בשומר שנאבד לגמרי וא"כ אם התם אמרי' דאינו משתעבד לטעות פשיטא הכא בשומר ולהכי בעי גם בהקדש קנין והדברים ברורים בעז"ה:

עוד אפשר לתרץ קושית התוספת בזה שהקשו דר' יוחנן אדר' יוחנן כו', דהנה בפרק הפועלים מיירי בשומרים דדרך השומר לקבל זה שנותנים לו לשמור מקבל הוא לביתו ואיתא בהא מילתא בההיא הנאה דקא מהימן ליה דהרי מהימן לו כל הדבר שנתן לו לשמור ואמרינן בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומקני ונשתעבד בלי קנין דההיא הנאה דומה לכסף אבל בפרק הזהב קתני בברייתא השוכר את הפועל לשמור התינוק ולשמור הזרעים דזהו נשאר בבית בעל הבית והפועל עושה מלאכתו בבית בעל הבית וא"כ לא מהימן לו כלום ולכן צריך קנין:

עוד נראה ראיה ברורה לדברינו דמן התורה עצם הקנינים בדברים בעלמא והקנינים שכתובים בתורה זהו לבירור הענין שהקנהו לו, מדברי התוספת בכורות (דף י"ח) ד"ה אקנוי קא מקני ליה מקום בחצירו כתבו התוספת שם ואפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה, וראיה זו מצאתי שהעיר בזה הגרע"א בתשובה סימן ל"ז, ואמנם הגרע"א ז"ל כתב דזהו שכתבו כל הפוסקים דבעינן כסף ומשיכה סברי כאידך תירוצא דהתוס' וכפי שפירשנו דהכסף ומשיכה זהו לראיה שגמר בלבו להקנות אין אנו צריכים לדברי הגרע"א ורק בברור שמכר בהמתו להפקיע מבכורה אנן ידעינן דכוונתו באמת להקנות לו בכסף לחודא:

ושם בתשובות הגרע"א הביא ראיה להתוספת בתירוצא קמא מגמרא דע"ז (דף ס"ג) כיון דאורחיה לאקופי קני ליה דינר גבי', ועוד בפרק הגוזל עצים כיון דהקדיש נכסיו נעשה כהקנה להם מעיקרא והנה מה שהביא מפרק הגוזל גם אנכי בעז"ה כוונתי לדעת הגאון ועוד הארכתי בזה כאשר יבואר לפנינו ואך מה שהביא מע"ז בעיני אין ראיה דשם באמת רק איסורא דרבנן וחומרא בעלמא דהתם לא שייך לומר שקנה החנוני את הדינר אחרי כי בשעה שמקיפו נעשה הדינר חוב עליו ואיך משועבד הדינר ואפילו אם שעבוד איתא לחנוני המקיפו אבל לא שייך לומר שנקנה לו הדינר וכי בע"ח שמשעבד נכסיו למי שחייב לו שייך לומר שנקנה נכסיו לו ואפילו אם נקנו הנכסים זהו משום שעבוד ושעבודא דאורייתא מבע"ח עצמו לכ"ע ואפי' מגלימא דעל כתפיה וא"כ זהו בעד הכסף שקיבל מתחלה ולא מקני בדיבורא, ואין להקשות לפי דברינו דעצם קנין מן התורה הוא דווקא מה שגמר בלבו להקנות ונתינת הכסף או זה שמשכו הלוקח זהו לסימנא שגמר בלבו להקנותו א"כ מאי זה שהקפידה התורה לשנות נכרי מישראל דאם לישראל הקנין בכסף הוי לנכרי במשיכה ואם לישראל במשיכה הוי לנכרי בכסף כמבואר ראש פרק הלוקח עובר פרתו במסכת בכורות יעו"ש. לדעתי אין זו קושיא כלל דבאמת אפילו א"ת שעקרי הקנינים הוי הכסף או המשיכה נמי קשה למה הקפידה התורה לשנות עכו"ם מישראל וע"כ כי כן גזרה רחמנא השתא נמי גזרה שיעשה הוכחת דברים שהקנה לו ויהיה משונה ישראל מנכרי ועוד לפי המתבאר לעיל בדברינו הטעם דירדה התורה לסוף דעת בני אדם שרוצים להקנות באופנים אלו ולכן בחרה התורה לנכרי בכסף או להיפך משום דידוע לרחמנא במאי רצונו להקנות אם בכסף או במשיכה להך מאן דאמר רצונו להקנות דווקא בכסף ולהך מאן דאמר להיפך:

עוד נראה לי ראיה ברורה לדברינו מתשובת הגאון הובא בב"י ובסמ"ע סימן קכ"ו סעיף ז' המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר ובש"ס ב"מ קי"ב איבעיא להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר, ופסקו כל הפוסקים כרבה וכתב הרי"ף ואי קשיא לך הא דאמרינן בגיטין בפירקא קמא אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דאלמא לא מצי למהדר התם מנה לי בידך קאמר ליה דקא מקני ליה להאי מאי דאית ליה גביה דהאיך אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקני להאי אלא בהקפה הוא דבעי מיתן ליה הלכך בדלא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על בעה"ב. ועוד האריך שם הרי"ף ובנימוקי יוסף הביא בשם גאון ור"ת (ונוסחת הב"י ור"ח) דחנוני ושולחני אפילו רבה מודה דלא מצי הדרי בהו כיון דאומנתן הוא ומתהני דלסמכו אינשי אדיבורייהו גמרו ומשעבדו נפשייהו והביא הנ"י ראיה לזה ע"ש עכ"פ מפורש בדברי הגאון ור"ח והנ"י דהיכא דסמכי אדיבורייהו גמרו ומשעבדי נפשייהו ואפילו היכי דלא שייך מעמד שלשתן ולא תקנו חז"ל בזה כלום מ"מ לא יוכלו לחזור אחרי שקיבל ע"ע לשלם להפועל וע"כ דמה"ת אדם משועבד בדברים בעלמא ורק זה שהצריכה התורה הקנינים לכל אחד כדינו ע"כ כדברינו דבלאו הכי מנא ידעינן שגמר והקנה בלב שלם אבל אם ידעינן בלא זה שהקנה וגמרו בלב שלם ליתן לו בדברים בעלמא סגי ואין בכחם לחזור עוד:

ואמנם הב"י בסימן קכ"ו והסמ"ע שם סעי"ק ז' דעתם דהרי"ף והרא"ש חולקים על הגאון ואנכי אלולי דמסתפינא מהנך רבותינו הב"י והסמ"ע הוה אמינא דגם הרי"ף והרא"ש מודים לדינו של הגאון ז"ל, דהנה הוכחת הב"י מזה שהקשה הרי"ף דהלא אמרינן בגיטין פרק קמא מעמד שלשתן קנה ולדברי הגאון מאי קא מקשה הרי"ף ז"ל הלא הכא אם המחהו נמי קני דהרי החנוני והשולחני אינם רשאים לחזור ומזה הוכיח הב"י דפליג הרי"ף וזה לענ"ד אינה הוכחה כלל דקושיית הרי"ף היא מהא דאמרינן שם אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך כו' קנה ומלשון זה שאמר קנה משמע דשלשתן אינם יכולים לחזור, ואף דהרא"ש ור"ת ס"ל דהמקבל חוזר לעולם א"כ לא דייקו להו שקנה משמע שכולם אינם חוזרים, אבל שיטת הרי"ף אינו כן וס"ל להרי"ף דשלשתן אינם חוזרים ואף להרא"ש דסברי דהמקבל חוזר אבל הממחה ודאי אינו חוזר והכא פסק רבה דהממחה חוזר, ולזה משני הרי"ף ז"ל דהתם קא מקני ליה להאי מאי דאית ליה גביה דהאיך כו' ונ"ל לדייק מלשון הרי"ף כהגאון דהרי הרי"ף מסיים שם וזה לשונו הלכך בדלא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על בעה"ב ולא כתב הרי"ף הלכך כיון דחנוני חוזר לכן מצי המקבל למיהדר על בעה"ב, ומזה מוכח דמצד הדין החנוני אינו רשאי לחזור וכפסק הגאון והר"ת אך אם עבר ולא נתן לו החנוני אז חוזר המקבל על הבעה"ב וזהו ממש כסברת הגאון, עוד הוכיח הב"י מדקשיא ליה לרי"ף ז"ל על הירושלמי דאמרינן שם בירושלמי הדא דתימא בשלא העמידו אצלו אבל אם העמיד הפועלים אצל חנוני אין בעל הבית חייב לפועלים כלום וקושיא זו הקשה גם הרא"ש ותירצו דהירושלמי סבר כרב ששת ולדעת הגאון אין זו קושיא כלל דהרי החנוני אינו חוזר לעולם אף בשלא העמידו הפועל אצל החנוני ומ"מ הפועל חוזר אם לא נתן לו החנוני וא"כ למה צריך לאוקמי הירושלמי כרב ששת אפילו לרבה נמי ניחא משום דהחנוני אינו חוזר ולהכי אין בעה"ב חייב לפועלים כלום, כן פירשתי כוונת הב"י ובאמת אם זהו כוונת הב"י אין לדברי הב"י בכאן שום הבנה כלל, דהרי הגאון נמי פסק כרבה דחוזר ומ"מ פסק דהחנוני והשולחני אינם חוזרים ואך זה שאמר חוזר היינו אם לא נתן החנוני להפועל יוכל לחזר על הבעה"ב ובירושלמי שכתוב אבל העמיד הפועלים אצל החנוני אין בעה"ב חייב לפועלים כלום קשיא ליה להרי"ף והרא"ש ז"ל למה אין בעה"ב חייב לרבה דיוכל לחזור עליו וע"כ דהירושלמי כרב ששת דאינו חוזר וע"ש בתוס' שהאריכו בזה:

ואף דהדברים שכתבנו לסתור ראיית הב"י המה פשוטים וברורים וא"א להימין ולהשמאיל בזה מ"מ הואיל דנפיק מפומיה דמרנא ז"ל אביא עוד ראיה שלא כדברי הב"י. דהנה בש"ך חו"מ סימן צ"א סעי"ק י"ח השיג על הסמ"ע דפירש לדעת הרא"ש דס"ל דבמעמד שלשתן מצי המקבל לחזור, פירש הסמ"ע היינו אם הנימחה אומר שעוד לא שילם להמקבל אבל אם אומר הנימחה שכבר שילם להמקבל גם הרא"ש מודה דאינה חוזר המקבל על בע"ה והש"ך דעתו שם ובסימן קכ"ו אחרי דיוכל לחזור בו א"כ עדיין חיובו על בע"ה והוכיח כן מדברי הרי"ף והרא"ש דמוקי להירושלמי הלכה כרב ששת והסכימו כל רבותינו האחרונים עם הש"ך שם א"כ מפורש דלרבה הרי כ"ז שיוכל לחזור הפועל הרי בע"ב חייב לפועל והירושלמי שקאמר אינו חייב לפועלים כלום ע"כ כרב ששת ס"ל, כלל הדברים דדברי הב"י בזה סתומים מאד:

ולענ"ד נראה דגם רש"י עומד בשיטת הגאון דשם בד"ה חוזר כתב רש"י חוזר השכיר אצל בע"ה אם לא נתן החנוני ונתחייב בע"ה לשלם והיה לרש"י לכתוב אם חזר החנוני משמע דלחזור אינו רשאי מצד הדין רק שלא נתן להשכיר חוזר השכיר על הבע"ב, עכ"פ כיון שהוכחנו דדעת כל הראשונים בזה כהגאון א"כ הרי מפורש דעצם הקנינים מן התורה הם בדברים במקום שגמר ומקני בלב שלם והכא שמכר הפרה מעוברת להפקיע מבכורה בכסף לבד ודאי גמר והקנה בלב שלם בכדי לפוטרה מבכורה ולכן אפשר לסמוך בזה על קנין כסף לחודא:

עוד ראיה ברורה לכל אשר חדשנו עד כה דעצם הקנינים תלוים בגמר והקנה בלב שלם מהירושלמי קידושין פרק קמא הל' בי"ת על מתני דע"ע נקנה בשטר, מציין שם הירושלמי בשטר ר' אבהו אמר בשטר של כסף הא בשטר של מתנה לא שמא יחזור בו העבד מעתה אפילו בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו אמר לו שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו. והנה הירושלמי צריך ביאור והק"ע והפ"מ לא יצאו ידי חובתם כאן בפירושם בהירושלמי, הנה הק"ע פירש בשטר של כסף שכתב העבד לרבו בכך וכך מעות אני מכור לך אבל בשטר של מתנה אם כתוב בשטר אני נתון לך במתנה להיות עבד אינו כלום דחיישינן שמא יחזור העבד במתנתו וכיון דיכול לחזור בו לא הוה קנין למפרע, מעתה אפילו בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו פירש בשטר של כסף לא יקנה משום דיכול לחזור בו ולדבריו האי יכול לחזור בו דנקט הירושלמי היא טעם הדבר על הקושיא דפריך הש"ס מעתה אפילו בשטר של כסף לא יקנה כיון דיכול לחזור בו ודחק הק"ע בטעם הדבר למה הוא יכול לחזור בו, ולכן פירש דע"כ מיירי בדלא יהיב ליה כסף דאי יהיב ליה כסף א"כ הרי הוא נקנה בכסף וכיון שכן גם הכסף הכתוב בשטר מתנה הוא, והפ"מ פירש מעתה אפילו בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו וליתן לו הכסף בחזרה ופירוש שניהם תמוה א' קשה לדבריהם מה שאמר ר' אבהו בשטר של מתנה לא שמא יחזור בו העבד איך אפשר להעבד לחזור כיון דכבר היא נקנה להרב בשטר ובש"ק מהגאון בעל ק"ע שם מקשה קושיא זו ותירץ הגאון ז"ל דמתנה צריכה קנין וזו הואיל ואין בה קנין יכול לחזור בו, ודברי הגאון בכאן מופלאים דעשה יסוד ממה שאינו אדרבה מי הגיד לו שזהו אינו קנין נאמר דזהו שנתן לו שטר מתנה הוי קנין ואינו יכול לחזור בו ועוד לדבריו מהו זה שהשיב לו שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו אין לזה שום באור דאיך אפשר להרב לחזור אחרי שקנה אותו בשטר וזהו קנין גמור בכ"מ:

ונראה לי פירוש הירושלמי פשוט, ר' אבהו אמר בשטר של כסף היינו שנתן לו רבו כסף אבל בשטר מתנה שרבו לא נתן לו כלום לא, ופריך הש"ס שמא יחזור בו העבד מעתה אפילו בשטר של כסף ובאור הדברים דשמא יחזור אין פירושו בדברים בעלמא, זהו לא אפשר דבדברים לא יבוטל קנין וכמו דאמרינן בעלמא לא אתי דבור ומבטל מעש אלא פירושו שיחזור בו ויכריח לרבו שיתן לו שטר שחרור והטעם דעבד עברי יוצא בגרעון כסף כאמור במשנה דף י"ד וכופין את רבו ע"ז וק"ו מפועל שיכול לחזור בו בחצי היום, ולכן אמר ר' אבהו בשטר של כסף אם הרב נתן לו כסף סמך דעתו עליו דהנה אם יחזור בו העבד יהיה מחויב להחזיר לרבו כספו לפי הדמים שלקח מרבו בשעת מכירה ולכן סומך דעתו עליו והוי קנין גמור אבל בשטר מתנה שרבו לא נתן לו כלום א"כ יוכל כל רגע לחזור בו דאין כאן כסף שיהיה מחויב להחזיר לרבו ולכן אינו סומך דעתו עליו ולא הוי קנין כלל ולכן אינו צריך גט שחרור ממנו משום דאפילו אם יהיה קנין גמור יהיה הרב מחויב ליתן לו שטר שחרור ולהוציא לחירות, ולכן אינו סומך דעתו עליו כלל ולא הוו שום קנין בשטר מתנה, ופריך הש"ס מעתה אפילו בשטר של כסף אחרי דבשטר מתנה לא סמיך דעתו משום שיוכל העבד לחזור בו ומטעם עבדי הם ולא עבדים לעבדים א"כ בשטר של כסף נמי אינו סומך דעתו משום שיוכל להכריחו לרבו להוציאו לחירות מטעם גרעון כסף, אמר ליה שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו פירוש זה שאמרתי בשטר מתנה לא טעמי משום שמא יחזור בו רבו היינו שיהיה שנת רעבון ויחזור בו רבו היינו שישחררו בע"כ כדי שלא יצטרך ליתן לו מזונות ולכן בשטר מתנה לא סמכו דעתייהו כלל לא העבד ולא הרב משום דביד שניהם לחזור כל רגע דהעבד אם לא יחפוץ לעבוד את רבו אינו צריך ליתן לו כלום ומחויב לשחררו וגם הרב אם לא יחפוץ להחזיקו אצלו בכחו לשחררו בע"כ דשחרור הוא אף בע"כ של העבד כנראה מהתוס' גיטין ד"ה בשליחות בע"כ (ודף י' ע"א) וע"ש וכן נראה מהסוגיא דגיטין (י"ג ע"א) אמר רבא היינו דקא מהדרי ליה במתנה מפני שהוא קנינו וע"ש בר"נ ורשב"א בחידושיו ועיין ר"נ קידושין על מתניתין ובכסף ע"י אחרים דעת הר"ן דבכסף אפילו ע"י אחרים יוכל לשחררו בע"כ ובשטר אף דע"י אחרים אינו יכול לשחררו בע"כ אבל ע"י עצמו ודאי דמשחררו בע"כ. אבל בשטר של כסף שניהם סמכו דעתייהו זע"ז העבד והרב הרב דנתן לו כספו לא יחפוץ להפסיד מעותיו והעבד אם יחזור בו הרי יצטרך לשלם לרבו מעותיו להכי סמכי דעתייהו ונקנה בשטר זה ואם יצא לחירות צריך גט שחרור ולמ"ד דכסף גומר כמו שטר יצא בכסף לחודא זהו ברור פירושו דהירושלמי בלא שום פקפוק כלל ומעתה מבואר כדפרשנו דעקרי הקנינים הם תלוי רק בסמיכות דעת:

ועדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר אמת דמהירושלמי מוכח דתלוי בסמיכות דעת ובלתי סמיכות דעת לאו קנין כלל אבל אין זו הוכחה דסמיכות דעת בלבד בלא הקנינים המפורשים באורייתא הוי קנין והוה זה כעין שאמרו בש"ס דילן משך ולא מדד לא קנה משום דלא סמכו דעתייהו זע"ז. אבל נלענ"ד דמהירושלמי מוכח דסמיכות דעת בלבד זהו עצם הקנין, דהנה לכאורה דברי הירושלמי תמוה מאד דהנה מפורש בירושלמי הובא בהרי"ף לענין קידושי שסר הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל יש בו שו"פ כסף הוא, והנה עבד עברי שנקנה בשטר ילפינן משטר של קידושין כדאמרינן בקידושין (דף ט"ז) אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת ומקשינן עברי לעבריה וא"כ צריך להיות בשטר עבד עברי שיהיה שוה לשטר קידושין כשם דבקידושין מקודשת בשטר אם אין בו כסף כן בע"ע יהיה קנוי בשטר בלא כסף, ור' אבוה אמר כאן בע"ע להיפך, וע"כ סמיכת דעת זהו עצם הקנין ורק השטר היא לסימנא שבזה סמכו דעתייהו זע"ז ולכן בע"ע להיפך מקידושין אבל אלת"ה והוי עצם הקנין דוקא בשטר היה לנו לומר דשטר בע"ע יהיה כמו בקידושין ודוקא אם אין בו כסף:

עוד יש להביא ראיה לכל מה שחדשנו עד כה מסוגיא דב"מ הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לו מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו ובגמרא אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל עבד ר"נ עובדא כשמעתיה קרעיה רב יהודא לשטרא כו', והקשה בספר תורת חיים וז"ל וא"ת כיון שאין שם קנין ולא שעת מתן מעות במאי קנה הא קי"ל אין אדם קונה בדברים בעלמא ותירץ דאיירי שכתב ליה שטר ע"ז ולא ידעתי כוונתו אם כתב ליה שטר קנין למה פליג רב הונא ולמה רב יהודא קרע לשטרא דרב נחמן שפסק דקנה המלוה השדה ורב נחמן הודה לו דאמר גברא רבה קרעיה יעו"ש לחד לישנא, והנה להרמב"ם דפסק דבמלוה נמי קונה כמבואר פסק הרמב"ם בשו"ע סימן קצ"ט ובסימן ר"ד קושיית הת"ח לא קשה מידי ולא אדע למה לא הביאו הפוסקים מכאן ראיה להרמב"ם ז"ל אבל לאינך פוסקים קשה, אבל לדברינו דבמקום שסומכים דעתם זע"ז וגמרו בלבם להקנות קונה בלי שום קנין ניחא, ומצאתי בעז"ה בפ"י שהעיר מזה וכתב דלפעמים קונה אדם בדברים בעלמא וע"ש בד' ס"ג אלא כגון שיחד לו קרן זויות ועיין להגאון בעל ס"י מה שכתב על התוס' שם דף ס"ד ד"ה אי תקפה ברשותך:

הארכנו עד כה להביא ראיה דקנינים המפורשים בתור אינם גזירות רק שירדה תורה לסוף דעתן של בני אדם דבכך מקנים ואם רואין אנחנו שמקנים בלי הקנינים הללו ג"כ קונה וכעין זה מצאנו בתוס' כתובות פרק אע"פ (דף נ"ו) שהקשו בהא דאמרינן סוף פרק הפועלים דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה ומפשיעה דלא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה משום דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ואלו ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה תנאו בטל ולא אמרינן מעיקרא לא שיעבד נפשיה, ותירצו בתוס' דגבי שומרין אין החיוב אלא משום דהתורה ירדה לסוף דעת בני האדם שרוצין בכך להתחייב ש"ח בפשיעה וש"ש בגניבה ושואל באונסין וכיון דלא שיעבד נפשיה לא חייבתו תורה וכן אני אומר כדבריהם לענין קנינין:

עוד אפשר להביא ראיה מסוגיא דבכורות (דף י"ג ע"ב) הלוקח גרוטאות מן העכו"ם כו' ומסקינן שם הבמ"ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל והנה להך מ"ד משיכה בעכו"ם לאו קנין היא כלל ומ"מ אם קיבל עליו לקנות במשיכה כישראל הוי קנין וע"כ הטעם כדפירשנו דירדה תורה לסוף דעתן של בני אדם שבכך רוצים להקנות ועכו"ם רצונו דוקא בכסף, אבל אם אומר בפירוש שרצונו לקנות במשיכה הוי קנינו במשיכה:

הנה בררנו בעז"ה מש"ס וראשונים דעצם הקנינים תלוים בסמיכות דעת והפעולות שכתבה התורה כסף או שטר או חזקה בקרקעות או משיכה במטלטלין או קנין זהו מה שירדה תורה לסוף דעת האדם שבכך גמר להקנות:

ועפ"י דברינו דעצם הקנינים תלוים בסמיכות דעת נפרכים דברי המשאת משה בשם מהרש"כ הובא בספר פתחי תשובה סימן י"ב אות ט' דבע"ח שהסכימו להתפשר עם הלוה ואחד אינו מסכים מכמה אנפי אני רואה לכוף את הממאן להתפשר כשאר הסוחרים שהם הרוב ע"ש ומסיים ויש להם על מה שיסמכו מההיא דסטומתא, ולענ"ד לא דמי לסטומתא דסטומתא הוי קנין מחמת שהסוחרים הסכימו ע"ז וסמכי דעתייהו דהמוכר והלוקח לקנין בשעה שעושים הסטומתא שנהגו הסוחרים אבל אם המוכר או הלוקח אומר בפירוש בשעה שעושים הסטומתא כי אינו מקנה לו בזה ברור כשמש דאינו קונה דאף אם מקבל כסף או משיכה שכתובים בתורה ואומרים דאינם מקנים בזה לא קנו כש"כ בסטומתא, , אבל בנידון דהבע"ח אם הממאן אין רצונו להתפשר במה יזכה הלוה בטעות המלוה, בשעה שנתנו המעות לידו דיבר עמו בפירוש להחזיר לו מעותיו לזמן פרעון ואח"כ עומד וצווח שיחזיר לו מעותיו ואיך יזכה בזה הלוה ומי הגיד להם דבקנין שנהגו הסוחרים יכולים לכוף לאחר שימכור בקנין זה ואם מוכר ומתנה בפירוש כי אינו מקנה לו בזה הקנין מ"מ זכה שכנגדו מעולם לא שמענו כן עוד נראה דלרוב הפוסקים סטומתא קנין דרבנן ויוכל הממאן לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן:

עוד יש לבאר זה שאמרנו גמר והקנה בלב שלם הוי קנין אם גם כח בידינו גם היום לומר דהוי קנין במקום שאומדנא דמוכח שהקנו וגמרו זה לזה בלב שלם או דוקא במקום שחז"ל אמרו גמרו להקנות מהני אבל אין כח בידינו לעשות ממה שאינו קנין לומר דהוי קנין:

והנה בשו"ע חו"מ סימן קצ"ח סעיף ו' בהגה כתב וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו קנו כתב ע"ז הש"ך דבר זה לא נהירא לי דמה שלמד הב"י כן מדלעיל סי' ק"ץ סעיף י"ח לא דמי כלל דהתם מדינא כסף או שטר קנה אלא שבמקום שכותבים שטר לא סמכה דעתיה והיכא דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתקנו חכמים דמעות אינם קונות לא פלוג והביא הש"ך ראיות לזה והביא מדברי הריטב"א שמפורש בהריטב"א שבכ"מ שאמרו שאינם קונים מן הקנינים אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינה קונה והרי הוא כאלו אמר לקנות באמירה בעלמא ולא אמרו בש"ס ואי פריש פריש אלא בכסף בקרקעות שדינו לקנות אלא דבמקום שכותבין את השטר לא סמכה דעתיה ולפיכך אם פירש שיקנה בכסף וסמכה דעתיה בהכי קונה כדינו כלל הדברים העתיק רבינו הש"ך לשון הריטב"א שמפורש כדבריו, וא"כ מצינו כי זה שנסתפקנו נחלקו בו הנך רברבתא הב"י והרמ"א סברי דפריש מועיל אף במאי שאינו קנין כלל והריטב"א והש"ך סברי דאין זו קנין ולא מהני פריש במקום שאין זו קנין מן התורה:

אבל אנכי הפעוט ואף לעונת הפעוטות לא הגעתי הקשיתי על הש"ך והריטב"א קושיא חמורה מהש"ס בכורות (דף י"ג) הלוקח גרוטאות מן הנכרי ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמרת מעות קונות משיכה למה לי ומשני הבמ"ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. והנה התם למ"ד מעות קונות א"כ משיכה בנכרי אינו קונה מדינא ומ"מ אם קיבל עליו לקנות במשיכה מהני תנאו ובעיוני לתרץ דברי הש"ך והריטב"א חפשתי בספרים ומצאתי בעז"ה שקדמוני בספק זה רבינו הגדול מהרי"ט בשניות בתשובה ח' חו"מ סי' ס"ה הביא שם בשם תשובות מהר"י בן לב וז"ל המהרי"ט והרב המובהק מהו' יוסף בן לב העיר בשמועה זו ספיקות חדא אי הא מילתא דפריש דמהני היכא דלא כתב את השטר אי מהני נמי היכא דכתב את השטר ולא נתן דמים וכן הא דאמרינן במוכר שדהו מפני רעתה דמהני בכתב את השטר ולא נתן דמים אי מהני נמי היכא דנתן כסף ולא כתב את השטר, אי אמרינן כל דינא ודינא היכא דאתמר אתמר או דילמא מהא דאתמר בחדא ה"ה באידך אחרי שהטעמים שוים דמאי שנא הא מהא והפוסקים כתבו סתמא דינא דאי פריש פריש ודינא דמוכר שדהו מפני רעתה במימרא בתרייתא דמשמע תרווייהו דוקא ואין ולאו ורפיא בידא ע"כ הביא מתשובת בן לב והמהרי"ט כתב ובעניותי מסתברא לי דכל מילי דוקא דהא מילתא דפריש לא מהני אלא לגבי לוקח שנתן את הדמים ולא כתבו לו שטר דאע"ג דלא סמכי דעתו דלוקח עד דנקיט שטרא בידו מ"מ אי פריש ואמר אי בעינא בכספא אקני קני לאלתר ואין מוכר חוזר בו דהא גלי דעתו שרצונו לקנות לאלתר לאלומי מילתא, אבל מוכר שכתב את השטר ולא נתן דמים כיון דאפוקי הקנאה הוא מיניה ותתרוקן רשותו אצל לוקח כל זמן שלא קיבל דמים אלא לעולם עיניו בשלו עד שיתן לו את מעותיו וחשיבא כאסמכתא דאפילו פירש דליקני במעכשיו לא מהני [וזה שכתב רבינו דאפילו פירש דליקני במעכשיו לא מהני צ"ע בעיני הלא במעכשיו ליכא אסמכתא כמבואר בשו"ע סימן ר"ז] ולגבי לוקח שאני שהרי מעותיו כבר יצאו מרשותו ומה מפסיד אם יגמור ויקנה אבל גבי מוכר דנפיק זכותיה מיני' לא אמרינן דגמיר ויהיב דידיה בלא דמים וכתב עוד הרב ז"ל ועוד נ"ל ראיה מהא דאמרינן בפרק האומנין דאמר רשב"ג מלמדין אותם שלא יחזרו בהם כיצד כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני והריני נושה בו שמונה מאות זוז ואם איתא בלא נתינת דמים ובלא זקיפא לא יחזרו במה שיפרשו שקונים בזה, ע"כ דברי רבינו הצריך לענינינו:

והנה מדברי המהרי"ט למדתי דברים מחודשים אשר בשו"ע כתוב היפך דבריו דדעתו דבמוכר לא מהני פריש ובשו"ע מפורש דגם במוכר מהני פריש וכן הוא בטור בשם הרמב"ם והרמ"ה ונפלאתי על רבינו הגדול שלא הביא דבריהם ולומר שהוא חולק עליהם, עוד לפי דבריו מוכח דלא יוכל להתנות לקנות במאי דחז"ל הפקיעו הקנין לגמרי לא מהני פריש, ועיינתי בדבר ונלענ"ד דבזה שחידש המהרי"ט דבמוכר לא מהני פריש זהו מחלוקת בירושלמי, וראיתי בירושלמי קידושין פ"ק הל' ה' בשטר ר' ירמיה סובר בשטר ע"מ שלא ליתן כסף אבל בשטר ע"מ ליתן כסף לא קנה עד שיתן כסף ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין אפילו לא נתן כסף קנה מתניתא מסייע לר' יונה מכר לו עשר שדות כאחת כיון שהחזיק באחת מהן או שלא כתב ליה אונו אלא על אחת מהן לא קנה אלא אותה שמכר לו בלבד וכי יש אונו בלא כסף אין תאמר בשנתן לו דמי כולן אנן קיימין לא אמר אלא דמי אחת מהן אלא או הדא או הדא, ובאור הירושלמי זה שאמר וכי יש אונו בלא כסף זהו באור ראייתם לר' יונה ור' יוסי שאמרו אפילו לא נתן כסף קנה, מפרש הירושלמי שכתב בברייתא או שלא כתב ליה אונו היכי דמי אם בשלא נתן כסף למה הוא קונה אם בשנתן דמי כולן הלא בברייתא מיירי בשלא נתן לו אלא דמי אחת מהן ואם תאמר בשנתן דמי אחת מהן הלא כבר כתיב בברייתא אבל אם לא נתן לו אלא דמי אחת מהן לא קנה אלא אחת מהן וע"כ בשלא נתן לו כלום ומ"מ קונה בשטרא וא"כ ראיה לר' יונה ור' יוסי דקנה בשטר בלא כסף ועיין שם בשירי קרבן שהקשה דילמא מיירי זה שכתב או שלא כתב ליה אונו בשנתן דמי כולן ורישא מיירי בשלא נתן דמי כולן וסיפא מיירי בשנתן דמי כולן ותירץ דכסף ודאי קונה הכל והיה צריך שיקנה כל השדות וזה פשוט ע"כ דברי הירושלמי מה שצריך לענינינו:

וקשיא לי טובא מאי היא סברת ר' יונה ור' יוסי שאמרו אפילו לא נתן כסף קנה ומי הוא האיש שיתרצה להקנות שלו בלא כסף ואי דזקפו לכספו בהלואה היה לו לפרש בשטרא שזקפו בהלואה ועוד אי מיירי בשזקף לדמיה בהלואה מאי טעמא דר' ירמי' שם בירושלמי ושמואל בש"ס דילן קידושין כ"ו דלא קנה עד שיתן הכסף הרי זה שזקף בהלואה דומה כאלו קיבל כספו בידו וכמו שמצינו בברייתא דהאומנין דאמר רשב"ג מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פלוני מכרתי לו והריני נושה בו ח' מאות זוז וא"כ מוכרח דר' יונה ור' יוסי מיירי בשלא נתן כסף ולא זקפו בהלואה וע"כ צ"ע טעמא דר' יונה ור' יוסי למה קונה בשטר אפילו לא נתן כסף, ונלענ"ד דר' ירמי' ור' יונה ור' יוסי פליגי בהאי פלוגתא דפליגי המהרי"ט עם כל הראשונים הרמב"ם והטור והמ"מ והשו"ע דסבירא להו דאפילו אי פריש מוכר נמי קני ורבינו המהרי"ט סבר דפירש המוכר לא קני דהוי אסמכתא דהירושלמי קא מיירי דפריש המוכר שיקנה משטרא לחוד וסבר ר' ירמיה דלא קני ולא מהני זה שפריש המוכר ור' יונה ור' יוסי סברי דמהני זה שפריש המוכר לקנות בשטר בלא כסף ופסקו כל הפוסקים כר' יונה ור' יוסי משום דמתניתא מסייע להו וגם דהם רבים נגד ר' ירמיה ואף דפסקינן בש"ס דילן כשמואל דלא קני עד שיתן כסף זהו לא קשה ולא מידי דש"ס שלנו מיירי בלא פריש והירושלמי מיירי בפריש המוכר ולפ"ז מוכח דלא כמהרי"ט:

עוד שם בירושלמי בכסף רבי בא סבר מימר בכסף ע"מ שלא יכתוב אונו אבל בכסף ע"מ לכתוב לו אונו לא קנה עד שעה שיכתוב אונו ר' יונה ור' יוסי פליגין והכא ג"כ צ"ע מאי טעמא דר' יונה ור' יוסי דסברי קנה בכסף אחרי שהתנה מפורש שיכתוב לו שטר, ונ"ל לומר דהכא מיירי באתרא דנהגו לקנות בכסף והתנה הלוקח ע"מ שיכתוב לו שטר וסבר ר' בא דאפילו פירושו של לוקח לא מהני ור' יונה ור' יוסי סברי דפירושו של לוקח מהני וזהו במכש"כ מהך דינא דהתם אפילו פריש מוכר מהני ופשיטא הכא דפריש לוקח ודאי מהני ולהכי לעיל היה צריך ראיות מברייתא לדינא שחדשו ר' יונה ור' יוסי דלענין תנאו של מוכר היה אפשר לומר כמהרי"ט דלא מהני תנאי ולכן הביא הירושלמי ראיה מברייתא, אבל הכא מיירי באם שלוקח התנה שיקנה דוקא בשטר לזה אינו צריך שום ראיה דזהו ודאי מהני, ומן הירושלמי הזה קשיא לי על הר"נ קידושין פ"ק שמפלפל אם שטר זה שקונה הוא דוקא שטר קנין או שטר ראיה נמי מהני לקנין ומסיק דשטר ראיה נמי קני ואך ביאר הענין דלאחר שנותן לו שטר ראיה אגלאי מילתא למפרע דמשעת נתינת הכסף היה קנוי לו וע"ש שהאריך בזה, והנה בכאן מפורש בירושלמי דהקנין לא הוי למפרע דהכא הוי קנין בכסף והשטר אינו אלא לראיה ומפורש בדברי ר' בא דלא קנה עד שעה שיכתוב אוני וצ"ע, עכ"פ מדברי רבינו המהרי"ט למדנו כהש"ך דפירש לא מהני רק במקום שפרשו חז"ל דפריש מהני, והנה הראיה שהביא המהרי"ט מזה שרשב"ג בברייתא דהאומנין נתן עצה שיזקפו בהלואה ולא נתן עצה שיפרשו בהדיא שיקנו בשטר לבד לדידי העני בדעת ראיות רבינו אינו מובן כלל. דהנה רשב"ג בא ללמד לנו עצה שלא יבוטל הקנין מטעם עייל ונפיק אזוזי ולזה אין שום עצה בעולם רק שיזקפו בהלואה והוי כאלו כבר קיבל כל מעותיו אבל עצות משארי הקנינים מזה לא דיבר בברייתא כלל, וגם הראיה שהביא הש"ך בעצמו ממאי דקי"ל כר' יהודא בכתובות (דף נ"ו) דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, זהו ג"כ ראיה קלושה לענ"ד דכפי דברינו ודאי אין זו בגדר ביטול דבריהם חלילה אחרי דרצונם להקנות בזה מאי איכפת לן וכי קנינים האמורים בדברי תורה ובדברי חז"ל גזירות הם הלא אין זו רק דברים הנהוגים בין הסוחרים לגמור ולהקנות ומאי ביטול דבריהם איכא הכא, ועוד אף חוץ מדברינו מאי ביטול שייך בזה שרצונו ליתן לו אפילו בלא קנין:

ואמנם בעצם הענין שנסתפקנו הנה מפורש בשו"ע סימן הנ"ל סעיף ט' בהגה אמר ליה המוכר לקנות במסירה או במשיכה במקום שאין קונין לא מהני ולא קנה וזה סותר למה שכתב לעיל סימן הנ"ל סעיף ה' וכבר העיר בזה הגר"א וכן מצאתי שהרגיש בזה השערי משפט, ואך לדברינו כי עקרי הקנינים תלוים בסמיכת דעת אפשר ליישב דלא יסתור מסעיף ה' דאמר דאם התנו בהדיא דמעות יקנו קני ובסעיף ט' אמר דלא קני דהנה כסף דבר המפורסם דבזה רגילים להקנות זה לזה אלא דחז"ל הפקיעו הקנין לטובת הלוקח ולכן יוכל לומר דרצונו לקנות בקנין כסף דעיקר סמיכותם הוא על הכסף וגם כי לא ניחא ליה בתקנתא דרבנן במקום שתקנו לטובתו ודבר זה מצאתי בנה"מ אבל מסירה או משיכה זהו אע"פ שהם קנינים מן התורה מ"מ במקום שהפקיעו לקנין מסירה או משיכה לא סמכו דעתייהו כלל ואפילו אם התנה שיקנה אמרינן דזהו אסמכתא ולא גמיר להקנות בלב שלם:

ויש להביא ראיה לדברינו דמועיל גמר והקנה אף לעשות מאינו קנין קנין, מהא דאמרינן בדוכתי טובא בש"ס דמכירי כהונא דומה למוחזק, ובש"ס ב"ב פרק יש נוחלין איתא ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ולחיים וקיבה, ואמרינן שם האי הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי אי דאתי לידי אבוהון פשיטא ואי דלא אתי לידי אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ומשני הכא במכירי כהונה עסקינן וכתבו התוס' שם ד"ה הכא כו' בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפרק כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא, ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק ודוקא דאישתמיט בחיי אבוהון הא לאו הכי לא כיון דמת מי יזכה, כלל הדברים הסבירו לנו התוס' דמכירי כהונה חשוב מוחזק מטעם מתנה מועטת, ובמתנה מועטת עדיין לא איתברר במה זכה הן אמת דמי שהבטיח לחבירו ליתן לו מתנה מועטת מחויב הוא ליתן, ואך עדיין קשה במאי זכה המקבל הרי בלי קנין אין אדם זוכה כלום, ולפ"ז בכל נודר לחבירו ליתן נימא דחבירו המקבל נקרא מוחזק בדבר ובב"מ בפ' הזהב (דף מ"ט) אמר רב פפא ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה ה"נ מסתברא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר א"א בשלמא לא מצי למיהדר מש"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אשתכח דקא אכיל טבלים ופירש"י מש"ה רשאי שיש לו לסמוך על מה שכתוב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא יתננו ללוי אחר והוא מתנה מועטת ע"ש, והדבר פלא נהי שמובטח לו שיתננה לו מ"מ במאי זכה הלוי לעשותו תרומת מעשר קודם שבאו לידו, ומצאתי שעמד בזה בקצה"ח סימן ר"ד ודחק מאד בטעם הדבר:

ושוב ניחא ליה לפרש ע"פ דברי ר' אליעזר ממיץ הובא ברא"ש בפירושיו על נדרים על זה שאמר רבא שם בנדרים (דף ל"ד ע"ב) היה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה והקשה הר"א ממיץ אמאי נקט ככר של הפקר לימא היתה לפניו ככר של הקדש ופירש בשם הר' יצחק שהככר של הפקר היתה רחוקה ממנו הרבה ואין אדם סמיך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש וקמ"ל דחל עליה הקדש דכיון דבידו לזכות כדאמר בפרק אע"פ שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה הואיל ובידו לפדות,, ופירש הקצה"ח וה"נ כיון דודאי לא יחזור משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ה"ל כבידו לזכות ובידו מהני לכל הדברים לתרומות ומעשרות כדאמרינן בפ' האומר גבי בידו לתלוש:

ולענ"ד מכירי כהונה לא דמי להא דר"א ממיץ דהנה שם בככר של הפקר אפילו דנימא דאז בשעה שהקדישו לא חל ההקדש מ"מ אחרי דנטלה ודאי חל ההקדש למפרע דהרי בכל מוכר דבר שאינה ברשותו דאינה חל הקנין כמפורש בשו"ע חו"מ סימן ר"ט דהוי כדשלב"ל ולא קנה ומ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שצריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח וקנה כדי דליקום בהימנותא וע"ש בטו"ז ובסמ"ע ועיין באור הגר"א סי' שע"ג וסי' שע"ד הביא דהרמב"ם והבעה"ת סברי דאף בהכיר בהשדה שהיא גזולה ולא הבטיחו שיעמוד בידו מ"מ אמרינן ניחא ליה דליקו בהימנותא ושוב כשקנה אותה שדה מהנגזל קונה הלוקח ופשיטא כאן שנטל אח"כ בידו הככר וזכה בו ודאי חל ההקדש למפרע מטעם ניחא ליה דליקו בהימנותא ועכ"פ הכל בשביל שזכה בו אח"כ אבל אי לא זכה בו אח"כ מי יאמר דחל ההקדש וא"כ לא דמי למכירי כהונה דנוטל הבכור פי שנים בזרוע ולחיים והקיבה ואפילו בלא אתי לידו דאבוהון מעולם וצריך טעם במאי זכה אבוהון דנחשוב זאת למוחזק וגם איך הבן לוי עושהו תרומת מעשר כל זמן שלא זכה בו:

ועוד היה נראה לי לומר דבככר של הפקר חל ההקדש אף עוד שלא זכה בו מטעם דפירש הר"א ממיץ שלא היה אדם סמוך לה, ובכי הא שלא היה אדם סמוך לה זוכה לגמרי בדבר של הפקר אף שלא הגביהו דהנה אמרינן בגיטין פרק הזורק דר' יוחנן אמר לענין גט קרוב לה אפילו מאה אמה כל שהוא אינו בכוחו לשומרו והיא שומרת אותו הוי קרוב לה ואע"פ שבגיטין אמרינן שם א"ל שמואל לרב יהודא שיננא כו' ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטה לידה, זהו משום חומרא דגיטין אבל בקידושין מפורש ברמב"ם ובשו"ע דהוי קידושין ופשיטא דהקדש חל כל שאין אדם סמוך להככר אלא הוא א"כ משתמר לדעתו הוא הככר וזכה בו אף שלא הגביהו וא"כ מאי שייטא דברי הר"א ממיץ למכירי כהונה שלא זכה בזה כלל ותמוהים מאד דברי הגאון ז"ל:

ואין להקשות לדברינו למה אמר הר"א ממיץ ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש ומסיים הר"א ממיץ דחל מטעם דבידו לזכות וכדאמרינן בפרק אע"פ יעו"ש, ובאמת מלשון זה עלה על דעת הגאון ז"ל להשוות דינו דהר"א ממיץ למכירי כהונה, אבל לענ"ד נראה כיון דאפילו אם נפרש כן בדברי הר"א ממיץ ג"כ לא דמי למכירי כהונה כדפרשנו לעיל דהרי אח"כ זכה בו בשעה שנטלו וגם זה שאמרנו כיון דאין אדם סמוך לו ומשתמר לדעת המפקיר ממילא זוכה בהככר נראה דאמת כן הוא לכן אפשר לפרש גם דברי הר"א ממיץ שלא יקשה לדברינו שאמרנו דההקדש חל תיכף מטעם משתמר לדעתו דאפשר לכוון בדברי הר"א ממיץ דכוונתו דהואיל דבידו לזכות הוי משתמר לדעתו ולא גרע משדה זו שאקחנה כו', ואך אם אפשר לכוון כן בדברי הר"א ממיץ או לא איך שיהיה לא דמי מכירי כהונה לזה וזה פשוט:

אלא לפי דברינו לעיל דהיכא דסמכי דעתייהו דהמוכר והלוקח או הנותן והמקבל קונה מן התורה בדברים בעלמא הכי נמי במכירי כהונה כיון דסמכו דעתייהו קנו בדברים בעלמא ולכן נקרא מוחזק שהבכור נוטל פי שנים מזרוע ולחיים והקיבה דהרי מכירי כהונה שהבטיחו ליתן לו קונה הכהן מן התורה שהרי סומך דעתו עליו והוי של כהן ויורשיו זוכים בירושה מהכהן והוי מוחזק, אלא לכאורה אפשר להקשות על זה לפ"ז דהוי קנין גמור אמאי אם נתנו לאחר אין לו אלא תרעומות היה לו לתבוע ממון גמור, ואך נ"ל דלא סמכו דעתייהו יותר מתרעומות ודומה הדברים כאלו התנו בפירוש דאני נותן לך בתנאי אם לא אחזור ואם אחזור אית לך תרעומות עלי:

ומצינו כעין זה דהוי קנין מן התורה ומ"מ יש לו רשות לחזור כמו מקדש אשה לאחר שלשים יום דהוי קידושין אם לא חזרה בה וכמפורש במסכת קדושין (דף נ"ט) לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות וכן הוא בשו"ע אה"ע סי' מ' ויש כעין זה בהקדש אם אמר הרי הוא עולה שלשים יום והטעם דגילו דעתייהו דיש להם מקום לחזור וכן הוא במתנה מועטת או במכירי כהונה בהבטחה בעלמא אף דהוי קנין מדאורייתא מ"מ עוד ברשות המוכר או הנותן לחזור, אבל כל זמן שלא חזר הוי קנין מן התורה ואחרי כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב לכן הוי מכירי כהונה ועוד אפשר דהיכא דמוכח שקונה הדבר או עושה לשום פלוני אף שלא הגיד בפירוש לפלוני שיתן לו או שעושה למענו מ"מ זוכה אותו פלוני וכדמצינו בב"ק פרק הגוזל גבי בגדים וצבע שצבען לשמן דפריך הש"ס וכי מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה ומשמעות הסוגיא דאף בסתמא קונה האשה:

וראיתי בקצה"ח סימן רס"ט נסתפק אם צריך שיאמר הבעל להצובע שיקנה צבעו לאשה ואם צריך שיאמר שקונה הבגדים לשמן והוכיח הקצה"ח שם דע"כ צריך שיאמר בשעת קניה שקונה בשביל אשה זו דאלת"ה היכי נאמן לאפקועי כח הקדש במה שאומר שקנה וצבע לשמן ואין זו הוכחה לענ"ד דנאמן משום מיגו הואיל דבידו לאיתשולי על הקדישו וכדאמרינן בערכין (דף כ"ג) במתניתין ר' יהושע אומר אינו צריך ומסקינן שם טעמא דר' יהושע משום דיש שאלה בהקדש יעו"ש ואמרינן בפרק גט פשוט אמר רב הונא שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ומשמע דבבריא אינו נאמן ותמה הרמב"ן למה בבריא אינו נאמן הא צריך להיות נאמן מטעם דבידו לאיתשולי על הקדשו ופי' הרמב"ן דאקדשיה ונדר על דעת רבים שאינו אפשר לשאול עוד אבל במקום דיש לו לשאול נאמן לעולם, א"כ אזדא הוכחת הקצה"ח שהוכיח אם לא אמר בפירוש איך נאמן לאפקועי הקדש, ואין זו כלום דנאמן לאפקועי מהקדש מטעם דבידו לאיתשולי על הקדשו ועיין ש"ך חו"מ סימן רנ"ה סעיף קטן ה' מה שהאריך שם:

ולפי דברינו שהארכנו עד כאן יש לפשוט מאי דנסתפקנו אם אפשר לעשות קנין ממה שאינו קנין אף במקום שחז"ל לא עשו זאת לקנין ומהאי דמכירי כהונה מוכח דהוי קנין מזה שאינו קנין:

ובעיקר ההסבר שהסבירו התוס' על מכירי כהונה דהוי מוחזק דדומה כמתנה מועטת קשיא לי טובא, דהנה במסכת גיטין על מתניתין דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהון מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ופריך בגמרא ואע"ג דלא אתי לידיה אמר רב במכירי כהונה ופירש"י כיון דמכירו ואוהבו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמילתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו דהני ולפי סברת התוס' דזוכה הכהן משום דהוי מתנה מועטת, א"כ תקשה דרב אדרב דהנה במתנה מועטת אמר רב בב"מ (דף מ"ט) דמותר לחזור וא"כ איך מפריש עליו במכירי כהונה ושמעתי שהקושיא כתובה על ספר מח"א ונשאר בקושיא:

עוד קשה לי על סברת התוס' דמכירי כהונה חשוב מוחזק מטעם דדומה למתנה מועטת, לפ"ז למה לי מכירי כהונה הא במתנה מועטת אף באינו מכיר נמי אסור לחזור, וחדא קושיא מתורצת בירך חברתה, דהנה רב לטעמיה אזיל דסבר מתנה מועטת מותר לחזור ולכן תירץ רב במכירי כהונה דזה אסור מטעם דסמיך דעתיה עליה, אך אכתי צ"ע דאמרינן שם בסוגיא דהמלוה מעות את הכהן כו' כולהו כרב לא אמרי במכירי לא קתני, וקשה הן אמת דלא רצו לומר במכירי דמכירי לא קתני אבל למה להו לומר מטעם מזכה ע"י אחר או מטעם עשו שאינה זוכה כזוכה לימא פשוט דהרי אין לבע"ב בזה רק טובת הנאה וטובת הנאה אינה אלא כמתנה מועטת ובמתנה מועטת סבירא להו דאסור לחזור ולא מצינו דפליג על דינא דמתנה מועטת רק רב חולק שם בב"מ על ר' יוחנן ולא משמע דעולא ושמואל כרב סבירא להו במתנה מועטת, ועוד אי שמואל ועולא חולקים ג"כ על רבי יוחנן א"כ יחיד הוא רבי יוחנן לגבי כל הני ולא היה להפוסקים להחליט הדין כר' יוחנן, ועוד קשה טובא הנה בירושלמי מצינו דר' יוחנן בעצמו מתרץ דמתניתין מיירי במכירי כהונה ור' יוחנן לשיטתו דמתנה מועטת אסור לחזור א"כ למה לי מכירי הא במתנה מועטת אף באינו מכירי אסור לחזור ודבר זה צריך עיון גדול על התוס':

ועוד קשה לפי דעת התוס' דמכירי כהונה חשוב מוחזק מטעם מתנה מועטת א"כ לא יצאו הבעלים בהפרשתן רק ממצות הפרשה אבל עדיין לא יצאו ידי נתינה דהנה ידוע דעת רבינו הגדול בעל נוב"י במהדו"ת חלק יו"ד סימן ר"א דשתי מצות יש בתרומות ומעשרות אחד מצות הפרשה והב' מצות נתינה וכבר קדמו התוס' רי"ד במס' קידושין דב' מצות יש בחלה ובמתנות כהונה וא"כ אם מכירי כהונה חשוב מוחזק מטעם מתנה מועטת א"כ לא קיים מצות נתינה רק מצות הפרשה, דאיך קיים בזה שהבטיחו ליתן מצות נתינה דהרי עוד לא נתן ובמתנה מועטת נהי דאסור לחזור אבל נתינה לא מקריא אבל לדברינו דבסמכו דעתייהו דהמקבל והנותן יש לו זכות מן התורה בדבר זה כל זמן שלא חזרו וזמן חזרתו הוא עד שעה שיתנהו לידו דמקבל ניחא שפיר כיון דיש לו קנין בגוה א"כ קיים נמי מצות נתינה.

עוד נ"ל בטעם הדבר שמותר לחזור לדברינו דמכירי כהונה נקרא מוחזק מטעם דקונה מן התורה בהבטיחו ליתן לו המעות ומכירו וסומך עליו, אפשר לומר משום דאתי דיבור ומבטל דיבור כדאמר ר' יוחנן במסכת קידושין (דף נ"ט) דחוזרת משום דאתי דיבור ומבטל דיבור וכן ה"נ כל היכא דקונה מן התורה בדיבור לחודא מבטל קנינו בדיבור החוזר מדבריו הראשונים, ולפ"ז כל מה שהארכנו לבאר דדברים בעלמא הוי קנין במקום שסמכו א"ע זה על זה ואף לעשות קנין ממה שאינו קנין כל זה אינו אלא לענין בכור אמרינן כל זמן שלא חזר ממכירתו שמכר להנכרי בכסף הוי קנין אבל לענין חמץ בפסח שמכר לו החמץ להנכרי קודם פסח לא מהני קנין זה, דהנה בחמץ כל זמן שאפשר בכל פעם להיות שלו עובר עליו בבל יראה כיון שאלו אפשר באופן שיהיה בעולם שיהיה שלו עובר עליו א"כ מה לי אם אפשר להיות שלו מצד פשיעתו או שיהיה שלו מצד חזרתו איך שיהיה כיון שאפשר להיות שלו עובר בבל יראה ובבל ימצא וצ"ע, עכ"פ הוכחנו דאף מדברים שלא עשו חז"ל להיות קנין מהני במקום שסמכו דעתייהו ע"ז:

ולפי דברינו עד כה מתורץ מה שהקשינו לדבריהם למה אמר ר' יוחנן בירושלמי במכירי כהונה כו', ואך אם נאמר דבמכירי כהונה הוה קנין מן התורה ניחא דר' יוחנן לא היה יכול לתרץ מתניתין מחמת מתנה מועטת דמחמת מתנה מועטת לא סמכו דעתייהו דלקרי מוחזק ואם אפילו קיים מצות הפרשה אבל מצות נתינה לא קיים ואך אם מתרץ במכירי כהונה א"כ קיים גם מצות נתינה, ועוד אפשר דניחא ליה לר' יוחנן טפי לתרץ במכירי כהונה מלתרץ דדבר זה דומה למתנה מועטת משום דאין לבע"ב בזה אלא טובת הנאה, דהנה אמרינן שם בסוגיין ואם בא לחזור אינו חוזר ואמר רב פפא לא שנו אלא בע"ב בכהן אבל כהן בבע"ב חוזר, ואלו במתנה מועטת הרי יכול לחזור להכי ניחא ליה לר' יוחנן טפי לתרץ במכירי כהונה דבמכירי כהונה הרי אינו יכול בע"ב לחזור:

ועוד יש להביא ראיה לדברינו מהא דאיתא בש"ע חו"מ סימן ר"ד סעיף ט' יש מי שאומר שאם רבים אמרו לאדם אחד ליתן מתנה אינם יכולים לחזור אפילו אם היא מתנה מרובה ופירש הסמ"ע מפני שבזה סמכה דעתו דלא יחזרו בו גם מפני שאינו מגיע על כל אחד כי אם דבר מועט ונראה מדברי הסמ"ע דמפרש הטעם משני הצדדים שלא יוכלו לחזור מצד הנותנים לא יוכלו לחזור משום דהוי להם מתנה מועטת ומצד המקבל לא יוכלו לחזור משום דסמך דעתו דמקבל על הרבים ולא הבנתי דבריו, דהנה זה ברור דהאי דינא דפסק המחבר כאן דרבים שאמרו ליתן מתנה אינם יכולים לחזור עדיף ממתנה מועטת דבדינא דלעיל מתנה מועטת נקט המחבר דאם לא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה ובדין זה רבים שאמרו לאדם אחד כתב המחבר אינם יכולים לחזור ולא כתב דאסור לחזור משום מחו"מ נראה ברור דהכא רבים שאמרו הוי קנין גמור ועדיף ממחוסר אמנה והיינו דבמחוסר אמנה נ"ל דאם הבטיח ליתן מתנה מועטת ומת אינם חייבים היורשים ליתן ולא עדיף מנודר ומת דפסקינן בסי' רנ"ב סעיף ב' דאין היורשים חייבים לקיים נדרו, ואלו ברבים שאמרו ליתן לאדם אחד ולא חזרו בהם ומתו על היורשים לשלם אם נשאר מהם ממון לשלם ואף דאם חזרו בהם נראה דאינם מחויבים ליתן כדאמרינן לעיל לענין מכירי כהונה דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל כל זמן שלא חירו נראה דהחוב מוטל גם על היורשים לשלם, ואפשר דהסמ"ע מפרש לדברי המחבר דסובב והולך על הא דמפורש לעיל שם בסעיף ח' דהוי מחוסר אמנה נקט המחבר דה"ה במתנה מרובה משכחת לה דיש משום מחוסר אמנה כגון ברבים שאמרו לאדם אחד ליתן מתנה ודבר זה צ"ע:

עוד יש לבאר לפי דברינו עד כאן דבאמירה גרידא הוי קנין מן התורה היכא דסמכו דעתייהו זע"ז א"כ קשה דאמרינן בראש מסכת קידושין בכסף מנא לן ואמרינן שם דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון ובשדה עפרון אמרינן נתתי כסף השדה קח ממני וקיחה איקרי קנין ולמדין מה התם בכסף אף קידושי אשה בכסף ולדברינו לא קרב זה אל זה ורחוקים קידושי אשה מקנין שדה כרחוק מזרח ממערב, דהנה בקידושי אשה אף אם יסכימו שניהם האיש והאשה להתקדש זה עם זה כל זמן שלא יתן לה המקדש כסף קידושיה אינה מקודשת ואלו בשדה במקום שסומכים דעתם זה על זה קונה השדה בלא כסף:

אך כבר פירשו הר"נ והרשב"א והרמב"ן בשם הראב"ד דאנן לא ילפינן אשה משדה דאי ילפינן אשה משדה א"כ תהא אשה נקנית בחליפין אלא אנן ילפינן קיחה מקיחה דהאי כי יקח דכתיב באשה הכוונה כסף והאריכו בזה הראשונים וע"ש באריכות ויונעם מאד:

עוד יש לדקדק לדברינו במסכת גיטין (דף ל"ט) ההיא אתתא דקא אתיא בכיה קמיה אמרה עד אימתי אישתעבוד שקל כומתא שדא בה אמר לה קני הא וקני נפשיך אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר' שמעון ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה, ולדברינו קשה ליקני נפשה משום דאנן חזינן דרצה להקנות לה וכוונתו היה בלב שלם וא"כ לקני נפשה. אך גם זה לא קשה ולא מידי הן אמת דרצה להקנות לה אבל לא רצה רק בקנין וכיון שהקנין אינו כלום נשארה כתחלה, ועוד הא בעבד יש להבע"ב עליו שני זכיות אחד חלק ממון והב' חלק איסור שאינו רשאי לקחת בת ישראל והשפחה איננה רשאית להנשא לבר ישראל והוא רצה להקנות לה בהאי כומתא כל זכות שיש לו בה וכיון שנתבטל לענין איסור דלענין איסור הקישה תורה עבד לאשה דבעינן שטר או כסף או חליפין, שטר משום דילפינן לה לה מאשה וכסף משום דהוי כמוכרו לו וחליפין דמהני ג"כ דעת הטור בשם הרמ"ה דאינו אלא לענין שיעבוד משום דהוי כמוכרו לו בעד כסף והכא דהאמתא בכיה קמיה עד אימת תשתעבד וחיזל ושאלתה היה לשחרור גמור והוא דשקל כומתא ושדא בה ג"כ רצונו לשחררה בכולה חלק איסור שבה וחלק ממון דאית ליה בה וכיון דלחלק האיסור לא מהני מאי דגמר בדעתיה לשחררה דחלק האיסור אינו יוצא בלי שטר או כסף ממילא בטל גם לחלק ממון שבה, ואף דר"נ סבר בב"ב דף קמ"ג בסוגיא דקני את וחמור דקנה מחצה א"כ לדברינו היה לה לקנות גופה מטעם כי רצונו להקנות לה בלב שלם וחלק האיסור ישאר אצל רבה, אבל נראה פשוט דלא אפשר לומר כן בנדון דידן דהנה הראשונים חקרו בטעם הדבר על מתניתין דפ' האיש מקדש ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה ואמר הרי כולכם מקודשת לי בכלכלה זו וקיבלה אחת מהן ע"י כולם ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ודייק בגמרא אחיות היא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות היכא דמי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה והקשו בזה הא קי"ל כרב נחמן דקנה מחצה ויש בזה הרבה תירוצים בדברי הראשונים ונ"מ יוצאת לדינא בין כל אחד ואחד והאריך בבאור דבריהם הקדושים רבינו הגדול מהרי"ט בשניות בתשובה ח' אה"ע סימן נ"ב יעו"ש והרא"ש כתב וזה לשונו ויש מחלקין דהתם דמפיק להו בתרי ואמר את וחמור קאמר רב נחמן דקנה מחצה אבל הכא דבחד לישנא מפיק להו דאמר כולכם מודה רב נחמן דלא קנה, ולדבריו ממילא ניחא בעובדא דילן בההיא אמתא דג"כ היה בחדא מעשה וחדא דיבור לכן כיון דלא מהני על חלק האיסור מה שגמר בלבו לשחררה ממילא לא חל גם על חלק הממון ואפילו לר"נ, וכן מצאתי בהמ"מ סברא זו וא"כ לא קשה מכאן דהכא בחד מעשה וחדא כוונה לשניהם ומתוך שלא מהני לאיסורא שבה כן לא מהני לענין ממון שבה:

ועוד נראה דלא דמי כלל לדברינו דהנה אנן חידשנו דבאמירה שמקנה אותו וגמר בלב שלם מועיל אבל בעובדא דההיא אמתא לא היה אמירה מעליא דאמר לה קני הא וקני נפשיך מטעם דבכיה קמיה נעשה הדבר ע"י אונס וכיון דבטל הקנין נתבטל גם האמירה שלא היה בלב שלם וזה פשוט:

ועדיין לכאורה אפשר להקשות לדברינו דבאמירה גרידא הוי קנין מן התורה במקום דסמכו דעתייהו דהמוכר והלוקח א"כ הא דאמרינן בב"ב קמ"ז מתנת שכ"מ כירושה שויהו רבנן דפליגי שם רב ור"נ אם מתנת שכ"מ מדאורייתא או מדרבנן, ובשכ"מ ודאי דגמר ומקנה בלב שלם ובנפש חפיצה וראיה דהרי שכ"מ שהודה שם בדף קמ"ט ע"א פירשו התוס' דקונה מטעם הודאה ואפילו במתנת בריא וא"כ למה לא להוי מתנת שכ"מ מדאורייתא דהרי אמירה בלב שלם הוי קנין מדאורייתא, אבל באמת אין זו סתירה לדברינו דבשכ"מ אף דמקנהו בלב שלם מ"מ המקבל לא סמך דעתיה כלל דהרי אם עמד חוזר ועוד דקנינו אינו לשעתיה רק לאח"ז ולא אמר מעכשיו וכאשר יגיע זמן הקניה היינו אחר מיתתו כבר כלה לדיבורא ואין לו במה ליקנות וכמו דאמר לחבירו משוך פרה זו ותקנה לך לאחר שלשים יום ולאחר שלשים יום לא עמדה הפרה זו בחצירו דלא קנה כמפורש בשו"ע חו"מ סימן קצ"ז וכן בשכ"מ ולכן לא מהני אמירה ומסתפק הש"ס דדילמא מדרבנן ובפרט כפי שביארנו מירושלמי לענין עבד עברי דעבד עברי אינה נקנה בשטר מתנה משום דהעבד בידו לחזור, וכן הכא דהשכ"מ בידו כל רגע לחזור לכן אין זו קנין ורב דאמר דמתנת שכ"מ דאורייתא זהו משום דיליף מן הפסוק בפירוש וניחא הכל:

ובדברי רבא שם שאמר בשם רב נחמן מתנת שכ"מ מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו ופירש הרשב"ם דחיישינן שמא תטרף דעתו בחוליו מתוך צער שהוא יודע שבניו לא יקיימו צוואתו ומשום הכי תקנו רבנן תקנה גמורה דאמירתו גרידא קני לגמרי הוה קשיא לי לפ"ז למה אם אמר מהיום לא קני או אמר מעכשיו לא קני ולמה לא ניחוש בזה לשמא תטרף דעתו עליו כיון שהוא חולה אם יודע לו דדבריו לא יקוים תטרף דעתו עליו, ובאמת אין זו קושיא כיון דאמר מעכשיו או מהיום הרי דעתו להקנות במתנת בריא ולא כמו שתקנו חז"ל ובמתנת בריא צריך קנין וכמו שביארו הסמ"ע בח"מ סימן ר"נ סעי"ק כ"ו ושם בסמ"ע סעי"ק נ' יעו"ש:

ובעיוני ע"ד השאלה הנ"ל נזדמן לי לעיין בספר הנחמד מהרי"ט אלגזי על הלכות חלה ובכורות להרמב"ן חקר הרב ז"ל על הרא"ש שהצריך במכירת בהמה מבכרת לא"י כסף ומשיכה וחקר הרב למה לא מהני כסף לחודא והא"י יקבל עליו שקונה בכסף לחודא וכמו שמצינו בלוקח גרוטאות מן הנכרי במסכת בכורות (י"ג ע"ב) הכא במאי עסקינן שקיבל עליו לדון בדיני ישראל וקדמו בקושיא זו המחנה אפרים, והעלה הריט"א דבר מחודש דבזה שיקבל עליו האי לקנות בכסף לא מהני שלא יוכל הא"י לחזור משום דקבלתו הוי דברים ואתי דיבור ומבטל דיבור ולכאורה הדברים נכונים דהרי זה שצריכים בנכרי כסף ומשיכה הוא אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן לשיטתו סבר דאתי דיבור ומבטל דיבור בקידושין נ"ט ע"ב, אבל לפי נמיכת רוחי ודלות שכלי אין הדברים כן דאף דגמר הענין נעשה בקבלת הנכרי שמרוצה הוא לקנות בכסף מכל מקום לא מקריא דיבור שיוכל לבטלו בדיבור כיון שהיה לזה מעשה היינו נתינת מעות ולא אמרינן שם בקדושין דהוי דיבור ודיבור אלא משום דאמר לאחר שלשים יהיה הקידושין וחוזרת בתוך שלשים דעוד לא נשלם הקידושין הוי דברים בעלמא ולא במקום שנגמר כל מעשה הקנין זה לא נקרא דיבור שיוכל לבטל:

ולכאורה יש להביא ראיה להריט"א מזה שפסק הרא"ש במעמד שלשתן דיוכל לחזור אף דנסתלקו זה מזה והוה גמר מעשה ומ"מ יכולים לחזור וע"כ משום דהקנין נעשה בדברים בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור וא"כ ראיה להרי"ט אלגאזי. אבל באמת אי אפשר לומר כהריט"א הנ"ל דלדבריו איך נתנו חז"ל עצם בקידושין (דף כ"ו) ואי פריש פריש וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן ק"ץ סעיף ח' דאם התנה לקנות בכסף לא יוכל לחזור אף במקום שכותבין את השטר ולא אמרינן דהוי דיבורא ואתי דיבור ומבטל דיבור וע"כ דלא כהרי"ט אלגאזי והאי דבמעמד שלשתן פסק הרא"ש דיוכל לחזור הוא מטעם דהוי הילכתא בלא טעמא וכמבואר בסמ"ע סימן קכ"ו סעי"ק כ"ב דיוכל לומר לטובתיך אמרתי שאגבה משמעון ולכן בעינן פטרו בפירוש יעו"ש ודברי הריט"א לדעתי אין לזה שום קיום:

ואך זה שהקשו הריט"א והמח"א על הרא"ש למה הצריך כסף ומשיכה היה לו לומר דהנכרי יקבל ע"ע לקנות בכסף לחודא. הנה כפי שהארכנו לעיל אין זו קושיא דכל כהאי גוונא לא סמיך הנכרי דעתו לזה והוה כמו אסמכתא ולא קניא, וזה פשוט ואינו צריך לפנים:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה