אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן נד

סימן נג

שאלה אם ע"א נאמן באיסור ערוה במקום דאיכא רגלים לדבר כדברי העד:

תשובה בעז"ה, לעיין בדין זה העירני אחי הרב הג' ר' סענדר נ"י האב"ד דק"ק אורלא וזה אשר העליתי בזה בעז"ה יתעלה ויתנשא, הנה רבינו הגדול בעל נוב"י במהדורא קמא חלק אה"ע סימן נ"ד וכן בסי' נ"ה ומועתקים דברי הנוב"י בספר פתחי תשובה אה"ע סי' קנ"ז אות ט' חידש הנוב"י דאף דקיי"ל אין עד אחד נאמן באיסור ערוה ואיתחזק איסורא כמבואר במס' גיטין (דף ב' ע"ב) אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, א"כ הלכה פסוקה דדבר שבערוה ואיתחזק איסורא אין ע"א נאמן מ"מ אם יש רגלים לדבר לדברי העד נאמן הע"א אף באיתחזק איסורא דאשת איש:

ויען כי בעיני דבר זה חידוש גדול ולא ראיתי לשום פוסק דין זה לכן מחויב אנכי להעתיק דברי הנוב"י ואחר זה נדבר מה שנראה לשפלות דעתינו בזה נגד דעת הנוב"י, , וזה לשון רבינו הנוב"י שהרי עיקר הלימוד דאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן דבר דבר מממון מדכתיב כי מצא בה ערות דבר והרי בערות דבר גופא היכא דרגלים לדבר נאמן עד אחד שהרי סוטה שקינא לה ונסתרה שוב נאמן ע"א על הטומאה מטעם שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה והרי שם בחזקת היתר עומדת ונאמן ע"א לאסור ק"ו שנאמן להתיר שהרי יותר נאמן להיתר מלאיסור וכמ"ש התוספת ביבמות (דף פ"ח ע"א) ד"ה מידי דהוה אטבל וכו' וכן פי' רש"י בהדיא במסכת סוטה פרק מי שקינא ד"ה לא היתה שותה דעד אחד נאמן בה אף להפסיד כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה כו' הרי מפורש שטעם שנאמן ע"א הוא משום שרגלים לדבר ע"כ לשון הנוב"י, ומטעם זה פסק הנוב"י בשאלה שהיה לפניו שהיה קידושין על תנאי ומת בעל האשה והאשה היתה זקוקה לאלם אחי בעלה, ופסק הנוב"י שתצא האשה בלא חליצה וע"ז שהיו הקידושין בתנאי שלא תזקק להאלם לא היה אלא עד אחד ומ"מ התירה הנוב"י מטעם שהיה רגלים לדבר וע"א במקום שיש רגלים לדבר מהימן כבי תרי וע"ש בסימן נ"ה שכ' שמצא להחמיר מטעם שיש אב לאלם והוית ערוה גמורה ומ"מ סיים שם הנוב"י וזה לשונו אכן על ההיתר שכתבתי מטעם רגלים לדבר שברגלים לדבר בדבר שבערוה גופא ע"א נאמן כמו שהוכחתי מסוטה יש להקל גם בזה:

והנה אף כי אין תלמיד כמוני מכריע בדינים הללו בדבר שנוגע לאיסורי ערוה, אך הואיל דבדברי תורה הרשות נתונה לכל אחד ותלמיד אינו רשאי לשתוק, לכן אנכי הפעוט אגלה דעתי מה שאינו נכון בעיני ולפלא בעיני על הגאונים הבאים אחריו וגם חכמי דורו ששתו בצמא את דברי הנוב"י איך שתקו לו בדין זה, וראשונה קשה לי לדבריו דזה שילפינן מסוטה משווינן לגמרי לסוטה מה סוטה מהימן ע"א ברגלים לדבר אף כל דבר שבערוה מהימן ע"א ברגלים לדבר, לפ"ז היה לנו להאמין עד א' באשה שמת בעלה אף אם לא דייקא האשה לדעת אם בעלה חי כגון שהיא קטנה שלא ידעה לדקדק היטב אחריו אם מת הוא בעלה או חי, ואמנם ראיתי בנוב"י דגם בקטנה איתא סברת דייקא היינו שתדייק בשעה שתגדל וכן כתב הבית מאיר, אך עכ"ז קשה דתיהני עד אחד באשה שמת בעלה אף אם אמרה בפירוש שלא דיקדקה לדעת אם בעלה חי או לא, ובפירוש אמרינן בש"ס דעד אחד מהימן משום דייקא ומינסבה וגם דעבידא לגלויי ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה הקילו עליה בתחילתה מאי אמרת דאין שום רגלים לדבר לדעתי אין רגלים לדבר יותר מזה כי האיש אשר הוא שלום בביתו ולא היה לו קטטה עם אשתו מעולם וגם שלום בעולם ונשתהה זמן רב ולא נשמע ממנו אין לך רגלים לדבר יותר מזה, ועכ"ז לא שרינן לאשתו בע"א שהעיד שמת רק מטעם חומר שהחמרת עליה בסופה ומטעם עבידי לגלויי, ולכאורה אפשר ליישב דהסוגיא ביבמות שאמרו הטעם משום חומר שהחמרת עליה ומטעם עבידי לגלויי סברי ע"א באשה היא מדרבנן ומן התורה בעינן שני עדים דווקא ולכן מוכרח הש"ס לומר הטעם משום דייקא ועבידי לגלוי ומטעם חומר אבל אותן שאמרו דע"א הוא מדאורייתא מהימן בעדות אשה ודאי לא קא בעי להנך טעמים דדייקא כו' והנוב"י הוא מהפוסקים דסברי עד אחד באשה הוא מדאורייתא כמבואר בתשובותיו סימן ל"ג אבל הא גופא תקשה על הנוב"י איך קא פסקו ותנו הרשב"א והתוספת דעדות אשה אינו אלא מדרבנן, הא ברגלים לדבר דעת הנוב"י דכ"ע מודים דע"א כמו שני עדים מן התורה, ואף הריטב"א והנמוקי יוסף סברו דע"א באשה מדאורייתא כמה הסברים נקטו להסביר למה האמינה תורה באיסור ערוה החמורה לע"א והסבירו הטעם כי התורה מסרה הדבר לחז"ל בזה מכל הנך טעמים המפורשים בש"ס להאמין ע"א באשה ולשיטת הנוב"י לא צריכינן כלל לחפש אחר טעמים בזה אחרי כי כן הוא בכל איסורי ערוה החמורה נאמן ע"א ברגלים לדבר ולא נופל עד אחד בעדות אשה שמת בעלה מכל עדיות שבתורה באיסורי ערוה והנוב"י בעצמו בתשובה סימן ל"ג ערך מלחמה נגד הרשב"א דסבר ע"א באשה שמת בעלה הוא מדרבנן ולא נחית הנוב"י להנך טעמים לומר דברגלים לדבר ע"א מהימן אף באיסור ערוה החמורה יעו"ש ואף אי יהיבנא להנוב"י דבעד א' בעדות אשה שמת בעלה מהימן הע"א מן התורה אין ללמוד מזה לשארי איסורי ערוה דהרי הכא באשה שמת בעלה גם עדותו של האשה בעצמה מועיל וגם כל פסולי עדות וזהו ודאי מדרבנן כדפי' הנוב"י עצמו שם כן לפרש דעת הרמב"ם ואיך נוכל ללמוד מהכא לשארי מקומות, ואין לנו שום תירוץ לתרץ דברי הנוב"י בזה רק לומר דבעדות אשה שמת בעלה אין לנו רגלים לדבר, אבל כל בר שכל יודע דבאשה שמת בעלה והלך מביתו והיה שלום בביתו ושלום בעולם ונשתהה זמן רב ולא נשמע ממנו אין לך רגלים לדבר יותר מזה ויותר יש לומר כאן רגלים לדבר מבעובדא דהנוב"י שם בסי' נ"ד נ"ה שאמרה שהקידושין היו על תנאי שלא תזקק ליבום וזה פשוט:

ועוד לשיטת הנוב"י למה פסק הש"ע אה"ע סי' קנ"ח בהג"ה דאין ע"א נאמן לומר שמת יבמה להתירה וזהו מהרא"ש ביבמות פרק האשה קמא יעו"ש והכא ג"כ מקרי רגלים לדבר בזה שלא בא וכדפירש"י בכתובות (דף כ"ב) באומרת ברי לי שאין לבי נוקפי כי ברי לי אלו היה קיים היה בא וא"כ היה לנו להאמין הע"א אף אם סניא ליה ולא דייקה, ואף דאפשר ליישב דזהו שאמרו משום דסניא ליה לא נאמינו אפשר הפירוש משום הכי החמירו חז"ל על ע"א ביבמה שלא להאמינו וכמו שפירש הריטב"א זה שאמרו משום עגונא אקילו בה רבנן כוונתם שלא החמירו והכא להיפך אבל קשה לומר כן וגם כי הרא"ש לא מפרש הכי, וע"כ דליתא לדברי הנוב"י, וביותר תמוה לשיטת הנוב"י דרגלים לדבר וע"א כשני עדים דמי ונאמן הלא אף באיסור ערוה החמורה ואף להתירה להערוה להנשא למי שאסורה לו וכעובדא דהנוב"י שם בסי' נ"ה א"כ למה אמרו כתב סופר ועד אחד בגט פסול ומפורש ברמב"ם פרק א' מהלכות גירושין הלכה י"ג דאם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט כלל, וידוע דהרמב"ם במקום שכתב אינו גט הוא בטל מן התורה והוה אשת איש גמורה וכמפורש ברמב"ם פרק י' מהלכות גירושין יעו"ש, וזה פשוט שבאופן זה שהבעל מודה שנתן לה הגט והגט ביד האשה והכל רואים הגט בידה ודאי הוי רגלים לדבר שגירשה וגם יש ע"א שגירשה ומ"מ אינו גט כלל ולדעת הנוב"י למה אינו גט כלל אדרבה היה לנו להתירה לעלמא בגט זה, ועוד אם יש הרבה עדים שגירשה והם קרובים להמגרש או להאשה המתגרשת באופן שעדותם עפ"י דין פסולה ג"כ הגט פסול אם נתנו בינו לבינה והיה עד אחד חתום עליו או נתנו בפני עד אחד ודאי אינו גט לדעת הרמב"ם וכל הפוסקים ולדעת הנוב"י היה לנו להתירה לעלמא בגט זה, דהן אמת דהקרובים שראו נתינת הגט אינו מועיל מטעם עדות אבל רגלים לדבר הוא שגירשה, ועוד כי בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן וכמפורש בב"ב (דף קל"ד) מטעם שבידו לגרשה וא"כ בשניהם מודים שגירשה ואיכא ע"א לכל הפחות מקרי רגלים לדבר, ואף לדידן דפסקינן בש"ע סימן קנ"ב דאינו נאמן לומר גרשתי את אשתי, הרי הוא משום דליכא קול ומיגו נגד הקול כמו מיגו במקום עדים אבל אם הקול אינו מכחיש נראה דנאמן וא"כ בשניהם מודים שגירשה ואיכא ע"א והקול אינו מכחיש לדבריהם היה לנו לומר דהוה גט כשר אף בעד אחד והפוסקים ובשו"ע סתמו דאינו גט כלל ואף ריח הגט אין בו ומוכח דלא כהנוב"י הנ"ל:

ואף להפוסקים המכשירים בכתב כתב ידו נראה דבכ"י הטעם דכתב ידו כמאה עדים דמי, ועי' בגיטין (דף פ"ו) ברש"י במשנה כתב בכ"י ובתוס' גיטין דף ג' ע"ב ד"ה שלשה גיטין מפורש בדבריהם דכתב ידו כחתימת ידי עדים דמי, וכן מצאתי בחידושי הרשב"א שם אבל בכתב סופר וע"א אף בדיעבד פסול, ואמנם העיטור והר"ת הובא בב"ש אה"ע סימן ק"ל סע"ק ל"א דסופר מובהק וע"א חתום בגט הוה גט כשר אבל גם זה הוא משום דסופר מובהק חשיב עד ועוד יש ע"א חתום על על הגט וא"כ הרי שני עדים יש על הגט אבל עד אחד ורגלים לדבר לא שמענו דלתכשר, דאם נאמר דהעיטור והר"ת סברו סברת הנוב"י א"כ למה הוצרכו סופר מובהק אף אם אינו מובהק ואינו ניכר לכל כתיבתו היה לנו להכשיר בע"א משום רגלים לדבר וכדבררנו לעיל דזה שהגט בידה הוי רגלים מעליא ובפרט בשניהם מודים, וע"כ דלא כהנוב"י, ואף אם היה מקום לומר דהעיטור ור"ת סברו כהנוב"י ג"כ לא אפשר לעשות כן להלכה נגד דעת הרמב"ם והטור והש"ע ובפרט לדברינו גם העיטור והר"ת סותרים לפסק הנוב"י, וכמעט שזה ראיה ברורה דלא כהנוב"י:

שוב ראיתי דיש ליישב קצת להנוב"י מהנך שהבאנו ולא יסתרו הפוסקים הללו דעת הנוב"י דהנה האו"ת סימן ס"ח ס"ק ח' והנה"מ סימן ל"ו בתשובתו לענין קרובים שחתמו לעדים בגט הביא האו"ת דלשיטת המרדכי וה"ר ברוך ור' יקיר הובא בהגהת אשרי פ"ק דגיטין דעכו"ם כשרים לעדות מן התורה היכא שמוחזקים שאינם שקרנים א"כ מאי פריך הש"ס בגיטין דף י' אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא, וחידש האו"ת דמן התורה כל שטר שאין חתומים עליו עדים הוי כמו שאמר בעל פה ובדברים בעלמא לא אפשר להקנות וע"ש באו"ת. ולפ"ז ניחא שפיר מה שפסק הרמב"ם דגט בע"א אינו גט אין הטעם משום חסרון העדים על הגט אלא הטעם משום דאין כאן גט כלל דלא נקרא שטר כלל ובדברים בעל פה בלי שטר אפילו יהיו מאה עדים שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום והיא אשת איש כבתחילה, וא"כ במקום שלא הקפידה תורה על שטר רק עדים בעינן יוכל להיות אמת דברי הנוב"י דע"א ורגלים לדבר כשני עדים דמי אבל אנכי הפעוט אלולי דמסתפינא מקדושת תורתם של האו"ת והנה"מ הו"א ברור דליתא לדבריהם כלל ודבריהם היפך סוגיא ערוכה גיטין דף פ"ו ע"ב ושמואל אמר כתב סופר ועד כשר שהרי שנינו כתב ספר ועד כשר ולדבריהם איך כשר הא אין כאן גט כלל ובע"פ גירשה והתורה אמרה וכתב לה ספר כריתות ואין לומר דהאו"ת והנה"מ אמרו דבריהם לא אליבא דשמואל ושמואל באמת פליג ע"ז לא אפשר כלל לומר כן דהנה כל דברי האו"ת שם הוא ליישב הסוגיא דגיטין, והסוגיא שם דף י' היא דשמואל וא"כ איך אפשר לומר אליבא דשמואל דכ"ז שלא כתב בהגט עדים אין עליו שם שטר כלל וע"כ דליתא לדבריכם וא"כ ראייתינו שהוכחנו מכתב סופר וע"א בגט שהוא פסול ראיה ברורה דלא כהנוב"י וכנ"ל:

והנה קידושין בע"א מפורש בשו"ע אה"ע סימן מ"ב דאינן קידושין כלל אפילו שניהם מודים והרמ"א שם מחמיר בשניהם מודים ופירשו הבאים אחריו דבריו דזה שמחמיר אינו אלא מדרבנן. וכן מפורש במהרי"ט ובנוב"י מהדו"ת לפרש דברי רב פפא דחוששין לקידושין זהו מדרבנן, ולא ידענא להנוב"י צריך להיות קידושין דאורייתא דהא שניהם מודים ודאי הוי רגלים לדבר וגם דסתמא דגמרא והפוסקים מיירי אפילו בידוע לכל העולם שקידשה או שכל העיר הם קרובים ובפסולי עדות ולא נמצא שם עד כשר רק אחד אין כאן קידושין ולהנוב"י דבע"א ורגלים לדבר מתירין את הערוה החמורה והוי כשני עדים כשרים למה אינה מקודשת בע"א ושניהם מודים ותמוהים הדברים:

ומצאתי בכאן מקום לבאר למה שניהם מודים לא מהני בקידושין, והכי איתא בגמרא א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כמאה דמי א"ל התם לא קא מחייב לאחריני הכא קא מחייב לאחריני ופירש רש"י לא קא חייב לאחריני אינו חב לאחרים מידי בהודאתו זו שאינו נפסד אלא הוא, הכא קא חייב לאחריני שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה, ותמה הרשב"א בחידושיו א"כ בגר וגיורת שאין להם קרובים ולא קא חייבו לאחרים יועיל בלא עדות קידושין שלהם ועוד מאי קא חייבו לאחרינא הוא דמאי חוב ושיעבוד אית לאחרים עליהם ומאי שייכו בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתן אטו מי שהודה לחבירו שמכר לו שדה אינו נאמן וע"ש ברשב"א בפנים שהאריך בזה הרבה ומסקנתו דילפינן דבר דבר מממון בהכחשה וע"ש דבריו הקדושים, ועיין בנוב"י מהדו"ת חלק אה"ע סימן ע"ה ישב ג"כ על מדוכה זו והנראה דאישתמיט ליה דברי הרשב"א הנ"ל:

ורבינו הגדול בעל פני יהושע בחידושיו מפרש דלהכי לא מהני שניהם מודים בקידושין משום דנעשית אשת איש לדונה במיתה לסקילה ומלקות ואחרים נסקלין על ידה וזה לא אפשר ע"י עצמה, ולענ"ד טעמו של רבינו הגדול לא נראה דהרי ידוע דאיסור שהוחזק בע"א לוקין עליו אח"כ אם הותרו משום שנים כמפורש ברמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' ומקורן של הדברים הללו מירושלמי נזיר פרק שני נזירים הלכה א' מה דר' יוסי אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו אינו לוקה אמר לו א' חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועי' בכ"מ פ"ט מהלכות נזירות הלכה י"ז וא"כ בנ"ד נמי כיון דיהיו קידושין ע"י הודאתם אח"כ אם יותרו בהם עדים יהיו חייבים מלקות ומיתה כמו התם, ולכן דברי הפני יהושע אינם מובנים:

ועל תירוץ הרשב"א הקשה הקצה"ח סימן רמ"א קושיא גדולה לדבריו מאי מתרץ הש"ס הכא קא חייב לאחריני הא אפי' אם לא חייב לאחרים נמי מוכרחים לעדים דהרי כך גזרה רחמנא ללמוד דבר דבר מממון בהכחשה ובהכחשה ע"כ בעינן שני עדים וגם קושית הגמרא ג"כ לא סלקא היטב דאמר ליה רב אשי מאי דעתך דילפית דבר דבר מממון ומה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כן בקידושין תהיה הודאת בעל דין כמאה עדים, ומאי קשיא הא אם יודע דלמדין דבר דבר ממון יודע דלמדין מהכחשה ובהכחשה לא מהני הודאת בע"ד ובאמת יפה הקשה הגאון, וע"ש בקצה"ח בעומק עיונו העלה דבר חדש דשניהם מודים בממון דמהני זהו מטעם עדות ודייק כאן מדברי רש"י בקידושין (דף ס"ה) ד"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה וכיון דהודאת בע"ד חשוב עדות להכי לא מהני בקידושין וע"ש שהאריך בזה, ואחרי האריכות שהאריך הגאון קצה"ח לא נתברר יפה טעמו של דבר מפני מה לא מהני בקידושין הודאת שניהם ואי משום דילפינן מממון הא צריך להיות כממון, ואך לענ"ד האמת הוא כדאסביר לה. הקצה"ח, ואך עוד הסבר קצת הוספנו מדעתינו ואתיא שפיר דהנה התורה אמרה אשר יאמר כי היא זה ומינה ילפינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל כ"ז כשחייב א"ע בדבר וכמו דמיירי הפסוק דאשר יאמר כו' אבל באומר קדשתי את האשה הלזו הלא זכות עצמו הוא דורש וטובת הבע"ד הוא ואיך אפשר לומר ע"ז הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דהרי הוא נוגע בדבר ונוגע בדבר פסול לעדות ולא נשאר רק הודאת האשה והודאת האשה אינה חשובה עדות דאשה פסולה לעדות וגם כי נשארה יחידי ועוד אע"פ שהיא מקנית א"ע לבעלה ואינה קונה עכ"ז הרי נוגעת היא שאפשר שעתה חושקת בהאיש ההוא ואומרת כן אע"פ שאינו אמת ולא דמי לכל הודאת בע"ד הנמצא בש"ס ופוסקים דבכל מקום שבע"ד הודה על עצמו הרי מסולק הוא מן הדבר כמו שאמר במסכת גיטין נתתי שדה פלונית לפלוני או שאמר עבד זה נתתי לו שחרור אבל הכא הרי היא קשור אתו והוא קשור בה ולכן הוי נוגעים ופסולי עדות נינהו וזהו כוונת הש"ס התם לא קא חב לאחרים הכא חב לאחריני וקרובים לעצמם ולכן עדותם לא מהני בקידושין כן נראה לענ"ד:

עוד יש לי ראיה דלא כהנוב"י, דהנה המרדכי פרק הגוזל קמא סימן קל"ח באמה"ד ד"ה אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כתב המרדכי וז"ל תימא והלא רבנן דר"ש לא דרשי טעמיה דקרא יש לומר הכא דבר תימא הוא אפילו רבנן דרשי כדאמרינן בריש מסכת סוטה מפני מה האמינה תורה עד אחד בעדות סוטה ובריש אלו הנשרפין מפני מה לא נאמר יד בברזל עכ"ל המרדכי, ואי נימא כדעת: הנוב"י דבכל איסורי ערוה ואתחזק איסורא ע"א נאמן א"כ אין זו דבר תימא ואף דאפשר לתרץ דהנוב"י כתב כן אחרי שכתוב בתורה כן הדין בסוטה ממילא למידין לשארי מקומות מסוטה נ"ל דגם זה לא אפשר לומר כן דהרי כיון שכתב המרדכי שזהו מהדברים התמוהים וא"כ חידוש הוא דחדית לן רחמנא בסוטה דהכי הוא ומחידוש לא גמרינן כדאיתא בש"ס בכמה מקומות עצמו מספר:

עוד יש לי להביא ראיה ברורה דלא כהנוב"י מדברי התוספת בקידושין (דף ס"ו) ד"ה רבא אמר והקשו התוספת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמי למה לא תאסור עליו וכי לא יוכל לעשותה עליו חתיכה דאיסורא וי"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמי אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימנינן ליה דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה, א"כ מפורש דזה שאמר רבא אין דבר שבערוה פחות משנים אפי' ביש רגלים לדבר כדברי הע"א מ"מ אינו נאמן ומצאתי בחידושי מהרי"ט שפירש דפליגי בסברא זו אביי ורבא אביי סבר דע"א נאמן ביש רגלים לדבר משום דילפינן מסוטה ובסוטה מהני רגלים לדבר בע"א ורבא אמר דלא ילפינן מסוטה ודוקא בסוטה חידשה התורה להאמין ע"א ובכל התורה אין דבר שבערוה פחות משנים אף ברגלים לדבר ופסקו כל הפוסקים כרבא א"כ מפורש דלא כהנוב"י:

עוד יש להביא ראיה דלא כהנוב"י מהירושלמי פרק ששי מסוטה הלכה ב' איתא שם ברייתא וז"ל דתני ר' טרפון אומר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסידה כתובתה ר"ע אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך ע"א נאמן להפסידה כתובתה אמר לו ר' טרפון איכן מצינו ע"א בממון כלום אמר לו ר"ע ואיכן מצינו ע"א בא"א כלום אלא כשם שע"א נאמן לטמאותה כך עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה חזר ר"ע להיות שונה כר' טרפון ע"כ הברייתא, ומדאמר בירושלמי שאמר לו ר"ע איכן מצינו ע"א בא"א כלום, נראה ברור דלא כהנוב"י דלדברי הנוב"י מה זה שאמר ר"ע דלא מצינו בא"א שיועיל ע"א הלא אחרי דגילתה התורה בסוטה דע"א נאמן כמו כן בא"א נמי והרי שניהם שוים לדעת הנוב"י הנ"ל ואין שום חילוק ביניהם ואי דלא נאמן בא"א במקום שאין רגלים לדבר הלא בסוטה נמי נאמנותו דוקא באיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה, וכמעט גם זה ראיה ברורה שאין להשיב עליה, ועוד איתא בירושלמי קידושין פרק האומר שמעון בר בא אייתי גיטא ונתנו לה בע"א אתא עובדא קמי דר' יוחנן אמר אין ע"א בא"א כלום ומכאן ג"כ ראיה דלא כהנה"מ ואו"ת שהבאנו לעיל דלדבריהם היה לו לומר אין גט כלום והרי איכא הכא רגלים לדבר דשמעון בר בא הוה שליח וידוע דשמעון בר בא הוא ר' שמעון בר אבא המוזכר בש"ס דילן והגט ביד האשה ואין לך רגלים לדבר יותר מזה ומ"מ א"ר יוחנן אין ע"א נאמן בא"א כלום הרי הוכחנו בעזה"י יתעלה ויתנשא דלא כהנוב"י:

אחר זמן רב שחדשתי דבר זה דלא כהנוב"י ראיתי בספר דברי אמת להגאון חכם יצחק ב"ר דוד שהעיר מקצת מחקירה זו וחקר אם ע"א נאמן בדבר שבערוה במקום דלא איתחזק לא להיתר ולא לאיסור והביא בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים רבותינו בעלי התוס' ורבותינו הפוסקים מהר"ם ב"ר ברוך ותשובת הרשב"א ועכ"פ הכל היכא דלא אתחזק לאיסורא אבל באיתחזק לאיסור לא נמצא לשום פוסק שיסבור דע"א נאמן, וע"ש בדף ע"ה קונטרס בעניני לאוין מעתיק לדברי רבינו ירוחם בתחילת ספר אדם וחוה נתיב כ"ג כתב וז"ל ע"א נאמן לומר אמו נשבית אם הוא כהן לשוייה חלל והוא ששותק ואין מי שיכחישנו ודוקא ביש רגלים לדבר שהיה בשעת מלחמה אבל אם מכחישין אותו אינו נאמן פשוט בפרק האומר מההיא דינאי מלכא ע"כ, והנה מלשון זה דרבינו ירוחם היה נראה לכאורה שסבר סברת הגאון נוב"י דברגלים לדבר נאמן ע"א אף בעדות ערוה החמורה, אבל באמת אין ראיה מהרבינו ירוחם להנוב"י, דהנה בדין הרבינו ירוחם שכתב כגון שהיה בשעת מלחמה אם כן הוחזקה לאיסור וכמו בעיר שכבשוה כרכום ואין מקום להחבא והיכא דאיכא חזקת איסור א"כ העד מסייע להחזקה ולכן מהימן, אבל גם על זה הביא הדברי אמת הרבה כתות מהראשונים דחולקים על רבינו ירוחם:

ובאמת עוד בימי עלומי הקשיתי על הנוב"י דלדבריו יועיל עוף הפורח וגם עבד או שפחה בא"א במקום רגלים לדבר וחלילה לומר כן, וע"כ דדוקא בסוטה גזר רחמנא הכי ולא בערוה אחרת ויש לי בזה הסבר נכון לחלק בין סוטה לשאר עניני אישות אבל אחשוב כי למותר היא להעלות על הספר:

ואך בעיקר הדין הארכתי יען כי רבינו הגדול בעל נוב"י דבריו בכ"מ מוסכמים להלכה ובטח גם בפסק זה רבים ישתו בצמא את דברי רבינו ובפרט כי מועתקים הדברים בפ"ת אה"ע סי' קנ"ז אות ט', ולכן העליתי בזה מה שנראה לענ"ד:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה