אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן נג
שאלה (בארצות שישראל נוהגים בד"מ ע"פ ד"ת) אחד שבק חיים ואחריו נשאר בת קטנה בת ח' שנים ובנים והניח עזבון בית והבת קטנה לא ניתן לה מהעזבון מזונות כל ימי קטנותה כי היתה משרתת והיה לה פרנסה ממקום אחר ולאחר שבגרה נשתדכה עם אחד ובאו לפני ב"ד ותובעת הבת חלק בהעזבון כבן, והנה אמת כי אין לה חלק בעזבון אביה אבל יש לה לתבוע מזונותיה שחייבים לה היורשים מהעזבון עד שתבגר וגם פרנסה הראויה לה מהעזבון כמבואר בשו"ע אה"ע סימן קי"ג, ויש להסתפק אחרי שהיה לה מזונות ממקום אחר אפשר שלא תוכל לה לתבוע כעת מזונותיה, ושאלה כזה נמצא בנוב"י תנינא חלק אה"ע סימן צ"ה והובא בספר פתחי תשובה סימן קי"ב. ואני בעניותי יש לי דברים נגד רבינו הגדול בעל נוב"י לכן מוכרח אנכי להעתיק דברי רבינו הנוב"י ומה שהערנו על דבריו, הנה דעת השואל בנוב"י דהנה כל עיקר תקנת חכמים ליתן להבנות מזונות עד דתבגרון הוא משום שלא שלא יצטרכו לחזור על הפתחים וזו שכבר נזונה יהיה מאיזה מקום שיהיה איבדה מזונותיה, וכתב ע"ז רבינו הנוב"י הנה לכאורה קשה לבטל תנאי כתובה בשביל סברא קלושה כזו ואדרבה מצינו שמעשה ידיה שלה דניחא ליה לאב בהרוחה דבתו ואם עיקר תקנת מזונות היה רק שלא תצטרך לחזור על הפתחים א"כ אם מעשה ידיה של הבת יספיקו למזונותיה למה תהיה נזונית ועוד הגע בעצמך אם יש להבת רכוש רב שנפל לה ירושה מבית אבי אמה הכי בשביל זה אם מת בקטנותה לא יהיה לה מזונות אחר מותו. אמנם כ"ז סברות הכרסיות וצריכין אנו לידע דעתן של ראשונים רברבי, ולדעתי דבר זה תליא באשלי רברבי דבכתובות דף נ"ג ע"ב אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודא ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל ואמר ליה רב חסדא מסברא אית לה כיון דלא קים לה בגווה לא שדי זוזי בכדי.
ושיטת רש"י דהבעיא היא אם יש לה מזונות מהאחין ומסברא אין לה משום דכל תקנתם לא היה רק שלא תצטרך לחזור על הפתחים והכא ליכא למיחש דכי חזי הארוס דמיתזלא זיין לה הארוס וסברת רב חסדא היא דהארוס לא יתן לה כל זמן דלא קים ליה בגווה א"כ האשה שכבר נזונה ודאי דאין לה מזונות מהאחין כן כתב הנוב"י בנידון שאלתו, וממילא בעובדא דידן נמי אין לה מזונות ואמנם הרי"ף פליג על שיטת רש"י שם ומפרש האיבעיא הוא לענין אם יש לה מזונות מן הארוס א"כ אין ראיה מכאן והנה הרמב"ם ורבינו הרא"ש נמי בשיטת הרי"ף קיימי וממילא הוי ספיקא דדינא ופסק הנוב"י דהאחים נקראים מוחזקים בנכסים ואין מוציאין מידם עוד הביא הנוב"י בשם ר"י הלוי דאין לה מזונות מהאחים, , והנה ראיית הגאון ר"י הלוי לא ידענו אבל ראיית הנוב"י עמקו ממני העני בדעת, דהנה שם בראש הסוגיא הכי איתא רב תני עד דתלקחון לגוברין ולוי תני עד דתבגרן ומסיק שם הש"ס דפליגי בארוסה ולא בגר וכן תני לוי במתניתיה עד דתבגרון וימטי זמניהון דאינסבון ופריך הש"ס תרתי אלא או תבגרון או מטא זמניהון להתנסבא, וע"ז מייתי כתנאי עד מתי הבת נזונית עד שתיארס משום ר"א אמרו עד שתיבגר, ואחרי זה מייתי הש"ס מאי דאמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך ומפרש רש"י דשאלתו היה אם יש לארוסה מזונות מהאחין, וא"כ קשה לשיטת רש"י וכי לא ידע רב חסדא ורב יוסף פלוגתא דאמוראי קמאי רב ולוי ופלוגתא דתנאי וכבר עמדו ע"ז בתוס' שם ד"ה ארוסה ותירצו בתוס' או דלא שמיע להו פלוגתא דתנאי דלעיל או שמיע להו ומיבעי להו היכא הלכתא וכן ההכרח לפרש לשיטת רש"י כן א"כ מבואר מתוך הסוגיא דמחלקותם היה בפירושא דמתניתין דתנינן בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יתבין בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין בזה פליגי רב פירש דתלקחון פירושו אירוסין ולוי פשיטא ליה דתלקחון פירושא נשואין וספק זה היה גם לרב חסדא ולרב יוסף וכמו דאיתא שם מקודם תני רב יוסף עד דיהויין ואיבעי להו הויה דאירוסין או הויה דנשואין וכן הכא שאל רב חסדא לרב יוסף אי הא דקתני עד תלקחון לגוברין פירושו קיחא דאירוסין או קיחא דנשואין, ולפ"ז אזדא ליה ראיית רבינו הנוב"י דלשיטת רש"י היכא דהיה לה מזונות ממקום אחר ודאי אין לה דליתא דפשיטא דתקנת חכמים היה שתזון מנכסי אביה לא היה בזה תנאים דאם יהיה לה ממקום אחר לא יתנו לה וכדקאמר הנוב"י בראש דבריו, אלא הכא מספקא להו באירוסין משום דילמא הכי הוי תקנת חכמים דעד דתתארס יהיה לה מזונות ולאחר אירוסין לא יהיה לה מזונות, ומה שמדייק הנוב"י מלשון רש"י דנקט רש"י מסברא אני אומר שאין לה דמאי טעמא תקן רבנן מזונות להבת מנכסי האב כי היכא דלא תתזיל על הפתחים הכא ליכא למיחש להכא דכי חזי ארוס דמתזלא זיין לה איהו מדידיה ואע"פ שאינה מחויב לזונה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל ומזה הוכיח הנוב"י דתקנת חכמים היה רק במקום שצריכה לחזור על הפתחים. ולענ"ד אין ראיה מרש"י לדינו דהכי פירושו דרש"י ז"ל מפרש דלהכי לא תקנו חז"ל רק עד שתתארס דכי תתארס זיין לה ארוס ולהכי תקנו כן אבל אם הבת נזונית ממקום אחר בלי שתתארס ודאי לא נפקע התקנה שתקנו שתזון מנכסי אביה אפילו אם יש לה מאה מנה בכל יום דלא מצינו תקחז"ל לשיעורין וכדאמר הנוב"י בעצמו כן ואך חזר הנוב"י מזה מחמת ראייתו ובררנו בעז"ה דמכאן אין שום ראיה דדוקא על אירוסין הוי תקחז"ל לפירושא דמפר דתלקחון לגוברין הוא אירוסין אבל לא במקום אחר:
אך אע"ג דראיה זו שהביא הנוב"י אין ראיה לדינו של הנוב"י, אבל יש להביא ראיה להנוב"י מהא דאיתא בטור בשם הרמ"ה אה"ע סימן קי"ב וזה לשונו וכתב הרמ"ה ה"מ שלא נתארסה מדעת היורשים אבל נתארסה מדעת היורשים אית לה מזונות דלאו כל כמיניה דיורשים להשיאה עצה להתארס דתפסיד מזוני ואי נמי נתארסה שלא מדעת יורשים וחזו בי דינא דליכא מאן דיהיב לה מזוני מלמדין אותה שתמאן ושקלי מזוני מאחי ע"כ. והנה מלשון הרמ"ה שכתב דלאו כל כמינייהו דיורשים להשיאה עצה דתתארס ותפסיד מזוני משמע אלו נותן לה הארוס מזוני ואין לה הפסד אין לה מזונות מהאחים אלמא היכא דאית לה מזוני ממקום אחר אין לה מהאחים, ואמנם מזה אפשר לדחות דהיכא דארוס נותן לה הכי הוי התנאי ב"ד דאין מהאחים אבל מסוף דברי הרמ"ה ודאי מוכח כהנוב"י שכתב ואי נמי נתארסה שלא מדעת יורשים וחזו בי דינא דליכא מאן דיהיב לה מזוני מלמדין אותה שתמאן מלשון זה שכתב וחזי בי דינא דליכא מאן דיהיב לה מזוני מלמדין אותה שתמאן מדאצריכינן דב"ד יעיינו אם יש לה מזונות ממקום אחר וכתב ודיקדק דליכא מאן דיהיב לה מזוני משמעות דבריו אפילו אם אין הארוס זיין לה אלא נמצא איש אחר דזיין לה נשארה באירוסיה ולא נזונית מהאחים וע"כ הטעם משום דיש לה מזונות ממקום אחר לכן אין לה מהאחים וזהו כהנוב"י:
ואמנם מהנך ראיות קשה לבנות ע"ז בנין ולעשות יסוד לחדש דין כזה והכל מטעם שכתבנו לעיל דלהכי אמר רב יוסף מסברא לית לה משום כיון דנתארסה נפקע החוב מאביה דלא נתחייב רק עד שתתארס וכן בנידון הרמ"ה כיון דנתארסה נפקע החוב דהכי הוה התנאי ב"ד עד דתלקחון לגוברין ומפרש רק דתלקחון היינו קיחה דאירוסין ולהכי כתב הרמ"ה דמלמדין אותה שתמאן אבל כ"ז שלא מיאנה לא אפשר לחייב להאחים שיתנו לה מזונות משום דשם ארוסה עלה וארוסה אין לה מזונות מהאחים ואף שכתב תחלה דנתארסה מדעת יורשים אית לה מזונות כו' אף דהוי שם ארוסה עלה הלא קא מפרש טעמיה משום דמחייבינן להאחים מטעם גרמי שגרמו להפסיד לבת קטנה מזונותיה ולא מטעם חוב של תנאי כתובה דחוב של תנאי כתובה פקע תיכף כשנתארסה וא"כ אין שום ראי' מדינו של הרמ"ה להנוב"י כדפרשנו דהכא הטעם כי כן תקנו דיש לה מזונות עד אירוסין וכיון שנתארסה אין לה שום חוב על האב וממילא אין לה מזונות מהאחים:
ואדרבה מדברי הטור בשם הרמ"ה קשה על הנוב"י דהנה מוכח מהרמ"ה דסבר דארוס אינו מחויב לזונה וכדעת הרא"ש וכן מפורש בדרישה וזהו כשיטת רש"י דרב חסדא ורב יוסף נתווכחו אם ארוסה יש לה מזונות מהאחים אבל מן הארוס ודאי אין לה ולא כהרי"ף ועכ"ז מסקינן בש"ס בלישנא בתרא שם ד' נ"ג דמסברא לית לה היינו מהאחים לשיטת רש"י והרמ"ה והרא"ש וא"כ אין לה מזונות ממקום אחר ומ"מ אין לה גם מהאחים וא"כ מפורש היפך דברי רבינו הנוב"י דהרי מפורש דאין לה מזונות לא מהארוס ולא מהאחים וע"כ הטעם כדפירשנו דתלקחון לגוברין פירושו אירוסין בין אם יש לה ממה להתפרנס או לא זה לא איכפת לן דכן התחייב את עצמו האב ועד שתתארס מוטל החוב על האחים ולא יותר ודקדוקו של הנוב"י מרש"י אינו כלום לענ"ד:
ואלולי אשר דעת קטן כמוני אינה מכריע הו"א בעובדא דהנוב"י דאם הבת זינה להבת כל הזמן שהיו מחויבים האחים לזונה ועתה תובעת הבת מהאחים מזונותיה נראה לענ"ד דמחויבים האחים לשלם לה אפילו אם היה לו מזונות ממקום אחר, דהנה איתא בש"ע אבן העזר סימן קי"ג סעיף ח' מי שמת והניח ב' בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן אין השניה נוטלת עישור אלא חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעישור שלה ויש חולקין וס"ל דהשניה נוטלת עישור שלה תחילה ואח"כ חולקים והנה אע"ג דהרמ"א מייתי לדעת הרא"ש והטור בלשון ויש חולקין דמשמעות דבריו דהם יחידים נגד דיעה הראשונה מ"מ המעיין בטור ובראשונים יראו דדיעה ראשונה היא דעת הרי"ף והיש חולקין היא הר"ח והרא"ש והטור וא"כ הם רבים נגד הרי"ף והרמב"ם וגם כי הרא"ש והטור הם אחרונים והלכה כבתראי וביותר כי הגר"א כתב דהעיקר כהיש חולקין, והנה ידוע דבש"ס אמר ר' יוחנן שניה ויתרה וקאמרינן שם משום דיש לה ריוח ביתא וכן הובא בב"ש ובחמ"ח, והנה פרנסת הבת ומזונות הבת שניהם מתקנת חכמים שכן היה תנאי ב"ד ואם לענין פרנסה אמרינן דאף דיש לה ממקום אחר מ"מ נוטלת עישור נכסים שתקנו כן נמי לענין מזונות ולפ"ז תלוי שאלת הנוב"י בפלוגתא דרבוותא הנך רבותינו לדעת הרי"ף והרמב"ם דהיכא דיש לה פרנסה ממקום אחר אין לה עישור נכסים גם במזונות היכא דהיה לה ממקום אחר אין לה מהאחים ולהרא"ש והטור והגר"א אף דיש לה ממקום אחר מ"מ יש לה מהאחים כמו שפסקו לפרנסה כן למזונות אבל אפשר לומר דאפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם דסברי דהיכא דיש לה ריוח ביתא אין לה עישור נכסים מ"מ מודו בעובדא דהנוב"י דיש לה לתבוע מזונות מהאחים דהנה שם בכתובות (דף ס"ט) הכי איתא תלא ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששעבדו מהו ומסיק רב מבעיא ליה תרווייהו בין מכרו בין משכונו אם מוציאין לפרנסה ולמזונות מיד הלוקחים ומסיק שם ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין ואיבעיא להו לר' יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבל ליה או דילמא שמיע ליה ולא מקבל ליה, ומסיק ת"ש דאתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן א"ר יוחנן שניה ויתרה א"ר חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואת אמרת שניה ויתרה ואם איתא דלא שמיע ליה הא דרבי נימא ליה ר' יוחנן לר' חנינא מאן אמרה, ופריך ע"ז הש"ס ודילמא לעולם לא שמיעא ליה וכי שמיע ליה קביל ושאני התם דאיכא רווח ביתא, א"ל רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכחה מציעא ה"נ דלא יהבינן לה עישור נכסים א"ל אנא ריווח ביתא מהני נכסי קאמינא, א"כ מפורש בסוגיין לר' יוחנן דיש חילוק אימתי אמרינן דאבדה עישור נכסים אם יש לה צרכי נשואיה דווקא בעובדא דמי שמת והניח שתי בנות ובן ומת הבן אחר שגבתה הראשונה עישור נכסים אבל אם יש לה ממקום אחר מחמת מציאה או ירושה מאבי אמה לא אבדה עישור נכסים וא"כ הרי"ף והרמב"ם דפסקו כרי"ח הוא דווקא בעובדא דר"י דיש לה רווח ביתא מהני נכסי אבל אם יש לה ממקום אחר בזה לא פסקו הרי"ף והרמב"ם דאבדה עישור נכסים וכן לענין מזונות הבת אם היה לה ממקום אחר דאמה נתנה לה לא אבדה מזונותיה מהאחין כן היה נראה לענ"ד אם נחליט דמזונות ופרנסה שוים הם בדינם:
אבל יש מקום לומר דאינם שוים דכ"ז דאמרינן אף אם יש לה פרנסה ממקום אחר לא אבדה מה שצריכה ליטול מהאחים זהו לענין פרנסה אבל למזונות אפשר דאם יש לה ממקום אחר אין לה מהאחים, ומצינו הרבה חלוקים יש בין מזונות לפרנסה כמבואר בש"ס ופוסקים, אבל לענ"ד יש להביא ראיה דלענין זה אם היה לה מזונות ממקום אחר דומה לדינו של פרנסה וכמו בפרנסה אם יש לה ריוח מעלמא מחויבים ליתן לה עישור נכסים כן במזונות נמי והוא דאיתא שם בפרק מציאת האשה (דף ס"ח ע"ב) אמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה, מאי אינה כתנאי כתובה אי נימא דאלו פרנסה טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפה ממשעבדי מאי קמ"ל כו' ומסיק אלא מאי פרנסה אינה כתנאי כתובה לכדתניא כו' ובתוספת שם ד"ה מאי תימא דאמאי לא קאמר נמי דפרנסה אינה כתנאי כתובה לענין דאם נשאו או בגרו איבדו מזונותיהן ולא איבדו פרנסתן כדאמר רבי גופא לעיל ולענין פרנסה שמין באב אי אמידניה ומזונות אמרינן לעיל דאין אומדין אם היה אלא שמין את הנכסים ונותנין להם, וי"ל דהנך פשיטא ליה ואיכא למיפרך והא מעשים בכל יום כדפריך לעיל ור"ת תירץ דלענין נשאו או בגרו דאבדו מזונות ולא אבדו פרנסה דא"כ תרתי דרב הונא ל"ל יעו"ש ואם איתא דיש חילוק בין מזונות לפרנסה לענין אם נזונית ממקום אחר דבמזונות אין לה מהאחים ובפרנסה גובה מן האחים א"כ נימא נמי לענין זה אמר רב הונא פרנסה אינה כתנאי כתובה דבמזונות אין לה מהאחים אם נזונות ממקום אחר ובפרנסה יש לה ואין לומר דלא אמר הכי משום דלשון פרנסה אינה כתנאי כתובה משמע לגרועי כח דפרנסה ואי נימא לענין זה כמו שאמרנו נמצא פרנסה עדיפא ממזונות הא ליתא דהרי אמרינן שם בתחלת הסוגיא אי נימא דאלו פרנסה טרפה ממשעבדי כו' והקשה ע"ז מאי קמ"ל אבל אלולי האי קושיא זו הוי אמרינן הכי אף למעליותא, וא"כ נימא דלענין זה אמר רב הונא פרנסה אינה כתנאי כתובה ובכאן לא אפשר לתרץ כתירוצים דהתוספת דהכא ודאי אינה דבר פשוט דהרי בפרנסה גופא פליגא ר' חנינא ורי"ח אפי' אם יש לה ריוח מהנך נכסי א"כ אין זו דבר פשוט וע"כ דלא אמר הכי דלענין זה פרנסה אינה כתנאי ב"ד נראה ברור דאין שום חילוק בין מזונות לפרנסה וכמו בפרנסה אם יש לה ריוח ממקום אחר מ"מ גובתת מהאחים כן נמי לענין מזונות נמי גובת מהאחים כל המזונות:
ויש לברר דין זה מהירושלמי תחילת פרק אלמנה ניזונית רב יהודה בשם שמואל רבי אבוה בשם ר' יוחנן מציאתה שלה הותירה מזונות אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונות שלו אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונות שלה הותירה בליות שלה ופריך הירושלמי מה אם א"א שהותירה מזונות שלו הותירה בליות שלה אלמנה שהותירה מזונות שלה הותירה בליות לא כש"כ, ומשני תמן צריכא לון לנדתה אף הכא צריכא לון לנדתה וא"כ דבאלמנה שמציאתה שלה מותר מזונות שלה, ממילא ביתומה דאף מעשה ידיה שלה כדאמרינן בפרק נערה (דף מ"ג ע"ב) והלכתא כוותיה דרב דאמר בת הניזונות מן האחין מעשה ידיה שלה וכ"ש מציאתה כמפורש במתניתין שם מציאתה ומעשה ידיה אע"פ שלא גבתה ואוקמינן בגמרא שם מעשה ידיה כמציאתה מה מציאה לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב ולאחר מיתת האב לעצמה וכיון דמציאה לעצמה ממילא גם מותר המזונות ג"כ לעצמה כמו באלמנה, ואחרי דבררנו דמותר מזונות ודאי לעצמה דלא גרע מאלמנה א"כ ממילא מוכח דהיכא דלא היה צריכה כלל למזונות כמו בעובדא דמרן הנוב"י דאמה נתנה לה מזונות ודאי לא הפסידה חוב שלה המגיע לה מנכסי אביה וצריכים היורשים לשלם לה כל המגיע לה ודלא כמרנא הנוב"י דפסק דלא צריכים היתומים לשלם לה עשום דלא נתקן לזונה רק שלא תחזור על הפתחים וביש לה ממקום אחר שאינה צריכה לחזור על הפתחים אינם צריכים היתומים ליתן לה, ומהירושלמי מוכח דאינו כן דהרי אם הותירה ממזונותיה ג"כ אינה צריכה לחזור על הפתחים ומ"מ אינה. צריכה להחזיר להיתומים ולדברי הנוב"י היה לה להחזיר המותר להיתומים ואין לחלק ולומר דהתם בירושלמי הטעם משום דכבר נתנו לה וזכתה גם בהמותר אבל באינה צריכה למזונות ולא נתנו לה לא צריכים ליתן לה כלל, אך לענ"ד זה אינו כלום דבעובדא דהירושלמי במותר מזונות מאן לימא לן דכבר נתנו להאלמנה דלמא מיירי שלא נתנו עוד רק ששמו לה שצריכים ליתן לה כך וכך ונעשה מותר ועוד מאי סברא היא בחוב לחלק בין בידה או לאו בידה אם לא תקנו על דרך זה היה להחזיר להיתומים וכיון דלהחזיר ודאי אינה צריכה ממילא אם עוד לא נתנו לה צריכים ליתן לה אף אם היתומה אינה צריכה:
ואמנם לפ"ז אכתי הדבר תלוי באשלי רברבא דהנה במותר מזונות אלמנה פליגי הרמב"ם והראב"ד פרק ח' מהלכות אישות והובא גם בטור אה"ע סימן צ"ה דהרמב"ם פסק כהירושלמי והרמב"ם פסק דמותר מזונות אלמנה ליורשים וביאר המ"מ דהרשב"א כהרמב"ם ס"ל ודחוה להירושלמי מהלכה וגם בש"ע לא הביא כלל דעת הראב"ד וא"כ אזדא ראייתינו מהירושלמי, אבל לענ"ד נראה דבמותר מזונות של היתומה גם הרמב"ם מודה דלעצמה ולא ליורשים, דהנה מזונות אלמנה נתקנה משום שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה לפרנסתה ולהכי תקנו חכמים שמעשה ידיה של אלמנה ליתומים והם יפרנסו אותה ולכן אם הותירה ודאי שייך להיתומים אבל ביתומה דמעשה ידיה לעצמה ומ"מ תקנו חכמים שיתנו לה מזונות א"כ עשאום חכמים חוב מזונותיה אף אם יש לה במה להתפרנס וא"כ מאי חילוק יש אם היה לה להתפרנס ממעשה ידיה או שאמה נתנה לה מזונות וכיון דביש לה מזונות ממעשה ידיה מחויבים היתומים לזונה כמו כן ביש לה מזונות ממקום אחר נמי הדין דהיתומים מחויבים לשלם לה מזונותיה כן נראה לענ"ד השפלה לענין דינו של הנוב"י ובעובדא דילן שהיה משרתת נ"ל דגם הנוב"י מודה שגובית מהאחים מזונותיה דהלא בפירוש אמרו חכמים מעשה ידיה לעצמה ואיך נוכל לעקור הלכות קביעות ע"ש בפ' נערה (דף מ"ג) ובש"ע סי' קי"ב: