אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן נא

סימן נ

שאלה אם חסרון הקנאה בגט הוי פסול כמו מחוסר קציצה או לא:

תשובה בעזה"י הנה הדבר מפורש בר"נ גיטין על מתניתין גיטין (דף כ"ב ע"ב) האשה כותבת גיטה והאיש כותב שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו כתב הר"נ וזה לשונו ותמיהני איך אשה כותבת את גיטה ומקנתו לבעל והא מחסרא הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה דהא כתבינן לעיל דבאשה כותבת גיטה לא אקנו ביה רבנן לבעל מידי והו"ל מחוסר כתיבה הקנאה ונתינה, עוד האריך קצת שם הר"נ ומסיים וז"ל ומתוך הדוחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מיקרי מחוסר מעשה דדומיא דכתיבא בעיא כיון דכתיב וכתב ונתן, מבואר ברבינו ניסים דמחוסר הקנאה קודם נתינה אינו פוסל בגט אבל דברי הר"נ תמוהים מאד, ולכאורה דבריו סותרים סוגיות ערוכות דהנה אמרינן בפרק כסוי הדם דכסוי הדם אינו נוהג במוקדשין וקא דחיק הגמרא מאד בטעם הדבר למה אינו נוהג במוקדשין ולבסוף מסיק הגמרא ואב"א כולה ר' שמעון היא ושאני הכא דאמר קרא ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה פדי' וכסוי והשתא דאתית להכי אפילו תימא קדשי מזבח מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי א"כ מפורש דמחוסר פדי' אף שאינו בגוף הדבר כמו שפיכה עכ"ז הוי חסרון ודבר זה דומה ממש להא דאמרינן בגיטין וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה וא"כ אם זהו שמחוסר פדיון הוי חסרון לענין כסוי כן הוי חסרון הקנאה חסרון בגט ונתקשיתי בזה הרבה עד שידידי הג' ר' אהרן סידערסקי מהוראדנא הראה לי שכבר כתובה קשיא זו על ספר בית מאיר על אה"ע בשום הגאון ר' איצקל המבורגער, עוד קשה לי מסוגיא ערוכה בפרק ראשית הגז (ד' קל"ה) ראשית הגז אינו נוהג במוקדשין ודייק בגמרא שם מוקדשין מאי טעמא לא ולבסוף מסיק רבא אמר במקדיש גיזה עצמה סד"א ליגזז וליפרוק וליתוב ליה אמר קרא גז צאנך תתן לי מי שאינו מחוסר, אלא גזיזה ונתינה יצא זה שמחוסר גזיזה פדי' ונתינה ופירש"י מדקסמיך גזיזה לנתינה בעינן שלא יהיה חסרון פדי' בנתיים הרי מפורש דפדי' חסרון כמו חסרון בגוף הדבר וקושיא זו מצאתי כתובה על ספר תורת גיטין מהגאון מליסא, והתירוצים שמתרצים הגאונים הנ"ל דחוקים מאד כנראה לכל מעיין:

ונלענ"ד לתרץ דהר"נ מחלקן בין מחוסר פדיה האמור לענין הקדש למחוסר הקנאה דהדיוט, דהנה ידוע דהקדש נפדה בשלשה אליבא דרבנן ועשרה אליבא דר' אליעזר בן יעקב בסנהדרין פ"ק (דף י"ד) מתניתין דלא כהאי תנא ועיין בפרק הנחנקין (דף פ"ח) מוכח משם דזהו לעיכובא דאם הגזבר מכר ההקדש בלי שומא משלשה או בלתי עשרה אליבא דר' אליעזר בן יעקב לאו מכירה מיא כלל וכבר הביאו ראיה זו בתוספס תמורה (דף כ"ז) ד"ה לא אמרו והטו"א במסכת מגילה פרק הקורא את המגילה (דף כ"ג) ד"ה אדם מי קדוש:

וגם בהקדש הדין דפחות מכדי אונאה חוזר אם שמוה בתרי כדאיתא בתמורה שם וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהלכות עירוכין הלכה י' וגם הקדש אין פודין את ההקדש אכסרא אלא בחקירת דמים ע"ש ברמב"ם הלכה י"א ולא כן בהדיוט דאינו צריך שומא ופחות מכדי אונאה הוי מחילה ואף בשיעור אונאה ג"כ קנה רק מחזיר האונאה אבל גוף המכר קיים ומוכר אכסרא המקח קיים ולדעת הטור בחו"מ סי' רכ"ז אפילו האונאה אינו מחזיר ועיין בש"ע חו"מ סימן רכ"ז סעיף י"ט:

ולכן בהקדש מחוסר פדי' הוי חסרון אחרי דמחוסר כמה דברים המעכבים פדייתם אבל בהדיוט דא"צ שום דבר רק תיכף כשמסכים לתתם לחבירו הוי מדאורייתא קנין מעליא אף בלתי נתינת הכסף ובלי מסירה או משיכה או שארי קנינים כאשר מבואר אצלינו בקונטרס הקנינים לקמן סימן נ"ו ואף לולי דברינו שם ובעינן קנין כסף או משיכה אבל תיכף כשמשך או נתן דמים נגמר קנינו בשלימות ודבר זה הוא בידו וכל שבידו לאו מחוסר מעשה היא, ולכן כתב הר"נ כיון דהחסרון אינו בגוף הדבר כמו קציצה לא נקרא מחוסר עוד מעשה בין כתיבה לנתינה אבל חסרון עדי' בהקדש דבעינן שומא ומעכב בדיעבד דבלי שומא אינו פדוי ודאי הוי חסרון ואף אם נאמר כדברי הרשב"א דכל היכא דלא בעינן מומחין לא אמרינן מי יאמר דמזדקקי ליה תלתא וכדמוכח ממסכת שבת (דף מ"ו) דהדיוטות מצוים הרבה אבל מ"מ מחוסר מעשה גדול לקבצם יחד ולהשוות דיעותיהם ולעשות חקירה על הדמים ולכן בהקדש מחוסר פדיה הוי חסרון כמו חסרון קציצה בגט וזה פשוט וברור לענ"ד ואין שום קושיא על הר"נ וא"כ דינו מקוים ובפרט דלא נמצא מי שיחלוק עליו בזה וא"כ פשטינן דחסרון הקנאה בגט לאו חסרון הוא, וכעין סברא זו מצאתי בחידושי רשב"א ב"ק (דף ס"ז) ד"ה מעיקרא חולין והשתא הקדש ועפ"י דבריו דברינו מקוימים בק"ו:

ועדיין צריך ביאור, דהנה התוספת בתמורה שם ד"ה לא אמרו הקשו קושיות חמורות ע"ז דמוכח מסנה' פרק הנחנקין דאם נפדה ההקדש בפחות מג' לרבנן או פחות מי' לר' אליעזר בן יעקב אינו פדוי ובתמורה משמע דמחולל גם בתרי וגם קשה הא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל, ומתוך זה חידשו התוספת דין מחודש דיש חילוק בין בע"ב הפודה הקדישו בכי האי גוונא אינו צריך שלשה לשום ההקדש ובכה"ג הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אבל גזבר המוכר הקדש צריך ג' או י' יעו"ש בתוספת ועיין טו"א שהאריך בזה, ומסכים לדינו של התוספת, ולפ"ז דבעה"ב הפודה הקדש שלו א"צ כל אלו הדברים שאמרנו לעיל א"כ יסתער עלינו בחזרה הקושיא שהקשינו מפרק כסוי הדם דמשני הגמרא דלהכי פטור הקדש מכסוי משום דכתיב ושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא הקדש שמחוסר שפיכה פדי' וכסוי דהתם מיירי בבע"ב שעליו מוטל לפדותו וע"ש בתוספת ד"ה ולפרקינהו דצריך לפדותו משום הפסד קדשים נראה מדבריהם שהבע"ב הוא הפודה ובע"ב לשיטת התוספת תמורה הוי כהדיוט הקונה דבר מהדיוט דבינו לב"ע שפיר דמי ולית כאן שומא בג' ועכ"ז קרינן ליה מחוסר פדי' וא"כ חסרון פדי' ומחוסר הקנאה דהר"נ שוה ולדברי הר"נ דמחוסר הקנאה לא הוי חסרון קשה עליו ממחוסר פדי' דהכא דהוי חסרון:

אברא דדברי התוספת בעצמם תמוהים מאד, וזה שנים רבות הוי קשיא לי דדבריהם הם נגד סוגיא ערוכה בבכורות (דף כ"ה) דמשני דפרה אדומה קדשי בד"ה ואינו אסור בגיזה ופריך דהרי מדרבנן אסור ומסיק אלא שאני פרה דלא שכיחא ופירש ולא גזרו רבנן במילתא דלא שכיחא ופריך הגמרא. וליחלה ולפקה לחולין ולגזזה והדר לקדשה ומשני דמיה יקרין ופריך וליעבד כדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומשני אימר דאמר שמואל דיעבד לכתחלה מי אמר, והנה פרה אדומה היא משל ציבור וליכא בעלים שהקדישוה ועכ"ז מקשה הגמרא ליעבד כדשמואל הרי מפורש דגזבר המוכר הקדש יוכל למכור שום מנה על שו"פ וממכרו ממכר הרי מפורש דלא כהתוספת, ואחי הרב הגאון ר' סענדר אב"ד דק"ק ארלא נ"י הקשה על התוספת ג"כ מסוגיא ערוכה במסכת מעילה (דף י"ד שם) אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין מ"ט כו' ושם מתיבי מותר הקטורת מה היו עושין בה היו מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין ונותנין אותה לאומנין וחוזרין ונוטלין אותה מתרומה חדשה ופריך אמאי ליחליה אבנין ומשני דליכא בנין כשיעור מעות ופריך והאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל ע"ש והתם ג"כ בגזבר איירינן ופריך וליעבד כדשמואל אם כן מפורש מהכא ג"כ דלא כהתוספת וכבר היה לי מו"מ בדבר הזה עם הגאון עטרת הגולה ר' יוסף שאול ז"ל אב"ד מלבוב ועם הגאון המפורסם פאר הדור ר' הירש ליב נ"י ר"מ דמתיבתא רבתא וואלאזין וכולם השאירו דברי התוספת בצ"ע, והגאון ר' הירש ליב בספרו העמק שאלה הרגיש בהקושיא השניה מסוגיא דמעילה על התוספות, אבל בין כך ובין כך יהיה איך שיהיה התוספת אמרו כן ולפ"ז יחזור הקושיא על הר"נ דהרי בבע"ב הפודה הקדש שלו א"צ שומא ולדברי הר"נ לא הוי חסרון והיה באפשר לומר דהתוספת לא סברי דינו של הר"נ בזה שמחוסר הקנאה לא הוי חסרון וסתימת הש"ס נמי הכי היא וא"כ היה לנו לומר דדינו של הר"נ נפל ברברבתא והר"נ לא סבר להא דהתוספת דבעלים א"צ שומא ולהתוספת דא"צ שומא בפדיון בע"ב הקדש שלו אפשר דסברי דמחוסר הקנאה הוי חסרון, אבל קשה לומר כן דהנה ידוע דעת הר"י בעל התוספת דסבר דאומן קונה בשבח כלי וא"כ גט לעולם כשכתב הסופר הגט קנאו להגט ושוב הוי חסרון הקנאה קודם הנתינה וא"כ איך נותנין גט לאשה לפי הסוגיות שהביאנו לעיל דחסרון פדי' הוי חסרון, ואמנם אפשר לומר דבגט ליתא לדינא דאומן קונה בשבת כלי עפ"י דברי הרא"ש בתשובה כלל י"ב הובא בב"י יו"ד סי' רכ"א ובש"ע יו"ד סימן הנ"ל סעיף ח' דנותן טבלא לאומן לצייר ציורים ששוחקים עליהם ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו כתב הרא"ש שם ואפי' אם היה האומן קונה בשבח כלי היינו שיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותיקן כלי אבל הכא לא עשה אלא נוי בסמנים ואין בהם ממש, ולפ"ז דסמנים אין בהם ממש כמו כן דיו של הסופר ג"כ אין בו ממש, אבל באמת תשובת הרא"ש הלזו אם נפרשה כפשוטה היא תמוה מאד דהרי מפורש בגמרא בב"ק צ"ט דגם בצבע וסמנין שייך לומר אומן קונה בשבח כלי וכבר האריכו בזה, כל חכמי הדורות שלפנינו הקצה"ח ונה"מ ובתשובת מהר"ש הלוי דדברי הרא"ש תמוהים מאד, והאמת בזה כמו שפירש הנוב"י מהדו"ק סימן ח' דהרא"ש מיירי בסמנים דבע"ב אבל בסמנים דהאומן ודאי הרא"ש מודה דקונה האומן בשבח כלי וא"כ בכתיבת הגיטין שלעולם כותבין בדיו של הסופר ודאי הסופר קונה בשבח כלי וא"כ מחוסר הקנאה ואמנם היום תקנו להקנות להבעל קודם הכתיבה כל הכלים והדיו והנייר, אבל בזמן הגמרא לא היה כן וא"כ קשה לדעת הר"י הסופר קונה בשבח כלי וא"כ מחוסר הקנאה וע"כ צריכים לחלק כמו שחלקנו דזהו שאמרו בגמרא מחוסר פדי' הוי חסרון זהו דווקא בהקדש משום דבעינן שומא בתלתא ובדיעבד מעכב אבל בהדיוט מחוסר הקנאה לאו חסרון הוא ואך בהקדש שהבע"ב פודה שא"צ שומא קשה שאמרו שם בפרק כסוי הדם יצא זה שמחוסר פדי' ושם מיירי בבעה"ב ומ"מ קרי ליה הש"ס מחוסר פדי' זהו צריך ישוב כמו שהקשיתי לעיל:

ומצאתי בעז"ה מקום ליישב מה שהקשינו לעיל מהסוגיא הנ"ל דמיירי בבע"ב דא"צ שומא ועכ"ז אמרו יצא זה שמחוסר פדי' וכסוי, נ"ל דמשם לא קשיא ולא מידי דהנה שם רצו לתרץ אליבא דר"ש דסבר קדשי בדק הבית אינם בכלל העמדה והערכה ואמרי' שם בהסוגיא ואב"א כולה ר' שמעון היא ושאני הכא דאמר קרא ושפך וכיסה כו' והנה ר"ש סבר במתניתין בב"מ פ' הזהב (דף נ"ו) דקדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה וכיון דיש להם אונאה ובהקדש אפי' פחות מכדי אונאה חוזר גם לר"ש דהנה מאי טעמא דפחות מכדי שיעור אונאה הוי מחילה משום דאמרינן מחל המוכר אם נתאנה אבל בהקדש מי יוכל למחול וא"כ פשוט דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר, ועיין מל"מ פ"ב מהלכות גניבה הלכה א' וא"כ ודאי צריך שומא אף בבע"ב הפודה הקדישו וכיון דבעי שומא ולא מהני אכסרא וכמו שפרשנו לעיל ולכן חסרון פדי' הוי חסרון, ואין להקשות מאן לימא לן דמיירי בקדשים שחייב באחריותן זהו לא קשיא ולא מידי דהרי קא דחקינן למצוא אופן שהקדש יפטור מכסוי וא"כ כדאשכחינן בזה האופן ג"כ ניחא:

גם מה שהקשינו מהסוגיא דפרק ראשית הגז ג"כ ניחא דהנה שם אמרינן סד"א ליגזז וליפרק וליתיב ליה ושם בראש הסוגיא נמי אמרינן סד"א הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליתיב ליה והא קא קדיש לה סד"א לפרוק וליתיב ליה, והקשו ע"ז התוספות תימא אמאן קאי אי אמאן דעבר וגזז אטו קנסא הוא דקניס ליה משום דעבר וגזז לפדותו ובעלים שהקדישו נמי אמאי ואי אכהן לא הול"ל לפרוק וליתיב ע"ש בתוספת ונשארו בתימא והנה כזה יש להקשות גם כאן על תירוצא דרבא דאמר סד"א אמאן קאי:

והנה הרמב"ם השמיט לתירוצא דרבא וכבר נתקשה בזה הכ"מ בשם מהר"י קורקוס ומביא הכ"מ דמהר"י קורקוס האריך בזה ונדחק מאד והכ"מ תירץ דרבינו לא נחית הכא לענין דינא רק לומר דמשכחת לה דאיצטריך צאנך למעוטי הקדש ולא חש להביא אוקימתא דרבא דכיון דאייתי תרי גוונא דאיצטריך קרא סגי ע"ש בכ"מ:

ואמנם מי אנכי שפל שבשפלים להרהר אחר דברי מרן ז"ל אבל תורה היא וללמוד אני צריך ועמוק ממני דברי מרן הנה הרמב"ם כל יסודו לקבץ כל הדינים המפוזרים בשני התלמודים ש"ס בבלי וירושלמי ספרי וספרא ותוספתא, השמיט דין המפורש בתלמוד במקומו ומי אמרו רבא ואיך יאמר הכ"מ דבא לתרץ קרא דצאנך ולא נחית לענין הדין ובפרט שאפשר לטעות ולומר דחייב לתת ראשית הגז אם פדה את הגיזה דהרי צאנך מקרי ובמכירה באופן זה חייב הוא בר"ה וכמפורש במתניתין הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב ומפרש רבא בסוף הפרק שם דאתיא מתניתין כהאי תנא דתנן אמר לו מכור בני מעיה של פרה זו כנ"ל וע"ש ברש"י ותוספת דאם פירש לו הכל אני מוכר לך אין כאן לכהן כלום ופירשו הפוסקים עיין ש"ך יו"ד סימן של"ג סעיף ח' דפטור משום דלאו גז צאנך הוא דהא הצאן אינו שלו וא"כ במקדיש גיזה דהצאן הוא שלו ודאי היה ראוי לחייבו דהרי צאנך הוא ואך פטור משום דהיה מחוסר פדי' בין גיזה לנתינה ואיך השמיט הרמב"ם דין כזה שמוכרחים אנו לדעת הדין ברור להלכה ולמעשה והדבר פלא:

ואמנם לענ"ד נראה דהרמב"ם סבר דאם הבעה"ב פדה הגיזה באמת מחויב הוא ליתן לכהן ר"ה משום דקנסינן ליה שהקדישו להפקיע מזה הראשית הגז וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות תרומות פרק ג' הלכה י"ד דבן לוי שלקח מעשר שבלים לא יתן תרומתו לכהן שבלים אלא קונסין אותו לדוש ולזרות ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שנתנו לו ה"ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפני מה קנסוה לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו תרומה גדולה, וזהו גמרא ערוכה במסכת ביצה (י"ג) אמר רבא קנסא א"כ רבא בעצמו סבר דמשום דהפקיע ממנו תרומה גדולה קנסינן ליה וכן סבר הרמב"ם דהכא נמי אם הבעה"ב פדה הגיזה קנסינן ליה ליתן לכהן הראשית הגז וכן פסק הרמב"ם לענין מעשר שני:

ולכן נראה לענ"ד דהרמב"ם השמיט לדרבא משום דהרמב"ם סבר כהתוספת תמורה שהבאנו לעיל דבע"ב הפודה הקדישו יוכל לחלל שוה מנה על שוה פרוטה וא"צ שומא בשלשה ובמקום שא"צ שומא זה לא נקרא מחוסר פדי' וכמו שכתב הר"נ דחסרון הקנאה לאו חסרון היא ודוקא אם צריך שומא אז הוי חסרון וכיון דלא הוי חסרון ממילא לא נתמעט מגז צאנך לפטורא דה"ז אינו מחוסר פדי' דבמקום שאינו צריך שומא בתלתא שוה למחוסר הקנאה דהדיוט, וזה שאמר רבא דנתמעט מגז צאנך יצא זה שמחוסר פדי' דפטור היינו אם הכהן הוא הפודה או איש אחר שפדה ההקדש או גזבר שפדה דבכל אלו צריך שומא ובמקום שצריך שומא ודאי חסרון הפדי' הוי חסרון ונתמעט מגז צאנך תתן לו כמו שאמר רבא:

והנה מצינו להרמב"ם שסבר דהיכא שהפקיע הדבר מחיובו קנסינן ליה וכמו דאיתא בביצה י"ג כותש למה ליה אמר רבא קנסא ועיין רמב"ם פ"ג מה' תרומות הלכה י"ד וכן אמרינן בקידושין (דף נ"ו) תנן אין לוקחין בהמה טמאה כו' ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן ופריך הגמרא ואמאי יחזרו דמיו למקומן אמר שמואל כשברח ומפורש שם דהיכא דרצה להפקיע מחיובו קנסינן ליה וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהלכות מעשר שני הלכה י"ז ולכן הכא נמי בהקדיש גיזה באמת קנסינן ליה לבע"ב לפדותו ופדייתו לאו חסרון הוא דבע"ב הפודה ההקדש א"צ שומא ולכן לא יוכל הרמב"ם להביא דינו של רבא בספרו דהנה רבא פטרו משום חסרון פדי', ולהרמב"ם כיון שמכריחים להבעל הבית לפדות מטעם קנסא ובע"ב הפודה ההקדש פדייתו לא מקרי חסרון כדפרשנו והא דאמר רבא דחסרון פדי' הוי חסרון הרמב"ם מפרש דזהו קאי על הכהן דסד"א ליגזז וליפרוק ואף דאינו מדוקדק לשון דלותיב ליה הרמב"ם לא דייק לשון זה:

שבתי וראיתי דקשה לומר כן בדעת הרמב"ם חדא דהרי אמר רבא סד"א לגזז ולפרק משמע דקאי על הבעה"ב ומ"מ נקרא מחוסר פדי' והטעם ע"כ משום דהרי לכתחילה צריכים חקירת דמים ושמואל לא אמר שוה מנה שחללו על שו"פ דזהו רק דיעבד ולא לכתחילה, ועוד נראה דמוכרחים אנו לפרש דהסד"א לגזז ולפרק קאי על הבעלים ולא אכהן ואגזבר דבאמת הכהן או הגזבר פטורים ליתן לכהן אפילו אם פדו מטעם דלאו גז צאנם הוא וכמפורש בטור וש"ע יו"ד סימן של"ג ע"ש ברמ"א וי"א דפטור אם לא קנה הצאן לגיזתם וע"ש בש"ך וא"כ ל"ל הטעם דמחוסר פדי' אף בלי הטעם דמחוסר פדי' ג"כ פטורים ואלא רבא דפטר מטעם חסרון פדי' ע"כ על הבע"ב הוא דאמר הטעם משום מחוסר פדי' ואף דבע"ב הפודה הקדישו דיחול פדיונו בלי שומא מ"מ מקרי מחוסר פדיה מטעם דלכתחילה צריך חקירת דמים:

וכפי שהרחבנו הדברים עתה דאף בע"ב שפודה הקדישו בדיעבד יוכל לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מ"מ נקרא מחוסר פדי' מטעם דלכתחילה צריך חקירת ממון א"כ לא קשה מה שהקשינו לעיל דכפי פירושנו בדברי הר"נ ולפי' התוספת תמורה לחלק בין בע"ב לגזבר היה קשה מפרק כסוי הדם, אך כדברינו שפירשנו כעת לא קשה כלל דהתם נקרא מחוסר פדי' מחמת דלכתחילה הרי צריכים חקירת ממון ולא כן במחוסר הקנאה דיוכל ליתן במתנה ולמחול לגמרי כמפורש בש"ע חו"ע סימן רכ"ז סעיף כ"א וגם לא קשה מפרק ראשית הגז מטעם הנ"ל:

ולענין הקושיא שהקשינו על התוספת תמורה שחילקו בין גזבר הפודה הקדש לבע"ב הפודה הקדש דבגזבר לא אמרינן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל והקשינו ע"ז מסוגיות מפורשות להיפך אחרי שנים רבות מצאתי שכבר קדמוני בהקושיות האלו, ועיינתי לתרץ דברי התוספת ומצאתי בעז"ה מקום לתרצם דהנה איתא בירושלמי פ"א מתרומות ופ"ה ממעשרות ה"ג מקשה הירושלמי והתנינן עד שלא נגמרה וגמרן הגזבר ואח"כ פדיין פטורים הרי הגזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשה עשוי אמר ליה תפתר כמ"ד גזבר כבעלים דלא כר' יוסי דאמר גזבר הוא כאחר, ומתוך הירושלמי הזה האיר ה' עיני ועמדתי להבין סוגיא שלימה בש"ס דילן במסכת קידושין והכי איתא במסכת קידושין איבעיא להו שדה לאחד ומטלטלין לאחר אם הקנה המטלטלין אגב קרקע אם קני להו המטלטלין אגב השדה או לא ואמרינן שם ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו וא"כ זכי' ר"ע בהמעשר עני בעד עניים אגב שקנה השדה לעצמו וא"כ פשטינן האיבעיא דשדה לאחר ומטלטלין לאחר קונה המטלטלין מי שהקנהו ודחי הש"ס לא מאי מושכר מושכר למעשר שוב אמר הש"ס ואב"א שאני ר"ע דיד עניים הוה וא"כ לא נקרא שדה לזה ומטלטלין לזה רק הכל לאיש אחד דר"ע כיד עניים ושניהם הקנה ר"ג לר"ע ואמרתי במאי פליגי שני התרוצים בגמ' ונראה דבזה פליגי דזה שאמר מתחלה מאי מושכר מושכר למעשר סבר דגזבר הוא כאחר ולכן דחי הש"ס דהיה מושכר למעשר אבל בשביל שר"ע הוה גזבר של עניים לא יוכל לזכות בהמעשר עני בעד העניים ע"י אגב לפי סברא זו דשדה לאחר ומטלטלין לאחר לא מהני באג"ק והאיב"א שם סבר דגזבר כמאן דאינון בעלים דמי וכסתמא דירושלמי ולכן משני שאני ר"ע דיד עניים הוה וא"כ נקרא הכל לאחד שהקנה לר"ע השדה והמטלטלין, וא"כ בזה אפשר לתרץ דברי התוספת דזה שחלקו בין גזבר לבעלים זהו להסוברים דגזבר כאחר והסוגיות שהבאנו לעיל דגם בגזבר אמרינן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל זהו להנך דסברי דגזבר כבעלים דמי כן היה נלענ"ד ויש להאריך בכ"ז:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה