אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן נב
באור דברי השו"ע בסימן נ"א בהגה הדברים הנקנים באמירה או שפסק האב וקנו מידו הוי כשאר חוב ואפילו מת האב קודם שנשאה החתן מוציא מן היורשין ואפילו ממשעבדי כשאר חוב, ויש אומרים דאין מנכין לבת מירושתה הואיל וזכה בהם בחיי האב, ע"כ לשון ההגה:
ובדין זה נתלבטו רבותינו האחרונים הח"מ והב"ש, והקשו דהרמ"א סותר דבריו מכאן לחו"מ סי' רפ"ו והכי איתא שם בהגה מי ששידך בנו וקצב ליתן נדוניא ומת קודם שנכנס לחופה אין נוטלין הנדוניא אלא מחלקו שהרי לא זכה בה בחיי אביו וא"כ מפורש ברמ"א להפך דלא נשתעבד בקנין שעשה בחייו, ועיין בב"ש סעי"ק ט' שהאריך לפרש דברי הרמ"א דשם בחו"מ מיירי שהי' הקנין סתם ולא התנה בפירוש לבן או לבת ולכן אם מת בטל הקנין והכא באה"ע מיירי דעשה קנין בפירוש לבן או לבת והוכיח חילוק זה מדברי תשובת מהרי"ו שממנו הוציא הרמ"א דין זה והאריך בזה הב"ש שם:
ואנכי העני בדעת אלולי דברי הב"ש הוה אמינא דלא קשיא מידי דברי הרמ"א אהדדי דהנה שם בח"מ סימן רפ"ו כתב הרמ"א מי ששידך בנו וקצב ליתן נדוניא ולא הזכיר קנין כלל ולכן לא זכה החתן או הכלה בשום דבר כי בלתי קנין לא נעשה שום התחייבות כלל על האב ולכן כשמת מנכין לו הנדוניא מחלק ירושתו, אבל הכא באה"ע דיקדק הרמ"א וכתב הדברים הנקנים באמירה שזהו כמו קנין כמפורש בש"ס ובשו"ע בתחלת הסימן לשון המחבר או שפסק האב וקנו מידו ואז ודאי הוי כשאר חוב, וא"כ דברי הרמ"א נכונים וברורים ישרים ומתוקים, אכל נלענ"ד דלא רצה הב"ש לפרש כן משום דלפי פירושינו תקשה למה דוקא ומת קודם שנכנס לחופה אין נוטלין הנדוניא הלא אף אם אביו בחיים ג"כ יוכל לחזור מהנדוניא דהרי בלא קנין לא נשתעבד כלל וראינו דהרמ"א דיקדק לומר משום דמת האב קודם אינו נוטל הנדוניא ואלו בלא קנין אין נ"מ בין מת קודם הנשואין או לא מת קודם הנשואין אם אינו רוצה ליתן אינו נותן, אבל באמת נראה ברור דפירושינו בדברי הרמ"א אמת הוא והקושיא במה נשתעבד אף אם האב בחיים אין זו קושיא כלל משני טעמים אחד דאם לא מת קודם והוא בחיים הרי מחויב הוא בקנס מטעם בשת וכמבואר בש"ך ח"מ סימן ר"ז סעי"ק כ"ד דאף בלא קנין מחויב הוא בבשת, ואף לדברי הקצה"ח שם דפליג על הש"ך עיין בקצה"ח סימן ר"ז סעי"ק ז' ח' דלא מחייב בקנס בלא קנין מ"מ מודה שם הקצה"ח דהיכא דאיכא שטרא אינו צריך קנין ונוכל לומר דהרמ"א בסימן רפ"ו שם בח"מ מיירי דכתבו תנאים בשטר אכן לא נכתב ככל דיני שטר ובכה"ג מודה גם הקצה"ח דחייב בקנס אף בלא קנין ולכן אם האב בחיים צריך לשלם הנדוניא דאי לא ישלם הנדוניא אזי מחויב הוא בקנס, ובאמת לענ"ד דברי הקצה"ח שם וראיותיו חלושים מאד ואין בהם כדי השגות על הש"ך דמאי קשיא ליה להקצה"ח דזהו בשת דברים ובשת דברים אינם חייבים עליו זה לא קשיא מידי דהן אמת דביישו בדברים פטור, אבל אם התחייב א"ע בפירוש שישלם בעד הבשת ודאי אף בלא קנין ובלא שטר מחויב הוא לשלם אף על בשת דברים וכמו באוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דדעת כל הפוסקים דחייב אף בלא קנין, ועיין בספר נה"מ סי' ש"ו סעי"ק ו' שהביא בשם הש"מ בשם הראב"ד והריטב"א שהקשו באם אוביר ולא אעביד למה משלם הא הוי מבטל כיסו של חבירו ופטור ותירץ דחייב מטעם ערב ובההיא הנאה דקא סמיך עליו גמר ומשתעבד וכן הוא בתנאים שכותבין אמרינן נמי בההיא הנאה דסמיכי אהדדי גמרו ומשתעבדים זה לזה לשלם בעד הבשת ועיין בנה"מ סי' קע"ו סעי"ק ל"א ובסי' קפ"ג ולפ"ז דברי הש"ך נכונים וברורים:
ועוד נראה דלא קשיא כלל אם לא עשה קנין גם בחיי האב אינו צריך ליתן הנדוניא ואף לדברי הקצה"ח דאינו חייב בבשת בלא קנין ג"כ ניחא מאד דברי הרמ"א דנ"ל דכוונת הרמ"א שכתב ומת קודם שנשאה כוונתו דאלו לא מת קודם ודאי הברירה בידו אם רצון האב ליתן נדוניא הרי רצונו לכך ואם אין רצונו ליתן הנדוניא ודאי הברירה בידו שלא ליתן ואך מזה לא איירי הרמ"א דבחיי האב מסתמא לא ישנה מדיבורו דהרי רצונו להשיא בתו או בנו ובפרט כי כבר ביארו הפוסקים דהבטחת הנדוניא נקרא אמירה לעני והוה עליו חוב מטעם נדר ואסור לו לחזור. דהרי החתן והכלה עניים המה ואין להם משלהם כלום ועיין ב"ש בסימן נ"א סעי"ק י"א בשם מהרי"ל אבל אשמועינן הרמ"א דהיכא דמת האב קודם אז פטורים היורשים דלא תימא דבזה שהבטיחם לתת להם נדוניא הוי כמו דברים הנקנים באמירה וקמ"ל הרמ"א דאינו כן ולא זכו קודם נשואין כלל ואף אם היה הנשואין ג"כ לא זכו רק באופן המבואר בשו"ע אה"ע סימן נ"א, וזה פשוט ונוחים דברי הרמ"א באין שום סתירה מן ח"מ לאה"ע:
ואמנם דברי הרמ"א לאו הלכה פסוקה אף דסתמה בשו"ע, דהנה רבו החולקין ועיין מל"מ פרק ו' מהלכות זכיה שהביא דברי המהרי"ט ותשובות כן לב ומהרשד"ם ועוד גדולים מפורסמים דפליגי על הרמ"א וסברי דכיון שמת האב הפוסק הנדוניא קודם הנשואין לא זכה כלל בהנדוניא ואף בכתוב בתנאים קנין מעכשיו עכ"ז לא זכו החתן או הכלה בהנדוניא והאריך בזה המנ"מ וביאר טעמיהם משום אומדנא דאדעתא דהכי שיהיה להם משלהם דהיינו חלקם בירושה לא שיעבד נפשיה, ופלפלו עצמם בדברי התוס' דפרק נערה (דף מז) בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ויש שפרשו הטעם דלא זכו בהנדוניא משום דאין זוכים עד הנשואין ועיין תשובות עבודת הגרשוני סימן קכ"ט ותשובות הב"ח סימן י"ד ח"א ותשובות שארית יוסף, ואמנם אם כתב התחייבות בהתנאים דעת הח"ס באה"ע סימן קל"ה דהוי חוב גמור, ואך מצאתי בתשובות הגאון ברית אברהם ובספר פתח הבית בדין המתחייב בדבר שאין בו ממש ענף ג' וענף ד' דאפילו בהתחייבות גמורה ומת לא זכו הזוג בהנדוניא ומנכין להם מחלק ירושתם ועיין בספריהם שהאריכו בזה הרבה, ואפשר לומר דהח"ס דסבר דהתחייבות הכתיבה בהתנאים עושה אותם שטר גמור, אפשר לא אמר אלא לענין דלא מיקרי קנין אתן דבזה מיירי הח"ס שם אבל לענין אם מת קודם הנשואין אם נוטלים הנדוניא חוץ חלק ירושה אפשר דהח"ס סבר כהנך גאונים שהעתקנו דסברי דאינם זוכים בהנדוניא חוץ חלק הירושה:
ובזה דאמרינן השתא דהגאונים רבים חולקים על הרמ"א וסברי דאם מת האב הפוסק קודם הנשואין דאינו נוטל הנדוניא, מצאתי בעז"ה ראיה לדברי הגאונים הנ"ל מהירושלמי סוף פרק יש נוחלין והוא דאיתא בירושלמי שם על המשנה נשאו גדולים ישאו קטנים וע"ש פירש הרשב"ם וזה לשונו נשאו גדולים נשים ועשו צרכי חופה מתפיסת הבית לאחר מיתת אביהן קודם חלוקה ישאו גם הקטנים כמו כן קודם חלוקה, ועל זה איתא בירושלמי שם ר' ירמי' בעי קומי ר' זירא נסבין רברביא מאה גרבין ואינון טבין עשרים דינרין נסבין זעירייא מאה גרבין דאינון טבין עשרה דינרין אמר ליה כמה דנסבין אילין יסבון אילין, ודברי הירושלמי לכאורה תמוהין מאד מאי בעי ר' ירמיה ומאי סברא יש לו לומר דאם הגדולים לקחו יין ששוה עשרים דינרין יטלו הקטנים יין ששוה עשרה דינרין ולמה לא יטלו רק החצי ממה שלקחו הגדולים ועוד תמוה דהרי זהו היפך המשנה דהרי במשנה קתני מפורש דכמה שנשאו הגדולים מתפיסת הבית כן ישאו הקטנים, ואיך עלה על דעת ר' ירמיה לומר שלא כהמשנה ואם נאמר דשאלתו היה אם הלכה כאותו משנה או לא צריך טעם למה לא יהיה הלכה כהמשנה והסברא מחייב דין המשנה, , והראותי דברי הירושלמי לכמה חכמים גדולי הדור ולא אמרו דבר בפירושא דהירושלמי:
והנה עזרני ה' יתברך והבנתי דברי הירושלמי עפ"י דברי רבינו הבית חדש בביאורו לדברי הטור ומדבריו עמדתי על דעת קדושים, וזה לשון הב"ח בח"מ סימן רפ"ו נשאו גדולים יראו קטנים כו' משנה וגמרא פרק יש נוחלין (דף קל"ט) ואיכא למידק מאי קמ"ל פשיטא כו' ויש לומר דאתא לאשמועינן דאע"ג דהאב אמר בחייו שיתן לבנו כך וכך כההיא דרב גידל בשטרי פסיקתא אפילו הכי לגבי אחין לאו כלום הוא דלא זכה הבן בנכסים אלא לאחר הנשואין וכיון שלא היה הנשואין אלא לאחר מיתת אביהם ישאו גם הקטנים מן האמצע עכ"ל רבינו הגדול הב"ח ומבואר מכאן דהב"ח חולק על הרמ"א בשו"ע אה"ע סימן נ"א דפסק הרמ"א דדברים הנקנים באמירה הוי כשאר חוב ואפילו מת האב קודם שנשאה מוציא מן היורשים והב"ח מפרש לדעת הטור היפך דעת הרמ"א דאין מוציאין מן היורשים ולפלא שלא הביא דעת הרמ"א ויכתוב עליו שלא כדברי הרב בהגהת שו"ע כדרכו ברוב המקומות בחבורו ואיך שיהיה למדנו מדברי הב"ח דפירושא דהמשנה וגמרא והטור דנשאו גדולים ישאו כמו כן גם הקטנים מיירי דהגדולים לקחו צרכי נשואין מטעם דאביהם פסק להם הנדוניא בדברים הנקנים באמירה ועכ"ז לא זכו הגדולים יותר מהקטנים ואני אומר עוד דהמשנה איירי באופן או כהב"ח דהאב פסק בדברים הנקנים באמירה או שקנו מן האב בקנין ומת קודם הנשואין דלהב"ח דאם האב פסק בדברים הנקנים באמירה לא זכו כמו כן בקבלו מן האב בקנין נמי לא זכו הבנים קודם הנשואין דלענין בני חורין שני הדברים בשוה וע"ש בט"ז לענין משועבדים הקשה הט"ז על הרמ"א שכתב דגובה ממשועבדים אבל לענין נכסים ב"ח שניהם שוים ואם בדברים הנקנים באמירה ומת האב קודם הנשואין לא זכו היורשים מה שפסק להם אביהם כמו כן בקנין ומת קודם נמי הכי הוא דלא זכו הבנים קודם הנשואין, וכן אפשר לומר דהבין כן ר' ירמיה בפירושא דהמשנה כהב"ח אך לר' ירמיה היה הדבר בספק אם פסק האב נדוניא בדברים הנקנים באמירה או שקנו מיד האב ומת האב קודם הנשואין נסתפק ר' ירמיה אם זכו הנדוניא לבד ירושתם כהרמ"א בשו"ע או לא זכו כהנך רבותינו האחרונים שהבאנו לעיל דלא זכו בהנדוניא אם מת האב ובהכי מיירי המשנה דנשאו הגדולים כו' או דזכו היורשים בהנדוניא והמשנה מיירי פשוט בלא פסיקה בדברים הנקנים באמירה ודלא כהב"ח, והנה דעת רבינו האי גאון הובא בתוס' פ"ק דגיטין (דף י"ג ע"ב) תוס' ד"ה וחכמים אומרים דבכל מקום דאיכא ספיקא דדינא חולקין, ולכן כיון דלר' ירמיה היה ספק בדין זה היכא שפסק האב הנדוניא והיה בדברים הנקנים באמירה וכדרב גידל דאמר הן הן הדברים הנקנים באמירה אם הלכה כהרמ"א אי לא ורצה מספק לומר דהגדולים זוכים במחצה הנדוניא וכדעת רבינו האי ולכן שאל לר' זירא אולי יסבון הקטנים החצי ממה שלקחו הגדולים דהגדולים זוכים במחצה הנדוניא והשיבו ר' זירא דאין זוכים כלל וכמה דנסבין הגדולים יסבון הקטנים דהעיקר הוא כהבית חדש וכל רבותינו החולקים על הרמ"א דלא זכו כלל בהנדוניא אם מת אביהם קודם הנשואין, ודבר זה כפתור ופרח בדברי הירושלמי עכ"פ הוכחנו בטוב טעם ראיה מהירושלמי להגאונים דאם מת האב הפוסק הנדוניא קודם הנשואין לא יטלו הנדוניא כלל רק חלקם מהירושה ודלא כהגהת שו"ע וצ"ע:
ובעצם הענין שאמרו הפוסקים דאין מוציאין מהיורשים אם מת האב הפוסק הנדוניא קודם הנשואין מטעם אומדנא דאמדינן דעתיה דלא פסק ליה אדעתא דהכי אם יהיה לו ירושה קשיא לי אם אמרינן בכי הא אומדנא אמאי פסקינן במזונות בת אשתו שהתחייב לזונה חמש שנים וגירש את אשתו או מתה ומ"מ מחויב לזונה כמפורש במשנה ובגמרא ובשו"ע אה"ע סי' קי"ד ואמאי לא אמרינן אומדנא דאדעתא דהכי שאם לא ידור עם אשתו לא התחייב א"ע לזונה, ואמנם הב"ש באה"ע שם סעי"ק י"א הקשה קושיא זו ותירץ הב"ש דדוקא בנדונית חתנים אמרינן אומדנא אם מתה בתו משום דלא היה דעתו אלא ע"מ שתהנה בתו יעו"ש, ועוד מביא בשם הט"ז לחלק בע"א דדוקא בנדוניא אמרינן אומדנא ולא בחיוב גמור, והנה אנכי לא אדבר מצד הסברא כי מה נחשב סברתי נגד סברת הנך רבותינו עמודי העולם, אבל תמוה לדברי הנך רבותינו המובאים במל"מ פרק ו' מזכיה דהתם השתמשו בסברת אומדנא בעובדא שמת האב הפוסק הנדוניא והתם לא שייך סברת הב"ש דהרי שם הבת קיימת וגם לא סברת הט"ז דבחיוב גמור לא אמרינן אומדנא וע"ש בח"מ סימן ס' בט"ז ובהגהת הט"ז הוא הח"ץ שהאריך שם דבחיוב גמור לא אמרינן אומדנא והנה עובדא דהמל"מ היה חיוב גמור בשטר ובקנין ובמעכשיו ועכ"ז השתמשו הפוסקים בסברת אומדנא ומהר"ש הלוי שלא ניחא ליה התם לפטור היורשים מטעם אומדנא, טעמיה משום דהיכא דבעינן דעת הצד השני לא אמרינן אומדנא כדהסבירו התוס' סברא זו בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ולי קשיא מדברי הט"ז גופא דבח"מ סבר דבחיוב גמור לא אמרינן אומדנא והכא בט"ז אה"ע הובא גם בב"ש שם סק"ד פסק דאם נעשה מזונות ביוקר גדול אינו צריך לשלם לה מטעם אומדנא ועיין בספר שער המשפט סימן ס' האריך על דברי הט"ז הנ"ל והשיג עליו עכ"פ ממזונות בת אשתו עדיין קשה להנך רבותינו הפוסקים המובאים במל"מ שפטרו את היורשים מטעם אומדנא:
ולענ"ד באמת לא קשיא ממזונות בת אשתו משום דהתם שנינו במתניתין הפקחים היו כותבים ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי, וא"כ היה לפניו עצה בשעה שהתחייב א"ע ולא יתחייב אם תתגרש ממנו אשתו או שתמות וכדומה והוא לא כן עשה א"כ אנן סהדי שהתחייב א"ע אף אם לא ידור עם אשתו, וא"כ לא שייך כאן כלל אומדנא ואדרבה יש אומדנא להיפך לחייבו ולא לפוטרו ועוד נראה דלא קשיא ממזונות בת אשתו כמבואר בנה"מ סימן ר"ל דהיכא דנהנה מזה לא אמרינן אומדנא והכי נמי נהנה ואפילו ראוי ליהנות נמי לא אמרינן אומדנא:
עוד יש לי סברא נכונה לחלק דבמזונות בת אשתו לא שייך אומדנא עפ"י דברי הרמב"ן בפרשת משפטים אות ג' ד"ה והנראה בעיני ע"ש לענין שקנה עבד עברי דחייב לזון אשתו של עבד ובניו של העבד כתב הרמב"ן וזה לשונו והנראה בעיני כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלוים להם מנגד מצפים לידי הבעל ועתה שנמכר יאבדו בצרתם ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו ומתוך זה דן הרמב"ן דמזונות מעשה האשה והבנים שייך להאדון, והנה כמו כן נוכל לומר במזונות בת אשתו שבשעה שנשאה האשה לקח לו מוסר אחרי דהתורה חייבתו להאדון שיפרנס בניו וביתו של העבד פשיטא בת אשתו שחייה תלוים לה מנגד ואף דהתם לוקח מעשה ידיהם והכא מזונות בת אשתו לעצמה ניחא ליה בזה מחמת שהאם שלה היא אשתו ומצוה יש בזה לכן נכנס לשיעבודה שיחויב לה בכל האופנים ויש לנו אומדנא לחייבו וזה נכון בסברא:
והנה יודע אנכי שמחברים רבים גאוני עולם האריכו הרבה בסברא זו דאמדנא ואך אין לי הספרים לא פלפלתי בדבריהם ורק כתבתי העולה על רוחי וברוך החונן לאדם דעת:
ומתוך כל הדברים הללו שכתבנו יש לדון על מעשה שראיתי באחד שהתחייב לבת אשתו לזונה ולפרנסה ולהשיאה לאיש וליתן נדוניא והיה כתוב בהתחייבות כל זמן שידור עם אשתו וששה שבועות קודם שמת כתב תנאים עם בת אשתו והשליש קצת מעות וקודם הנשואין מת האב הפוסק נראה שפטורים יורשי המת להשיאה וליתן הנדוניא וצרכי הנשואין דאפילו על בתו אם יש לה ירושה רבו הפוסקים דפטורים היורשים ליתן הנדוניא ופשיטא על בת אשתו ובפרט בעובדא שראיתי היה לה צרכי נשואין ממעות אמה שתטול מכתובתה מעות הרבה גם בעד צרכי בתה וגם אפילו אם השליש מעות ביד שליש כ' בספר פתח הבית דהוי ספיקא דדינא אם זכו הזוג החתן והכלה והארכתי בזה לעצמי ואין רצוני לכתוב פה כי מי אנכי איש עני בדעת פחות הערך להכניס עצמו לפסוק הלכה למעשה במקום שיש גדולים וטובים ממני הצעיר משה קאצינעלינבוגין: