אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן מז

סימן מו

שאלה אשה שהביאה גיטה ואין עליו קיום ב"ד אם רשאית האשה להנשא ע"י גיטה קודם שיתקיים הגט כד"ת:

תשובה בעזר צורי וגואלי, הנה בדין זה פליגי הרמב"ם והראב"ד והובאו שני הדיעות בש"ע אה"ע סימן קמ"ב סעיף י"ג ולא הכריע, וא"כ מי יוכל להרים ראש בזה להכריע כאחד מהם ובזמנינו לית איניש על יבשתא להכריע בזה אשר בעלי הש"ע ומפרשי הש"ע לא הכריעו, ואך הואיל דעיינינו בדברי הראשונים ובפסק הש"ע להבין דבריהם הקדושים ועלה בידינו כמה דברים נחמדים ונוגעים לפסק הלכה לכמה דינים המסתעפים בדיני קיום שטרות הנוגעים להלכה ולמעשה ולכן אציע לפני הקורא את אשר העלינו בעז"ה בהלכה זו:

ונעתיק דברי הרמב"ם וזה לשון הזהב של הרמב"ם פ"ז מהלכות גירושין הלכה כ"ד בד"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה אבל אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חתומים עליו, ואע"פ שאין אנו מכירין כתב אותן העדים ולא נתקיים אין חוששין לה שמא זייפה אותן שהרי אינה מקלקלת על עצמה ועוד שהעדים חתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהא שם מערער לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטל שאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן כך היה לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו שמא בטלו ואח"כ נתנו או שמא עדים פסולים חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו או שמא שלא לשמה נכתב וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שאין דיני האיסורין כדיני הממונות עכ"ל הרמב"ם בפ"ז וכן מפורש ברמב"ם פרק י"ב הלכה ב' הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי הרי זה נאמנת ותנשא בו אע"פ שאינו מקוים ושם כתב הראב"ד בהשגות אומר אני שיתקיים בחותמיו אע"פ שיצא עליו ערעור והאריכו בביאור דבריהם הקדושים המגיד משנה והלח"מ ויבאו דבריהם בתוך דברינו להלן:

והנה מתוך אריכת לשון הרמב"ם ראינו טעמו שלא הצריך קיום מתרי טעמי אחד דמעמידין הגט על חזקתו דעדים חתומין בו, וזהו כמי שנחקרה עדותן בב"ד ועוד שמעמידין האשה בחזקת כשרות וחזקה שלא תקלקל את עצמה, ולפ"ז קשיא לי טובא דהנה כלל מסור בידינו בכל דבר שאנו מעמידין על החזקה, דאם אפשר לברורי מבררינן ולמדין דבר זה במכש"כ מרובא דהרי רובא עדיפא מחזקה ובמקום שהולכין אחר הרוב לא סמכינן על הרוב ורק מחויבים לברר כמפורש בש"ע יו"ד סימן א' סעיף א' לענין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ומ"מ מפורש בש"ע ואם הוא לפנינו צריך לבודקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, וא"כ כש"כ בזה שסומכין על החזקה ודאי אם אפשר לברורי מבררינן, וא"כ באשה שהביאה גיטה הרי אפשר לברורי ע"פ עידי קיום ולמה רשאי תיכף להנשא בלי שום קיום:

ולכאורה יש לחלק דזה שאנו עסוקין בו אינו דומה להאי דמפורש בש"ע יו"ד הנ"ל דהרי בשחיטה הוי מיעוט המצוי וכמו בטריפות הריאה בסימן ל"ט סעיף א' וכן מצאתי בבאורי הגר"א בשם מה"ב להרשב"א, אבל נראה ברור דלהרמב"ם לא אפשר לחלק בין דין זה שאין צריך קיום על הגט לזה דצריך לבודקו אם הוא מומחה ומוחזק דהרי הרמב"ם פסק דהשוחט לא ישחוט עד שישחוט שלשה פעמים לפני חכם אע"פ שיודע הלכות שחיטה וא"כ השוחט ששחט בהמה או עוף יש לו חזקה שלא עבר על דין המפורש ברמב"ם ובש"ע ומסתמא שחיטת בהמה זו לא היתה הראשונה אצלו, וגם עד אחד נאמן באיסורין וגם חזקה אין אדם חוטא ולא לו, וא"כ אין כאן מיעוט כלל כי מסתמא אחרי ששחט יש לו חזקות הרבה שהוא מומחה ומוחזק וגם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, ועכ"ז פסק הרמב"ם פ"ד מהלכות שחיטה הלכה ו' דאם הוא לפנינו בודקין אותו ולא סמכינן על הרוב והחזקה שלא להצריכו בדיקה והטעם משום דכל היכא דאפשר לברורי מבררינן וא"כ ה"נ באשה שהביאה גיטה אע"פ שיש לה חזקות הללו כמו שכתב הרמב"ם מ"מ היה לן לברורי עפ"י הקיום. ולומר דזה שאינו מצריך הרמב"ם קיום הוא במקום דלא אפשר בקל לקיימו זהו לא אפשר לפרש בכוונת הרמב"ם דהרי הרמב"ם בא שם לפרש למה לא הצריכוה שתאמר בפ"נ ובפ"נ וזהו דבר שבידה ולא הצריכה שתאמר כן מחמת הטעמים הנ"ל שהאריך הרמב"ם וע"ז קשה הא אפשר לברורי, ואך באמת אפשר דלא שייך להאמינה באמירת בפ"נ ובפ"נ דאחרי שאינה נאמנת בלי אמירת בפ"נ ובפ"נ משום חששא שמא תשקר א"כ גם באמירת בפ"נ ובפ"נ ג"כ ניחוש שתשקר והגט כולו מזוייף וע"כ דאין אנו חוששין משום החזקה כדפי' הרמב"ם וכן פי' המ"מ לדעת הרמב"ם:

ולפ"ז הא דהצריכו חז"ל לאשה שהתנה בעלה שלא תגרש עד שתבא לב"ד פלוני שתאמר מר בפ"נ ובפ"נ ע"כ הטעם משום שלא תחלוק בשליחות כדאמרינן בש"ס גיטין (דף ה' ע"א) אבל מצד נאמנות נאמנת האשה אף באופן זה בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ, כן אמרתי לפי סברת המ"מ מדעתי ומצאתי כדברים הללו בספר לח"מ שם, ולפי זה הדבר פשוט דבמקום דאפשר לברורי היינו ששכיח ומצוי לקיים הגט היה מצריכין קיום אפילו באופן זה שאמר לה לא תתגרש אלא בב"ד פלוני אחרי דאפי' באופן זה לא סמכינן על אמירתה שאמרה בפ"נ ובפ"נ ורק העיקר משום החזקה שלא תקלקל עצמה והחזקה השניה שהגט בידה, וכל החזקות אינם מועילים במקום דאפשר לברורי ומדברי הרמב"ם מפורש ההיפוך דאפילו במקום שבקל יוכל לקיימו ג"כ אינו צריך קיום דהרי מפורש ברמב"ם שם דאין חוששין לה שמא זייפה אותו וביותר שכתב וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו בחזקתו כנ"ל כן לא נחוש לשליח ולא לאשה עצמה וא"כ צירף הרמב"ם דין השליח ודין האשה והשוום יחד ובשליח אמירתו שאמר בפ"נ ובפ"נ זהו קיומו כן דין האשה ואינו צריך שום קיום אפילו אם אפשר לקיימו ודבר זה צריך טעם ושאלתי בזה חכמים רבנים מובהקים ולא פירשו לי הדברים והשאירו בצ"ע למה לא בעינן לקיימו אחרי כי כלל גדול הוא דהיכא דאפשר לברורי מבררינן ולא סמכינן על החזקה.:

ועוד הקשיתי לפי מאי דמבואר בהרא"ש פ"ק דמסכת חולין סימן ט"ז בשם ר"ת דרוב מצוין אצל שחיטה הוי רוב גמור ומיעוטא דאינו מומחין ומוחזקין הוי מיעוט שאינו מצוי ומ"מ בעינן לברורי והטעם דיש לפנינו חזקת איסור דבהמה כמבואר בכל הראשונים ופשיטא באשה שהביאה גיטה דיש לפניה חזקת אשת איש ומיעוט המזייפין מיעוט המצוי דהרי חז"ל הצריכו קיום בכל השטרות אפילו בלח הכחשה מהעדים ובכ"י הלוה דעת הש"ך בחו"מ סימן מ"ו ס"ק י' דצריך קיום מדאורייתא ובעינן קיום אפילו אין מי שיכחיש אותו כמו בבא לגבות במקום שיש עוד ב"ח וכיון דחז"ל הצריכו קיום בכל השטרות א"כ ודאי נמצא נמי מזייפינן דאילו היה מיעוט המזייפין מיעוט שאינו מצוי למה החמירו כל כך בקיום אפילו במקום דליכא הכחשת בע"ד וכיון דבשחיטה שהמיעוט אינו מומחין ומוחזקין הוי מיעוט שאינו מצוי לא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מכש"כ שאין אנו יכולין לסמוך על החזקה בקיום גט אשה שאיתא לפנינו מיעוט המצוי דמזייפי ובפרט דרוב מצוין כנ"ל הוי רוב גמור ועדיפא מהחזקה דחזקה קלישא מרובא בכ"מ, ואין לומר דבאמת מיעוט דמזיייפי מיעוט שאינו מצוי כלל וכמאן דליתא והא דהצריכו קיום בכל השטרות זהו מטעם דלהוציא ממון מחזקתו בעינן עדים גמורים משום דחזקת ממון אלים טובא, זה אינו דהרי באשה שהביאה גיטה בידה ג"כ מוציאין ממון עפ"י גיטה ומטעם תנאי כתובה דכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי ומ"מ פסק הרמב"ם דאינו צריך קיום:

וראיתי בתשובות נוב"י מהדו"ק חלק אה"ע סי' ס"א חקר הרבה בדין חזקה דרבא המפורש במסכת נדה (דף מ"ו) דאמר רבא מכיון שהגיעה לכלל שנותיה ודאי הביאה סימנין, וא"כ קשה למה אינו חולצת ומתרץ הנוב"י שם דאף דחזקה דרבא אלים טובא אשר לשיטת התוספות מוציאין ממון בחזקה זו ועדיפא מרובא דהרי בממון אין הולכין אחר הרוב, מ"מ אין סומכין על זה לחליצה מטעם דאפשר לברורי מבררינן וכן פירש הגאון החסיד רבינו חיים מוואלאזין זצוק"ל בקונטרס ענף עץ אבות שנדפס בסוף הספר מקור מים חיים להגאון מהרי"מ פאדווא וכבר ידוע דדבריהם מפורשים בספר המלחמות להרמב"ן ראש מסכת חולין ועיין תשובת ב"א חלק אה"ע להגאון ר' זלמן מרגליות ז"ל א"כ מפורש דאפילו במקום חזקה מעליא דהיינו חזקה דרבא אינו מועיל לחליצה מטעם דאפשר לברורי וא"כ צריך טעם דעת הרמב"ם שאינו מצריך קיום אפילו במקום דאיכא לברורי, וכמו כן אפשר לתמוה על הראב"ד שאף שהראב"ד דעתו דצריך קיום מ"מ קשה באשה שהביאה גיטה דנאמנת באמירת בפ"נ ובפ"נ, דהנה באמת אמירתה אינה מועיל כלל והעיקר דמאמינים לדבריה ע"כ משום חזקה כמו שכתב הרמב"ם וא"כ היכא דאיכא לברורי ע"י קיום למה סומכין על אמירתה לצרכוה קיום, ובזה שהמביא גט בארץ ישראל לא אצרכוה קיום לא קשה קושייתנו דהרי איכא לברורי דהתם טעמא אחרי כי השליח בעצמו הוא עד בזה ומצוים שם עדים לקיימו וגם כי נותנו בפני שנים א"כ איכא קצת קיום כ"ז דלא אתי בעל ומערער:

ועוד נראה וזהו האמת לענ"ד דבא"י אוקמי רז"ל אדינא דאורייתא משום דמצוי הקיום ולכן אפילו באשה שהביאה גיטה שלא בתורת שליחות שלא אמר לה לא תתגרש אלא בב"ד פלוני מ"מ רשאי להנשא בלא קיום דהרי אוקמי אדין תורה ובדין תורה עדים החתומים על השטר הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואך אם הבעל מערער כמפורש בש"ס גיטין (דף ט' ע"א) אלא ערעור דבעל התם בעינן קיום גמור משום דהשליח אינו אלא עד אחד וע"א נגד חזקת איסור דרביע עלה אינו נאמן והוי א"א גמורה ולכן דעת הרמב"ם דהולד ממזר ועיין לקמן סימן מ"ח שהארכנו בטעם הרמב"ם למה הולד ממזר, אבל עכ"פ כ"ז דליכא ערעור מהבעל או מלקוחות סמכינן על השליח אבל באשה עצמה שהביא גיטה בחו"ל צריך טעם למה לא אצרכוה קיום ולפ"ז דברי הב"ש בסימן קמ"ב סע"ק כ"ו תמוהים שכתב וכן אם הביא השליח גט בא"י ואינו אומר בפ"נ נאמן כיון דאתא בתורת שליחות שאני, ומוכח מדבריו דדוקא שליח בא"י נאמן בלי אמירת בפ"נ אבל האשה בעצמה שמביא בידה גיטה אינה נאמנת בלי קיום ולפמ"ש אינו כן, ומצאתי שהשיג עליו הגאון מליסא בספרו תו"ג דבריב"ש מפורש דאין חילוק בין שליח לאשה שהביאה את גיטה בארץ ישראל יעו"ש, ועיינתי בריב"ש נראה לי ברור דהריב"ש מפרש בטעם שבא"י אינו צריך קיום משום דאוקמי אדאורייתא אבל ברמב"ם שהעתקנו לא אפשר לפרש דאם היה טעמו משום דבאשה שהביאה גיטה אוקמי אדאורייתא לא היה צריך להאריך ולבאר החזקות וכיון שטעמו משום חזקה קשיא הא צריך לברורי כפי שהארכנו:

והנה הגאון פרמ"ג בפתיחה לסימן ל"ט חקר למה משונה שאר טריפות מטריפות הריאה דבטריפת הריאה מחויב לבדוק אחריה משום דמצוי בה טריפות ושארי טריפות כגון נקובת הושט וכדומה א"צ לבדוק אם נמצא בה טריפה משום דאינו מצוי ואזלינן בתר רובא וחקר ע"ז הגאון הנ"ל הא איכא לברורי ולבדוק אם יש בה טריפה או לא ובמקום דאיכא לברורי אין הולכין אחר הרוב וא"כ אפי' בשארי טריפות ליבעיא בדיקה, ותירץ בשם המנ"י דכל היכא דאיכא טרחא א"צ לברורי ובדיקת ח"י טריפות הוי טורח גדול לכן א"צ לברורי יעו"ש, ולכאורה הדברים מסתברים מאד דהרי זהו דאיכא לברורי מבררינן הוא מדרבנן שהחמירו בזה היכא דאיכא לברורי והראיה שהרי הרז"ה והעיטור לא סבירא להו כלל האי דינא דמחויב לברורי היכא דאפשר ועי' טור וב"י ראש הלכות שחיטה וגם האריך בפמ"ג דזה אינו אלא מדרבנן וכיון שזה אינו אלא מדרבנן אפשר דרבנן לא רמי עלן דמחויבים לברר היכא דאפשר רק אם ליכא טירחא אבל באיכא טרחא לא רמיא עלן לברורי, ומצאתי כעין זה בתוספת עירובין (דף ה' ע"ב ד"ה) וספק דבריהם יעו"ש וי"ל דהואיל ואי אפשר לצמצם אלא ע"י טורח גדול לא הטריחו לצמצם ולמדוד בספק דבריהם, הרי מפורש דאפילו איכא לברורי לא מחייבינן ליה לברורי היכא דאיכא טירחא, אבל קשה לי טובא על האי כללא שאמרו דבמקום דאיכא טירחא אינו מחויב לברורי, דהרי בדיקת סכין לאחר שחיטה דמפורש בשו"ע יו"ד סימן י"ח סעיף י"ב דאע"פ שבדק הסכין קודם שחיטה צריך לחזור ולבדוק אחר שחיטה, והנה בדיקת סכין שצריך לבודקו אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא ולהרגיש בפגימה דקה מן הדקות וכמפורש בש"ע ויבדוק לאט ובכוונת הלב הלא זהו טירחא רבה ויגיעת בשר הרבה והסכין שבדקו קודם שחיטה הרי יש לו חזקה חזקת היתר והראיה שהרי אם נאבד הסכין מותרים לאכול משחיטה זו אע"פ שאין אנו בודקים הסכין לאחר שחיטה, ומ"מ באיכא הסכין לפנינו אסורים לאכול משחיטה זו עד שימצא הסכין יפה לאחר שחיטה וע"כ הטעם משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, הרי מפורש דאפי' במקום דאיכא טירחא רבה מ"מ מחויב לברר ודלא כהמנ"י וגם הבדיקה שאנו מצרכינן לבדוק לחליצה ג"כ טירחא רבה לבדוק שער אחד בגבה ושער אחד בכריסה ובפרט לבדוק אם נמצא לה גומות ובנוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' צ"ג דעתו דאף בגומא אחת אם נמצא הוי גדולה ולזה ודאי צריכים טירחא רבה ומ"מ אין אנו סומכין על החזקה, ועיקר ראייתם שהביאו ראיה דבמקום דאיכא טירחא לא אמרי' אפשר לברורי מבררינן לא הבנתי כלל ראייתם, דהרי ראייתם מזה שאמרו בש"ס פסחים (דף ד' ע"א) המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, והשאלה אם מחויב כעת השוכר לבדוק בי"ד כדין המשנה שאם לא בדק בלילה מחויב לבדוק ביום י"ד ופריך ע"ז הש"ס למאי נ"מ לשייליה ומשני דליתא קמן דלשיוליה לאטרוחי להאי מאי וא"כ קשה אפילו באיתא קמן למה לן לשיולי להמשכיר אם בדק אמש או לא הא אפשר לבודקו היום פעם שני אלא ע"כ דאע"פ שאפשר לבודקו מ"מ באיכא טרחא סמכינן אחזקה ודווקא לשיולי ביה דליכא טירחא שיילינן ליה אבל לבודקו שזהו טירחא רבה לא מחייבינן ליה במקום חזקה ואך השאלה אם יש להבית הזה ששכרו חזקת בדוק או לא, כ"ה ראיית רבותינו האחרונים מסוגיות הגמרא הנ"ל:

ולענ"ד נראה דראיה זו ראיה קלושה מאד, דהנה בבדיקת חמץ הרי איכא מקומות שלא הצריכו חז"ל לבדוק כגון מקומות שאין מכניסים בו חמץ וא"כ אם חזקתו בדוק לא גרע בית זה ממקומות שאין מכניסין בו חמץ וליתא עליו שום חיוב לבודקו דלא הטילו חז"ל במקום זה לבודקו ואינו דומה לכל החזקות שמחייבינן לברורי היכא דאפשר דהכא בבדיקת חמץ אינו הטעם משום דא"צ לברורי במקום דאיכא טירחא אלא הטעם שאינה מחויב בית זה בבדיקה וכמו מקום שאין מכניסין בו חמץ וכדפירשנו

וראיתי בחידושי הגרע"א. על יו"ד בסימן י"ח וכן בתשובותיו סי' ע"ז בחלק הפסקים שהקשה על המחבר שפסק דצריכים לבדוק הסכין לאחר שחיטה הא איכא ספק ספיקא ספק אחד שמא לא נפגם כלל ואת"ל אפגום שמא בעצם המפרקת איפגום ובמקום ס"ס מפורש בש"ע סימן ק"י סעיף ט' דא"צ לברורי אפילו במקום דאפשר לברורי וכן פסקו כל הפוסקים, אבל באמת לענ"ד אין זו ס"ס דהרי זה רק חדא ספיקא אם שחט בסכין פגומה או לא וכמו שאמרו התוספת בכתובות (י"א ע"א) דשם אונס חד הוא וה"נ הספק שלא איפגום כלל, וא"כ שחט בסכין כשירה ואם איפגם בעצם המפרקת הרי בשעת שחיטה היה הסכין כשר ואין ספק א' מתיר יותר מחבירו וכידוע בדיני ס"ס עיין שם בש"ך סקי"א וי"ב וממילא אזדא בזה קושיא השניה שהקשה שם הגאון הנ"ל יעו"ש, גם מ"ש הגרע"א שם וצ"ל דמ"מ בחזקת איסור דאינו זבוח צריך לברר אף בס"ס זהו תמוה מאד לענ"ד דהנה בחזקת איסור דאינו זבוח לא מהני ס"ס כלל וכמפורש בש"ך בסי' ק"י ס"ק מ"ד ובפרט ספק בשחיטה, יעו"ש בש"ך ולמה להגרע"א לומר דצריך לברורי, ותמה אנכי על המנ"י שהחליט דבמקום ס"ס א"צ לברר אפילו אפשר לברורי ולא חש לדעת הש"ך בסימן ק"י שפסק דאפילו במקום ס"ס צריך לברורי היכא דאפשר וע"ש בש"ך ס"ק ס"ו, וזה שהבאנו לעיל ראיה מתוספת עירובין אינו ראיה דעירוב כולו מדרבנן ואין לו שורש בדאורייתא ולהכי הלכה כהמיקל בעירוב מה שאין כן היכא דעצם הדבר הוי ד"ת:

ובביאור דעת הרמב"ם נלענ"ד עפ"י מאי דמפורש בכמה מחברים ובתשובת המבי"ט ומהרי"ט ח"ב אה"ע סימן כ"ז באמצע התשובה ד"ה אלא דחזקה הבאה מצד הסברא עדיף מרובא והוי כמו אנן סהדי ולכן סוקלין ושורפין על החזקות וכמו חזקה שאמרינן עד שלשים יום מוקי אינש אנפשיה טפי לא דמחזקינן אותה בזה החזקה לאשת איש גמורה וכן בדיני ממונות שאין הולכין אחר הרוב להוציא ממון מחזקתו ועם כ"ז אמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ומוציאין ממנו ע"פ חזקה זו ואף מיתומים קטנים מוציאין לדעת כמה פוסקים ועי' ש"ך חו"מ סימן ע"ח סק"ב והטעם שחזקה זו הוי כמו עדים גמורים שמעידים שחייב פלוני לפלוני, וכן זהו הטעם לדעת הרמב"ם ז"ל שסמכינן על הגט שביד האשה ואינו צריך שום קיום, הוא מטעם חזקה שהאשה אינה מקלקלת א"ע וחזקה שהעדים חתומים עליו זהו הכל חזקה הבאה מצד הסברא וחשובה כמו עדים, ונ"ל דגם הראב"ד מודה שחזקה זו עדיפא מכל החזקות ולכן אשה המביאה גיטה נאמנת באמרה בפ"נ ובפ"נ, והא דמצריך קיום באשה שהביאה גיטה בידה היינו משום דלכתחילה צריך לברר היכא דאפשר וכמו דפסקינן בש"ע חו"מ סימן מ"ו לענין קיום שטרות ע"ש סעיף ו' דאע"פ שמקוים צריך שיכירו חתימות שני העדים או שני הדיינים ואך באשה שהביאה גיטה עדיפא משטר שיש עליו קיום ב"ד ואינו מכיר הקיום, דשם אינו גובה בו לעולם עד שיקיימו אותו אבל בנידון זה סמכינן בדיעבד על האשה בעצמה כן היה לענ"ד בפירוש דברי הראב"ד וכן נראה מהריב"ש שם בסימן שפ"ה שמפרש כן להראב"ד אבל בטלה דעתי נגד דעת רבינו המחבר ב"י בשו"ע שלא פירש כן בדעת הראב"ד:

אך בדעת הרמב"ם נראה ברור דזהו טעמו ושיטתו, ואף דדבר זה א"צ ראיה דזהו דבר שהשכל גוזר, כמו דראינו שסולקין ושורפין על החזקות וכמו חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, מ"מ אביא ראיה לזה מש"ס ערוך אמרינן במסכת בכורות (דף כ"ד ע"א וע"ב) אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא ויורה צדק לכם, ומקשה הגמרא ע"ז ומסיק דמספקא ליה אי אמר רשב"ג יולדת מרחמת ואפילו דלאו מינה נמי והיינו דא"ר יוחנן בעי אחאי בריבי ראה חזיר שכרוך אחר רחל מהו כו' לבכורה ואליבא דרבנן לאכילה ואליבא דרשב"ג לבכורה ואפילו לרבנן דאמרי מרחמא כי מרחמא מינה דלא מינה לא או דילמא דלא מינה נמי מרחמא לאכילה, ואפילו לרשב"ג את"ל סבר יולדת מרחמא דמינה דלאו מינה לא או דילמא דלאו מינה נמי מרחמי תיקו, וקשיא טובא הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והנה רוב בהמות במינן יולדות כמפורש במסכת חולין (ע"ז ע"ב) אמר רב איקא בריה דרב אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה, א"כ צריך להיות נדחה האי חזקה שכרוך אחריה מחמת הרוב שמכחיש להאי חזקה והוה לן לומר לרבנן דולד שתלד חייבת בבכורה ובודאי מרחמא אפילו דלאו מינה ואסור באכילה לרשב"ג דודאי חזיר לא נולד מן הטהורה ובמאי מדחינן לרוב זה שרואין בעינינו דהוי רובא מעליא דרוב בהמות במינן יולדות אלא הטעם דהאי חזקה שכרוך אחריה זהו חזקה הבאה מצד הסברא ועדיפא מרובא ומדחית חזקה זו להרוב דקמ"ל דבעינן יולדות, והנה אחי הרב הגאון ר' מאיר יוסף נ"י אב"ד דק"ק יאנאווא אמר לי דאין ראיה מכאן משום דכאן איכא תרי חזקות אחד שהולד במעי אמו הוא חולין דבכור ביציאת רובו הוא קדוש וגם חזקה שכרוך אחריה ולכן מיבעיא להו לבכורה, והשבתי לי דבעיני הוי ראיה זו חזקה מאד אחד דהרמב"ם פסק כרב הונא חולין (ס"ט) דלמפרע הוא קדוש ואפי' אם נאמר דמ"מ במעי אמו הוא חולין כ"ז ניחא לרבנן אבל לרשב"ג מאי קא מבעיא לאכילה ודאי דאזלינן בתר רובא ואין זו נולד מהטהורה, וע"כ כדפירשנו משום דחזקה זו דכרוך אחריה היא המעולה שבחזקות ועדיפא מרובא, וכמדומה לי שראיתי ראיה זו כתובה גם על ספר מחכמי הדורות שלפנינו אבל היום חפשתי ולא מצאתי:

וזהו שהאריך הרמב"ם בפרק ז' דמותרת להנשא מטעם חזקה שאין האשה מקלקלת את עצמה ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד ופי' רש"י (דף ג' ע"א) מטעם דלא חציף אינש לזיופי והוי חזקה הבאה מצד הסברא וסמכינן עלי' אפי' דבשליח המביא גט חשו חכמים להצריכו שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואם לא אמר אינה רשאית להנשא זהו משום תקנתא דידה שלא יהיה ביד בעלה לקלקלה אבל באשה שהביאה גיטה לא חשו חז"ל משום דהיה ברור להם שגם הוא לא יבא לקלקלה אחרי שזהו באמת שגירשה, ונראה דאף לדעת המחבר שפירש בשיטת הראב"ד שאינה רשאית להנשא בלי קיום אף בדיעבד מ"מ מודה הראב"ד שחזקה הבאה מצד הסברא עדיפא מרובא, וזה שהצריך כאן קיום הוא משום דסבר דחז"ל הצריכו גם באופן זה קיום ולכן ניחא דעת הרמב"ם דסבר הרמב"ם דלא בעינן כאן שום בירור אף דאיכא לברורי משום דאנן סהדי דגט כשר הוא ואלא ליחוש שמא יבא בעלה ויקלקלה ויאמר שהוא מזויף סבר הרמב"ם בהא לא הצריכו רז"ל שום קיום דרחוק הדבר שיבא הבעל ויערער על הגט שהוא בעצמו נתן לה, וע"ד שאמרו בגמרא גיטין (דף ה') השתא מינקט נקיט ליה בידו וקא מערער עליו ולא יהיה הבעל חציף להכחיש את הגלוי לכל שבודאי גירשה וגט כשר הוא וכן ה"נ זהו מה שנראה לענ"ד בהא מילתא בביאור דברי הפוסקים ואך למעשה ברור דחוששין לדעת הראב"ד ואסורה להנשא ועיין בש"ע אה"ע סי' קנ"ב ובסי' קמ"ב סוף הסי' בהגהת רמ"א שם ובדברי האחרונים:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה