אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן מט
עוד נבארו לפי דעת גדולי המפרשים המ"מ והכ"מ דעדות בשטר לדעת הרמב"ם הוא מדרבנן ובאמת מוכח כן מלשון הר"מ פ' ג' מהל' עדות הל' ד' מפורש ברמב"ם כי מדין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, והנה הקושיות הנופלות פה על הרמב"ם הם קושיות חמורות וע"ש בכ"מ מה שהביא בשם הרשב"ץ שהקשה מהפסוק וכתוב בספר וחתום ועיין בלח"מ מה שהשיג על תירוץ הכ"מ:
והש"ך ברוחב בינתו משיג על הרמב"ם והטור והשו"ע חו"מ סי' כ"ח ואנכי הפעוט ואף לעונת הפעוטות לא הגעתי, נ"ל דדברי הרמב"ם מוכרחים מהש"ס ושיטתו מחוורת היטב בלי שום פקפוק כלל בזה, ונראה דמקור הדברים שהוציא הרמב"ם לומר דעדות בשטר הוא מדברי סופרים. נובעים מהקושיא שמקשה הרי"ף פ' ארבעה אחין שכתב הרי"ף מקשו בה רבנן היכי אמרינן הכא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא תנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא כו' ואי ס"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם השתא אע"ג דאמרי אינהו זה כתב ידנו אין נאמנין אלא בעינן עד דידעינן לה לסהדי ומסהדי בה השתא על פה ואי לא מסהדי על פה לא הויא עדות כי אמרי אחרינא זה כתב ידו של פלוני הויא עדות. ושיטת הרי"ף יבואר לפנינו בעז"ה ואך לע"ע נבארו דעת הרמב"ם, והרמב"ם ישב הקושיא הנ"ל בפשיטות דמן התורה בעינן דוקא מפיהם ולא מפי כתבם אך חז"ל הכשירו עדות בשטר ובזה ניחא מתניתין דזה כתב ידו של אבא ועוד כמה דוכתי דמייתי התוס' ביבמות שם תוספת ד"ה דחזו ובכתובות דף כ' תוספת ד"ה ורי"ח
ומאי דקשיא להנך רבותינו הרשב"ץ והכ"מ והלח"מ דהלא קרא כתיב וכתוב בספר וחתום מפרש הרמב"ם אחרי דאמרינן בסוגיא דגיטין דף ל"ו ע"א ד"ה מפני תקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום ותירץ רבה לא צריכא לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי תקנו רבנן עדי חתימה מפני תקון העולם, ולכאורה אינו מובן תירוץ הגמרא דמאי משני לא צריכא אלא לר"א הוי עדי חתימה מועילים מחמת התקנה, א"כ יחזור וניעור הקושיא לר"א הא עדי חתימה הוא מן התורה דהא קרא כתיב וכתוב בספר וחתום ומאי עדיפא בזה שמתרץ לא צריכא אלא לר"א וע"כ כוונת הגמרא הכי דהנה ר"א דאמר עדי מסירה כרתי מאי עביד ליה לקרא שכתוב וכתוב בספר וחתום וע"כ אמרינן לר"א דעצה טובה קמ"ל כמפורש ברש"י שם בסוגיא זו וענין העצה שיעצם ירמיה הנביא לכתוב שטרות ולחתום אחרי כי אז לא היה תקנת חז"ל ששטר יועיל נראה לי בפשיטות דירמיה יעצם אחרי שיתארכו הימים שישבו שם בגולה וא"כ באמת מי שיקנה השדה אז בעת ירמיה הנביא הזהירם וקנה כד"ת בעדי מסירה וברבות הימים אם לא יהיה העדים קיימים אזי לא יוכלו המערערים לטרוף מהם אחרי שכבר קנו בחזקת שלשה שנים, אלא דילמא יהיה לפעמים שיבאו בזמן מרובה ויבאו עדי שקר ויעידו שגזולה היא השדה ביד הקונה אזי ע"י השטר שיהיה חתומים בו עדים אע"פ שאינו מועיל מה"ת מ"מ יוכלו הב"ד מזה לברר שהעדים מעידים שקר אחרי כי יראו הב"ד השטר ויהיה ניכרים להם עדי החתימה ויבינו מזה שאז בעת המכירה היה גם עדי מסירה ויחקורו וידרשו היטב עד שיתברר שקר המערערים, וזה ההכרח לפרש לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וכמו שמתרצים לר"א כן נתרץ אנן להרמב"ם ובפרט שהרמב"ם פסק כר' אלעזר כפי שהארכנו בסימן לעיל יעו"ש דברינו, ולא אפשר לחלק דר"א לא אמר אלא בגיטין עדי מסירה כרתי ולא בשטרות דא"כ מאי מקשה הש"ס שם מפני תיקון העולם דאורייתא היא כו' ועיין ש"ך חושן משפט סימן כ"ח סעי"ק י"ד מה שהעיר בזה דלא אפשר לחלק בין גיטין לשטרות, והנה הצלנו להרמב"ם ז"ל מקושיות הרשב"ץ והרמב"ן והש"ך יעו"ש בש"ך ומאי דקשיא להו עוד דאמרינן בכל הש"ס מדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד א"כ מפורש דשטר הוי דאורייתא דאם כל עיקר שטר אינו אלא מדרבנן א"כ איך יתישב זה שאמרינן מדאורייתא עדים החתומים כנ"ל הנה אלולי דמסתפינא הוה אמרתי דהנה זה שהמציא הדין דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן הוא ריש לקיש וריש לקיש סבר בפ' המגרש דף פ"ו ע"ב דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות וא"כ פסק ריש לקיש דבשטרות אמרינן דהעיקר עדי חתימה וכן מדייק הרי"ף מרב כמו שאנן דייקינן מריש לקיש, וזהו כר"מ דסבר דשטר הוא דאורייתא מן הפסוק וכתוב בספר וחתום, אבל הרמב"ם דפסק כר"א בין בגיטין ובין בשטרות לדידיה לא אמרינן עדים החתומים על השטר מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורק מה שפסק הרמב"ם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן זהו מדרבנן דרבנן עשאהו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ולדעתי מדויק כן ברמב"ם פ' ג' מהל' עדות ה"ו וז"ל עדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן ולא הזכיר לשון הש"ס האמור בכ"מ מדאורי' עדי' החתומי' כו' ודרכו של הרמב"ם להעתיק כלשון הש"ס, גם הרי"ף פ' ד' אחין הביא מימרא דר"ש לקיש וג"כ לא העתיק הלשון מדאורייתא עדים כו' רק עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד, לכן נראה דהרמב"ם מפרש דהש"ס קאמר ר"ש לקיש אליבא דר' מאיר משום דסבר כר"מ בשטרות ולדידיה הוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מהתורה אבל להרמב"ם עדים החתומים על השטר הוא מדרבנן, ות"ל הצלנו להרמב"ם מכל הקושיות והדברים מחוורים ומלובנים:
ומעתה מה שפירש הלח"מ בדעת הרמב"ם דלשלוח עדות בכתב לב"ד סבר הרמב"ם דמהני באם העדים יכולים להגיד בע"פ וכסר"ת ולדעתי נראה ברור דאינו כן אחרי דעצם שטר המועיל זהו מתקון חז"ל ולא תקנו אלא שטר יועיל ולא תקנו כזה שלא נעשה כדין שטר וכמו שתרצו התוס' בכתובות כ' ע"ב ד"ה ור' יוחנן אמר סוף דבריהם ועוד אומר ר"י יעו"ש וכן לדעת הרמב"ם אחרי דכל דין שטר הוא מצד התקנה ואין להוסיף על התקנה כן נראה ברור ודלא כהלח"מ בזה, אלא בראוי להעיד וכותב עדותו בפני ב"ד אז ודאי הגדתו ע"י הכתב מהני כמו שפירש הנוב"י בחלק חו"מ סי' ל' אות י"א ובזה ניחא דברי הרמב"ם פ"ס מהל' עדות, ובפרט שהרמב"ם כתב דשטר מועיל שלא תנ"ד ובזה שלא יקבל ב"ד עדותו בכתב ליכא נ"ד דהרי הברירה בידו לעשות שטר או שיבא העד לב"ד ובפרט דהדין הוא דאסור להלות לחבירו בלי שטר כמבואר בחו"מ סימן ע':
ואחרי כי נתברר היטב דעת הרמב"ם דעדות בשטר הוא דרבנן נתחזקה דברינו בזה שהשגנו על הב"ש והלח"מ בסימן מ"ח לעיל דדעתם דבהכחשת הבע"ד צריך קיום מדאורייתא ואנן הוכחנו דאינו כן, ומכאן נמי ראיה דלא כדבריהם דאיך אפשר דבהכחשה צריך קיום מן התורה אחרי כי כל עיקר שטר הוא מדרבנן ואיך אפשר שהקיום על השטר זהו מה"ת דהרי מה"ת אינו מועיל כלל העדו' שבשטר:
ולכאורה עדיין קשה אחרי דבררנו להא מילתא דדעת הרמב"ם דעדות בשטר הוא דרבנן א"כ איך פסק הרמב"ם בפ' י"ד מהל' מלוה והובא דבריו בשו"ע חו"מ סימן נ"א דהוציא עליו שטר חוב בע"א ולוה טוען פרעתי הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם עדות בשטר אינו אלא מדרבנן, איך פסק דשטר בע"א הוי מחויב שבוע ואי"ל ומשלם הא כללא היא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ כמפורש בשו"ע חו"מ סימן ע"ה סעיף י"ד ועיין תוס' כתובות י"ח ע"ב ד"ה ובכולי מפורש שם דאפילו בשבועת המשנה לא אמרינן מתוך שאיל"מ וכן מפורש בש"ך סימן הנ"ל וא"כ למה בע"א בשטר אמרינן מתוך שאיל"מ:
אבל אחרי העיון נראה דלא קשה מידי מן שטר בע"א שאמרינן ביה מתוך שאיל"מ, דשבועה דרבנן לא נקרא אלא בזה שאם יעיד העד בעל פה לפני ב"ד אין כח ביד ב"ד להטיל שבועה על הבע"ד מדין תורה רק מדרבנן כגון בעבדים ושטרות וקרקעות וכדומה מהשבועות שהטילו רבנן על הבע"ד, אבל דבר שאם העד מעיד בפני ב"ד יחייב שבועה דאורייתא, אך שהעיד ע"י שטר שזהו מהתורה לא נקרא הגדה דהתורה אמרה שהגדתו יהיה על פה, ואמנם חכמים הכשירו שיעידו בשטר הנה אחרי שחז"ל הכשירו הגדתם א"כ דומה כאלו עומדים העדים בפני ב"ד ומעידים אז ודאי מחייבים שבועה דאורייתא ותקנת חז"ל לא היה רק שהגדתם בשטר דומה כאלו מעידים בע"פ ואם בע"פ אם הוא מעיד יש בזה הדין מתוך שאיל"מ דהוי שבועה דאורייתא כן בשטר נמי הוי שבועה דאוריי', ותקנת חז"ל לא היה רק על ההגדה ולא על עצם העדות, וזה ברור בעיני כשמש בצהרים, ומתוך זה למדתי ראיה לדין המפורש בשו"ע סי' ק"מ דאין נשבעין על קרקעות רק מטילין ח' סתם לדעת הרמב"ם דאם תבע אחד לחבירו ע"י שטר בע"א על אלו הדברים שאין נשבעין עליהם מן התורה כגון עבדים ושטרות וקרקעות וקנסות וכדומה ובע"ד מכחישו, נ"ל דזה שכנגדו אפילו שבועה דרבנן אינו חייב, אחרי דעיקר השבועה הוא מדרבנן וזה שמועיל השטר בפני ב"ד נמי אינו אלא מדרבנן שתקנו כן משום נעילת דלת ובכיהא אמרינן תקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדאמרינן לענין חשוד על השבועה דבשבועה דרבנן לא תקנו שכנגדו נשבע ונוטל משום תקנתא לתקנתא לא עבדינן וכן נראה בשבועה דרבנן ע"י עדות בשטר כנלענ"ד:
כ"ז העלתי בעזרת החונן לאדם דעת בפירוש דברי הרמב"ם מפשטות לשונו ומכל הנך מקומות שרשמנו בדברינו הכל באר היטב, אבל נהירנא דרבינו הגדול בעל נוב"י בראשונות חלק אה"ע בקונטרס עגונות סימן ל"ג דעתו בפירוש דברי הרמב"ם דעדות בשטר הוא מדאורייתא והגאון מהר"י מדוקלא משיג עליו ועיינתי בדברי רבינו הגדול וראיתי כי עיקר יסודו הוא להוכיח כן מדברי הרמב"ם פ' י"ד מהל' מלוה דע"א בשטר מחייב שבועה ואמרינן ביה מתוך שאיל"מ וכקושיין ומזה הוכיח הנוב"י דהרמב"ם דעתו דעדות בשטר הוא מדאורייתא והגאון מ' יצחק ז"ל דמשיגו ביאר דעת הרמב"ם דזהו מטעם חזקה אבל עכ"פ נראה גם מדבריו דמחמת זה יש ראיה לומר דעדות בשטר להרמב"ם הוא מדאורייתא אמנם הגאון מהר"י דעתו דבשבועת המשנה אמרינן מתוך שאיל"מ:
ואנכי האיש השפל והבזוי אשר יודע אנכי מך ערכי כי אינני ראוי להתאבק בעפר רגלי החכמים הללו, אך הואיל דבדברי תורה הרשות נתינה לכל לומר דעתו ואולי מקום הניחו גם לפני הבזוי מעם ה' בדבר הזה, לכן אני אומר דברור הדבר בפירוש דעת הרמב"ם כמו שכתבנו דעדות בשטר הוא דרבנן והקושיא מזה שפסק הרמב"ם בהוציא שטר בע"א והלוה טוען פרעתי דאמרינן ביה מתוך שאיל"מ הטעם ברור כמו שכתבנו דזה לא נכנס תחת סוג שבועה דרבנן אחרי דאלו היה מעיד בפנינו בע"פ היה עדותו מחייבו שבועת התורה גם עתה שמעיד בשטר ג"כ השבועה מה"ת והתקנה לא היה רק על הגדתם שזה שיעידו בשטר יהיה כמו שמעידים בע"פ בפני ב"ד וכיון שהגדתם ע"י השטר דומה כמו שמעידים בע"פ א"כ שוה כאלו עומדים לפני ב"ד ומעידים לכן מחייב שבועה ובע"א והלוה מודה לדבריו כמו בנסכא דר"א ודאי אמרינן מתוך שאיל"מ:
והנה הנוב"י לשיטתו שהוכיח מהקושיא הנ"ל שפסק הרמב"ם בע"א בשטר מתוך שאיל"מ ישב סתירת דברי הרמב"ם שפסק בפ' ג' מהל' עדות שמדברי סופרים היא שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר, ומן פ' י"ד מהל' מלוה נראה דעדות בשטר הוא מדאורייתא ובפ' ט' מהל' עדות כתב אחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע"פ שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ומשמע דבראוי להעיד עדותו מהני אף ע"י כתב, ולפי עיוני בדברי רבינו הנוב"י ישב הדבר בשני אופנים שם בקונטרס עגונות סימן ל"ג נראה דאחז בדברי הלח"מ פ' ג' מהלכות עדות לחלק באם הוא ראוי להעיד בפיו אז מהני גם עדות בכתב מן התורה ואם אינו ראוי להעיד בפיו לא מהני עדות בכתב מן התורה רק מתקון חז"ל, ודבר זה לא ניתן להאמר כלל דכל זה שכתב הרמב"ם בפ' ג' מהל' עדות שחותכין דיני ממונות בשטר מד"ס הוא הכל באינו ראוי להעיד דהכל רואים דאין זו כוונת הרמב"ם דזה ששטרות כשרין מד"ס הוא באינו ראוי להגיד בע"פ, ואך בחו"מ סימן ל' אות י"א מצאתי בנוב"י שם חילוק באופן אחר דאם כותב עדות בפני ב"ד זהו נקרא מפיהם ולא מפי כתבם ובזה בעינן שיהיה ראוי להעיד בע"פ ואם כותב עדותו שלא בפני ב"ד ובא אח"כ הכתב לב"ד זהו מד"ס וע"ז אמר הרמב"ם חותכין דיני ממונות בשטר מד"ס וע"פ הדברים הללו יש מקום לקיים כל פסקי הרמב"ם שלא יהיה סותרין זה את זה גם מפ' י"ד מה מלוה שפסק ע"א בשטר והלוה אינו מכחישו לגמרי כמו נסכא דר"א אמרינן ביה מתוך שאיל"מ דשם מיירי בכתב לפני ב"ד וע"ז רמז הנוב"י מהדו"ת סימן ה' בחלק מו"מ ולפי דברי הנוב"י זה שכתב הרמב"ם הוציא עליו שטר בע"א הוה ליה מחושאיל"מ מיירי שכתב לפני ב"ד עדותו ולא אוכל לירד לסוף דעת רבינו בזה חדא דזה שאחד כותב עדותו לפני ב"ד לא נקרא שטר רק עדות ועוד אינו יודע היכי עסקינן בזה שאמר הלוה פרעתי אם אמר בעת שהעד כתב עדותו אין זו שום חידוש וכל עניני עדות כך, ומה זה שהגיד לנו הרמב"ם כאלו חידש עתה דין מחודש והכל רואים שלא לזו כיון הרמב"ם והעיקר בדעת הרמב"ם כמו שכתבנו, והגאון ר' אפרים זלמן בתשובה ב"א ח' חו"מ סימן ח' רצונו לפרש דזה שאמר הרמב"ם חותכין ד"מ בשטר מד"ס זהו מה"ת מחמת שהרמב"ם קורא לזה שאינו מפורש בתורה דברי סופרים, האמת עלה גם על רוחי בימי עלומי לומר כן אבל כעת נלע"ד אינו כן ולא אפשר לומר כן דהרמב"ם לא אמר זה רק מקום שאינו מפורש בתורה להיפך אבל כאן מפורש בתורה להיפך ועיין מה שכתבתי בסימן ל"א, ואך מה שפירש בדעת הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות הל' י"א בזה דבריו נכונים ותו לא מידי:
ואבאר בעז"ה בדין עדות בשטר גם שיטת הרי"ף והרז"ה ומה שהמלחמות השיג על הרז"ה ולדעתי נוגע הדברים לדינא הרבה מאד ואבאר דבריהם הקדושים לפי קט שכלי, וזהו לשון הרי"ף פ' ארבעה אחין מקשו בה רבנן היכי אמרינן הכא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא תנן אדם נאמן לומר זה כתב ידו של אבא כו' ומסתברא לן כי אמרינן רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דלא הוה לה עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתא לשטרא תותי ידי סהדי דכמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא קא מסהדי בה עד השתא דמיא דהא אי בעי כבשי ליה לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכרי לה לסהדותא ומסהדי בה ע"פ הויא עדות ואי לא לא הוי עדות אבל שטרא דנפיק מתותי ידי דבע"ד לא אמרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם הוא דמעידנא דחתמי בשטרא ויהיבי ליה למריה לא יכלי למיהדר בהו והוה ליה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ומפורש קצת דבריו בשו"ע חו"מ סימן מ"ו סעיף ל"ה ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מת"י אחר אבל אם יצא מת"י העדים לא יעו"ש והנה מבואר שיטתו אם עדי' באו לקיים שטר שחתמו עליו ואמרו אינם זוכרים העדות אבל חתימתם הוא בודאי ג"כ השטר מקוים ולא כהרמב"ם הובא דבריו בשו"ע סי' הנ"ל סעיף י', והיה נראה מדעת הרי"ף דלשיטתו עדות בשטר מדאורייתא דאי אמרת דאינו אלא מדרבנן ומצד התקנה כדעת הרמב"ם למה אם אינם זוכרים עדותם מועיל השטר הא תק"ח לא היה רק שלא תנעול דלת שאם ימותו או ילכו למדינת הים לא יוכלו לגבות אבל אם העדים קיימים ואינם זוכרים למה מהני עדות שחתמו על השטר וע"כ דזה מדאורייתא דעדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן וא"כ דומה כאלו כבר העידו בפני ב"ד:
ודעת בעל המאור ז"ל לתרץ הקושיא שעמד עליה הרי"ף ז"ל ודעתי לחלק דהתורה לא פסלה רק מפי כתב העדות, היינו אם יכתבו עדותם וישלחו לב"ד אבל שטר לא נקרא מפי כתבם אלא כתבו של בע"ד דהרי שטר כותבין מדעת שניהם וא"כ אין זו מקרי כתבם אלא כתבו והעדים החתומים בשטר אינם בגדר עדות שהרי לא באו להעיד על עיקר המעשה ואך מגלי דבר בעלמא שהלוה התחייב א"ע בשטר זה ולדבריו עדות בכתב אינו כלום אפילו אם זוכרים העדות וזהו כפי שיטת רש"י בחומש דברים י"ט פ' ט"ו, ועיין תוס' כתובות דף כ' ד"ה ר' יוחנן ויסוד דבריו דשטר אינו בגדר עדות משום דנכתב מדעת שניהם, וה קשה ע"ז הרמב"ן במלחמות דלדברי הרז"ה תמוה הסוגיא במקומה דאמרינן שם אי דכירו ליתי ולסהדי ואי לא זמנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והרי שטר קידושין מדעת שניהם כדאמרינן בקדושין דף י' כתבו שלא מדעתה פסיל וא"כ אפילו חזו בכתבא לתכשרו ואי דאסור להם להעיד בפה מה שרואים מתוך השטר יבאו שטרם לב"ד ומתוך קושיות אלו מבטל דברי הרז"ה, ולפי מיעוט הבנתי אינו רואה שום קושיא על הרז"ה ז"ל מכאן, דהנה סברת הרז"ה דבשטרות דעלמא העדים באים להעיד שזה האיש צוה לכתוב שטר והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועדי חתימה שחתמו בשטר אינם מגרעים בזה הודאת הבע"ד וסברתו מפורש בתוס' גיטין דף ד' ד"ה הלכה כר"א סוף דבריהם מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהני הודאת בע"ד כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בע"ד והא ניחא בכל שטרות לבד שטרי קידושין ע"ח הוי כמו הודאת בע"ד אבל בשטרי קידושין דהודאת בע"ד אינו כלום דאפילו שניהם מודים אין כאן קידושין ובקדושין בעינן דוקא עדים ולא הודאת בעלי הדברים וא"כ מה מהני זה שהשטר קידושין נכתב מדעת שניהם הא עיקר מקיימי הדבר הויין ע"י העדים ואי דאינם זוכרים העדות ומעידים מתוך השטר הלא מעידים על עצם המעשה מתוך כתבם והתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם וכאן לא אפשר לומר מפי כתבו של בע"ד דכתבו של בע"ד בלא עדים אינם כלום והדברים פשוטים ומוכרחים: