אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן מח
והנה לפי מה שהארכנו בדברינו שגדולה חזקה וחזקה דלא חציף אינש לזיופי הוי חזקה הבאה מצד הסברא שהיא המעולה שבחזקות, צריך ביאור פסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות גירושין הלכה ב' וזה, לשונו בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיה מעולם וגט שהובא לה מזויף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת:
וכן פסק בש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף נ"ג והאריכו הלח"מ והב"ש באה"ע בקושיות חמורות על הרמב"ם והגדולה שבקושיות הוא איך אפשר שיהיה הולד ממזר אחרי כי כל הקיום דבעינן אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד והוי גט מעליא בלי קיום וא"כ איך אפשר שיהיה הולד ממזר ולפרש בכוונת הרמב"ם דהוי ממזר מדרבנן כדאמרינן באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת עפ"י ע"א ובא בעלה תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה מהשני ממזר מדאורייתא ומהראשון ממזר מדרבנן ועי' בראש פ' האשה רבה וא"כ אפשר דהרמב"ם דעתו דהוי ממזר מדרבנן אך פשוט דלא ניחא להו להלח"מ והב"ש לפרש כן בדעת הרמב"ם דא"כ היה ליה להרמב"ם לפרש דהולד ממזר מדבריהם, כמו שפירש הרמב"ם פרק י' מהלכות גירושין הלכה ז' ע"ש ולכן פשיטא להו להלח"מ והב"ש בכוונת הרמב"ם דזה שכתב תצא והולד ממזר פירושו דהולד ממזר מן התורה, וע"ז קשה להו אחרי כי כל קיומו אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא עדים החתומים על הגט נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ איך הולד ממזר מן התורה, עוד האריך הלח"מ להקשות לדעת הרמב"ם דהולד ממזר מן התורה, וא"כ הקיום הוא מן התורה, וא"כ איך האמינו לשליח המביא גט, ואיך נאמן ע"א להתיר א"א גמורה ע"ש שהאריך:
והנה הב"ש והלח"מ שניהם לדבר אחד נתכוונו והוכיחו מכאן דהרמב"ם סבר דבהכחשה צריך קיום מדאורייתא וכהג"מ בשם הר' אביגדור כהן המובא בסמ"ע וש"ך סימן מ"ו סעיף קטן ט', ולדעתי העניה והשפלה נראה דהרמב"ם לא סבר כהר' אביגדור כהן ומוכרח דלא מצי קאי בשיטת הר' אביגדור כהן דבהכחשה בעינן קיום מדאורייתא דהרי דעת הרמב"ם מפורש באר היטב פ"ז מהלכות גירושין הלכה כ"ד דאשה שהביאה גיטה רשאית להנשא בלא קיום, וא"כ על איזה אופן אמרינן דבעינן קיום שיהיה אנו מכירין חתימת העדים ובלעדי הקיום אינה רשאית להנשא ע"כ זהו בהכחשה שבא הבעל וערער ואמר לא גרשתיה וע"ז סובב והולך מימרא דריש לקיש מדאורייתא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן היא דאצרכו קיום א"כ כל הקיום דאצרכו רבנן הוא בהכחשה הרי מפורש דבהכחשה לדעת הרמב"ם הקיום אינו אלא מדרבנן ודעת הרמב"ם דבלי ערעור א"צ קיום הובא בש"ע סי' קמ"ב סעיף י"ג, ובטעם הדבר כבר הארכנו לעיל בסי' מ"ו עכ"פ מפורש דעת הרמב"ם והש"ע דהקיום דאצרכוה רבנן היא בהכחשה ועכ"ז אינו אלא מדרבנן, א"כ נסתר תירוץ הב"ש והלח"מ ואין לזה שום מובן כלל, וראיתי בש"ע של הגר"א בסימן קמ"א רשם ע"ז שכתב הולד ממזר כתב הגר"א כבר נתקשה בזה הלח"מ משמעות דבריו דלא הסכים לתירוצו של הלח"מ ואפשר מטעמא דפירשנו, ואפילו אם נאמר דהרמב"ם בדיני ממונות מודה להר"א כהן דבהכחשה צריך קיום מדאורייתא אבל באיסורין לא אפשר לומר כהלח"מ והב"ש כדהוכחנו בבירור. ולבא לידי ישוב דעת הרמב"ם בזה שכתב ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר מוכרחים אנחנו לבאר דעת הרמב"ם בעדות שבשטר איך דעתו בבירור אשר בזה האריכו כל גדולי המחברים ואנחנו נבאר מה שחנני ה' יתעלה בביאור דבריו הקדושים ומתוכם נבא לבאר דעת הרמב"ם בזה שהתחלנו לפרש למה הולד ממזר מדאורייתא:
ונקדים דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות הלכה ד' דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות וא"צ לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן, הנה פירש הרמב"ם דדווקא בדיני ממונות מועיל עדות שבשטר מטעם שלא תנעול דלת בפני לווין ומיעט הרמב"ם המקומות דלא מהני עדות בשטר הם דיני קנסות ומכות וגלות ולא ביאר לפנינו הרמב"ם ז"ל איך הוא בעדות גיטין וקידושין אם מועיל עדות שבשטר, אם דומה לדיני ממונות או לדיני מכות וגלות וקנסות, והנה עיקר דיני שטר מפורש בתורה לענין גיטין וקידושין גיטין כתיב וכתב לה ספר כריתות קידושין למדין מההיקש דויצאה והיתה כדאמרינן במסכת קידושין (ד' ה') ומנין שאף בשטר ומסיק הש"ס שם אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, ואך אם עדים חתומים על השטר אם מהני או לא לא נתבאר. ומצאתי ברמב"ם פ"א מהלכות גירושין חשיב שם עשרה דברים שהם עיקר הגירושין מן התורה וחשיב שם באות ח' ושיתנהו לה בפני עדים משמע דמן התורה דווקא עדי מסירה מהני בגיטין וקדושין ולא עידי חתימה אך בהל' ט"ז כתב חתמו בו שנים ועבר ונתנו בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולים הרי זה גט כשר הואיל ועדים סבו כשרין והגט יוצא מת"י א"כ מפורש דגם עדים שבשטר כשר בגירושין ומצאתי באורים ותומים סימן מ"ו דעתו דהרמב"ם סבר בגיטין וקידושין עדים שבשטר מהני מן התורה:
ולדידי הפעוט נראה דהרמב"ם סבר בגיטין וקדושין מהני עדות בשטר מדרבנן כמו בדיני ממונות ולא עדיף גיטין וקדושין מדיני ממונות ומ"ש ברמב"ם שהעתקנו בהלכה ט"ז דנתן לה הגט בינו לבינה והגט יוצא מתחת ידה הרי זה גט כשר זהו סובב והולך על מה שכתוב שם תחלה בהלכה ט"ו תקנת חכמים היא שיהיו העדים חותמין על הגט שמא יתן לה גט בפני שנים וימותו ונמצא הגט שבידה כחרס מחרסי אדמה שהרי אין בו עדים לפיכך תקנו שיעידו מתוכו ואע"פ שהעדים בתוכו נתנו לה בפני שנים בין בפני אותן העדים ובין בפני שנים אחרים שעיקר הגירושין בעדי מסירה וע"ז סובבים דברי הרמב"ם בהלכה שניה שאחריו וכתב חתמו בו שנים ועבר ונתנו בינו לבינה כו' ה"ז כשר אע"פ שמן התורה עיקר הגט בעידי מסירה מ"מ חכמים תקנו שגם עידי חתימה כשירין הואיל והגט יוצא מתחת ידה ובאור הדבר איך יוכלו חז"ל לתקן כזאת שיהיה עידי חתימה כשירין בלא עידי מסירה ואיך יכולים להתיר אשת איש בזה הגט שמה"ת אינו גט, נראה לענ"ד לבאר ע"פ תרי אנפי או כמ"ש הרב המ"מ בהלכות גירושין פ"א הלכה י"ג מקשה המ"מ להרמב"ם שסבר הטעם דבעינן עידי מסירה משום דאי אפשר שאשה שהיום היתה ערוה ומחר תהיה מותרת בלא עדים [ויבואר לפנינו דעת הרמב"ם בזה ומקור הדברים מאין הוצא הטעם] ע"ז מקשה המ"מ לפי סברא זו איך מהימן האשה שאנו יודעים בודאי שהיא א"א ונאמנת לומר שמת בעלה ומתירים אותה להנשא וכתב שם המ"מ ואלולי הטעם שכתב הרב אין זו קושיא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והם אמרו דעל ידי דיבורה יעקרו הקידושין יעו"ש וה"נ בנידון דידן שפסק הרב דגט בעידי חתימה כשר ולדברינו שזהו מדרבנן אפשר נמי לומר מטעם אפקעינהו רבנן לקדושי מינה ולכן מועיל גט בעידי חתימה:
עוד פירשנו דרך אחרת לפרש שמועיל עידי חתימה בגט מדרבנן, עפ"י דעת הרמב"ם שם בהלכה י"ג שכתב ומנין שיתננה לה בפני עדים הרי הוא אומר ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהיה מותרת בלא עדים לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בע"א אינו גט כלל, והמ"מ תמה מנ"ל להרמב"ם טעם זה ונראה לענ"ד כי הרמב"ם למד דינו מהירושלמי גיטין פרק קמא בהלכה א' ד"ה ולא אמר נכתב ביום ונחתם ביום נכתב לשמה ונחתם לשמה פירוש איבעיא להו אם השליח לא אמר בפ"נ ובפ"נ איך הדין ופשוט דאתא עובדא קמיה דר' יוחנן אמר ליה טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ, ומפלפל הירושלמי שם בטעמא דר' יוחנן ומסיק הירושלמי שם דטעמא דר' יוחנן משום שצריך להחזיקה בגרושה בפני שנים וזהו ממש כטעם הרמב"ם על עידי מסירה דהנה שליח שהביא את הגט הרי הוא במקום הבעל וכאלו נתן לה הגט, ואך אם אמר בפני נכתב ונחתם האמינו ליה רבנן וכדמפרש בש"ס דילן הטעם דמהימן ומוחזקת בגרושה דהרי נתנו לה בפני שנים ואם לא אמר בתחלה בפ"נ ובפ"נ אף שנתן לה בפני שנים לא נתחזקה בגרושה מטעם שלא עשה כתיקון חכמים ומזה למד הרמב"ם דטעם עידי מסירה נמי מטעם להחזיקה בגרושה ובעידי חתימה עוד לא נתחזקה בגרושה כמו בשליח המביא גט ממדינת הים שעדים חתומים עליו ומ"מ לא הוחזקה בגרושה עד שיתן לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם:
וכיון דסבר הרמב"ם דזה שהצריכה התורה עידי מסירה הוא כדי להחזיקה בגרושה, מזה הטעם פסק הרמב"ם דגט שנתנו בינו לבינה ועדים חתומים עליו תקנו חכמים שמותרת בגט זה דכיון שהגט בידה כל העולם מחזיקים אותה בגרושה וכמו שכתבו התוספות גיטין (ג' ע"ב) ד"ה שלשה גיטין פסולים וא' מהם כתב בכתב ידו ואם נשאת הולד כשר פירשו התוספות אפילו לר' מאיר דסבר וכתב וחתם מ"מ כשר הולד בכתב ידו ואין עליו עדים דכיון שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזה ובאור דברי התוספות הוא כמו שפירש רש"י גיטין (דף פ"ו) במשנה שם ואם ניסת הולד כשר כתב רש"י ולמאן דמוקי לה בגמרא כר"מ איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי ומטעם דכיון דכתב ידו יוצא מיד האשה רואין כל העולם שגירש בעלה בגט זה את אשתו וזהו כוונת התוספות שכתבו דכיון שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזה שהרי כל העולם רואין בידה הגט שגירש בו את האשה, וזהו טעם הרמב"ם שתקנו חז"ל שכשר בעידי חתימה שכיון שיוצא מת"י האשה גט בעדים חתומים עליו רואין כל העולם שנתגרשה מבעלה והוחזקה גרושה גמורה, ומעתה ניחא הטעם איך בכח חז"ל להכשיר גט בעידי חתימה אחרי דמן התורה בעינן עידי מסירה ולדברינו ניחא בפשיטות:
עתה נפרש דברינו למה לא ניחא לן לפרש כדעת האו"ת בסי' מ"ו דהרמב"ם סבר בגיטין וקדושין עידי חתימה מן התורה, נ"ל דאי אפשר לומר בטעם הרמב"ם דעידי חתימה בגיטין וקדושין כשר מה"ת וכדעת רבינו הגדול האו"ת, חדא דהתחיל הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין לפרש כי עשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה וקחשיב שם באות ח' ושיתנהו לה בפני עדים משמע דמן התורה דוקא עידי מסירה ולא חתימה, ועוד כי מפורש ברמב"ם פרק הנ"ל הלכה כ"ג קל הוא שהקילו בגיטי נשים כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות הואיל וחתימות העדים בגט מדבריהם כמו שביארנו עכ"ד ובהלכה כ"ד כתב אע"פ שחתימת העדים בגט מדבריהם התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגט א"כ מפרש דפסק הרמב"ם דעידי גיטין הוא מדרבנן ואמנם הלח"מ העיר בזה ודעתו בפירוש הרמב"ם דסבר דעידי חתימה בגירושין היא מה"ת במקום שאין עידי מסירה אבל אי אפשר לומר כן דהרי כתב שם הרמב"ם וכן התקינו חכמים שיכתוב זמן בגט ומקום כתיבתו כשאר השטרות וכיון דכייל לן הרמב"ם חתימת העדים מדבריהם עם זה שהתקינו חז"ל זמן בגיטין וכמו שזה שהתקינו זמן הוא מדרבנן כן בזה שהתקינו לחתום הוא ג"כ מדרבנן א"כ שניהם שוים לעולם מדרבנן בין בחתימת העדים ובין בזמן המפורש בגט ועוד טעם הרמב"ם שפסול מן התורה עדות בשטר בדיני ממונות הוא מטעם שאמרה תורה מפיהם כמו שביאר הכסף משנה פרק ג' מהלכות עדות וא"כ עדות דגיטין וקדושין נמי פסול מהאי טעמא דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, והנה שאר הפוסקים תירצו דשטר לא נקרא מפי כתבם אבל הרמב"ם לא סבר סברא זו דשטר שאני דאם נאמר דשטר לא נקרא מפי כתבם גם בדיני ממונות ליהוי שטר מן התורה, וע"כ דסבר הרמב"ם דשטר נמי חשיב מפי כתבם וא"כ איך אפשר דבגיטין וקדושין תיהוי שטר בעדים חתומים עליו מן התורה ועוד לדברי האו"ת והלחם משנה דבגיטין וקדושין עידי חתימה מן התורה א"כ למה כתב הרמב"ם דמשום ענונא הקילו בגט הא בקידושין לא שייך טעם דעגונא ואינו מועיל שטר בעדים חתומים עליו, ועוד הא עיקר דיני עדות בגיטין וקדושין למדין דבר דבר מממון ואם כן לא אפשר דיהיה עדיף מממון:
הן אמת דקושיא זו אפשר להקשותה גם לפי פירוש הר"נ בדעת הרי"ף פרק המגרש ע"ש בר"נ ד"ה אבל מה שנראה לי בזה והובא דברי הר"נ בהמ"מ הלכה ט"ו יעו"ש ובקצרה שיטת הר"נ שם דהעיקר הוא עידי מסירה ומסירת הגט מהבעל להאשה עושה הכריתות בין שיש עדים על עיקר המעשה או שיש עידי מסירה, ולהכי כשר בעידי חתימה דכיון דהגט בידה וחתום עליו עדים א"כ איכא עדים על גוף המעשה דכל העולם יודעים הדבר שמסר הבעל הגט להאשה ולדבריו גט בעידי חתימה כשר, מן התורה, ודעת רוב הפוסקים דהרמב"ם והרי"ף בחדא שיטא קיימי ועי' המ"מ והלח"מ שם הלכה ט"ו וא"כ קשה למה פסק הרמב"ם דבדיני ממונות עידי חתימה מתקנת חכמים היה להועיל מה"ת מה"ט ועל הר"נ בעצמו ניחא דהם באמת סברי דבשטר ממון מועיל מה"ת אבל על הרמב"ם תקשה:
ולכן נראה לענ"ד בבירור מתוך כל הנך ראיות שכתבנו דדעת הרמב"ם בעדות בשטר בגיטין וקדושין אינו אלא מדרבנן, וזה שהיה בידם לתקן דגט זה מועיל להתירה מבעלה הטעם כדפירשנו או דאפקועי רבנן לקדושין מינה או מטעם דהוחזקה בגרושה, ודקו רבנן בטעם הדבר שהצריכה תורה עידי מסירה מהאי טעמא משום להחזיקה בגרושה ממילא אם מוחזקת בגרושה מטעם הגט שבידה נמי מותרת להנשא:
והשתא אתיא שפיר זה שפסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיה והגט מזויף בידה הולד ממזר ניחא מאד, דהנה בגט שחתם עליו עדים הרי מן התורה אינו גט כלל ורק חכמים הכשירו מטעם תקנת עגונות ואימתי אמרו חז"ל שהוא גט הוא דוקא אם הגט הוא מקוים אבל אם לא נתקיים והבעל מערער לומר שהוא מזויף באופן זה לא הכשירו חז"ל את הגט שחתום עליו עדים והדר לדין התורה ואינו גט כלל, ולכן אם נשאת לאחר ויש לה ולד מאותו אחר הוי הולד ממזר מן התורה שהרי לא נתגרשה כלל ואין כאן שום דבר הכורת בינה לבינו לא מן התורה ולא מתקנת חכמים, ועיין בב"ש אה"ע סי' ק"נ סק"ה הביא בשם הד"מ בשם בה"ג דגט שחתומים עליו עדים ולא נמסר לפני עדים פוסל לכהונה ולדברינו אמת הדין שפוסל לכהונה הוא דוקא אם אין עליו ערעור מהבעל או היה עליו ערעור ונתקיים אבל אם היה ערעור מהבעל שאמר לא גרשתיה ולא נמצא בו קיום זה אינו גט כלל ואין בו אפילו ריח הגט אלא בב"ש סיקל"ג סק"ג נראה דזה שאמרו שפוסל לכהונה הוא משום גזירה אטו גט כשר ולפ"ז אפילו בגט שיש עליו ערעור נמי פוסל לכהונה:
ומצאתי להב"ש שם סע"ק ע"ד ירד לסברא זו שחדשנו ואך לא ניחא ליה בזה אבל כדברינו בעזה"י זהו האמת בדעת הרמב"ם ולחנם דחה הב"ש סברא זו והכי היא ברירא דהא מילתא: