אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן נ

סימן מט

עוד שאלת אם אמר לעבד הרי אתה בן חורין ע"מ שמעשה ידיך יהיה שלי לעולם אם הוי משוחרר או לא:

תשובה בעז"ה, לכאורה הדברים פשוטים דהוי העבד משוחרר ומחויב לקיים תנאו, דהנה שטר שחרור וגט אשה שוים בדיניהם ומפורש בשו"ע אה"ע סימן קמ"ג דאם גירש האשה ע"מ שתעשה עמו מלאכה או תשמש את אביו מגורשת ומחויבת לקיים תנאו ואך בעינן שלא תהא אגידא ביה כל ימי חייה וכמו אל תשתי יין כל ימי חייכי דאין זו כריתות וכן בשטר שחרור:

ואמנם דקדקנו ועיינינו טובא בזה ומצאנו דחלוקים זה מזה שטר שחרור מגט אשה הרבה מאד וכאשר יבואר לפנינו בעזרת השם יתעלה ואל יציל מפינו דבר אמת:

גרסינן במסכת ב"ב (דף ס"ג ע"א) ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, ופריך הש"ס והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל ופירש וכמו כן אינו משייר דשלב"ל ומשני כיון דאמר ליה ע"מ שיור שייר למקום מעשר ע"כ ומקשו רבנן הנמוקי יוסף בשם הרמב"ן והרא"ש שם נהי דלא יוכל להקנות דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל, ותירץ הנימוק"י וז"ל ויש לומר משום הכי חשבינן ליה שיורא ולא חשבינן ליה תנאה משום דקאמר ע"מ שמעשר ראשון שלי, ולא קאמר ע"מ שתתן לי מעשר ראשון ע"כ לשון הנמוק"י, ומבואר מדבריו דאם אמר ע"מ שתתן לי את המעשר אז המכירה מכירה גמורה ואך תנאי עשה עמו ודינו ככל תנאים דעלמא דאם קיים התנאי הוי המכירה מכירה ואם לא קיים התנאי בטל המכירה ובאופן זה אפילו תלה תנאו בדשלב"ל ג"כ התנאי מועיל אבל אם אמר ע"מ שמעשר ראשון שלו אין זו תנאי כלל ולא חלה המכירה בזה ואע"פ שלא נתן לו המעשר אינו בטל המכירה מחמת זה ורק שיורי שייר להמעשר ואך משום דקי"ל דלא יוכל לשייר בדשלב"ל אמרינן שיורי שייר למקום המעשר זו היא שיטת הרמב"ן והנימוק"י, ולדבריהם נ"ל ברור דחילוק יש בין שטר שחרור לגט אשה דהנה בגט אשה אם אמר ע"מ שמעשה ידיך שלי אע"פ שלא אמר ע"מ שתתן לי מעשה ידיך רק שאמר בפירוש ע"מ שמעשה ידיך תהיה שלי מ"מ היא מגורשת גמורה ורק היא צריכה לקיים התנאי דלא אפשר באשה לומר ששייר ידי האשה לעצמו למלאכה דהרי אין לבעל באשה שום קנין הגוף רק דרבנן תקנו שמעשה ידי האשה לבעלה משום איבה כמבואר הכל בסוגיין פ' אע"פ ואפילו הנך מלאכות שהאשה. עושה לבעלה אם הכניסה לו כמה שפחות כגון רחיצת הפנים והצעת המטה ג"כ אינו אלא מתקון חז"ל וכדי להוסיף אהבה על אהבתם כמבואר במל"מ ועוד כמה מהאחרונים ז"ל וא"כ לא נוכל לומר דשיורי שייר דאין לו מה לשייר ורק תנאי הוא, ובתנאי הוי מגורשת גמורה כמבואר הכל בשו"ע אה"ע סימן קמ"ג אבל בעבד שיש לו קנין הגוף עליו והוא לו כשורו וחמורו וא"כ אם אמר ליה ע"מ שמעשה ידיך יהיה שלי ולא אמר ע"מ שתתן לי מעשה ידיך א"כ שיורי שייר לידים של העבד למלאכה וא"כ אין זו כריתות כלל וכדאמרינן במסכת גיטין (דף ח' ט' ע"א) אלא אמר רב אשי התם משום דלאו כרות גיטא היא וע"ש שיטת הרי"ף ויבואר לפנינו משום דאיכא זכות להרב בהאי שחרור וכש"כ אם אגיד ביה לגמרי ודאי דאינו משוחרר:

ומפורש כדברינו בסוגיין גיטין ע"ז ע"ב דבעבד יש לו עליו קנין הגוף ולא באשה ע"ש א"ל רבינא לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא ליה נהי דקנה לה למעשה ידיה ידה גופא מי קניא ליה א"ל רבא יד דעבד קא קשיא ליה הרי מפורש דבאשה אין לה קנין הגוף ובעבד יש לו עליו קנין הגוף וא"כ באשה אם אמר ע"מ שמעשה ידיך יהיה שלי אף אם לא אמר ע"מ שתתן לי מעשה ידיך ג"כ לא אפשר לומר דהוי שיור והוי מגורשת, אבל נ"ל ברור דאם אמר בעבד ע"מ שמעשה ידיך שלי הוי שיור להרמב"ן והנימוק"י והובא שיטה זו גם בב"י חו"מ סי' ר"ט וז"ב:

ועוד למדתי מדברי הרמב"ן והנימוק"י דזה דפסקינן בשו"ע סימן קמ"ג סעיף י"א דהרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת וע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת, ג"כ יש חילוק אם אמר ע"מ שתחזירי לי הנייר אז הוי מגורשת אבל אם אמר ע"מ שהנייר שלי אינה מגורשת דהוי שיור, וזה שחידשתי בגט לדעת הנך רבותינו מצאתי שקדמני בזה הגאון בספר אבני מילואים סי' ל"ב ונתעורר בזה לחלק בין ע"מ שהנייר שלי ובין ע"מ שתחזירי לי הנייר, וכ"ז הוא לדעת הרמב"ן והנימוק"י שחלקו בין אם אמר ע"מ שמעשר ראשון שלי לבין אמר ע"מ שתתן לי המעשר אבל הרא"ש שם בב"ב מתרץ לקושיא זו שהרי אדם יכול להתנות בדשלב"ל ותירץ הרא"ש דהאי תנא סבר ע"מ שיורא הוי, וכתב הב"י דלפ"ז לדידן דקי"ל ע"מ תנאה הוא לעולם הוי תנאי אפילו אמר ע"מ שמעשר ראשון שלי ואין חילוק בין אם אמר ע"מ שתתן לי לאמר ע"מ שזהו שלי ע"ש בב"י שהאריך קצת בזה וכתב שכן דעת רבינו הטור וכן הוא דעת הרמ"א בשו"ע שם סעיף ח' ולפ"ז באם אמר להעבד הרי את בן חורין ע"מ שמעשה ידיך היא שלי הוי משוחרר גמור ואך מחויב לקיים תנאו, ולפ"ז נידון שאלותינו נפל ברברבתא דלדעת הרמב"ן והנימוק"י וכן העלו משמיה דהר"ח ורב האי גאון אינו משוחרר ולדעת הרא"ש והטור והב"י והרמ"א הוי משוחרר, וא"כ הוי ספיקא דדינא וא"כ לפי דקי"ל בדוכתי טובא דאמרינן בספיקא דדינא המוחזק יכול לומר קים לי כהנך פוסקים א"כ העבד הוי תפוס בגופו והוי משוחרר, כן היה נלענ"ד בפשיטות אך מה שעומד לנגדי דברי הגאון בספר קצה"ח דעתו בשני מקומות בסימן פ"ח סעי"ק ט' ובסימן רנ"ח פסק הגאון ז"ל דהיכא אמרינן עבד תפוס בגופו דוקא בזה שצריך לשחררו מטעם קנס אך משום דאין דנין דיני קנסות ע"ז אמרינן העבד תפוס בעצמו אבל היכא דתפיסתו מספק לא אמרינן בעבד שהוא תפוס בעצמו, וסברתו דהעבד הרי הוא כשורו וחמורו וכשם שלא יוכל שורו לתפוס בעצמו כן העבד דהרי כל תפיסתו ספק הוא ואוקמינן ליה בחזקת מרא קמא ע"ש שהאריך:

ואמנם נלענ"ד דאפילו לסברת הקצה"ח הנ"ל ג"כ מודה הקצה"ח דבספיקא דדינא יוכל העבד לתפוס בעצמו ואינו דומה ספק בפלוגתא דרבוותא לספק במעשה דספק במעשה באמת שייך לומר אוקמי אחזקה דכך למדנו דכל דבר שספק לנו אם נעשה המעשה או לא צריכים אנחנו להעמיד הדבר על חזקתו הראשונה כמו בנגעים דמוקמינן אחזקה ולא אמרינין בצר ליה שיעורא, אבל בספק פלוגתא דרבוותא איך שייך לומר אוקמי חזקה הרי בשביל החזקה לא ישתנה הדין וכבר השתמשו בסברא זו רבותינו האחרונים המל"מ והגרע"א ועוד כמה מה"ג, ובפרט שהעבד צווח דאין לו ספק בהדין כלל וברור לו הדין כהרא"ש והטור, ואך גוף דברי הקצה"ח לא נהירין לי העני בדעת ויש לי ראיה ברורה כי רש"י ז"ל לא סבר כהקצה"ח והוא דאמרינן במס' גיטין (דף ח' ע"ב) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא ב"ח ופירש"י הטעם דכיון דנחית לשיורא אמרינן דשייר נמי לעבד ושם בדף ט' אמר רב נחמן אע"פ שקילס ר' יוסי את ר"ש הל' כר"מ דלא יצא לחירות משום דאמרינן כיון דנחית לשיורא שייר להעבד ג"כ, ופריך מר"נ דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם ב"ח, אלא אמר רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא ופירש"י ד"ה אלא טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא דגבי אשה כתיב ספר כריתות ושחרור עבדים גמרי לה לה מאשה דכתיב חופשה לא נתן לה וכתיב וכתב לה ובעי בהו כריתות וכיון דאיכא למימר דשיירא דהא נחית לשיורא והוא לא הוזכר בתוך המתנה דלא כתיב ליה עצמך ונכסין קנוין לך לאו כריתות גמור הוא אבל היכא דלא שייר כי הכא הוי כריתות לצאת ונשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם וגבי מילתיה דרבא בעבד שהביא גיטו כרות גיטא הוא ונהי דנכסים לא קנה דבעי קיום אבל עצמו קנה דפלגינן דיבורא:

והנה קשה לדברי רש"י דלאו כריתות הוא משום כיון דנחית לשיורא מספקינן אולי שייר גם להעבד, א"כ לא צרכינן לטעמא משום דלאו כרות גיטא הוא ואפילו אם לא ילפינן עבד מאשה בגזירה שוה דלה לה ג"כ אינו יוצא לחירות, דהרי ספיקא הוא אם היתה כוונתו לשייר העבד או לא ואוקמינן בחזקת מרא קמא וכדעת הקצה"ח דתפיסתו בספיקא לאו כלום הוא וא"כ איך יצא לחירות, וגם התוס' שם שהשיגו על רש"י לא מהאי טעמא השיגו על רש"י וע"כ דאלולי הטעם דילפינן עבד מאשה בגז"ש היה העבד יוצא לחירות אף דמספקינן אולי שייר להעבד בעצמו עכ"ז יוצא לחירות והטעם משום דהעבד מוחזק בעצמו ודילמא לא שייר להעבד והוי כמו מחוסר גט שחרור דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח ודלא כהקצה"ח הנ"ל דהרי לשעבד בהעבד לא אפשר שהרי הוא תפוס בגופו ויד המוחזק על העליונה, וממילא נעשה ב"ח למשנה אחרונה וא"כ היה משוחרר והנה בברייתא אמרינן דלא יצא ב"ח ולכן הוכרח רב אשי לומר דאינו יצא ב"ח משום דלאו כרות גיטא הוא א"כ מוכח דלא כהקצה"ח והרי בררנו ראיה מוכרחת מרש"י ותוס' דלא כהקצה"ח ותפיסה מספק מועיל בעבד על גופו של עבד:

עוד נ"ל ראיה ברורה דלא כהקצה"ח ומהני שהעבד תפוס בגופו אפילו היכא דתפיסתו בספק והוא דאיתא בש"ס ב"מ (י"ט ע"א) ת"ר מצא שטר שחרור בשוק בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ופריך הש"ס בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד ואמאי ניחוש שמא כתב ליה ליתן בניסן ולא נתן עד, תשרי ואזל עבד וקנה נכסין מניסן ועד תשרי ואזל הרב וזבנינהו ומפיק ליה לשחרור דכתיב בניסן וקא טריף לקוחות שלא כדין, ומשני דכי אתי למיטרף אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא שחרור לידך:

ומעודי היה קשיא לי על לשון הש"ס דפריך הגמרא ניחוש שמא כתב ליתן ליה בניסן כנ"ל ואזל עבדא וקנה נכסין למה לא הקשה הש"ס על העבד גופא שיתן לו שטר שחרור שכתוב בו בניסן ולא נתנו עד תשרי ואזל הרב וזבן להעבד לאחר ועתה יתן להעבד השטר שחרור ויפיק את העבד מהלקוחות שלא כדין ומצאתי הקושיא בשיטה מקובצת, ואמרתי לתרץ לפי דברינו הקודמים דתפיסתו של העבד שתפוס הוא בגופו מועיל לו אפילו אם תפיסתו בספיקא א"כ לא יוכל הש"ס להקשות על העבד בעצמו שיטרוף עצמו מהלוקח בשטר זה שלא כד"ת דלענין עבד עצמו אפילו אם אין הרב מודה שנפל מיד העבד ג"כ הוא מפקיע עצמו מהלוקח אחרי כי נמצא שטר שחרור כתוב מזמן הראשון קודם שקנהו הלוקח והעבד טוען כי ממנו נפל שטר זה ואנן לא ידעינן האמת ממילא העבד שהוא תפוס בגופו מפקיע עצמו מיד רבו, וא"כ לענין העבד בעצמו אין נ"מ אם הרב מודה או אינו מודה, ולכן פריך הש"ס לענין נכסים שקנה העבד שזה אינו ביד העבד, וכ"ז ניחא אם נאמר דלא כהקצה"ח סימן פ"ח הנ"ל דעבד אינו מועיל תפיסתו שהוא תפוס בגופו מספיקא א"כ שפיר מיושב סוגיין כדברינו אבל לדברי הקצה"ח תקשה כנ"ל א"כ יש. לנו ראיה מכאן ג"כ דלא כהקצה"ח:

ואחרי דבררנו דלא כהגאון הקצה"ח א"כ בנידון שאלותינו הדבר פשוט דאף אם התנה הרב עם העבד ע"מ שמעשה ידיך שלי ג"כ הוי משוחרר מספק דלהרא"ש והטור והב"י והרמ"א אין זו שיור אלא תנאי, ואחרי דהעבד תפוס בגופו א"כ מפקיע עצמו ממלאכה וממילא רבו משחררו שחרור גמור אח"כ דאף בלא שחרור מחדש נקרא ג"כ מחוסר גט שחרור ומחוסר גט שחרור למשנה אחרונה כופין רבו לשחררו, וזה פשוט דכ"ז אם שחררו בשטר מפלגינן בין אם אמר ע"מ שמעשה ידיך שלי ובין אם אמר ע"מ שתתן לי מעשה ידיך אבל אם שחררו בכסף אפילו אם אמר ע"מ שמעשה ידיך שלי ואפילו להרמב"ן מ"מ הוי משוחרר דדינא הוא המשחרר חצי עבד ע"י כסף נמי משוחרר הוא וזה פשוט ואין צריך לפנים אך הואיל דאנו עסוקין בזה כתבנו גם את זה:

וראיתי בירושלמי פרק מי שאחזו בהל' ג', תמן תנינן הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מותו דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אינו צריך מאי טעמא של ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו ר' שמעון בן יקים אעיל עובדא קומי רבי יוחנן מהיום לאחר מיתה מתנתו מתנה מהיום ולאחר מיתה אינו גט וע"ש הפירוש בפ"מ שתמה רבי שמעון מאי שנא הכא ומאי שנא הכא ומתרצו ליה חברייא בשם רי"ח אינה איסרטה והק"ע גורס אינה אוסרתה פירושו שאינם שוים מתנה לגט, ומפרש ר' זעירא בשם ר' יוחנן אינה כגיטין אינה כמתנה פירוש אינם שוים ואמר ר' אילא במתנה מכיון שאמר מהיום מתנה גמורה היא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו אכילת פירות ובגיטין מכיון שכתב מהיום בגט כרות גיטא הוא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו אגופה אמר ר' בון בר כהנא קומי ר' אילא לשייר לו מעשה ידיה אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה והוה ר' זעירא מקלס ליה וצווח ליה בנייה דאורייתא אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מעכשיו לאחר שלשים יום על דעתיה דרבי הרי זה גט על דעתיה דרבנן אינו גט אף בהפקר כן שדי מובקרת מעכשיו לאחר שלשים יום על דעתיה דרבי מובקרת על דעתיה דרבנן אינה מובקרת אף בהקדש כן כל עמא מודיי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אף כקידושין כן אשכח תני רבי אומר מקודשת קידושין גמורין:

ונראה מהירושלמי דלא אפשר לשייר מעשה ידיה של אשה ושל עבד, ולכאורה הדבר תמוה למה לא יוכל לשייר לעצמו מעשה ידי אשה ומעשה ידי עבד, ואי משום דאגידא ביה ולא הוי כריתות הלא בתנאה לא אגידא גביה ואפילו באם אמר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי הוי גט גמור כמפורש בדברי רבא גיטין דף פ"ג ובשו"ע אה"ע סימן קמ"ג וא"כ לרבי דסבר במהיום ולאחר מיתה דהוי גט דתנאה הוי א"כ ודאי קשה למה אינו שוה גט למתנה וכמו כן לרבנן ג"כ אפשר להקשות למה לא נימא שהיה כוונתו למעשה ידיה של האשה, וראיתי במל"מ פ"ה מהל' עבדים הל' ג' הקשה על הירושלמי דאמר בהפקר כן ומקשה המל"מ אמאי לא נימא דמפקיר גופה מהיום ופירי לאחר ל' יום, והקצה"ח סימן רנ"ח סעיף א' כתב על המל"מ שנעלם ממנו דברי הרשב"א בחדושיו, ועיינתי בדברי הרשב"א פרק מי שאחזו והנה הרשב"א מעתיק כל דברי הירושלמי ומפרש להירושלמי דאי אפשר שיהיה גופו מופקר ופירותיו לבעלים ואיני יודע מה תיקן הרשב"א בזה יותר ממה שמפורש בירושלמי הלא הרשב"א פירש לדברי הירושלמי וזהו ודאי פירושו דהירושלמי אבל הטעם והסברא למה לא נימא בהפקר כמו במתנה אין בהרשב"א שום טעם ע"ז והקושיא כדקאי קאי:

ואמנם הקצה"ח שם פירש טעמא דהירושלמי משום דהפקר בעינן דומיא דשמיטה שיהיה מופקר לכל משום דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו זו הפקר וכיון דשייר פירי לעצמו אין זו נטישה גמורה עכ"ל וצ"ע דברי הגאון ז"ל הלא בשביעית גופא ההפקר לחצאין דהרי גוף השדה לבעלים והתורה לא הקנה להם רק לנקוטי שמה אבל לקלקל השדה אינם רשאים כמפורש בירושלמי סוף פ' השולח שם מתיב ר' אבא בר ממל לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינא ועי' בספרי אהל משה בתשובה שבסוף הס' שם וא"כ ממילא יוכל להיות איפכא נמי דהשדה יהיה הפקר והפירות לבעלים וזה שקפיד רחמנא שיהיה הפקר האי נטישה גמורה דשביעית גופא לא בעינן רק שיהיה הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה. אבל זה שמופקר לחצאין לא יצא מכלל ונטשתם דהרי גם בשמיטה גופא היא לחצאין:

ועוד נראה לי דהירושלמי לא סבר כלל דלמדין הפקר משמיטה, דהנה אימתי אמרינן דבעינן הפקר דומיא דשמיטה אם למדין מן ונטשתה אבל הירושלמי נראה דלא יליף הפקר מן ונטשתה דהנה איתא בירושלמי פרק ו' דפיאה הלכה א' הפקיר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת ע"ד דר' יוחנן הפקירו הפקר וע"ד דריש לקיש אין הפקירו הפקר ומשמעות פלוגתתם שמה דר' יוחנן לשיטתו דלא יליף מן ונטשתה ולא בעינן הפקר שיהיה דומיא דשמיטה הפקר לכל העולם ורשב"ל לשיטתו דיליף מן ונטשתה בעי דומיא דשמיטה, וא"כ ר' יוחנן שסידר הירושלמי לא יליף מן ונטשתה ושם בפרק מי שאחזו כל סוגיות הירושלמי אליבא דר' יוחנן כמפורש שם בהתחלת הענין חברייא בשם ר' יוחנן ור' זעירא בשם ר' יוחנן ולר' יוחנן לא בעינן דומיא דשביעית ואפי' אם היה סתמא דהש"ס שם הלא ר' יוחנן הוא המסדר הירושלמי ואליבי' כל הסוגיות הסתומות ולדבריו לא בעינן דומיא דשביעית ולא ילפינן לר' יוחנן מן ונטשתה א"כ מפורש דלא כהקצה"ח:

ולבאר דברי הירושלמי דפרק מי שאחזו, נבאר תחלה עוד מה דראיתי בירושלמי קידושין פרק ג' ה"א והכי איתא שם ר' אבוה בשם ר' יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך שלשים יום ה"ז מכורה והקדישה הקדש, פי' דקודם שלשים יום יוכל לשנות לכל דבר שירצה ויוכל להקדיש להקדש אחר וגם למכרה להפקיע אותה מהקדש לגמרי ומבואר שם בירושלמי הטעם דשוה הקדש לקידושי אשה וכמו דבקדושי אשה אם קידשה לאחר ל, יום דחוזרת כמו כן בהקדש ולהלן שם איתא ר' בא בשם ר' יוחנן הר"ז עולה לאחר שלשים מכרה בתוך שלשים אינה מכורה הקדישה לא קדיש ליידא מילה (פירושו לאיזה דבר) אמר לאחר ל' יום לשייר גיזה ועבודה וזהו גירסת הפ"מ שם דגריס ר' בא בשם ר' יוחנן ובפנים בירושלמי איתא ר' אבוה בשם ר' יוחנן וזה תמוה דהרי ר' אבוה אמר לעיל להיפך לפיכך ניחא מאד גירסת הפ"מ דגריס ר' בא בשם ר' יוחנן, ודברי הירושלמי לכאורה תמוה מאד ואין לו שום פירוש כלל איך אפשר שיהיה בהקדש עדיפא מקידושי אשה דבקידושי אשה לאחר שלשים יום אם חזרה בה אינה מקודשת לראשון ובהקדש לא יוכל לחזור קודם שהגיע שלשים יום ודבר זה עמוק מן השכל ואדרבה מצינו לעיל בירושלמי להיפך דקידושי אשה עדיפא מהקדש דאמרינן שם בהסוגיא בירושלמי ר' אבוה בשם רבי יוחנן הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים ה"ז עולה לאחר שלשים יצאת לחולין מאליה מעילתה מה היא רבי יוחנן אמר מעילתה ברור ר' אילא אמר מעילתה ספק כו' הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי זו מקודשת וכ"ה בש"ס דילן נדרים כ"ט וע"ש בר"נ מה בין הקדש ומה בין אשה הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו האשה יוצאה בלא גט א"כ אדרבה קידושי אשה עדיפה מהקדש וא"כ אחרי דבקדושי אשה אם קדש לאחר שלשים יום חוזרת אם לא אמר מעכשיו, ולמה בהקדש מכרה בתוך שלשים אינה מכורה:

והנה הק"ע שם נראה דהרגיש בזה ומתרץ דזה דומה כאילו אמר מעכשיו הוא, וזה אינו לענ"ד דא"כ למה אמר הירושלמי שם דלהכי אמר לאחר שלשים יום כדי לשייר גיזה ועבודה דהרי במעכשיו אסורה בגיזה ועבודה ומצאתי דבתוספותיו הרגיש בזה ומתרץ דכולי האי לא מחמרינן לאסור בגיזה ועבודה ומסיים על עצמו ודוחק ואני העני בדעת עפר אנכי תחת כפות רגליו של הגאון ז"ל ואומר אני כי אין התחלה לדבריו כלל וכי איסורא דרבנן הוא שנאמר כולי האי לא מחמרינן הלא איסורא דאורייתא הוא ומי יוכל להקל בזה, ולא אפשר לפרש כאן כמו דאיתא בסוף פרק המוכר את הבית דשייר בשדה בשביל הזרעים שלא ינקו משדה הקדש דהכא בעולה פשטה קדושי בכולה ואפי' באומר רגלה של זו עולה פשטה קידושי בכולי ומכש"כ בהקדישה כולה:

והנראה לי בפירושא דהירושלמי דהירושלמי בעצמו מפרש טעמא דר' בא בשם רי"ח שלא תקשה מקידושי אשה כנ"ל, וזהו שקאמר הירושלמי ליידא מילה אמר ליה לאחר שלשים יום, ומשני לשייר לו גיזה ועבודה פירוש דסבר ר' בא בשם ר' יוחנן דהיכא דאפשר לפרש כוונת המקדיש לתרי אנפי אם לחזרה לגמרי כמו הכא שאמר ה"ז עולה לאחר שלשים יום אפשר שאמר לאחר שלשים בכדי שבתוך השלשים יום יהיה בידו לבטל ההקדש מכל וכל ואפשר שכוונתו היה הן אמת דהתחלת ההקדש הוא לאחר שלשים יום לא היה כוונתו שיהיה בידו לחזור בתוך השלשים יום מההקדש לגמרי, אלא להכי אמר לאחר שלשים יום בכדי לשייר לעצמו גיזתה ועבודתה עד שלשים וזהו מטעם סתם נדרים להחמיר, אבל לא היה דעתו לזה שבתוך שלשים יהיה בידו לבטל ההקדש לגמרי, וא"ת במאי קני ההקדש שלא יוכל לחזור בתוך שלשים יום אחרי שאינו מתחיל ההקדש מעכשיו, ע"ז מייתי שם הירושלמי עוד דינים שוים לזה וכמו דהתם מועיל כמו כן מועיל בהקדש ואמר שם בירושלמי אם אמר תלוש מהקרקע הזה שיקנה לך לאחר שלשים יום מכרו בתוך שלשים יום אינו מכור ואף ששם בתלוש כו' עשה חזקה מ"מ מה שבחולין צריך קנין בהקדש חל ההקדש בדיבורא בלתי עשיית פעולה לשם קנין:

עכ"פ יצא לנו מהירושלמי הנ"ל שהעתקנו דאם אפשר לפרש כוונת המקדיש לתרי אנפי בזה שאמר לאחר שלשים אם לשיור או לתנאי אמרינן דכוונתו לשיור וא"כ בהפקר שאמר הירושלמי דתלוי בפלוגתא דרבי ורבנן ולא אמרינן ליזיל לחומרא דכוונתו היה לשיור צ"ע, ואמנם נראה לי מלשון הירושלמי דמספקא ליה להירושלמי אם אזלינן בהפקר לחומרא כמו בהקדש, וזהו לשון הירושלמי שהעתקנו לעיל אף בהפקר כן כו' על דעתיה דרבי מובקרת ועל דעתיה דרבנן אינה מובקרת אף בהקדש כן ומשני הירושלמי אינו דומה הפקר להקדש דבהקדש כ"ע מודו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולכן אמרינן בהקדש יד הקדש על העליונה ותפסינן בלשונו הפחות שבשיעורין ואמרינן דבודאי הקדיש לגמרי ורבנן מודו וזה שאמר מהיום תלינן דשייר בזה גיזה ועבודה לשלשים יום ובאמת גם זה אסור מטעם דפשטה קידושין בכולה וכדאמרינן באומר רגלה של זו עולה דפשטה קידושה בכולה וכן ה"נ וכן בקידושי אשה, ומעתה ניחא קושיית המל"מ שהקשה שם בפרק ה' מהלכות עבדים למה אמר אף בגט שחרור כן הא העבד תפוס בעצמו ולדברינו שהוכחנו לעיל דלא כהקצה"ח הקושיא ביותר תמוה הא העבד תפוס בגופו וצריך להיות משוחרר ומאי דמשני המל"מ דתפיסה אינה מועיל רק שלא להשתעבד בו אבל לאיסורא לא ומספיקא לא שרינן איסורא, לדעתי לכאורה אינו מובן תירוצו אחד דמה יענה לשמואל דאמר דהיכא דאינו רשאי להשתעבד בו הוי משוחרר, ואך זה אפשר לישב דסוגיית הירושלמי הוא לר' יוחנן ור' יוחנן סבר דצריך גט שחרור בבלי גיטין (ל"ט ע"א) ור' יוחנן הוא שסידר הירושלמי ואזיל לשיטתו אבל מ"מ עדיין צ"ע הא הכא איתא לפנינו שטר שחרור שאמר וכתב בהשטר מעכשיו ולאחר שלשים יום ומהני לגוף העבד וממילא היה לו להועיל לשחרור וכדאמרי' עבד שהביא גטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך דאמרינן מדהועיל השטר לענין עצמו מועיל להנכסים וכמו כן הכא דמועיל לענין גוף ה"נ הי"ל להועיל לענין האיסורי אף דיש לחלק דבעבד שהביא גיטו התם הכל מחמת השטר והכא לדעת המל"מ הנ"ל מטעם תפיסה, מ"מ כיון דהכל מחמת השטר הא אין שטר לחצאין, ואך באמת דברי המל"מ אמיתים בחד צד ומטעם סברתינו דהנה אם אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום אף אם נתפוס הפחות שבלשונות מ"מ איזה שיור ודאי שייר הרי בהעבד ובעבד כיון דנחית לשיורא ממילא לאו כריתות הוא, ואך לפ"ז לא יועיל השחרור אף לענין גופו דמאי מהני שהוא תפוס בגופו דהאמת שהוא תפוס אכל שחרור שאפשר להיות בו שיור בטל כל השחרור, ומשום הכי הרשב"א לא העתיק רק לשון הירושלמי ולא פירש בזה כלום דהרשב"א פירש כדברינו דאינו שחרור כלל לדרבנן, יצא מדברינו בחד צד האמת כהמל"מ דלאיסור אינו מועיל ואך לדעתינו אף לגופו של עבד אינו מועיל השחרור וזהו נכלל בלשון הירושלמי ע"ד דרבנן אינו גט וא"כ דאין כאן גט כלל לכן אינו משוחרר אף לגופו ולדברי המל"מ קשה לשון הירושלמי שאמר על דעתיה דרבנן אינו גט ולמה אינו גט הרי מועיל שחרור לגוף העבד ואין לומר דזה שמועיל לגוף העבד הוא מטעם תפיסה ולא מטעם הגט זה אינו דאם אין כאן גט אף תפיסתו אינו כלום דהרי אם אמר הרב להעבד בע"פ הרי את משוחרר ולא כתב לו שטר ה"ז לא כלום והעיקר הוא שמועיל אף לדעת המל"מ הוא השטר וכיון דהשטר בטל לדרבנן ממילא לא יועיל אף לשחרור הגוף לבד:

ועפ"ז מיושב היטב תחילת דברי הירושלמי שם גיטין אינה כמתנה ומפרש ר' אילא משום דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה והוה ר' זעירא מקלס ליה וצווח ליה בנייה דאורייתא אשר לכאורה אינה מובן מה חידש בזה ר' אילא דשיבח לו ר' זעירא וקרא עליו בנייה דאורייתא, ואך לפי הדברים שכתבנו ניחא דבאמת בגט שחרור שדומה לאשה אמרינן דעל דעתיה דרבנן אינו גט וממילא היה לן לומר בגט אשה נמי דאינו גט מהאי טעמא דלאו כרות גיטא הוא, ואי משום דיוכל לומר דכוונתו היה לשייר מעשה ידיה של האשה ע"ז אמר דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה ואלו היה באפשרי לומר דכוונתו היה לשייר מעשה ידיה היה גט גמור דתנאי לא הוי שיור בגט ובפרט דבאמת גופה מעולם לא היה קנוי לבעל ואינו דומה אשה לעבד שיש לו בעבד קנין הגוף, וא"כ שייר גוף העבד למעשה ידיו ולא הוי כרות גיטא אבל באשה שפיר הוי כרות גיטא דאין כאן שיור רק תנאי וחידש ר' אילא דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה וא"כ בזה שאמר מהיום ולאחר מיתה, ע"כ לרבנן ספק תנאי ספק חזרה ולכן אינו גט וזהו חידוש גדול דאינו דומה למתנה ולא לגט שחרור וקרא ליה בנייה דאורייתא והכי פירושו בגט כרות גיטא בתמיה דהרי לאיזה דבר כתב לו לאחר מיתה לשייר לו גופה וא"כ לאו כריתות הוא ורצה לישב דהיה תנאי למעשה ידיה ואמר ליה ר' אילא לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידים לזה וא"כ מה זה שאמר מהיום ולאחר מיתה ובאמת לשייר גופה לא אפשר דאין לו כלל שום קנין בגופה והק"ע שם מפרש דליכא למימר לשייר גופה דהרי גופה מגרש ודבריו אין להם שום טעם דהרי אף אם מגרשה לא יוכל לשייר דבר מה, אמנם באמת לא אפשר ששייר בגופה דכפירשנו דאין לבעל שום קנין בגוף האשה וע"כ לחזרה היה כוונתו ולכן לא הוי גט, ולכאורה לדברינו הנ"ל היה לנו לומר דודאי הוי חזרה דלשיור א"א כדפירשנו וע"כ לחזרה היא, ואך זה אינו קושיא דאפשר שהיה כוונתו שמתחיל מעכשיו ולא יחול עד שעת מיתה:

ואך לכאורה קשיא לדברינו דהנה מעשה ידיה בעצמה לא שייך בזה שיור אף בעל מנת דהרי זהו דבר שלא בא לעולם וע"כ א"א לחול רק באם שיורי שייר לידיה כמו דאמרינן בכתובות נ"ח ובדוכתי טובא מוסר מעשה ידים ר"מ אומר הקדש ומסיק דלא תימא טעמא דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דשלב"ל אלא הטעם דהוי כאלו אמר יקדשו ידיך לעושיהם ואי אין לו בגופה שום קנין איך יכול להקדיש ידיה, אך באמת נראה ברור דאין לו שום קנין בגוף האשה כדהוכחנו מסוגיות ערוכות, ואמנם זה שאמר הש"ס דהוי כאלו אמר יקדשו ידיך לעושיהם התם טעמא כדאמרינן שם בש"ס מתוך שיוכל לכופה למעשה ידיה נעשה כו' נראה הן אמת דאין לו שום קנין בגוף האשה מ"מ אחרי שחז"ל תקנו שמעשה ידיה לבעלה ויוכל לכופה ע"ז האי קנין פירות דומה כאלו הוי קנין הגוף לשעה, וכ"ז יש להבעל כ"ז שנוהג בה כל עניני אישות אבל אם משקר בהנהגת עניני אישות עם אשתו לא תקנו בזה שיהיה מעשה ידיה לבעלה ופשיטא אם מגרשה ודאי אין לו בהאשה עוד שום קנין פירות ולא אפשר שישייר ידיה של האשה למעשה ידיה דבאופן זה כשמגרשה לא תקנו לבעל כלום ואין לו מה לשייר וזהו סברא אמיתית וברורה, ונמצא שאין מהסוגיא דכתובות שום סתירה לדברינו הנ"ל יצא לנו מדברי הירושלמי כדברינו דחילוק יש בין גט אשה לגט שחרור דבגט אשה אין חילוק אם אמר ע"מ שמעשה ידיך או שאמר ע"מ שתתן לי מעשה ידיך כמו שפירשנו אף לדברי הרמב"ן והנימוקי יוסף, ובגט שחרור יש חילוק דאם אמר ע"מ שמעשה ידיך שלי הוי שיור ולאו שחרור הוא ואימתי הוי שחרור רק באופן אם אמר ע"מ שתתן לי מעשה ידיך ומ"מ אין סתירה להרא"ש והטור מהירישלמי הנ"ל דלא נמצא בירושלמי לחלק בין אם אמר ע"מ שתתן לי או ע"מ שמעשה ידיך שלי:

עוד יש לבאר דבר אחד מה ששייך לענין זה דהנה במס' קידושין פרק האומר גבי מקדש במעכשיו ולאחר שלשים יום ואמר רב מקודשת ואינה מקודשת ואפי' לאחר שלשים יום עומדת בספק קידושי שניהם ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת עד ל' יום ולאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרו קידושי קידושי ראשון ופי' רש"י מספקא ליה. האי לאחר שלשים אי תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך שלשים יום יהיה קידושין מעכשיו ואי חזרה הוי ממאי דקאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לאחר ל' יום וע"ש וא"כ לרבי דאומר תנאה א"כ בעבד אם אמר הרי גט שחרורך מעכשיו ולאחר שלשים יום ואם חזר בתוך שלשים יום לא הוי משוחרר דזהו גופא התנאי אם לא אחזור וא"כ מאי נ"מ בין רבי לרבנן הלא גם לרבי לא הוי שחרור ומצאתי דהרגיש בקושיא זו הקצה"ח שם ונשאר בצ"ע, ולענ"ד נראה דהחילוק בין רבי לרבנן אם מת בתוך שלשים יום ולא חזר דלרבי הוי משוחרר דהתנאי לא היה רק אם יחזור ולרבנן אף במת הרב תוך שלשים יום נמי לא הוי שחרור דכיון דמספקא להו אם חזר כלל מזה שאמר מהיום וא"כ הוי גט לאחר מיתה ואך בהפקר עוד צ"ע, ונראה דבהפקר נמי לרבנן אם מת בתוך ל' יום לא הוי הפקר דאלו חזרה הוא וא"כ חל על זה רשות יורשין והיורשים לא הפקירו ולכן לא הוי הפקר כלל:

ומצאתי בספר אבני מלואים להגאון הנ"ל סימן מ' אות ז' דמתחילה רצה לומר בפירש"י כדברינו דמת בתוך שלשים הוי קידושין ופליג עם הרמב"ן יעו"ש ולבסוף מסיק דדעת רש"י נמי כהרמב"ן יעו"ש והוכיח הגאון דרש"י סבר כהרמב"ן משום דבתחלה פירש"י בד"ה ושמואל אמר אינה בספיקא אלא עד שלשים יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקידושין ונמצא קידושי שני חיילי למפרע והוכיח הגאון מדלא פירש רש"י בספיקא עד שלשים יום שמא יחזור בו וע"כ דסבר כהרמב"ן דאם מת בתוך שלשים יום אף אם לא חזר ג"כ בטלו הקידושין ובפירש"י שם אח"כ ד"ה לשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי הלכך כל ל' יום הוו קידושין תלוין שמא יחזור בו, וזה נראה דאם מת בתוך שלשים הוי קידושין ולכן אחז בעל אבני מלואים דרש"י באמת סבר כהרמב"ן דאם מת בתוך שלשים יום ולא חזר בו בטל הקידושין ודחק מאד בסברת רש"י ולדעתי הקלושה והבזויה טעה בזה האבני מלואים דהרכיב שני שני מאמרים מרש"י שאינם שייכים זה לזה כלל דזה שפי' רש"י בד"ה ושמואל אמר אינה בספיקא זהו קאי על לשון ראשון שבהסוגיא שרצה הש"ס לומר דפלוגתא דרב ושמואל סובב והולך על הרישא דמתניתין באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים יום ולא אמר מעכשיו התם ברור כשמש אם מת בתוך שלשים יום אף שלא חזר בפירוש ודאי אינה מקודשת דהרי עוד לא קידשה כלל ובמאי תתקדש דאינם מתחילים הקידושין רק לאחר שלשים ובתוך שלשים מת ולמי תתקדש ולכן פירש"י אינה בספיקא אלא עד שלשים יום שמא ימות הראשון דאם ימות ודאי בטל הקידושין אבל זה שפירש"י שם בד"ה לשמואל פשיטא זהו סובב והולך על הסוגיא דפירש הש"ס דרב ושמואל אזלו על הסיפא דמתניתין באומר מעכשיו ולאחר שלשים יום א"כ הקידושין מתחילים תיכף, ולכן פירש"י שם הילכך כל ל' יום הוי קידושין תלוין שמא יחזור בו דבמעכשיו הקידושין מתחילין תיכף אך רשות לו לחזור בתוך שלשים יום וכיון שלא חזר בתוך שלשים יום גמרו קידושי ראשון כפי תנאו אבל אם מת בתוך שלשים יום ודאי קידושין של ראשון גמרו שהרי לא חזר בו, והנראה דהקצה"ח להכי בסימן רנ"ח נשאר בצ"ע על הקושיא בהפקר מאי חילוק יש בין רבי לרבנן משום דלשיטתו אזיל בספר אבני מלואים דגם לרבי אם מת בתוך שלשים בטלו הקידושין וכן בהפקר וזהו טעות דמוכח לדעתיה ולדברינו שפיר היה נזהר רש"י בלשונו הקדוש במקום זה להזכיר שמא ימות הראשון ובמקום זה הזכיר רש"י חזרה ודבר זה אמת וברור:

ובדעת הרמב"ם אם סבור כהרמב"ן והנימוקי יוסף דיש חילוק בין ע"מ שתתן לי או ע"מ שהמעשר שלי או סבר כהרא"ש דלעולם הוי על מנת תנאי אף בע"מ שהמעשר שלי, באמת יש בזה מחלוקת גדולה בין רבותינו האחרונים וכבר הקשו הטו"ז ביו"ד סימן ס"א והש"ך שם דהרמב"ם סותר א"ע מן פרק ו' הל' מעשרות לפרק ט' מהלכות בכורים דבהלכות מעשרות פסק דע"מ הוי שיור ובפרק ט' מהלכות בכורים פסק באם אמר הכהן ע"מ שהמתנות שלי הרי המתנות של ישראל זה ונותנן לכל כהן שירצה וע"ש בכ"מ וברדב"ז בחדשים דהרמב"ם סבר דע"מ הוי תנאי ואך התנאי בטל משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, והח"צ בהגהותיו לט"ז חו"מ סימן רי"ב רצונו להסב כוונת הרמב"ם שהוא סבר כהרמב"ן בחילוקו בין ע"מ שתתן לי המעשרות לע"מ שהמעשר שלי ועוד הקדים הקדמה אחת דהרמב"ם מיירי במשתתף ואנכי הפעוט ואף לעונת הפעוטות לא הגעתי ובושה וכלימה כסוני לדבר נגד רבינו הח"צ עכ"ז דבריו בעיני רחוקים ואינם מתקבלים כלל, יען כי בשני המקומות לשון הרמב"ם שוה והכי פסק הכא והכי פסק הכא ואיך אפשר לחלק בין השוים:

ועלה על רוחי לומר דבר חדש בדעת הרמב"ם ז"ל, ואקדים הקדמה קטנה הנוגע לדינא ובזה יבאו פסקי הרמב"ם על נכון, והנה נחזה אנן לפי מאי דמסיק הש"ס ב"ב (דף ס"ג ע"א) דכיון דאמר ע"מ שמעשר ראשון שלי שיורי שייר למקום מעשר וא"כ הוי המוכר והלוקח שותפים בשדה זו דהמוכר יש לו חלק אחד בהאי שדה והלוקח יש לו תשעה חלקים בהאי שדה וא"כ איך יוצא הלוקח בזה שהלוי מקבל המעשר מתבואה זו דהרי הוי של מוכר ממש ונמצא דאינו מפריש כלל שום מעשר משדה שלו וגם התבואה של המוכר ג"כ בעי לעשורי לפי תנאי זה, ואמנם התוספת שם ד"ה על מנת כתבו שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו, אבל קשה אמת שיוכל האדם להתנות תנאי שראובן יעשר מפירותיו על פירות של שמעון אבל הכא לא היה שום תנאי רק שהמעשר יהיה שלו ולא התנה הלוקח שיהיה לו כח זה שיוכל לעשר בזה על חלקו, וגם התנאי שיהיה המקום שייך להמוכר ג"כ לא התנו ואך משום שהאדם דורש טובת עצמו וע"מ שמעשר יהיה שלו אינו מועיל כלל משום דשלב"ל ולכן אמרינן דכוונתו היה לשייר מקום מעשר לעצמו, אבל איך נימא שהיה כוונתו שיהיה לו כח לעשר על תבואה של הלוקח שזה אינו במשמעותו כלל ואף אם המוכר מתנה כזה בפירוש אפשר דאין לו דין תנאי דהלוקח קבעי לאתניה תנאי זה שזהו טובתו ולא טובת המוכר אפשר דזהו נקרא פטומי מילי בעלמא כדאמרינן בב"מ (דף ס"ו ע"א) דזהו שבעי' הלוקח לאתנוי ולא התנה הלוקח הו"ל פטומי מילי בעלמא וכן הכא דהלוקח צריך להתנות שיהיה לו זה למעשר לתבואה שלו ולא התנה, א"כ הו"ל פטומי מילי בעלמא, ואף דבחו"מ סי' ר"ז סעיף ג' פסקו בשם הרמב"ם דגם אם התנה מי שאינו צריך לתנאי זה ג"כ הוי תנאי, עכ"ז קשה דזה ניחא אם היה תנאי מפורש בזה דעת הרמב"ם דיהי' מי שיהיה שהתנה הוי תנאי אבל לא באופן זה שלא היה תנאי כלל רק דאמרינן כיון דהתנאי ע"מ שמעשר ראשון שני אינו כלום והאדם לא יוציא דבריו לבטלה ואמדינן דעתו היה לשייר לו מקום מעשר דטובת עצמו הוא דורש אבל איך נאמר כ"כ יהיה מועיל המשמעות אף לפטור פירותיו של הלוקח, ובאמת לדעתי צ"ע על התוס' שכתבו שמכר לו כח זה שיוכל לעשר הא התוספות סברי והובא בש"ע יו"ד סי' קע"ד ובחו"מ סימן ר"ז דאם התנאי שצריך הלוקח להתנות והתנה המוכר הוי פטומי מילי בעלמא וא"כ הכא לא התנה הלוקח רק המוכר ולמה מועיל כלל תנאי זה, לכן נראה לענ"ד דמש"ה שלא היה כאן תנאי מפורש שהפירות של המוכר יהיה מעשר על פירות הלוקח וא"כ הוי המעשר של המוכר והלוקח באמת צריך לעשר פירותיו מן התשעה חלקים שיש לו וגם הלוי גופא מעשר מחלקו ומפריש תרומות מעשר והמעשר שלו הוא והא דלא הביא הרמב"ם לדין זה הוא משום דהרמב"ם אינו מביא בהלכותיו רק הדינים המפורשים בגמרא אבל זה שאינו מפורש בש"ס זהו אין דרכו להביא ולא העתיק הרמב"ם רק הסוגיא כמו שהיא כתובה ועתה יבאו שני הפסקים על נכון באין שום סתירה דהתם בפרק ט' מה' בכורים אם התנה שיהיה ע"מ שמתנותיו שלו א"כ יתבטל המצוה מן הישראל מכל וכל שלא יוכל לקיים מצות נתינת המתנות להכהן הוי מתנה על מה שכתוב בתורה והתנאי בטל והמתנות שייך להישראל כמו שכתבו התוספת שם, אבל בעל מנת שמעשר ראשון שלי דלא נתבטל המצוה והלוקח יפריש מהתשעה חלקים שלו לכן הוי התנאי קיים ואמרינן שיורי שייר למקום המעשר ודבר זה נאה ומתקבל והצעתי הדברים לפני כמה גדולי הזמן ושבחוהו חכמים, ולפי דברינו ברור דהרמב"ם בשיטות הרא"ש קאי דאין חילוק אם אמר ע"מ שמעשר שלי או אמר ע"מ שתתן לי המעשר ולעולם הוי תנאי וממילא בעבד הוי משוחרר, כל זה בררנו בעזה"י בדינים אלו וברוך החונן לאדם דעת ואל יציל מפינו דבר אמת:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה